פורום פסיכולוגיה קלינית

הי אודי וכולן קצת קשה לי להגיב או לכתוב לאחרונה. תקופה שיש בה סערות גם בחוץ, בבית, במשפחה, במקום שהחזקתי תמיד שיהיה הכי טוב שאפשר עבור כולם, אני חווה סדקים וכואבת ופגועה. קשה לי לשלוט בתחושות שלי ולהמשיך לספוג. אני גם תוהה כל הזמן מה הופך אותי למטרה כל כך נוחה לפגיעה. אני לא שואלת ממקום קורבני, אלא תוהה האם יש סוגי אישיות שנוחים לפגיעה. מנסה טיפול מסוג חדש מבוסס פסיכדלים באופן מאוד מבוקר ואולי לא ארחיב כי אסור? ומתפללת שיעזור, כי די, כבר עייפתי מאוד. שלכם שירה

עוד מעט נכנסת עוד שבת לא מוצאת את עצמי בשום מקום אווירה של מתח ולחץ הורסים אותי אין לי אוויר יותר חנוקה חנוקה חנוקה חנוקה בעלי רוצה שכבר כולם יסתלקו וילכו מהבית ... לא מסוגלת יותר לסבול על סף הכוחות ומה שהיה פעם סבלנות לקחו ממני הכל לא נשאר כלום רוצה רק שקט ולישון לא מוצאת פינה שקטה בשום מקום ...................... חטולית

הי חטולית, רק אומר שמבינה את הרגשתך הנחנקת, וזה נורא. טוב שסיפרת. המשך שבוע, סוריקטה

מאז גיל 14 ידעתי שעליי להתכונן למצבים הקשים שבחיים כמו אובדן יקירינו וגם הכניסה לשלב הזקנה עם הבעיות הרפואיות הכרוכות בכך. והנה אני בן 67 ורק לאחרונה נודע לי שאני סובל מהיצרות בעורקי הדם בשוקיים, מה שמגביל אותי בניידות והגורם לכאבים קשים בהליכה של מעל 100 מטרים. החלתי בסדרת הבדיקות לקראת הטיפולים הנדרשים, (צנתורים או ניתוחים) ואני נמצא בתחושה של פחד ואימה מכך שהגיע השלב הזה בחיים. אין לי יום ואין לי לילה ותחושת האימה מפני המגבלות שנפלו עליי והטיפולים הלא פשוטים שיהיה עליי לעבור פשוט משתקים אותי. כן, אני יודע שישנם אחרים, כולל צעירים ממני, שיש להם בעיות הרבה יותר קשות, אבל מעולם לא התנחמתי בצרותיהם של אחרים. מגיל 14 הכנתי את עצמי לקראת ימים שכאלה באמצעות קריאת כל הספרות הפילוסופית, הפסיכולוגית, המדעית והדתות השונות על מהות החיים וכד', ולמרות כל זאת אני נמצא בטראומה ובתחושת באימה קשה. שקלתי נטילת תרופות הרגעה, אבל אני מתקשה "לשקר" לעצמי באופן מלאכותי שכזה כי איני יכול להדחיק או להתכחש למציאות, ויהי מה. זהו, שפכתי את אשר על ליבי, ותודה לכם/ן על הקריאה וגם על האמפטיה שאני בטוח שחשים/ות כלפיי.

היי אודי. האופק שאני מצפה לו הוא לזכות בהקלה בסימפטומים לאחר טיפול ראוי, ולאחר מכן להבין ולקבל שחיי הלילה שלי, (אני "נשיא הכבוד" של הפאב הקבוע שלי), הסתיימו ושעליי לעבור לדיון מוגן ולהמתין שם, ובתנאי נוחות ככל האפשר, לשלב המסיים של הקדנציה עליי אדמות. כל חבריי וחברותיי צעירים/ות ממני בכ-40 שנה ואוהבים אותי עד מאוד, והידיעה שעליי להכיר בכך שהקשרים האלו לא יהיו באינטנסיביות שאני אוהב ורגיל לה מכאיבה לי מאוד. אין לי טענות למען האמת כי חייתי חיים מופלאים וגם כיום אני אוהב את החיים אלא שעליי לקבל את דין הטבע, (או את דין הבורא) בהשלמה, והשלב הזה עדיין לא הגיע. ברור לי שאני נמצא כעת בשלב האבל הקשה, (לא בהכחשה, ולא תהיה הכחשה), ואני מקווה שבקרוב אכנס לשלב ההשלמה, ושאז אמשוך ככל האפשר ובתנאים נוחים ככל האפשר. חברים וחברות באים אליי ומציעים עזרתם ואני מודה לבורא עולם על שזכיתי בהם, אבל עצוב לי לדעת שיגיע זמן הפרידה מהם וגם מן ה"חאפלות" בפאב שאני כל כך אוהב. אני משתף בתחושותיי את כל חבריי וחברותיי, אבל היה לי חשוב להביא הדברים גם כאן בכדי לקבל "פידבק" מאדם מקצועי. אני מתנחם בכך שאימי בת ה-91 דמנטית לגמרי, כך שהיא לא תהיה מודאגת או חרדה ממצבי. יש לי עוד הרבה מה "לשפוך" אבל אסתפק בכך בשלב זה. תודה לך אודי על התגובה וההתעניינות, תבורך תבורך תבורך.

שלום איילי, מהמעט מעט שרשמת כאן נשמע לי כאילו תפסת את עצמך כנערי שנים ארוכות, עשרות שנים, ופתאום קפצה עליך הזקנה המופלגת. כאילו לא באופן תהליכי, אלא יותר כירידת מדרגה בקנה מידה עצום ומעליב במיוחד. שאלה לי - האם גדלת עם אבא? כלומר, האם מי שהיה אבא היה שותף לגידול שלך? והאם יש לך משפחה? סוריקטה

כן, היה לי אבא נפלא שנפטר לפני 15 שנה בגיל 81. אימא שלי בת 91, דמנטית, ומטופלת היטב בידי מטפלת זרה ונמצאת בדיור מוגן ויש לי אחות ושני אחיינים. אני עצמי רווק ובלא ילדים.

אכן כן אודי. אני בהחלט חושב על האפשרות הזו.

הי איילי, מחמם את הלב לשמוע שהיה לך אבא נפלא. ובסך הכל חי ועבר את גיל שמונים. מקווה שאחות ואחיינים גם משאיר אותך פחות לבד. אולי. קצת. לפעמים. הגבלה בתנועה יכולה לייאש ומאד, גם כל הטיפולים הרפואיים, הכאבים, אבל המוח עדיין כשיר ותקוותי שיש בכך גם נחמה מסוימת. מצטרפת למילים החכמות של אודי. סוריקטה

מאז הפרידה ממנו לא מצליחה לחזור לעצמי נאלצתי לבקר אצל הפסיכאטור כדי לקבל עזרה תרופתי- מעל 15 שנה לא נטלתי תרופות.. מנסה לברר למה כל כך קשה.... אולי היתה ציפיה שסוף סוף לא אצטרך להיות לבד יותר...עכשיו הלבד התעצם וכואבת כל כך שאני לא מצליחה לשבת בשקט לשניה ומחפשת להשיח את הדעת כל הזמן בקושי ישנה בלילות רואה בקשר שהיה איך שהלכתי לאיבוד ונכנעתי לכל בקשתו - והדפוס הזה שלהעלים את עצמי לשמח את השני כמובן חוזר לילדות רואה את עצמי ביום יום משמחת כל אחד ומעלימה את עצמי... המודעות זה שלב ראשון אבל בינתיים אני לא מצליחה לשנות אותו... יש לי כל כך הרבה לאומר ולרוב אני שותקת . למדו אותנו בילדות רק לדבר מתי שמדברים אליך ונותנים רשות. למדנו לעולם לא לדבר בלי רשות. מנסה למצוא את הקול גם כאן... אין לי עוד מילים בינתיים

ינשופית מתוקה שלי כואב לשמוע כמה שוב את מעלימה את עצמך למען האחר את כבר לא צריכה לשתוק תני לעצמך מקום לזעוק לבכות כל מה שמרגיש לך נכון חיבוק חטולית

בת 2.7. האמא סייעת בגן שלה, והסבתא הגננת. כיום האמא נשארת איתה בגן עד 12:00 והולכת עם פרידה מסודרת. למרות זאת, בוכה כשאמא הולכת מהגן וגם במקרים שאמא הולכת לחדר אחר בתוך הבית או אפילו יוצאת לרגע מהרכב. מעבר לזה, צרחות ובכי בכל פעם שמגיעה לסבתא וסבא אחרים שרואה כל שבוע ובכל פעם שרואה דודה אחת מסוימת בכל מקום. לוקח לה הרבה זמן להירגע באותם מקרים. כשאבא מגיע איתה לבד לסבתא וסבא היא לא בוכה בכלל. כשהייתה רואה דודה אחרת (לא זו שתוארה) אצל סבתא וסבא, הייתה בוכה ומתחבאת, אבל יש שיפור ועכשיו היא אמנם מתחבאת קצת בהתחלה אבל נפתחת בהדרגה. היא בוכה גם כשאבא מקלח או מרדים אותה, למרות שאבא מבלה זמן רב איתה. בערב, האמא מקלחת אותה ולאחר מכן נמצאת איתה בחדר עד שנרדמת. כבר חצי שנה באה למיטת ההורים בלילה ונשארת עד הבוקר. כשהולכים איתה לבתים של חברים/גן שעשועים, היא ממש בטוב ונהנית. עוד היבטים שאולי קשורים: היא חודש לפני תחילת גמילה והפסיקה לעשות פיפי/קקי בסיר בבית, אבל עושה בסיר בגן. נודה להכוונה מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב.

אודי, ברוך השב, אמרתי שב, והנה אני שומעת על עוד אנשים, מן הקשרים בעולם החדש שלי, שנוסעים מכאן לתמיד. כי נורא פה. כי לא רוצים לגדל כאן את הילדים. . גם המטפל שלי. . כמה בודדה אפשר להיות ומשום בדידותי וכאבי התבאסתי שלא יכולתי להצטרף לצעדה. הצטרפתי כפי יכולתי במקומות אחרים. עצוב ובודד עד אין קץ, סוריקטה

כעת זה זמן זעם של כולם ומרגיש לי לפחות שאין הצדקה לתקופה כזו ארוכה של הפגנות כל מי שחוזר מהעבודה על איילון נתקע ממש תקיעה ומה עושים אנשים חולי לב כמו בעלי שגם החום וגם התקיעות האלה כמעט גרם לו לקבל מכות חשמל מהדפברילטור שלו ? את המפגינים לא מענין אותם אם ישנם שם גם אנשים חולים או נכים או....כמה חבל שבשם הדמוקרטיה הם פוגעים בחפים מפשע אשה עם 3 ילדים קטנים באוטו שברו לה את השמשה האחורית וכל הזכוכיות התפזרו על הילדים שצרחו מפחד גם זה דמוקרטיה ? לא זה דיקטוטרה לצערי לא מסוגלת לסבול יותר את כל הבלאגן הזה ברחובות הייתי צריכה להגיע לאיכילוב ולא הצלחתי הכל בגללם!!! חטולית

אני מקווה שלא לקחת באופן אישי מה שכתבתי בתגובה שלי אלייך אכן הבדידות קשה מאוד גם אני בתוך התא המשפחתי שלי חווה בדידות בגלל כל מה שקורה מבינה חטולית

אני רוצה לשתף במחשבות שלי בעקבות החודש האחרון בטיפול. לפני כחודש, הגעתי לפגישה כשאני פותחת בבקשה מהמטפלת לכתוב לי על דף שתהיה שם בשבילי ותבטיח שתטפל בי לא משנה מה. אחרי שניסתה להבין את פשר הבקשה, היא נענתה וכתבה. בהמשך הפגישה היא הודיעה לי שהיא יוצאת לחופשה בעוד כחודש וחצי. התגובה שלי לסיטואציה הייתה לא פרופורציונלית. לקחתי את זה בצורה קשה מאוד. אמרתי מילים שלא התכוונתי לומר. הרגשתי שהיא הורגת אותי. אחרי שהסתיימה הפגישה הרגשתי מוצפת ברמה כזו שלא ישנתי באותו לילה וביום למחרת בקושי יכולתי לתפקד. בפגישה שהתקיימה לאחר מכן, הרגשתי שנוצר קרע בינה לביני. בור עמוק שאני לא יכולה לגשר עליו. חוסר הפרופורציה בתגובה שלי הבהיל אותי כל כך שפשוט השתתקתי. מאותו רגע עד לפגישה האחרונה שהתקיימה השבוע שהייתה האחרונה לפני יציאת המטפלת לחופשה, מיעטתי לדבר. היה לי קשה להיפתח בפניה ועוד יותר קשה לדבר על מה שהיה שם. פתאום לא מפריע לי שהיא יוצאת לחופשה, להפך, אני מחפשת את הניתוק כי אני לא יכולה לדבר וכשאני יושבת מולה זה מרגיש לי קשה עוד יותר. אני מרגישה שהיא נעלמת לי לאט לאט. אין רגש, אין אכפתיות. היא לא מעניינת אותי יותר. חשוב לי להדגיש שבאותו יום היא הציעה לי שאוכל לכתוב לה במהלך הפגישה הודעה, במידה וארגיש צורך. מאז אותה פגישה וגם בפגישה האחרונה, היא לא העלתה את האפשרות הזו יותר. הדבר היחידי שהיא הציעה זה להקדים במספר ימים את הפגישה השבועית שלנו, במידה וארגיש צורך. הפגישה אחרונה שלנו הייתה מרוחקת, קרה, בלי התייחסות לחופשה. לא הטריד אותה איך אסתדר ומה אעשה. לא חשבה להציע שוב לכתוב. דרך אגב, הגבולות נוקשים. אפס אינטראקציה בין הפגישות. זה מקשה עוד יותר, במיוחד המחשבה שבמשך שלושה שבועות לא אראה אותה וגם לא אוכל לכתוב אם ארגיש צורך. מעולם לא כתבתי לה בין הפגישות, מלבד הזזת פגישה אם הה דבר נוסף, לרוב, אני משלמת בימים הראשונים של החודש. הפעם, מסיבות שונות ומשונות יצא שלא הצלחתי ושילמתי רק לאחר שבועיים. לא היה אכפת לה, היא אפילו לא אמרה מילה על זה שלא שילמתי לה בזמן. מה שכן הטריד אותי היה שכשנכנסתי לפגישה האחרונה שלנו, היא בדיוק עבדה במחשב כדי לשלוח לי את הקבלה. לא הבנתי את זה. זה נכון שעבר היה לנו עניין עם הקבלות כי דרשתי ממנה לשלוח לי והיא הייתה מתרצת ולא שולחת עד שלבסוף הבינה שזה חשוב לי. עדיין, לא ברור לי למה לא יכלה לחכות לשלוח אחרי הפגישה או בזמן אחר?

הי, כתיבתך מזכירה לי את מי שכתבה תחת הכינוי blue eyes בעבר. האם זו את? בעבר כתבתי בהקשר זה על הזעם המתעורר בהקשר לפרידות ונפרדות ואני שומעת אותו גם כאן באופן עוצמתי. אציע גם לרשום, למשל, 'הרגשתי שהיא כך וכך' במקום ישירות 'היא', היות שמדובר ברגשות שלך, וייתכן שאלו השלכות. מה שנותר הוא, למרבית הבאסה, להמתין לשובה, כן להגיע לפגישה ולתאר את הכעס שלך. גם שתיקה יכולה להיות ביטוי של כעס ותוקפנות. הן על נפרדות, הן על תלות ועוד. סוריקטה

הי אני מטופלת אצל פסיכולוגית קלינית כעשור,מדהימה באמת! הבעיה - אני קשורה ואוהבת אותה מדי. מכירה את המושג העברה, וקצת קראתי עליו אבל אני מרגישה קרובה אליה מדי. זה נותן לי תחושה ממש טובה (גם בין הפגישות) ורעה בו זמנית. מחד אני מחכה לפגישות איתה כאילו זה חמצן בתקופה הזו (תקופה משברית מציאת עבודה בעולם ההי טק) . מצד שני אני אומרת איך ייתכן שישמלזה כזו חשיבות בעיניי אני סך הכל עבודה בשבילה. אין סימטריה, זה טיפול ולכן זה לא אמיתי. אני סתם מדמיינת את הרגש. זה לא באמת אליה (זה לא קורה לי עם אחרים בחיי- כן קורה לי שאני מחליטה מהראש מה אמור או לא מבחינת רגשות) לראשונה בחיי אני חושבת עליה בין הפגישות. ברגעים קשים ויש יותר כאלו עכשיו מאשר לא. איך זה הגיוני שזה מעסיק אותי כל כך.זה מדובר איתה. יש לי שתי שאלות: אשמח להפניה למאמר כלשהו בנושא - אולי אגיע למסקנה בעקבותיו שאני נורמלית וזה הגיוני להרגיש כך? ואולי אמצא דרך להחליש את עוצמת החיבור (יש לי אמא מאוד ביקורתית וקשוחה ואני נראה מסתכלת עליה כעל האמא שהייתי רוצה) שאלה שניה - איך זה נחווה מהצד השני, מעיק כזה כמו שאני מדמיינת? שאדם זר אומר לה שהוא אוהב אותה מבלי שהוא מכיר אותה? זה נושא שמדובר בנינו רק בצורה מרוככת וממש קשה לי לדבר על זה

תודה רבה אודי על תשובתך פתחתי את זה מולה אבל זה לא פוחת אני מחפשת מאמרים או משהו שאקרא וזה יעזור לי להוריד את עוצמת הרגש. כאילו היה סביר מבחינתי "להינות" מהתחושה הטובה שהקשר נותן אבל זה מרגיש לי שאני נותנת לזה חשיבות רבה מדי, שהעוצמה גבוהה מדי. אני נשמעת לעצמי לא נורמלית אז אציין שאני בעלת משפחה ומיינסטרים לחלוטין

היי אודי לאחרונה עברתי לגור בדיור מוגן עם עוד כמה בנות בדירה והן עושות שבתות ביחד ורציתי להשאר כי רציתי לקרב אותן ואני לא רוצה מצד שני כי אני מפחדת להתרחק ממשפחתי וזה מלחיץ אותי לא לעשות שבת בבית עם ההורים

עברתי טיפול ארוך טווח אצל פסיכולוג שגרמו לי לי למחשבות אובססיביות, תחושות של אובדנות ומחשבות על פגיעה עצמית אפילו כזו של לחתוך מקומות אינטימיים. התחושות והמחשבות נשארו איתי גם אחרי שעזבתי את הטיפול- אומנם האובדנות הפגיעה העצמית נעלמו. הדיכאון נשאר. לאורך כל הטיפול הפסיכולוג דחה כל טענה שלי כלפיו וכלפי הטיפול, סירב לראות את עצמו ולקחת אחריות. לאחר שסיימתי את הטיפול (בקושי רב) בשתיים או שלושה מקרים הוא ניסה ליצור קשר בדרכים שונות- כמובן שזה גרם להגברת המחשבות ולעוד סבל.. אתמול החלטתי לפרסם ביקורת עליו בעמוד הגוגל שלו. הוא ייצר קשר שוב. אותה דינאמיקה פוגענית השתחזרה. הוא מסרב להכיר בעובדה שהוא רק אדם, שהוא עירבב את הצרכים שלו, שהוא פעל ברשלנות ושבכלל נגרם לי סבל ונזק בעקבות הטיפול שלו (לטענתו זה הכל אני..). אני רוצה להבין את המקרה שלי עוד וללמוד על הנזקים שטיפול פסיכולוגי יכול ליצור. באופן כללי אני מתרשם שזה לא נושא מדובר בתחום. אודי אשמח אם תפנה אותי לנושאים בתחום. תודה

שמחתי על התגובות שלכן מיכל, סוריקטה ושירה אהובות. כן.. אני חברה בפורום כבר קרוב ל 14 שנים (ב שני לנובמבר ימלאו 14 שנים ) ועד כמה שאולי ישמע לכם הזוי , בהתמודדות שלי עם הסרטן היו גם צדדים חיוביים... כן.. הייתי מוותרת על הסרטן.. אבל גם גיליתי מס' דברים ואולי הדבר המרכזי זה הגילוי שבאמת ישנם אנשים שאוהבים אותי באמת.. וחוצמזה , למדתי מעט גם לבקש עזרה.. עדיין לא משני ילדי אבל כן מאנשים שונים.. ועושה רושם שאולי הם אפילו נהנים ושמחים לתת לי.. (?) גם לגבי סדרי עדיפויות אני חושבת שקורה איתי משהו.. לא ממהרת לחזור לעבודה.. מאפשרת לעצמי עדיין מרחב נשימה להחלמה אט אט למרות שמבחינת הרופאים אני סיימתי את הטיפולים ואני נקראת מחלימה.. מבינה שאצטרך רק להיות במעקב כל מס' חודשים בשנה/שנתיים הקרובות ואחר כך בתדירות נמוכה יותר.. השיער צומח לאיטו ומקווה מאוד שאחזור להשתתף בקבוצת כתיבת שירה ,כל כך מקווה שאצליח לכתוב .. מרגיש לי בדיוק כפי שאת מתארת סוריקטה:'כמו שסתום לעורק הנפש'... כזה משפט מדויק!! אגב, ייתכן שזו התחושה במדינה וזו גם אחת הסיבות לאקטינג האוט של חסימת צירי תנועה מרכזיים.. ואודי אהוב, תדווש בכייף וחופשיות ללא חסימה כלשהי :) שלכם, במבי המחלימה

הי, חשבתי לי שחלק ממקור כאבי הגוף הוא, בין השאר, גם עומס היתר של הבכי הכלוא, המתומצת בעורקי הנפש. כידוע, תגובתי למתרחש סביב עכשיו עוצמתית מאד. כמו, כמו סתימת ביוב, והצפה, עד לבוא סופ"ש סוריקטה

מצער מאוד כמה הכאב שלך יכול לגרום לך לסבול הנה אוטוטו כבר סופש בפתח מקווה שלא יציף אותך עוד כאב כמו שאת מתארת במילים כואבות חטולית

סוריקטה יקרה רבות אני משתמשת בביטוי הזה בצמד המילים האלה בכי כלוא. כל כך מזדהה ומבינה. כל כך מרגישה את העומס הנוראי הזה שמקורו גם בנהרות הבכי הכלוא. אמן שנצליח לשחרר מעט. שלך שירה

סוריקטה אהובה בכי כלוא... עצוב.. אצלי דווקא שסתום הבכי נפתח ואני בוכה חופשי אצל אמא צביה. בבית, לא. בבית אני הדמות 'החזקה' שמחזיקה ,מכילה וכו'.. מהרגע שגילו לי את הסרטן כמעט ולא איפשרתי שיראו אותי חלשה. אבל אצל אמא צביה אני בוכה, צוחקת, כועסת, שלווה,עצובה ושוב בצוחקת חופשי. לגבי מה שמתרחש בארץ הקטנה שלנו לא מתערבת כלל.. צופה מעט כאילו מבחוץ וסוגרת את הטלוויזיה. 'בכי כלוא בעורקי הנפש'... משפט מאוד חזק ונוגע.. אולי זה יהיה כותרת לשיר שתכתבי סוריקטה ? כך גם על הדרך אולי השסתום ייפתח? אולי זו גם הכותרת של המצב במדינה ? שלך, במבי

תודה בנות, חטולית מתוקה, איכשהו הייתי בוחרת במילה שונה מהצפה, כי במצב של הצפה יש אזור שדרכו יש פריצה או דליפה החוצה, ובהרגשה שלי - המממ, כלוא. הכאב מחריף ומטריד וכמו שאת מכירה היטב - זה מתיש ומתסכל. שירה אהובה - שיערתי שתביני אותי מאד. אולי נצליח למצוא לנו איזה רעיון ביחד. במבי יקירתי - יפה ההקבלה שהצעת למצב במדינה. ואני, מאד מעורבת רגשית. באופן כבד. הצעת, במבי, שאכתוב שיר, וחשבתי לי שבימי ילדותי, גיל בית ספר יסודי, הייתי 'מלחינה' בשקט ובצנעה בלדות טרגיות מדממות. גם היום איכשהו עם הרגע אני בוראת שירים לתינוקות. נו טוב, אופטימי משהו מהסגנון הקודם. בכל מקרה, לא באמת שיר שירתי או לחן שלם. חלקיקים בלבד. נדרש לכך כוח שאיני מוצאת בי היום. תודה לכן, סוריקטה

תדווש בהנאה מרובה ותרגיש את הרוח ,המעוף,החופש הצלילים וכל מה שליבך הענק חושק. כל כך הרבה טוב אתה נותן בעולם. אני אמנם כמעט ולא כותבת אך קוראת את ההודעות ותגובותיך המופלאות. אנחנו צועדים ביחד כמעט 14 שנים. אני כבר לאחר כל הטיפולים,רק צריכים להתאושש. אפילו השיער כבר בצמיחה. מקווה שנמשיך לצעוד ביחד עוד שנים רבות מתוך בריאות טובה. תכייף אדם נפלא !!! שלך, במבי

היי אודי מאחלת לך סופש מרגיע ונהדר רוצה לכתוב אך המילים מתבלבלות ולא מצליחה חטולית

יואו...אודי איזה כייף! מקווה שנהנת! ובמבי האלופה!! אילו בשורות טובות. הייתי אצל המטפלת התחשק לי ;) סיכום חיים שכאלה וגם אני הזכרתי 13 וחצי שנים של הכרות וכתיבה פה בפורם....בקיצור משמחחח.

בזכות התגובה שלך, במבי, קראתי על החופשה. חופש מהטרלול פה. גם זה חשוב. הלוואי. מעריכה מאד פעילות גופנית. ככל שניתן. תהנה, אודי ותודה במבי. סוריקטה

במבי, איזה כיף שבאת במבי וטוב לשמוע שאת מרגישה טוב יותר והשיער גם הוא מתחיל לצמוח. מצטרפת למילותייך על כל הלא מובן מאליו - אודי, תודה שאתה! מאחלת לך חופשה טובה ומהנה. שלכם שירה

שלום, בן 28. ספורטאי בעבר. ללא מחלות רקע. לפני 6 שנים, לאחר תקופה לחוצה בתואר ראשון, פיתחתי תסמינים במערכת השתן (כאבים בהשתנה ובפין, דקירות, צריבות וכו'). בתקופה של 3 שנים נבדקתי ע"י 3 אורולוגים ו3 רופאי עור. ביצעתי אינספור בדיקות- שתן, US, CT עד כדי הרחבת שופכה בהרדמה מקומית (אירוע מאוד טראומטי, שלא עזר). היה פחד מהשתנה. אף רופא לא מצא מה הבעיה. סבלתי מאוד והייתי מיואש. לבסוף דיקור סיני הרגיע את הסימפטומים לאחר שנתיים של טיפול. המשכתי בחיי יחסית ללא כאבים. לפני חודשיים סבלתי מקלקול קיבה, שהתפתח לבחילות קבועות, צרבות (לראשונה בחיי), גזים וכאבים ברום הבטן. הגעתי אפילו למיון (עקב לחץ דם ודופק גבוהים בשילוב עם כאבים ברום הבטן)- גם שם לא מצאו משהו. בחודשיים אלו ביצעתי בדיקות דם וצואה (תקינות) וטופלתי בחוסמי חומצה (שלא עזרו). טיפול בדיקור סיני קצר הרגיע את מרבית התסמינים. לפני שבוע הרגשתי טוב. זה לא נמשך הרבה זמן ולפתע חזרו לי התסמינים מלפני 6 שנים במערכת השתן. אך הפעם, ככל שהתעמקתי בכאב, הוא התחזק מהר מאוד, עד הגעה כמעט לשיא הכאב ממנו סבלתי אז. מה שמלווה בפחד וחרדה. היום פגשתי רופא גסטרו- שאמר שהכל נראה תקין. אין חיידק, הבדיקות דם מעולות. בצהריים פתאום חזר הכאב ברום הבטן (שכנראה מעסיק אותי שוב), וכתוצאה מכך הכאבים בשתן נרגעו. זה מחרדה או לחץ נפשי? מה קורה לי? למה הראש שלי קופץ מבעיה בריאותית אחת לאחרת ולא מוצא רגע מנוחה מזה?

שלום, ביתי הבכורה כל הזמן עושה חשבונות עם כסף, מאוד קמצנית, אם אחד האחים שלה חייב לה 20 או 30 ש"ח היא תבקש ממנו שיחזיר לה. גם עם בין הזוג שלה עושה חשבונות על כסף...אני לא מדברת על סכומי גבוהים אלא על סכומים נמוכים, תמיד הייתה כזו מתחשבנת בעניין הכסף, מעולם לא הזמינה אותי כשישבנו בבית קפה (אני לא מצפה רק בשביל הדוגמא), אף פעם לא מביאה מתנות לחג...איך אני אמורה לומר לה על העניין הכספי בכללי ובמיוחד מול האחים שלה בלי שישתמע שאני לוקחת צד ......הם מאוד מתוסכלים וכועסים בעניין...מה גם שאני בטוחה שההתנהלות הזו מול הכסף רק פוגעת בה מול אחרים (חברות וכו')

הי אנשים, לא אוכל להישאר אדישה נוכח האירועים, ועל אף שתכננתי, כמו רבים מאיתנו, לסגור אתמול יום אחרי עבודה של שעות על הרגליים בחוץ, הגיעה קריאה, שלא הייתי סולחת לעצמי אלמלא הייתי מזנקת על אף כאבי ועייפותי לשטח. התלונות מונחות בצד. חמש שעות נוספות עד אמצע הלילה. וזו מציאות מפחידה מאד של כאן ועכשיו, ... סוריקטה

את מתכוונת לומר שהשתתפת בהפגנות אמש ? כנראה לא הבנתי נכון !! אש מה היתה הקריאה שהיית מחוייבת ללכת ? מקווה שתוכלי לנוח כל הסופש 🙏🙏 חטולית

הי חטולית, כן. הצטרפתי פעמיים בשבוע האחרון. כמה שעות טובות בכל אחת מהפעמים. לא תמיד אפשר או יכולים. מגבלות המציאות. אבל עושה את המקסימום. ואכן מאד קשה. תודה, סוריקטה

הי, יש לי התקפי חרדה מאירועים גדולים, וביום שבת עוד כמה ימים יש את החתונה שלי. אני נורא לחוץ ומפחד שבוודאות תקרה לי חרדה. אי משתמש בואבן לעתים (פעם-פעמיים בשבוע, 10 מג) - לוקח אותו שעתיים לפני אירוע מלחיץ. הבעיה שאני לא יושן וזה מגביר את הפאניקה קניתי טונייט מסופרפארם (doxylamine succinate 25mg) השאלה - האם אפשר להשתמש בטונייט בלילה, ואחרי 12-16 שעות במהלך היום לקחת כדור ואבן? זה לא ינטרל את האפקט של ואבן? ושאלה נוספת, אם אני מרגיש ש10 מג של ואבן לא מספיק, לקחת עוד חצי כדור?

הייתי ממליצה לך להתעייץ עם רופא שידריך אותך בצורה הכי טובה לא יכולה לומר לך מה לעשות גש והתייעץ חטולית

אני פונה בהקשר לבן שלנו (22) לאורך השנים שמנו לב כי יש פער בין מה שהוא רוצה לבין היישום של הדברים, מאז שהיה קטן, היה לו קושי בהתנהלות, הוא מתחיל משהו בהתלהבות ואחרי תקופה ההתלהבות יורדת והוא סוג של "בורח" לדוגמא התחיל אחרי צבא מקום עבודה, היה מרוצה ולאחר מספר חודשים לקח חופש חודש. עניין הדחיינות אצלו מאוד בולט, פעולה שאמורה להעשות יום אחד נגררת לחודש. (אני מתכוונת לדברים חשובים שהוא יודע שעליו לקדם.)בצבא איבד דברים, מאז שהשתחרר דחה תאוריה, לא הולך לטפל בבנק, יש לו שיעורי נהיגה לא מוציא כסף בזמן ומגיע לבקש מאיתנו) הוא מאוד מודע לעצמו, אינטיליגנט וחכם. אנחנו כהוריו מודאגים וכבר לא יודעים מה לעשות ואיך אפשר לעזור לו, יוצא מצב שכשאנחנו מדברים איתו הוא מבין זאת כביקורת וכאילו שאנחנו לא מרוצים ממנו. בתור תלמיד אובחן עם לקויות למידה, עוד כשהיה קטן לא היו לא הרבה חברים, גם שם היה קושי חברתי ושוב תמיד מצא מה לא בסדר אצל האחר. כן חשוב לי לציין שכשהוא מתעניין במשהו הוא יחקור את הנושא עד הסוף וילמד אותו. יש לו תחומי עניין והוא מתעסק בהם. הבנות שלי מאוד עצמאיות וגרות לבד (לא שאני חלילה משווה) והוא הקטן גר איתנו. אני ובעלי דואגים לעתיד שלו, אם הוא דוחה כל דבר, בורח מהתמודדויות ומוותר לעצמו מה יהיה בהמשך? אנחנו עובדי עצות מה לעשות ואיך לנהוג כלפיו.. הקשר ביננו מצויין ואנחנו לא רוצים שיהרס יחד עם זאת לא מוכנים שהוא ימשיך עם ההתנהלות הלא מקדמת הזו שלו, דואגים לעתיד שלו...כמו שכתבתי יש פער בין היכולות (הרצונות) לבין היישום..תודה

תודה על התגובה. איך אפשר לשוחח עימו בלי "להקטין" אותו או לגרום לו להרגיש שהוא לא בסדר אלא להביא אותו להבנה שהוא שהוא בהימנעות מלעשות את הדברים שלו ויש סיבה לכך...

אני גרה בדירה עם בנות דיור מוגן ואני מתביישת שיראו אותי אוכלת כי אני מתנפלת על האוכל ואם אני הולכת להוסטל אני מתביישת שהמנהלת רואה אותי אוכלת אבל יש אנשים ספציפיים שאני לא מתביישת מהם למה מחלק אני מתביישת וחלק לא

לא הבנתי.. כי אצל פסיכולוג אני לא מתביישת

הי אודי, אני מאוד כואבת. הכאב קם איתי בבוקר ומלווה אותי כל היום. כאב גדול מאוד. המטפל אומר שאני צריכה להביא את הכאב לטיפול ואני חושבת שאני מביאה, מדברת עליו בכאב כותבת ומשתפת. מבחינתו להביא את הכאב משמעו לבכות, ואילו אני לעתים דומעת ובשתי פגישות לאחרונה בכיתי מעט, בכי חרישי כמו שהוא אומר. העניין הוא הבכי. האם אין מבע של כאב ללא בכי קטרזיס כזה גדול? הרי אי אפשר לתזמן בכי שכזה ובינתיים הכאב לא מרפה והמעגל נשאר, אין טיפול בכאב כי אין בכי. איזה עוד מבעים של כאב גדול יכולים להיות? כיצד מעבדים כאב אם לא דרך המילים והסיפור? מה הוא מנסה לומר לי בעצם ומדוע הוא מתעקש שעיבוד הכאב הוא דרך הבכי? תודה שירה

הי שירה, חושבת שאת יודעת ומכירה שאוכל להזדהות המון עם מה שרשמת. הפירושים שקיבלתי, הפירושים שנמחקים ונמחקים תדיר, הם, שקיימת חרדה שאם יצא הבכי / הכאב הוא יהיה כל כך גדול ומציף יותר מאוקיינוס רחב ידיים ביקום כולו עד שגם המטפל (או דמות אחרת שתחשף לזה) ייסחף בו ויהרוג את שנינו. או, כולנו. בנוסף - אומרים שעדיף השיתוף של העולם הפנימי מאשר שימור פנימה בלבד. כן, אנחנו יכולות לחזור על כך בדקלום, והחוויה שלנו עדיין דומה לזו של שורדי שואה. מצטרפת לכך ההרגשה שאם איננו מביעות בצורה חיצונית עוצמתית את הכאב - לא מאמינים לנו. מקום בודד מאד. אנחנו נושאות גם כאבים גופנים שאינם זניחים בכלל ואיכשהו כנראה גם מתנועעות ומתנהגות כרגיל, כך שלכאורה תחושת הכאב לא עוברת ושוב 'לא מאמינים לנו'. אני כן מסבירה לאנשים סביבי שמאד מאד כואב ועדיין אני עושה את כל הקונצים הגופניים, אבל זה מבנה נפשי שאיתו אני מרגישה שהכאב שלי לא עושה רושם. את זה איכשהו אולי כן מבינים. אולי זוהי דרך להסתיר ולהסוות, כך שההרגשה ש'לא דואגים לנו' תשתמר. אני כן מקנאה במי שמצליחים לצרוח את הכאב או להתנהג אותו. כאילו 'להם' כואב יותר ואליהם יגשו ראשונים לטפל. כבחיילים בשדה קרב. אלו מחשבותיי, גם העם שלנו שתק הרבה יותר מידי, ועכשיו חלקים ממנו מנסים בדרכם השקטה יחסית לזעוק. אחזור על המשפט - השואה לא נגמרה... ניחומים, סוריקטה

הי אודי, שאלתי אותו כמובן ונשארתי עם תשובתו או גישתו שבכי הוא הביטוי לכאב ומרגיש לו שיש פער בין הדיבור לכאב. רציתי לבקש נקודת מבט נוספת שלך. כתבת אני משער שבכי זה אחד הביטויים, אולי תוכל להרחיב ולהגיד איזה עוד ביטויים באים לידי ביטוי בתוך הטיפול ביחד עם המטפל? תודה שירה

תודה שכתבת וכל כך דייקת ממש כאילו מפי נכתבו המילים לא רואים לא מאמינים רק מעשים קיצוניים וכל הכאבים האלה אוף מבאס כל כך וכל המוחצנים שיודעים אפילו לחשוף את הכאב ולספר את סיפורם על הבמה ממש שלך שירה

הי שירה, התחלתי לרשום לך כבר מזמן, ועכשיו חזרתי לכתוב ולשלוח על באמת. מי שבעיקר לא מאמיו לנו אלו חלקים בנו, וכשזו נקודת המוצא, העולם מסביב משתתף, גם אם ללא דעת, באותו תפקיד ממש. אנחנו אלופות בלעוור ולהפיל בפח. רגשות נוקשים קל לראות בתוך הטיפול. הרכים יותר איכשהו מוסתרים. בבכי מקרב, כזה שמאפשר להראות חולשה, יש גם התמסרות, ואמון. וקל יותר לאהוב. איך ניגשים אליהם...? מאמינה שחלק מהאנשים, שמספרים את הכאב על במה, עושים זאת לעתים באופן מנותק, וגם אז מוצאים קהל מכחיש ולא מחבק או תומך, ניתן למצוא חלקים יהירים ושיפוטיים. תפקידנו לנסות פחות להזדהות עם הקבוצות הללו בקהל. סוריקטה

כותבת כדי לנסות לעזור לעצמי ולעזר. לבד מעל 20 שנה לאחרונה הכירו לי בחור. יצאנו 4 חודשים באופן אינטנסיבי משום מה לא ראיתי כל הסימנים של בן אדם לא בריא בנפשו ואז התגלה שהוא סדו מקיסטי..והתחיל לדרוש כל מני... חברה קרובה שמה לב שאני לא בסדר ואחרי כמה זמן הכל נגמר. כרגע חודש אחרי ואני לא חוזרת לעצמי...סיוטים מהעבר... ואני לא מצליחה להפריד בין אז להיום. מרגישה כל כך הרבה מצוקה וחוסר אונים... וכועסת על עצמי על איך לא יכלתי לראות מייד. המטפלת שלי אומרת שהוא היה מאוד מתוחכם.. אני מתקשה לאסוף את עצמי

ינשופית אהובה, אמיצה שניסית. נורא ואיום ומכעיס ומזעזע עבורך מה שגילית. ושוב אמיצה וחכמה שחתכת, ואפילו די מהר, הגם אם לא מייד, וגם אם ממש מרגיש בלתי אפשרי להניח לעבר. וטוב שיש חברה קרובה שרואה, וגם מטפלת. וגם אותנו כאן - כך שאת באופן מסוים לא לבד עם זה. כולנו עדים. חיבוק וירטואלי, סוריקטה

אוי נורא וכמה טוב שאת נשמרת. לא להמשיך בתוך קשר הרסני זה הישג גדול והוא כולו שלך! שלך שירה

תודה לכם על המילים ועל ההבנה. באמת שהייתי אמיצה בזה שנסיתי להיות להיות בקשר. היה נס שלא נפגעתי.. כרגע מנסה להבין ולעבד מה שהיה שם ... תודה שוב

היי אודי יש לי לחץ מהרבה אנשים שיש בתוך זה מוזיקה כמו חתונה אני לא יודעת מה לעשות במצב כזה נגיד ואני יהיה כלה וכולם יהיו סביבי אני לא יודעת איך לנהוג כדי לרצות את הסביבה אני רוצה לרקוד אבל מתביישת ורק הזקנות ירקדו איתי בטח ולא הצעירות אני גרושה אז אני זוכרת שחתונה שעברה אחיות שלי הקטנות התביישו לרקוד לידי וסבתא שלי הלכה ולא רקדה איתי אולי זה משהו בי שגורם להבריח אנשים..?

בפורום בבית ולצד המתרחש במדינה תקופה של רמת חרדות רגרסיבית. כואב ממש. סוריקטה

לא כל כך יודעת מה לומר לך.. קוראת אתכן.. קראתי בזמנו על החיה האהובה שלך שלא ניתן היה לה להצילה.. הצטערתי.. הייתי חלשה בכדי להגיב. לא כל כך יודעת מה לומר לך.. כן יכולה לומר לך שהמילים שלך מהדהדות גם אצלי.. אולי בגלל ההודעה שמדברת על קולות לרצוח ולהתאבד? אולי בגלל ריבוי ההודעות האלמוניות ? חסרים לי הקולות המוכרים על סגנונות הכתיבה המוכרים. יחד עם זאת מרגישה שאני האחרונה שיכולה לדבר על כך בגלל שאני כמעט ולא כותבת כבר זמן רב.. יחד עם זאת כן חשוב לי לומר שאני קוראת את ההודעות של כולכן. איתך, במבי

היי יפה שלי מצטרפת לרגשות כל מה שכתבת קשה לי בימים אלו להכנס ולכתוב רגשית ימים לא קלים אצלי בבית הכל הולך על גלגלים מעצבן ברמות קשות ואין טיפול אין למי לומר מה שמעיק וכואב הכל נשאר בפנים כואב ומתסיס רוצה רק לישון ולהתעורר כשכבר הכל מאחורי אין כוח עוד להתמודד איתך חטולית

מבינה אותך. מפחידה ההסתה, מפחיד הקיצוניות... הקיצוניות בהחלט מפחידה, וגם לומר את דעתך לצערי. אבל החרדות כדאי לטפל בהם. יש גם טוב בארץ ובכלל, אבל נכון הכל מקצין וחבל ממש!!! גם אותי זה מלחיץ. החיים פה נעשים קשים יותר ואין בכוונתי לעזוב!!ואולי מנצלים את הציוניות שלנו.. אבל עצוב לי שהכל מקצין.

הי במבי, תודה שכתבת. זו הייתה אחת מהחיות המרפאות המיוחדות שלי. אובדן כבד ועד עכשיו הכאב הגופני הנקשר לנפשי עצום. כן. בגלל ההודעה הספציפית וריבוי ההודעות האנונימיות. שוב, תודה שכתבת. אני מלווה בחודשים האחרונים חבר חולה סרטן כרוני שלב 4 יומיומית. איש צעיר ואמיץ שממשיך לרצות לחיות באיכות המיטבית שמתאפשרת לו. לבי גם איתך. ההלם והחששות, לצד האמירה שמאחורייך וניצחת. תודה שוב, במבי יקרה, איתך, סוריקטה

הי חטולית, תודה שהצטרפת. כל כך מבינה אותך. היעדר המקום מכאיב עוד יותר. אין מילים בכדי לנחם כאב בעוצמה הזאת. אוף. מקווה שתזכי למעט מנוחה יחסית. וקצת רענון. ממש. איתך, סוריקטה

הי מיכל, תודה על המילים. אוסיף ואומר שעל אף שחלק ממני מרגיש רמוס, מתמידה לצאת למחאות עם מילותיי והכרזותיי הבולטות כלפי חוץ, הגם אם אינן מתלכדות עם החלקים אליהם אני מצליחה להתחבר אליהם בזמן נתון. וממשיכים ורואים אותן לרגעים מאד בגדול. וואלה, אני... ומנסה כתמיד לעשות דברים טובים. לפחות עבור הפיצים שפה בשנה שנתיים הראשונות שלהם פה. עדיין פה. סוריקטה

תודה ממש שהייתן כאן בימים רגרסיביים לי. תודה, אודי, שהשבת בבוקר וכך התרכך בור החרדה. יש לי שאלה מעניינת - אולי אפתח נושא חדש. האם ניתן במצבי קריסה נפשית, כאב נפשי, פרגמנטציה, עומס יתר להשאיר לטיפול חלק מהחלקים החולים/ החלשים אצל מישהו אחר, באחריות גורם אחר. לשחרר. האם פנטזיה מציאותית? איני מתכוונת לאשפוז, או למצב בו נלקחות חירויות. יותר משהו בכיוון ההישענות וההתמכות. או שמא איכשהו תמיד משלמים מחיר. והאם המחיר מידתי? אולי אחשוב על זה. סוריקטה

הי סוריקטה גם לי יש פנטזיה ואני מבקשת לתת לחלקים צעירים להשאר איתו ולנוח. הוא אומר שאי אפשר כי יש לנו גוף אחד. כאילו שאני לא יודעת. הוא לא משתף פעולה עם הפנטזיה בנסיון מתמיד לעורר אצלי חמלה כלפי עצמי כלפי חלקים פגועים וצעירים שאני רק רוצה להשמיד. שלך שירה

הי אודי, את השיר המדובר של עמיחי הכרתי הודות לך והוא שמור איתי. הייתי מדברת על חלקים שאנחנו פחות מסוגלים לטפל בהם טוב מספיק בעיתוי מסוים, ואולי אחר כך נוכל שוב. הסיוע האפילו זמני וחלקי אולי יכול להקל וליצור מעט רווחה. תודה, ממש תודה :-) סוריקטה

הי שירה, רשמתי לך כמה וכמה אסוציאציות גם בהודעה למעלה. איכשהו מתאים לי 'לחלוק' על מה שהמטפל אמר, וכן למצוא איזו דרך. אולי באמצעות אובייקט מעברי. אבל זוהי מחשבה. אולי המציאות מורכבת הרבה יותר. סוריקטה

איך להעלים הקול לגמרה?

לפעמים אני מרגישה שחוסמת אחרים כשכותבת כאן...עובדה כשיש שקט מגיעים אנשים חדשים, אחרים... קצת עצוב לי שכך. ו... מקווה להסתדר עם הקושי כרגע. קצת תחושת החמצה שלי את הפורם ופינוי מקום לזקוקים באמת. תודה. מקווה שהכנס היה מהנה ומועיל.

הי מיכל, להרגשתי, חל בפורום שינוי מבחינת הקבוצתיות שאפיינה את המקום. אולי לכן רואים יותר את השאלות המזדמנות. 'הם' לא בהכרח 'זקוקים יותר'. אומר שאני חולקת איתך את ההרגשה במובן זה שעצם קיומי וצרכיי גוזלים משאבים ל'אחרים' (גם ברמה הבסיסית של אוויר ואוכל, למשל, או רגשות שמופנים כלפיי), מעין תפיסה שגויה שלא ייתכנו כמה במקביל וצריך להכחיד אותי. מוצאת קשר עגום למילים המקוממות שנאמרו לאחרונה על ידי הימין הקיצוני בהקשר לקהילת הלהטבים. נורא ברמות קיצוניות. סוריקטה

שלום אודי, כיצד ניתן לא להיות מודעת לבליעת רוק? מהקימה ועד השינה יש מודעות לבליעת רוק שמחרפנת, מוציאה מריכוז, מונעת ממני לתפקד בכל תחומי החיים כראוי. ממליץ על ביופידבק? והאם זה יכול לעבור? מרגיש לי תקוע כבר כמה חודשים ואני מפחדת להשתגע מזה אני קמה עם תסכולים כל יום. תודה

האם אתה יודע להגיד טווח של זמן (כמובן לא מדויק ונתון לשינוי אבל טווח) לאורך טיפול בשיטת סכמה תרפיה?

שלום, אני בת 42 נשואה + 2 ותמיד סבלתי מגועל גם מדברים פשוטים שבאופן נורמלי יכולים להגעיל אבל חולפים תוך שניה, אצלי אותו מראה או זיכרון מלווה אותי הרבה מאוד זמן לאחר מכן. לאחרונה זה החמיר ואני ממש נגעלת אפילו מאנשים שמדברים איתי, לא יכולה לראות רוק או לכלוך על הפנים שלהם, חרקים ועוד ועוד. ממש בחודש האחרון הזכרונות של מה שאני רואה ביום יום, נחרטים לי מאוד חזק במח ואני מרגישה חסימה בגרון, מתקשה מאוד מאוד אפילו לבלוע רוק כי מיד קופצים לי לראש כל דברים הכי מגעילים בעולם. ירדתי במשקל כי אני לא מסוגלת להכניס אוכל לפה ומתקשה לשתות. כל עניין הבליעה חסום אצלי ואפילו כואב לי הגרון… האם יש משהו שיכול לעזור לי?

הי אודי, בימים האחרונים מקבלים את פני כשאני מגיעה לעבודה משפחה של סיקסקים. זוג וגוזל. ההורים שומרים מרחק נותנים לו להסתובב אבל הם על המשמר וכשהאם מתרחקת הגוזל ממהר אחריה ונכנס תחת כנפה. כשמתקרבים אליהם ההורים פוצחים בקריאות שאמורות לגרש כל איום על הגוזל שלהם. מצאתי שאני מהופנטת מהחכמה הזו של הטבע. ניסיתי להבין מה כל כך משך אותי אל הדבר הזה. אולי מצאתי את עצמי קצת כמו האמא וקצת כמו הגוזל. צועקת ומרחיקה כשמנסים להתקרב אלי. צועקת ומרחיקה כשאני מנסה להתקרב לעצמי. מחפשת כל הזמן כנף מגנה אבל מרגישה שהיא לא בנמצא וממשיכה לרוץ ולחפש אחרי אמא דמיונית וכנף דמיונית. רציתי מאוד שמישהו יהיה לי סיקסק. מקווה שהכנס היה מוצלח. שלך שירה

הי שירה, סיקסק - אחת הציפורים שאהבתי, ידעתי לזהות ולמדתי את שמה כבר בילדות המוקדמת. ואיכשהו מצלצלת לי בראש המילה זיגזג. נשמע דומה. אולי תמצאי קשר? איתך ותודה שפנית אליי בהקשר החיה הרפואית שלי שאינה עוד. סוריקטה

מצטערת לשמוע על החיה (תרצי לומר עןד? האם חתול ומה היה גילה? מתי פגשת אותה לראשונה?), נשמע שזה היה קשר מיוחד. והמוות ודאי לא פשוט, ובעיקר בשנה האחרונה. המסירות שלך מדהימה שולחת לך חיבוק מנחם. הלוואי שלא תדעי עוד צער 🙏 שלך שירה

הי שירה יקירתי, מרגישה שכבר כמעט לא נותר לי עם מי לדבר. כלומר, בתדירות סבירה וגם קצת הקשבה וראייה. לשאלתך - חתולי. אצלי מגיל כלום. בחרתי בו בגלל הדומיננטיות והיצריות יוצאות הדופן. איתי יותר משלוש עשרה שנים. צמוד יום יום. ממש צמוד בכל רגע נתון אפשרי. רפואי לי. מתקשר, מדבר, מספר, מביע, מבקש. מלא דחפי חיים. עוצמתי. גם גדול מימדים. קצת מופרעיקו ופראי. מאפשר, לא שורט, או נושף או נושך. אוהב ואוהב ואוהב. הוא לא היה יפה תואר במונחי האסתטיקה, וגם נראה מאד מרוט עם השנים בשל תחלואים שונים. אחד ממוצלי החצר בחוץ. אבל בפנים - נפש יהלום. והקשר המיוחד איתי. היו לי בעלי חיים, אבל ספורים היו עם אופי מאד ייחודי ומילאו תפקיד ששום אדם לא היה שם מולי. הוא אחד מהם. צועקת את הכאב. משתדלת כמה שפחות, כי הבכי מופרע מטורף, ולא צריכים לשמוע כמה אני משוגעת. אז הזעקה כבושה. לא רוצה להיות בבית, לא רוצה לצאת, יש רגרסיה ותחושה שויתרו עליי. אני ויתרתי עליי. ומצטערת שאין לי כוח לאף אחד. השנה עוד עובדת, אבל בינתיים (וזה רע מאד) עצרתי המשכים. סוריקטה, שעושה דברים טובים בחשאי והעולם עיוור ושותק.

סוריק, תנחומי..קשה...מצטרפת...אל תוותרי עלייך!!!! מקווה שתראי סוריק יקרה! כי למנלה תופסת מקום...וכנראה שצריכה לפנות מקום..

שלום, לקחתי במשך שנה ציפרלקס 10 מ״ג. אחרי החלטה שאני יכולה להתמודד בלי התרופה, הפסקתי אותה בהדרגה ובהשגחה. אני כבר חודשיים בלי התרופה, הבעיה שמאז שהפסקתי, זה הציף לי את ההפרעות קשב וריכוז שתמיד היו לי, אבל למדתי מאוד לשלוט בזה, בלי שום תרופה, תמיד תיפקדתי נהדר. עכשיו זה בעיקר מתבטא בחוסר שקט בגוף, כל רעש משגע אותי. והכי גרוע אני ממש קצרה עם הילדים שלי. ומכיוון שזה משפיע עלי בעבודה, לא מצליחה להתרכז ודוחה עשייה, אני שוקלת לנסות לבקש לקחת ריטלין. האם הריטלין באמת יכול לעזור לי? לחזור לציפרלקס לא בא בחשבון, עשה לי תופעות שלא אהבתי. אשמח לכל עזרה בעניין. תודה סיון

מתביישת לשיר ליד אנשים ולהרגיש פתוחה כי אני לא רוצה שידעו שאני שרה יפה שלא יקנאו ושאני ניפגשת עם בחור אני מתנהגת אחרת ושאני ליד אנשים אית אני משתדלת להתנהג רגיל אבל זה לא מתאים זה הגיוני שאני מתנהגת שונה מתי שאני נפגשת עם בחור לפגישת שידוכים ולאחרים אני מתנהגת אחרת ומתלבשת ביום יום פחות יפה

אני יוצאת לשידוך ורציתי לדעת איך אני יידע שהוא מחבב אותי

עשיתי טעות בעבודה שהיתה מוזרה ונבעה מבלבול באותו זמן, וחוסר הבנה במשמעות חומרת הענין. מאז הרגשתי סביבי לחץ חברתי מטורף לעזוב, פתאום מתגלגלים לידי נזקים רבים שמנסים ליחס לי, מחפשים אותי בפינה בנרות על כל דבר קטנטן, כל מילה שלי נבדקת ונותנים לי להבין ששקרתי אם לא דיקתי במאה אחוז, גם משקרים לי כל הזמן, ונותנים לי להבין שאחרים שקרו לי.והכל לדעתי, כדי שאתפטר. אך הדבר קשה מאד כשיש קביעות וכשמשפחתי משוכנעת שאני בפראנויה ולא מאמינה כלל. ובמקום לדחוף אותי לצאת דואגים ליציבות הכלכלית ולא להתעללות שלדעתם תלויה בפרשנות שלי. ואני שואלת כדי לומר למשפחתי- האם יתכן שלאדם יש פראנויה רק בעבודה ולא בשום תחום אחר בחיים? איך מוכיחים דבר שאינו נאמר ברור אלא נעשה ברקע ובלי אפשרות לתעוד ברור. אך קים בודאות. אני צריכה גב לעזוב, כדי לקבל תמיכה לשרוד הלאה, אנא, מה אתה מציע לי כדי לשרוד נפשית?

הבעיה שלי שמאשימים אותי במשהו אני חשה מהר הכי אשמה בעולם, למרות שיש סמנים ברורים שמשהו לא מסתדר בהגיון במה שמאשימים, אולי כי בילדותי הייתי השעיר לעזעזל בבית ולא פתחתי שם מחשבות עורך דין. ואחרי שכל פעם שבאים לעבודה משהו אחר לא עובד בחדר שלי. ואני אמורה להיות אחר אית לו, ולהסביר למה יתקנו. גם שאני בטוחה לא קשורה לזה, אין לי הוכחה, כי אי אפשר לבוא עם מצלמה ולצלם מול כולם, נגיד שעזבתי המחשב עבד, זה ידגיש שקלטתי והם ילחצו, ורק יחליפו אסטרטגיה. כי המטרה להפוך אותי ל-0 בעבודה ברורה, ודי מצליחים בה.ולכן לא שיך לפנות לגורם ניהולי כעצתך. אבל במשפחה רואים רק פארנויה. אבל תחושתי שאיך אפשר להישאר במקום שבחברה כולם משקרים לך? או טוענים שאחרים שקרו לך? חוסר האמון מטריף. הענין המוזר שרק המנהלים מראים שדואגים ומעריכים וגם זה מינימלי. ומילה שלהם מילה. ןאולי כי עם הבוס הקודם בעבודה זו, היה לי 0 אמון. ובצוות יותר טוב ועכשיו המגמה להיפוך? דבר אחד ברור שאני בטוחה שזה לא פראנויה אלא מציאות שמהתלים בי. ואני צריכה כוח כדי לעזוב, כי התחושה אחרי יום עבודה כזה, נוראית. גם אם אחרי העבודה שיא ההתאוררתי וכאילו שכחתי מהמצב, כשאני בעבודה, זה הולם בי בפרצוף. זה הצילו ברור?

אוי, כל כך חיכיתי ובסוף דלגת על התגובה שלי. ואולי אני מוחרמת?

שואלת מכיוון שאני נותנת לפסיכולוגית שלי המון קרדיט - ז"א היא יודעת מה היא עושה. אגב אני גם הולכת לשאול אותה על כך ועם זאת מעניין אותי לשמוע איך יראה את זה פסיכולוג אחר/ יסביר את זה. היה ברור שזה הולך להיגמר במפח נפש ולכן עם כל הפיתוי ניסיתי לוותר על זה, הוא צעיר ממני ב17 שנה, תחילת שנות השלושים, בהרס עצמי מאפיין דור אבל אדם סופר יצרתי, מרתק, ייחודי ואינטליגנטי, החיבור היה מקרי לחלוטין בפייסבוק, כבר מהסמסים היה משהו כל כך מרגש, מיוחד ואינטואיטיבי ויוצא דופן שנשבתי ועם זאת הייתי במקום בריא מספיק שיכול להסיק שמדובר במשהו שרק יסב לי סבל. כל החברות שלי אמרו לי לוותר כי הוא מחפש רק סקס. רק הפסיכולוגית שלי עודדה אותי ללכת על זה 'אולי תהיה לך חוויה חיובית' כשברור היה שהסיכוי לחוויה חיובית לא גבוה. נכון, אז חוויות כאלה בונות בנו חוסן, מראות לנו את האשליה של האגו, את הדפוסים שלנו וכל היתר אבל עברתי מספיק מזה. אני פרודה ואם חד הורית ויצאתי לדייטים אמנם לא בהתמדה, אבל בנכונות למצוא זוגיות אמיתית, בריאה, אוהבת. התחושה שלי היא שנכנעתי לפיתוי ולא ברור לי למה היא עודדה את זה. נפגשתי אתו בסך הכל פעמיים היה סופר מלהיב אבל גם מתסכל ומכאיב ומטלטל עד שיגעון. ניסיתי לעשות לזה רי-פריימינג, אני יכולה לראות את הצד החיובי של החוויה הזו, זה עורר אותי בממדים רבים, הייתי קצת במצב דורמנטי. ועם זאת אני כבר כמה שבועות לא מתפקדת כרגיל, אני מתעוררת בלילה עם מחשבות עליו. וקל היה לנבא את זה, בטח שלפסיכולוגית שלי. היא מכירה את העבר שלי, את מבנה האישיות שלי, מה לעזאזל היה טוב בלעודד את זה. כל ההימור הזה עלה לי לא מעט, כלכלית, מנטלית. אני אומרת לעצמי שאין לי מה להיכנס לכזו מרה שחורה כי בעצם אני לא רואה את התמונה הגדולה. הוא נעלם, גוסטיניג זה פתרון קל, למרות שברור שקרה בינינו משהו מיוחד במידה יוצאת דופן גם עבורו. אולי הייתי צריכה עוד סטירת לחי כזו שתייצר מוטיבציה גדולה יותר לקשר בריא. לא מבינה, באמת שלא. באיזה מקרים הייתה גם אתה מעודד משהו כזה? אשמח לשמוע ממך. תודות!

בהצלחה רבה חטולית

שלום לכולם, מספרת ואפילו לעצמי. רשמתי שיש לי חיה, זקנה, לענייננו, אבל לא מאד, שזמנה קצוב. מחלתה סופנית. במקרים מסוימים קודמים, כאשר היה ביטוי חריף במיוחד של מחלה - סייעתי בחסד. הפעם - האירוע היה גבולי. החיה ממשיכה, אם כי חלש יותר ודליל יותר, להיות עוד קצת ממה שהייתה. יש ביננו קשר חזק מאד. היא לא הורה ולא ילד ויש לה תפקיד מיוחד אצלי. החיה גם אהובה מאד וגם נותנת לי לטפל בה וגם מבקשת לחיות. במקרה כזה איני יכולה לומר - עצור. הטיפול בה מצריך משאבים רבים. הטיפול כעת נעשה רק בבית ללא טרטורים לחוץ או לבדיקות חודרניות. ובעיקרו מתן תרופות, אוכל ושתייה. את אלו החיה לא ממש מצליחה בעצמה. את השאר - כן. והחיה מוקירת תודה. ההתעסקויות רבות השעות לסיוע דורשות גם הרבה וסבלנות ובשונה מחלק מהמקרים האחרים, בהם זהו, זה עובר, וזו רק תקופה והיא תחזור לעצמה, כאן ידוע שהסוף קרוב. אי אפשר לתקן. אפשר להנעים את מה שנותר. בתוך כל זה, גם אני נעלמת וזה העניין. ולבד. אך איני מסוגלת בתנאים כאלה לבחור אחרת. גם זה יעבור כשהמוות יכריע. אין לי מושג מדוע שיתפתי ורשמתי. הימים מאד מייסרים לי, הגוף כואב ומתמעט, המוות של אבא, שעל אף שהיה אבא די מעפן, נותרו ממנו זכרונות טובים, ובכן, גם המוות של אבא חזק מאד ברקע. המוות תופס יותר מידי מקום, והרי יש גם דברים אחרים, אבל איכשהו הוא חוסם אליהם אהבה. עוד אחשוב על הנושא. סוריקטה

תודה, אודי על התמיכה. תודה על ההבנה. בהצלחה בכנס. סוריקטה

החיה הכי שלי מתה. בשעותיה האחרונות כבר לא הייתה מוכנה לקבל את קרבתי, וכך אמרה את דברה. כל כך כל כך כל כך אהבתי אותה. ובורכתי שיכולתי להיות שם עבורה ושהיא איפשרה. היו לנו הרבה שנים צמודות ביחד. לנפש שלי קשה לעמוד בכאב העמוק. סוריקטה

תודה :-( סוריקטה

יש לי טעם מאוד טוב בכללי בחיים אבל אני לא יודעת להתאים בגדים ולדעת מה יפה מה לא יפה אני צריכה יותר להתחבר לעצמי דרך הטיפול עם הפסיכולוגית שלי כדי לדעת אז אני מפחדת שאם אני ילך לפגישת שידוך ויתלבש לא בהתאמה אז תהיה דחייה מצד הבחור מה לעשות ..(יש לי הרבה שאלות על שידוכים כי אני כבר בשידוך)

שלום ד"ר אודי, אני בת 27, מתוסכלת כבר 3 חודשים אני בולעת רוק באופן מודע ואף מפחדת לבלוע את הרוק. אוכל מזה כשנה וחצי בהתחלה ליד אנשים ובמקומות ציבוריים ועכשיו גם לבד... בבדיקת גסטרו יש רפלוקס והייתה אדמומיות בקיבה שלדעתי עברה כי כבר אין כאבים, צרבות תמיד היו לי פעם ב. ממאכלים מסוימים. א.א.ג תקין. כרגע לא נוטלת תרופות, אך כן ריסקתי משהו דומה לנקסיום, קונטרלוק וסירופ אומפרזול שבוע כן שבוע לא, שבועיים כן שבועיים לא, "שיחקתי עם זה". אבל לא היה קשר לרוק, הרוק מפריע לתפקוד ברמות, לא עובדת כמה חודשים, לא יודעת כבר מה לעשות. התחלתי טיפול CBT עברתי ממטפלת לאחרת, אבל אני לא יודעת אם עדיף טיפול פסיכולוגי קליני ואם נתקלת במקרה באנשים שמתקשים לבלוע רוק/מפחדים/מודעות יתר. תודה

עברתי בגלל מקצועיות כנראה, וצריך הרבה סבלנות לדעתי השאלה אם זה משהו פיזי או נפשי, כי כבר לא ברור, למה שבן אדם יבלע רוק באופן מודע 3 חודשים ויפחד לבלוע את הרוק? זה מונע ממני לתפקד בהרבה תחומים, כן מנסה קצת לנסוע, קצת לצאת. ים , שמש , מוזיקה , מדיטציה, הבנתי שיכולים להקל על הסטרס של הבליעה ועל סטרס באופן כללי? טיפול תרופתי פחות בא בחשבון אני מאוד פחדנית וגם לא יודעת לבלוע כדורים זה כאילו המוח התרגל לבלוע רוק עם תזוזות או לפחד לבלוע רוק אז איך אני אמורה להקל על זה, עדיף CBT על פני פסיכולוג קליני? תודה

אני בשידוכים ויש מישהי בעמותה שלי שהיא נראית טוב יחסית והיא קולנית ורועשת כל מקום שהיא הולכת היא מדברת עם אנשים ויוזמת וצוחקת ושמחה ואני לעומת זאת לא ממש מדברת עם אנשים ושקטה עצובה לפעמים ושאני מסתכלת עליה אני נזכרת בשידוך שלי וחושבת אם הוא היה פה הוא היה מסתכל רק עליה ..איך אני יכולה להרחיק את המחשבה מהראש ולדעת שאני גם טובה יפה וכו'...תודה ..

הי גאולה, לא זוכרת אם רשמת מה גילך. התרצי לומר? ראשית - את מקבלת סיוע מקצועי וכולי תקווה שתוכלי להסתייע בו, כי הוא החשוב. אענה לך כאן על מספר נושאים שהעלית. עניינים פעמים רבות עובדים לאט, הדרגתית וגם חלקית. גם בטיפול. בנושא הבנים - ייתכן שחלק מהבחורים פחות יתחברו אליך, וייתכן שגם את פחות תחבבי בחור מסוים. כלומר, ישנה אפשרות לאכזבה או פחות התאמה מסיבות כלשהן. לא בהכרח הלבוש, למשל. באשר ללבוש - אולי אינך גנדרנית במיוחד ביומיום וייתכן שגם זה בסדר. אם את חושבת שהתלבשת באופן פחות מותאם - גם את זה אפשר ללמוד, אבל לא בטיפ אחד, אלא בעבודה ממושכת שיש בה גם שינוי מסוים של תפיסה. את הנך מי שהנך. מהפוסט הנוכחי התרשמתי שאת מרגישה שיש מישהי אחרת דומיננטית יותר או מרשימה יותר. אכן יש בחורות כאלה. אבל יש גם נחבאות אל הכלים, ולעתים יש מי שהתעדפתו תהיה בחורה מכונסת יותר. מה שאת מוטרדת ממנו לא 'יורחק מהראש', סביר שהוא יישאר שם, אבל בהדרגה, ומדובר על זמן לא קצר, אולי הוא יישתלט פחות. בשורה תחתונה - אין קסמים. אפשר להתפתח לאט ובלי הרבה לחץ. למרות שאני יכולה להבין את העניין של השידוך שיוצר לחץ. הייתי מאחלת לך שיהיה לך אוויר עד שתרגישי מוכנה יותר. לא יודעת אם זה אפשרי במסגרת בה את נמצאת, או האם היית מבקשת לך זמן בכלל. סוריקטה

אני אדם מאוד חברותי אבל יש לי אבחנה של חוסר חברה ואני לא מבינה כל כך סיטואציות למרות שהפסיכולוגית אמרה שכן קצת ..בכל מקרה אני מרגישה שלא רוצים לדבר איתי כי אני לא מעניינת כי אין לי על מה לדבר עם אנשים אני מדברת ואז יש שתיקה ואז אף אחד לא ממשיך את השיחה ורציתי לשאול אם לשידוך שלי זה אמור להפריע כי אני נפגשת איתו ומדברת איתו והאם אני מספיק נראית בנאדם שכיף להיות במחיצתו כי חברות טובות יש לי אבל אני לא רוצה להתחבר לחברות קל לי יותר לבנים כי כיף לי לדבר איתם אז הוא יאהב אותי למרות שאין לי חברות ממש צמודות?

אני קונה לאחרונה מלא בגדים רק לשידוכים וליום יום הולכת בבגדים רגילים ופשוטים מרגישה שאין לי כוח להראות יפה אם זה לא לשידוך עם בחור יש פיתרון? תודה ..

אודי תודה רבה על התשובה לגבי השידוכים שאמרת שאני גם יכולה להתקשר לבחור ולא רק הוא אבל איך אני ידע שזה הדדי ביננו ושהא רוצה שאני יתקשר כי יש ימים שהוא לא מתקשר והוא מדבר לא בשמחה לא מבינה למה

פשוט מבאס.. כאילו שלהיות טובה זה פריארית, לעזור לאחרים ולהתחשב זה פריארית :( למה זה צריך להיות ככה??? השתמש וזרוק. הכל אנטרסים.. למה ההרגשה שלי כזו? והאם זה נכון?? ובעלי אומר שאתחיל לדאוג לאנטרסים של עצמי..האם באמת כולם דואגים רק לעצמם ולא אכפת להם מאחרים??? ויש את אלו שלא רואים אף אחד ממטר?? למה אני כזו שלוקחת כל דבר ללב??? למה אני לא מסוגלת פשוט להבין שזה הצד השני ולא אני.......מרגישה שפשוט לאף אחד לא באמת אכפת או משנה כל עוד זה נוגע להם. ושהכל מונע מאנטרסים אישיים :( אני לא מסוגלת לחיות ככה להיות אנטרסנטית אז אני פריארית..מבינים??? אוףףףף מתסכל 😓

הי מיכל ובוקר אור. את יודעת, מיכל. גם אני, נראה לי, מעניקה המון מעצמי, לעתים על גבול ההקרבה. חלק מכך נקשר לאשמה (רגשות אשם בסבל של האחר, רגשות אשם על שרווח לנו), והרי הזכרנו זאת כאן פעמים אין ספור. מאחר שמאחוריי טיפול בכל זאת, מידת ההקרבה קטנה, וגם אז, בימים ההם של הקרבה מטורפת כמעט ללא גבולות, נראה שאיכשהו ובאופן מוזר כן שמרתי על עצמי, כי הנני כאן. והיום, ועודני 'פריארית', היום, בגלל ההתרחשויות ההיסטוריות הפוליטיות כאן, מנסה להיבנות גבול די ברור. בכולנו, כך אאמין, יש גם צדדים אגואיסטים. ושוב חזרנו לשאלת האיזון. שיהיה בוקר אור. סוריקטה

הי מיכל, מבינה מאוד לליבך גם אני מתקשה לשים את עצמי במרכז ולא יכולה חעמחד מהצד כשמישהו מבקש עזרה ורואה איך הרבה דברים מונעים מאינטרסים אני מנסה להסתכל על קשר משמעותי קרוב אפילו עם הילדים כדי להבין שיש גם אחרת... שמחה לראות שבעלך דואג לך. שלך שירה

מיכלי מאמי יש אנשים איטרסנטים זה נכון את תהי בדיוק מה שאת את מרגישה פריירית ,? תשני גישה שתרגיש לך טוב חטולית

מזל טוב!!!! טוב שמצליחים לתכנן משהו. מבינה ללבך לגבי ימי הולדת. ובכלל רעב וחוסר טעם הרגשתי הרבה זמן( אני מהאנשים שאוכלים כדי להרגיש טעם בחיים כשרע לי..) מקווה שההרגשה של הטעם תגיע! המשמעות! כי את חשובה וחשוב שתרגישי עטופה.

תודה רבה מיכל יקרה, על האיחולים וההבנה. חיממת את לבי ממש. שלך שירה

קראתי למטה על אחיך..שתדעי שאת מאוד משמעותית!!! לחנך ולטפל בילדים רכים זאת ממש ממש עבודה חשובה! ובטח שיש לך אמירה!! כמו כל אדם! לא צריך להיות פוליטיקאי בשביל זה!!!!

הי מיכל, מבינה לגמרי. רק רשמתי כיצד אני מפרשת אמירות וחווה אותן רעילות, למרות שמבינה את המשמעות שמאחוריהן. לא הייתה כוונה רעה, הכוונה הייתה לומר שאני סוג של מוגנת בהיותי דמות שאינה דמות מובילה. המילים מהצד השני נפלטו מבלי יותר מידי פילטרים. קצת צר לי על כך, אבל זה מה יש. בשביל להיות פוליטיקאי צריך מבנה נפש שלא היה ולא יהיה לי ואחלה לי שכך. גם אחד האנשים שפגעו בי בעבר היה אההמממ איש ציבור וכאלה. אני ברוך של הטיפול בכל מני. בוקר אור, סוריקטה

אמת ויציב את אמיתית ונשמה טובה חטולית

לא שאלה רפואית אבל לגבי היפנוזה - האם ניתן להשתמש בה כדי לזכור משהו מהעבר ? לדוגמא שם שזכרתי לפני 3 שנים

לדעתי בהחלט כן אך המומחה אודי בטח יענה לך חטולית

אפילו אם רק ראיתי את השם על מסך של הטלפון ?

הי אודי וכולן, מצד אחד מחכה שהיום יגמר שהימים יגמרו מצד שני הזמן דוהר וההחמצות נאספות לממדי ענק. כשאין טעם בכלום ואין טעם לכלום. רעבה כל הזמן ולא מצליחה לשבוע. הרעב הזה לא ברור ומונע מאי שקט גדול. אולי יכולתי לשתף גם במשהו יותר אופטימי. הנה: היתה לי יום הולדת ולמרות החששות הקפדתי לתכנן את היום כדי שלא יכבור סתם כך ולרגעים הרגשתי עטופה וחשובה. שיהיה סופשבוע רגוע שירה

הי שירה יקרה, ברכות של אחרי יומולדת, בעיניי, קלות יותר לספיגה - מקווה שיחסית טוב איך שהיה. וחוצמזה - החלקיות המעצבנת וכל זה... את יודעת. חפרתי על כך רבות. שיהיה שבוע פחות מיוסר, או, שיהיו חמרי תמהיל מרככים. לכולנו. כשאלו בנמצא, כנראה שגם תחושת ההחמצות המשולבת במשאלה שייסתיים כבר עשויות להתעדן. שבוע טוב, סוריקטה

מאחלת לך יום הולדת שמח למרות שהברכה באיחור חטולית

תודה ואמן סןריקטה יקרה שיהיה קל יותר... קצת אויר נקי מחלקיקים שלך שירה

חטולית יקרה, תודה רבה על הברכה שלך שירה

אני בחורה חרדית והכרתי מישהו באתר שידוכים ומסתבר שיש כמה נתונים משותפים לשנינו אז יצאנו לפגישה כמו שזה מקובל בשידוך וכשסיימנו הבחור התקשר אליי כמו תמיד אחרי כמה שעות להודיע שהגיע הביתה וכל זה ולשאול מה שלומי אבל ביומיים האחרונים הוא לא התקשר אליי או שלח הודעה האם זה נכון שאני יתקשר אליו או שלא כי אני רוצה שזה יבוא מימנו ואני לא רוצה לצאת נואשת שרק אני רוצה לדבר איתו והוא לא השאלה שלי היא מה הוא יחשוב אם אני יתקשר אליו , שאני רוצה אותו יותר והוא לא? או שזה בסדר להתקשר ולהרגיש יותר משוחררת כי גם עם בנים בדרך כלל אני לא מתקשרת כי אם הם ירצו הם יתקשרו ככה אני עם בנים ...

החלה לדבר ולטפטף מילים כל כך כל כך כל כך מזעזעת אותי ההנחייה הניסיונית מלמעלה להרוג לנו את האמירה של האמת והצדק שבעיננו או את הצעקה בשעת חירום או החירות וגם הקטע שהופכים 'עלינו' הכל. ומצמצמים ורומסים ובזים. נורא. זוועה. סוריקטה

צודקת בהחלט מסכימה עם כל מילה איתך חטולית

וזה מה שכן אמרתי ברגעים בהם היה (ועדיין מותר לומר) גם כאן, בפורום, גם ברשת, וגם בראיון הקטן ההוא ששודר. אמנם חלף ונבלע, אך היה. אחי משגע אותי עם אמירות כמו 'אף פעם לא היה לך סיי', או 'את לא מעניינת אף אחד'. לצערי, סופגת אותן כאמירות רעילות ויהירות קצת נעדרות פילטרים. הוא, אמנם, מתכוון שאני לא נחשבת בעולם ה'פוליטיקה' וזה נכון, אבל אני שומעת את זה כמו אמר שכך מול קרוביי, וכך היה מול אמא. אולי קצת כן שומעות אותי, או שיש לנו דיבור משותף, המשפחות שאני עובדת איתן. ההורים בכל המשפחות האחרונות הם הורים, או נכון יותר, אמהות שעוסקות במקצוען בתחום שנקשר לנפש וכן יש לנו סוג של שפה משותפת. הלוואי והיו עוד אנשים כאלה בסביבתי, ולא רק כאלו שחולפים ומתחלפים כל שנה או פחות. החיה שלי במצב סופני, אבל אני מטפלת בה, באופן המוגבל שאני יכולה, ועדיין יש לה איכות חיים, וגומעת עוד מתפקידה החשוב עבורי בנפש. סוריקטה