פורום פסיכולוגיה קלינית

יש פרידות שלא צריכים להיות יש פרידות שפשוט מתפוגגות פתאום בלי סימנים של לפני בלי קול בלי הגיון פתאום פרידה ולב שנשבר לרסיסים

עד מתי??? עד מתי יהרגו חיילים? לא ישוחררו חטופים?? כמה עוד? עם חזק ונחוש,אבל אני מותשת ומבינה את מי שעוזב גם אם לא מסכימה ממש... אודי, קשה לשחרר את צעיר הבנים שלי, קשה שקשה לו..אמנם כבר הוא אומר שזה "שירות משמעותי והוא שומר על הבית" כמובן שזה גאוות יחידה שאומרים להם..לא סתם מגייסים בגיל 18 ;( ואתה צודק זה בהדרגה אבל כל דבר קטן זה "הערה" "הפקרה" ושעות ביציאה ואני כבר יודעת שצה"ל זה בתכל'ס ילדים מנהלים ילדים ועלינו לסמוך, לשחרר. לא קל. והנה אני אמא לשלושה חיילים. המטפלת תעדר שבוע הבא בדיוק כשאתחיל לעבוד שוב ובחודש,של החגים תעדר לכל החודש. היא תחסר לי. אולי זה טוב שאהיה עסוקה בעבודה, כבר אני עובדת ומחכה לתחילת השנה. מקווה שההתחלה תהיה טובה וחלקה ולא בריצות עם ילדים לממ"דים.

מיכלי באמת לא פשוט ילדים בצבא ואת אמא נהדרת . תחילת שנה בטוחה שהקטנים יתנו לך את הכוחות לשנה החדשה .

הי אנשים טובים, השבוע מתחיל והאנרגיות נמוכות, זמנים כאלה, אתם יודעים. מתאבלת על המטפל שעובר לעבוד בחוץ לארץ. וגם כשהוא כאן, הוא (כרובנו, אניח) מוטרד במיוחד מהמצב המסוכן במדינה. הוא זעוף, בעיניי, וכבר אין לו מילים. לחלק מהאנשים, שהם חברים, קשה להיות נחמדים. יש לי משימות שלא בא לי. חלק הן מחויבויות כלפי אחרים ואבצע, השאר די נדחה. הכאבים הפיזיים שלי עדיין איתי. בדרך כלל הראש צלול יותר בבקרים. היום פחות. משתדלת כל יום איכשהו לצאת לאזורים ירוקים. סוריקטה

סוריקטה יקרה מצב מורכב ולא פשוט מניחה שבחנתם אפשרות של זום ויודעת איך המחיקון שלנו עובד אתך בלב אביב

בהחלט לא פשוט...נמאס ממלחמות ממש! ואין ברירה אלא "להלחם על הבית" ככה הבן הצעיר כבר החדירו בו מוטיבציה ;( אם הם לא היו כ"כ צעירים זה לא היה פשוט..בגיל 18 קל לשכנע.. לא פשוט בכלל שהמטפל שלך עזב. וגם אני בטוחה שחשבתם על קשר בשיחות וידאו כאלה. המטפלת שלי שבוע הבא לא תהיה ואחר כך תעדר בכל החודש של החגים. באסה. מקווה שהכוחות והצלילות של הבוקר יחזרו אלייך. מובן הכל מובן כ"כ.

אתמול המוח לא ממש חזר להתפקס. יום של חרדות ברמה גבוהה, הפעם אפשר לומר די כמו כולם, איכשהו. הייתי אבודה ופחות מצאתי את מקומי והלכתי סחור סחור ללא יעד ברור. ככה יצא שהלכתי חמישה עשר קילומטר סביב עצמי ביום אחד. כל אתמול מטוסי קרב בשמיים. אחד ועוד אחד ועוד אחד. והרבה מטוסי תובלה. כל הזמן. זום זה אוף. אבל כן. המטפל המליץ גם לי לעזוב, לטוס, רק לא להיות כאן, כמו מי שניצלו לפני מלחמות העולם שהיו. אבל זה רחוק ממני. גם כל כך מפחידים מנסיעה בתחבורה ציבורית שיוצא שגם מהם נמנעתי בימים האחרונים. כבר לא מעניינות הפרעות השינה כי כולם לא ישנים עכשיו. איכשהו הייתי רוצה לקוות שבעתיד לא יהיה חורבן מוחלט, יישאר פצע עצום, אבל יוכל להיות שיקום. קצת כמו בשארית החיים שלי. ויש לי אחיינים לוחמים לוחמים קרביים במיוחד. מדאיג. סוריקטה

אביבוש אהובה שאת לצערי גם בחיים שלי ישנם המון אובדנים והם כואבים עד היום בין חיים למוות יש המון המון גם רגעים טובים ומשמחים לא הכל שחור אהובה אני לא חושבת שאת חלק דפוק מהמערכת אחרת לא היית כל כך הגיונית ומבינה ... כל חייל שנופל במערכה משאיר גם אותנו עם השאלה הכואבת עד...מתי?? אמת אהובה זה כואב ולפעמים הכאב הזה מלווה אותנו גם בחיים באישיים שלנו הייתי שואלת ו..מבקשת אם את יכולה גם לציין דברים חיוביים שקרו בחיים שלך בין כל התהיות?? איתך תמיד חטולית

חטוליתוש תודה יקרה אני בהחלט חלק מהמערכת הדפוקה הזאת ,גם אם אני מנסה ליצור שינוי ברור שאני לא אשמה בהגיון אני יודעת אבל נשמה אבדה בעולם הזה ואפשר היה שלא ותהיות צריכות להיות ,הם חלק מהיותיינו בני אנוש

יש לי אישיו עם המוות מיום שנולדתי השכול היה נוכח נעדר אצלנו בבית מצד אחד דובר אבל אף פעם לא הורגש בגיל 16 אבדתי את סבתי העוגן היחיד בחיי אז... אבדנה אפשר לבכות כי היה לרגע מותר מאז אבדתי אנשים שליוויתי כי זה היה תפקידי חברות לוחמות נפש שוויתרו כי לא נותר בהם כוח אבדתי את אבי ואחרי הרבה מאוד שנים את אימי אף פעם לא עצרתי לחשוב עליו על המוות .. הפעם האבדן אחר יש בו מהכל ואין בו כלום רק המון תהיות על החיים על המוות ומה שבינהם על היכולת באמת לעזור על תקווה ויאוש אני מתגעגעת כל כך אני עצובה וכואבת מלאה ברגשות קשים מול עצמי והגיון שיודע ועדין המחשבה לא מרפה מהלב הכואב העולם איבד נשמה רק כי המערכות דפוקות וחולות ואני חלק מהמערכת הזאת . היום זה גם היום שהעולם איבד את בלחסן המוכשר .. כמה כמוהו עוד נאבד עצוב

אין לי מה לומר לך, המוות הוא באמת כואב. יש לי רק אפשרות לשתף אותך, את זה כתבתי אחרי הפעם הראשונה שבה פגשתי את המוות מול העיניים: המוות, גם אם הוא נראה לכם, הוא לא לילה, זה פשוט אנחנו, עיוורי צבעים מולו- כמו להסתכל על השמש ולא לראות כלום. בני האדם יודעים מה שהם מכירים ולא יכולים לדמיין הרבה מעבר. ראיתי אותו, הרגשתי אותו אבל להכיל- לא הצלחתי זה כמו לרצות את מה שאתה לא... כמו לרוץ על שלג, להסתחרר, בלי יכולת לעצור להישען על הדבר היחיד שנשאר בידיעה שגם הוא שביר ללכת על זכוכית דקה ולחייך- רק כי רוב האנשים בכלל לא רואים אותה... המוות?! אני לא יכולה לחיות אותו בכלל איך חיים מוות?

בלחסן נפטר ב20.8 כלומר אתמול לא היום ..

את יודעת, אביב היקרה, מדוע כל כך קשה, בעיניי? לא רק כי דחף המוות ומשיכתנו אליו, אלא דחף החיים המאד גדול, שאלמלא הוא לא היינו כאן. וקטור שמושך לכיוון הנגדי. המאבק, או, קונפליקט, בינהם עצום. וזה קורע. איתך, סוריקטה

זה באמת עצוב..... את יודעת אביב, אני לא הכרתי בכלל מה זה "חולה נפש" ובכלל אצלינו זה היה בושה ללכת אפילו לפסיכולוג. גיליתי שאמא לקחה ציפרלקס שנים..כשהייתי ילדה היא לקחה כדורי שינה והרגעה ואף פעם לא קשרתי שאולי היא מדוכאת..מוזר כזה. ובסביבה לא היו אנשים מתמודדי נפש...ואז הלכתי לטיפול והבנתי על אמא ואז קרה לי. אמא מתה ואני חטפתי היפומניה שבכלל לא הבנתי מאיפה זה בא לי, הרבה רגשות של בושה, אשמה איך ולמה קרה לי? עצוב שככה מרגיש לי שאני דפוקה עוד יותר ממה שחשבתי כי קבלתי "הוכחה" לא יודעת..המטפלת מצידה קוראת לזה כמו סתם "כאב גרון" או כל מחלה שמקבלים ועוברת.....ופתאום מרגיש לי שאת היית יכולה ללוות אותי.. ואני חושבת איך ליווית את כל מתמודדי הנפש האלה וכמה זה מתיש וקשה ואילו כוחות נפש לך יש!!! את מדהימה. לי אין מי שיבין או ילווה ובכלל, אם יקרה שוב אני חושבת ששוב אצטרך להתמודד כמעט לבד ואי אפשר בכזה דבר לבד...טוב נו דברתי על עצמי- סורי. את מדהימה, וחזקה והרבה פעמים שאבתי ממך פה את הכח. ומאמינה שיש לך כוחות גם אם האובדן קשה כל כך. את יכולה לו כי ראית וחווית הרבה...חיבוק

סוריקטה יקרה המון חומר למחשבה כרגע אני עמוסה מידי לחשוב אבל בהחלט כנראה המוות הזה שחוויתי טלטל את עולמי הפנימי והעיר את המקום המבקש שקט נראה לי שוב על רגל אחת שאם אני ישחרר וייתן לכך לגיטימציה אני כנראה יחזק את המקום הזה .. לא יודעת עוד אחזור לכך תודה

מיכלי וואוו רגשת מבחינתי אני מלווה אנשים בני אדם עם קושי כזה או אחר בלי טייטלים תכלס זה מה שאני עושה כל חיי כל פעם אנשים עם קושי אחר את בסדר מיכל זה טבעי לעבור משבר כזה שחווים אבדן . ואת שם בשביל הקטנטנים והוריהם את תעברי את המכשולים האלה עברת כבר אחרים . תודה על מילותייך הם בהחלט מחזקים מול המקום הקשה שלי מול עצמי .

הכתיבה שלך בהחלט משמעותית איך חיים מוות משפט עוצמתי , תודה

זה בהחלט קשה ועצוב ובעיקר כואב שלא הצלחתי אחרת .. תודה על המקום הזה, ועלייך

מיכלי מאמי כל ילד גדל ומתבגר בקצב שלו נכון שבצבא התנאים אינם בית ומתחת לסינר של אמא המפנקת אל תדאגי הוא יהפוך לגבר גבר ויתחשל כמו כל חייל בצבא אז נכון שקשה לו הוא הבן שלך ואת אמא שלו שלא מפסיקה לדאוג גם את צריכה לשחרר מעט את הסינר שלך ממנו ולדעתי תחזקי אותו בקטע חיובי חטולית

יודעת שצריכה לשחרר...הבן הצעיר שלי עם קשב וריכוז ולא לוקח כדורים שלקח ללימודים כיוון שהוא אומר שזה פוגע בכושר הגופני... יש לו בעיה בארגון ובריבוי משימות ועייפות הולך לאיבוד..כמובן שיצטרך להתרגל... ההתמודדות שלו קשה יותר. לא בלתי אפשרית אך קשה יותר...

היי מה שלומך? אני חוששת שאת מכניסה לעצמך פחדים שאינם קיימים לדעתי זו לא משיכה כזו אלה רק חיפוש אחרי משהו שחסר לך מאמא שלך לפי דעתי זה נורמלי " לפתח" כביכול רגש למטפלת שלך היא מבוגרת ממך ונראה שהיא מגלה יחס תומך בטיפול חטולית

היי אורטל את מדברת על עצמך כאלו שתכף תצא ממך מפלצת תרשי לעצמך להיות את ולבקש עזרה יקל עליך מאוד מאמינה שלבעלך לא יפריע כשאת נזקקת לתמיכה ממנו אולי אפילו הוא היה מתאכזב אם היה יודע שכך כת מרגישה ולא משתפת אותו חטולית

את כל כך צודקת, אין לי אומץ... אני באמת מפחדת. אולי באמת אם אני אתן להכל לצאת אני אשתגע?

ויש כאלה שרואים שליחות יש כאלה עם רעל בעיניים ויש שרוצים להוכיח עצימות אבל שלי צנוע ומתוק הרבה רוך וענווה סובל בשקט וקשה לו ואני מרחוק בו מביטה לעזור לא יכולה. הוא צריך ללמוד/להתחשל כך נאמר לי אך הוא עדיין ילדי הקטן תמיד יהיה ואני אצטרך להגמל מהפינוק שנתתי לו, ממעט אחריות כי כעת הוא אחראי על חיים של אחרים ועל חיו של עצמו, וקשה לו מה אומרים אודי? מה אומרים ואיך תומכים? עד מתי נגדל ילדים צעירים ללוחמים נועזים? קשה ועצוב שכך... קשה לו ולפעמים הוא נשבר בטלפון ולי נשבר הלב שילד בין לילה לגבר הופך...

איתך בלב מיכל יקרה, גם אני גייסתי בן לפני כמה חודשים, וכל כך מבינה. שלך שירה

היי, אני בת 26, נשואה שנתיים ונמצאת בטיפול כבר ארבע שנים בעקבות ילדות מורכבת. הקושי שלי הוא כזה: אני חוששת שאני חשה עוררות מינית ביחס למטפלת שלי וכן לעוד דמויות אימהיות שנוכחות בחיי. אציין שבקשר עם בעלי שהוא אדם מקסים הנושא הזה סבוך מאד ומעורר אצלי אימה ורתיעה. מה זה יכול לומר? זו סטיה? יודעת שהכי נכון לפתוח זאת בטיפול אבל אין לי אומץ. מה יכול לגרום לכזה דבר? תודה!

אני מפחדת מהצל של עצמי, יש לי סיוטים בלילה, בעלי מדהים ומנסה לעזור לי ואני מפחדת שימאס לו יום אחד, הוא אומר שהוא רוצה שאני אגיד, שהוא רוצה להיות איתי שקשה לי, מצידו אני יכולה להעיר אותו בלילה שאני מפחדת, אבל אין לי אומץ, כל הזמן אני רק דאגת שלא יראו שרע לי שלא ידעו שקשה... אני יודעת שלא בריא לחיות ככה אבל יש בי פחד שאם אני אגלה כמה כואב לי כולם יעזבו אותי או שיהיה משהו רע לא יודעת מה, אני מפחדת שבכאב שלי כל כך גדול שאף אחד לא יוכל לעמוד לידו, גם לא אני.

אבל אני לא יכולה לדבר את זה ליד מי שאני מכירה ויודע מי אני!

לעולם אין צורך לבקש סליחה מבינה שיש כאב שקשה לדבר אותו ואפשר לצעוק אותן הבמה כולה שלך גם ברעש וגם בשקט שלך השקט הכואב שומעים אותך טוב שנכנסת טוב ששיתפת טוב טוב טוב לידך כאן ללא מילים חטולית

תודה יקרה על המילים החמות .

כמו שכתבתי כבר , חוויתי אבדן כואב מוצאת את עצמי במצב הזוי שאין לי מרחב לדבר את האבדן הזה מרגישה שהסביבה שלי שבעה מלשמוע וזה באמת לא שייך אליהם אמרתי היום למישהי שהרכבת עברה ורק אני בתחנה נשארתי מאחור.. זה טלטל אותי מקצועית , מרגישה אבודה , מלאה ברגשות קשים מול עצמי גם עם ההגיון יודע אחרת .. אני כותבת הרבה ופוחדת לחשוף יותר מידי כדי להשאר מקצועית ואתית ויחד עם זאת מרגישה שצריכה לצעוק את זה לעולם כואב לי עצוב לי אני מתגעגעת אני כועסת ואני מבינה סליחה שאני ככה .. צועקת בלי קול עם הרבה מילים

אביב יקרה שומעת את הצעקה השקטה בקול רם... שומעת את הכאב והאובדן...שומעת את החוסר אונים.. שומעת... איתך אביב יקרה

תודה על המקום ומרחב הנשימה

יכולות להיות פרשנויות רבות למה לא הגבת להודעה שלי.......אצטרך לבחור בזו שמרוב הודעות לא שמת לב. 😥

אכן ימים מעורבים בטוב וברע המדינה שלנו זועקת לימים שקטים ומרגוע צודקת לא פשוט לשמור על שפיות בימים האלה והכאב הפרטי שלך מעורב בתוך הכל גם אצלי השינה היא מעין דבר נדיר מכירות נכון? גם הכאבים כך הלוואי שתרגישי טוב לפחות גופנית את מתמודדת עם לא מעט עוד מעט מתחילה עבודה חדשה מקווה שלפחות זה יעודד אותך איתך חטולית

הי כבר הרבה זמן שלא מצליחה הנה גם אני כאן קשה לי כמו לכולם הגוף שלי צורח החורבן הבלתי נתפס אובדן האנושיות האכזריות גם מהצד שלנו זה כל כך לא אפשרי כבר ערב תשעה באב חורבן בית שלישי שמרו על עצמכם שירה

מיכלי מאמי צודקת כרגע אין תחושת ביטחון בארץ בכלל כולנו באותו מצב ואבא ברור שזה מפחיד בתי חולים מחלות... מאחלת לך שאביך יחלים וירגיש טוב יותר שיחזיק מעמד עוד המון שנים מבינה את הפחד שלך הלוואי שתכתבי שהוא כבר מרגיש טוב יותר איתך חטולית

רציתי לכתוב לך תודה שהגבת..ואבי יערוך בדיקות אז נדע..

במבי יקרה ואהובה המצב באמת קשה עכשיו וגם הדאגה לאמא צביה מקווה שתחזור בבטחה לארץ מבינה כמה המצב שלך קשה ולחוץ ומלא דאגות גם השירים שלך נוגעים בדיוק באותם מקומות של הכאב שלך מקווה מאוד שהמצב בארץ ירגע בקרוב לכאן או לכאן כולנו רוצים להרגע חטולית

היי אורטל אין לי ממש עיצות כדי לומר לך אולי יש לך חברה קרובה שאת יכולה ללמוד יחד איתה ? את נשמעת בחרדה בגלל הקושי נשמע לי די הגיוני מקווה שתמצאי דרך להרגע אולי זה יעזור חטולית

תודה חתולית!

על כל מילה על כל חיבוק על ההבנה המון המון תודה מיכל סוריקטה ואביב חטולית

הי כולם, ככה הם אצלי ימים מעורבבים. טוב ורע היגייני ומטונף עדין וגס אבל הנה זיהיתי אפשר קצת לתפוס את עצמי ולעצור. קצת. הסביבה בחוץ, האווירה במדינה, באמת דואגת לערבב טוב טוב (מציאות ודמיון, אמת ושקר, אני וזולת ועוד). אחזור ואומר שלא פשוט לשמור על שפיות בימים אלו. המוות של אבא חזק על פני השטח ובעומק. רחצה מידתית לפעמים יכולה להיות טקס הפרדה יעיל. בעייפות (כי שבועות השינה זוועתית והכאבים קיצוניים) סוריקטה

הי אודי, הערבוב עליו דיברתי הוא מצב בו אין הגדרה ברורה ואין הפרדות. באינטגרציה יש הגדרה והפרדות וזיהוי והם דרים ביחד ומתקשרים ביניהם. ויש שלם. הערבוב שאני מדברת עליו הוא די המצב התמידי בו הגעתי לטיפול, שהיה מצב רע מאד מאד, ואפילו לא הבנתי עד כמה. היום למדתי לשיים, שזו כבר הגדרה והפרדה וגם לתת מילות מפתח לרגשות, מה שכלל לא ידעתי אז. לא ידעתי לזהות אותם. והיו אלו שנים של למידה כואבת. בפועל - למשל - לאחרונה היו במשך כמה ימים מפלי ביוב שהגיעו אלינו מבנין סמוך עד שתוקנו. ניקיתי, אך הלכתי בתוך הבוץ ונכנסתי עם הנעליים הביתה. בסחרור. חוסר השינה תרם לשטויות שקורות. וגם ייתכן שבעיות השינה ששוב צועקות, למרות שהן מטופלות, הן תוצאה של המצב פה. אני נתקלת בדברים כל הזמן ונחבטת והמון נשמט לי מהידיים בימים אלו, ולכן, למשל, יודעת שאסור לי לעסוק בפעולות שבהסתברות גבוהה תגרומנה לפציעה או תאונה. ועם כל הזהירות - קורות תקלות. אסכם את מה שחביב - אהבתי ממש את הניסוח 'גרסת בטא' וחייכתי :-) תודה, ממש, סוריקטה

"הַכֹּל מַיִם" 11.8.2024 לֹא רוֹאָה.. טוֹבַעַת ? מְרִימָה רֹאשׁ מָטָר לַלְּחָיַיִם מַרְטִיב הַשְּׂפָתַיִם מָלוּחַ מִטִּפְטוּף הָעֵינַיִם מוֹשֶׁכֶת הָאַף מוֹרִידָה מַבָּט בַּשְּׁלוּלִית מִשְׁתַּקֶּפֶת הַכֹּל מַיִם אָמַר תָּאלֵס לא יודעת מה עובר עלי.. שוב- אשתוק אבל למה? למה שאשתוק כשהלב שלי יוצא מהגוף מהכאב? רוצה לצרוח דדדדיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי תפסיקו כבר להשתגע כבר עם כל ההרג,הרציחות, המוות נהרות של דם דייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי

ומה עם רשת ביטחון אישי? יש טיפול ויש כדורים...אוף. אבל אין תחושת ביטחון שיהיה בסדר ואני אהיה בסדר. אבא שהוא מבוגר מאוד מתחיל לחלות פתאום וצריך אותנו יותר.. לא יודעת אם יכולה לעמוד בזה..שוב בתי חולים ובעיות..אוףףף שלא ימות שלא לא עכשיו!!! לא בקרוב אפילו..... אוף...מרגישה אודי שאני חסרת אונים והחוסן הנפשי שכל חיי חשבתי שיש לי ואני יכולה להסתיר כשרע לי ..מתפוגג. כבר לא חזקה כזו..בעצם חלשה. ממש חלשה :(

אודי :(((((( לא יכולה יותר.. הנרצח היום בבקעה הוא יהונתן דוייטש ,הנכד של חיים דוייטש ,פסיכולוג קליני ידוע שהיה מנכ"ל מכון סאמיט שנים רבות.. :(( מכירה את חיים מקרוב.. לפני שנים רבות הבן של חיים נהרג בצבא.. עכשיו הוא אב שכול וסב שכול.. יוצאת מדעתי.. לא יכולה יותר עם הכאב שיש פה במדינה הזו.. ואמא צביה בארה"ב כבר קרוב לשלושה שבועות.. היא אמורה לחזור בסוף השבוע אבל לך תדע מה יקרה עד סוף השבוע.. ייתכן שחברת התעופה תבטל את הטיסה שלה, ייתכן שיסגרו את השמיים הרמטית לתעופה אזרחית, ייתכן שכשתרצה ותוכל לחזור לארץ לא יהיה לה כבר לאן לחזור כי לא יישאר פה כלום. אודי ,לא יכולה יותר.. באמת.. גם לך אני דואגת כל יום כשאני שומעת על הגליל העליון. יודעת שאתה בגליל התחתון בגילון.. כל כך בא לי להגיד לך תעזוב את הצפון עד שהעולם יחזור לאיזה סוג של שפיות .. הרי העולם חייב לחזור מתישהו לשפיות. לאיזה איזון.. הלוואי.. מתישהו בשבוע שעבר כתבתי שיר מבקשת לשתף שִׁיר צִפּוֹר בּוֹדְדָה 7.8.2024 מִתְהַפֶּכֶת מִצַּד לְצַד הַלֵּב מִתְנַדֵּף הַגּוּף מֵת הָאַהֲבָה פּוֹרֶשֶׂת כְּנָפַיִם.. שִׁיר צִפּוֹר בּוֹדְדָה אודי.. לא יודעת מה להגיד.. אשתוק....

זה התחיל לפני מעל שנתיים סבלתי מכאבים וזיהומים בגוף הרופא שלח אותי לאסותא לערוך בדיקה מאוד מסובכת אך לשם כך הייתי צריכה להיות במצב גופני מסוים כדי לעמוד בקריטריונים של אסותא ולא הבדיקה מתבטלת .. כך גררו אותי כל חודש מחדש שאני לא עומדת בקריטריונים המתאימים בסוף גם לרופא שלי נמאס לחכות ושלח אותי לבית חולים מסוים ששם כן אפשרי ואכן התקבלתי והבדיקה נערכה קיבלתי סוג מסוים של כדורים שהיו אמורים לפתור את הדלקות רק שזה לא עזר בכלל בדיעבד התברר שהבדיקה הזו לא נותנת תשובה ברורה ולכן גם הטיפול לא השפיע שוב הוחלף לי בית החולים באסותא במקום אחר שם מטפלים בעיקר בבעיות שלי עברתי שם בדיקה אחת ושוב התוצאות לא ברורות אצטרך לעבור שוב את אותה הבדיקה כעת בהרדמה אך כמובן לפני כן יש עוד סידרה של בדיקות לעבור וזה כבר טרום ניתוח שיקבעו אם הכל מתאים ורק אחר כך יקבעו לי תור לקחת מכל המקומות ביופסיות כשיגיעו התוצאות יחליטו ניתוח או.. המצב הזה מלחיץ אותי בצורה ממש קשה לא יושנת בלילות מה שגם כך לא הייתי רק שכעת סרטים רצים לי בראש כל הזמן והמצב בבית ממש לא משו מה שגם לא מאפשר לי לפחות פינה אחת שקטה והמצב בארץ לא מרנין מה שכולם כבר יודעים ... יהיו לא יהיו טילים? יתקפו מכל החזיתות או מה ?? עצוב לי נורא ומפחיד לי נורא המתח הזה גומר אותי לגמרי חטולית

קשה...לא כל כך יודעת להרגיע. רק אומר שקראתי והבדיקות וההמתנה והכל בהחלט קשה. תודה ששתפת אותנו. חיבוק וישיבה לצידך. מקווה שהבדיקות לפחות יתנו כיוון איך לטפל.

הי חטולית, מעמסה סבוכה ומורכבת מכיוונים רבים. אוף. אולי גם לך יש תחביב קטן? או משהו, שאפילו חלקית, גם מאד חלקית, יכול להרחיב את הלב ואף אם לרגע קט? חיבוקים, נשמע כבד ממש וחונק ומצמצם ומהמון אופנים, ויש את הפורום פה :-). הנה משהו חמוד, לא? איתך, סוריקטה

יקרה שומעת את המתח החרדה את הטרטור האין סופי של המערכת ושומעת אותך נלחמת לא מוותרת כל הכבוד לך אתך בלב

אני רוצה לשתף קשה לי לא יודעת אם בגלל הפגישה האחרונה אצל המטפלת שלי או בגלל תשע האב שמתקרב, יש לי מועקה בחזה קושי לנשום, בשבת הרגשתי חלק מהזמן בענן אני בוהה יותר מתמיד וקשה לי להתרכז בלימודים שזה ממש קשה. יש לי מבחנים ואני לא יכולה להתרכז והבטחתי לעצמי שאני גומרת בשנה הבאה את התואר הראשון אני חייבת להצליח! שאלתי אם אני יכולה לקחת ריטלין שיעזור לי, אפילו שאין לי ADD אבל אמרו לי שהריטלין יכול לגרום לי להתפרצויות חזקות כי הכדורים שאני לוקחת עכשיו לא יהיו יעילים עם ריטלין אוף איך אני לומדת?

תודה רבה אודי!

היי אורטל אני גם בתקופת לימודים, וזה קשה עכשיו עם הקטנה שלי בת 9 חודשים. מה שאני עושה זה: בודקת מה ה"דד ליין" שלי לסיים את החומר, ורואה כמה נושאים יש לי ללמוד. ואז אני מחלקת את זה, כי לראות מלא חומר בבת אחת זה מלחיץ. אני רושמת לי איזה נושאים אני צריכה ללמוד כל יום, כל פעם קצת, ולומדת רק את הנושאים האלו. תקראי לעצמך את החומר, זה עוזר לזכור כשאת שומעת את עצמך, ואחרי שאת קוראת, תנסי להגיד בע"פ עפ"י הזיכרון שלך, ותבדקי אם צדקת, ואם יש דברים ששכחת. ככה הרבה פעמים עד שתדעי טוב, ואז תעברי הלאה. ככה תעשי כל יום - את הנושאים שהקצבת לעצמך. בהצלחה!!

תודה רבה ברבורית אני ממש מתקדמת בחומר!

אני נמצאת בטיפול מזה כחצי שנה, וזאת הפעם הראשונה שלי בה אני הולכת לטיפול. יש לי קושי מסוים למצוא את דרכי לכסא המטופלת, דווקא משום שאני מכירה אותו היטב הרבה שנים מהכיוון השני (אני מטפלת שנים רבות). הטיפול התחיל טוב מאד עבורי, והרגשתי שהוא מחזיק אותי היטב. הרגשתי לראשונה עד כמה הייתי זקוקה להחזקה הזאת. לאחרונה היה עימות ביני לבין המטפלת שלי, שבו לראשונה הרגשתי שהיא לא מצליחה להחזיק את הטיפול, וזאת היתה הרגשה קשה מאד מבחינתי. הרגשתי לא מובנת, תחת ביקורת, אולי לא רצויה...פתאום פגשת חד נטישה שלא ידעתי על קיומו אצלי. דיברנו על הדברים, והתחושה שלי היא שאנחנו מנסות למצוא את הדרך החוצה מהעימות, ולהתקרב. השבוע היא ביטלה את הפגישה, וקבענו מועד אחר (באותו שבוע). יום לפני הפגישה החדשה- היא כתבה לי וביקשה שנמצא מועד חדש. הציעה פתרונות לא מעטים, אבל אף אחד מהם לא היה מעשי, או לא היה מתאים בשבילי ( באמצע יום עבודה שלי, בטלפון, ביום שישי בבוקר). בסופו של דבר אמרתי לה שנדלג על השבוע, ו פגש בשבוע הבא. אני מסתובבת עם תחושות קשות, ולא בטוחה שהן מוצדקות. גם מרגישה שאני ממש לא רוצה להכנס כרגע לעימות חדש, וקצת פוחדת ממנו, כי היא לא הצליחה להחזיק היטב את הקודם, אבל שקשה לי גם ההרגשה שאני לא יכולה לספר לה מה היה קשה לי. בתוך הדיון, שכולו היה בווטסאפ, על ביטולי הפגישות היא לא שאלה מה שלומי, איך זה מרגיש לא להפגש השבוע, לא התייחסה לכך שהיא זאת שמבטלת פעמיים... בסופו של דבר אני זאת שכתבתי לה שאני בסדר, שהיא חסרה לי, אבל שאני יכולה לחכות, כי כבר הרגשתי שאני רוצה להנכיח גם את מה שלומי... אני חוששת שנוצרה תחושה שאני זאת שלא מוצאת מועד לפגישה, כאשר היא זו שביטלה, פעמיים. וכמובן שמשהו מתוך פחד הנטישה צף שוב... לא נתתי לכל מה שאני מרגישה מקום בהתכתבות שלנו, כי לא הרגשתי שהיא מתעניינת בזה. אני לא בטוחה איך להתמודד עפ הנושא בפגישה הבאה, אם בכלל. פוחדת להכנס לעימות נוסף ולא רוצה בו. ומרגישה לא טוב עם כל מה שהיה... אשמח לייעוץ!

מחזיק- זה מעניין שהרגשת שהטיפול מחזיק אותך ושהיה עימות והמטפלת שלך לא הצליחה להחזיק מה צריך להחזיק? אולי כדאי שעל זה תדברי בפגישה הבאה? על ההחזקה שאת צריכה? או על הפחד מהעימות. (כי הפחדים- שלי לפחות, שומרים עלי מכל הכאב והרגשות שקשה לי להרגיש, בעצם מכל מה שבגללו התחלתי את הטיפול, אולי גם אצלך זה ככה?) בהצלחה לך! אולי עזרתי לא יודעת.

תודה, אורטל. כן. זה בהחלט נמצא בבסיס של מה שאני מרגישה, והדברים מדוברים ברמה מסוימת, ויחד עם זה, אני מרגישה צורך להיות מאד זהירה סביב עימות נוסף, כל כך מהר, איתה. ובכל זאת- מרגישה שלא הגיוני לא לדבר איתה על מה שהרגשתי כשהיא ביטלה לי פעמיים ברצף. זה מוגזם לעשות עניין מהביטולים? בסך הכל, גם אני מבינה שדברים קורים לפעמים וצריך לבטל. זה הגיוני וזה בסדר. אבל זה שהיא לא התייחסה בכלל לאיך זה עלול להרגיש אצלי...

היי.. מכירה את התחושה הזאת של ביטול מצד המטפלת שנותנת הרגשה שאת זו שלא יכולה למצוא זמן ולא היא...הייתי בסרט הזה. כעסתי עליה נורא! והרגשתי דחויה...אבל פתחתי את זה בפניה ולכל מטבע יש שני צדדים...ומנסים לפתור קונפליקטים בטיפול לא? אוכל רק לומר שאין ברירה אלא לפתוח הכל לשם כך הטיפול..לא לפחד מעימות, מה הדבר שיכול להיות? היא שם בשבילך..

הי דידי, רגשותייך יכולות ללמד הרבה על עולמך הפנימי. משערת שניתן לקחת בחשבון את אפשרות ההשלכה על המטפלת. המומלץ תמיד הוא לספר בדיוק את מה שרשמת. כמו שאומרים כאן הרבה - להדפיס ולהביא לטיפול. כן, מפחיד. ויש סיבה שזה מעורר חרדות. אולי התבוננות במראה מאיימת. ובסיכוי טוב שהדברים נוגעים בנושא מפתח. לב. גם לא חושבת שניתן להתכונן מראש. היי כמו שאת. כמה שאת יכולה ובקצב שהנפש תתיר. סוריקטה

את צודקת מאד! תודה, מיכל. הייתי אצלה שןב היום, והדברים נפתחו בזהירות אבל בכנות. אני מרגישה הרבה יותר טוב עפ זה.

תודה רבה! חשבתי באמת להדפיס ולקחת את הדברים איתי... הצלחתי היום לדבר איתה על זה, ואני מרגישה הרבה יותר טוב. תודה!

בני בן 24 בחור איכותי, חכם, מאז שהיה צעיר היו לו קשיים חברתיים, וחבר אחד או שניים שגם אותם "איבד" בדרך...בכללי הוא מאוד חברתי, ורוצה חברה, כשהיה במילואים נהנה מאוד מעצם זה שהיה מוקף באנשים והרגיש חלק מקבוצה, אני יודעת כי מאוד היה רוצה ליצור חברויות . הוא לא משוחח איתי על העניין אך אני מודעת לכך, (גם בלי שידבר אני מרגישה אותו ומודעת לכל מה שקורה איתו) כאמא שלו מאוד כואב לי לראות אותו כך, האם יש פתרון, מה ניתן לעשות , הרי ככול שגדלים בגיל , נושא החברתי נהיה קשה יותר....תודה רבה

היי סימונה! זה כל כך יפה שאת חושבת ככה על הבן שלך ודאגת לו זה לא מובן מאליו! אם את חושבת שהבן שלך סובל מגיל צעיר מבדידות חברתית, יכול להיות שיעזור לו (אם הוא רוצה לטפל באתגר שלו) ללכת לטיפול חברתי השאלה ממה הוא סובל? יש לו חרדה חברתית או קושי בהבנת ניואנסים וכו'? כיום יש מכונים שמתעסקים בקשיים חברתיים שיכולים לעזור המון לבן שלך! האדם הוא יצור חברתי מטבעו! ויש היום פתרונות יעילים מאוד! שעוזרים ונותנים לאדם אפשרות לחיות חיי חברה פעילים! בהצלחה

הי, באם הבן ירצה ומבחירתו - ישנן, למשל, פעילויות קהילתיות. חוגים בקבוצות, שאולי יוכל להשתלב בהן. גם אם חלקית. ישנם מקומות וסוג עבודה בהם יכולה להיות התאמה לאי אלו קשרים. כלב, הטיולים איתו והמפגשים בין בעלי כלבים, גם יכולים לעשות עבודה טובה שמייצרת גשר לתקשורת בין אנשים. האפשרויות שציינתי לקוחות מעולמי. סוריקטה

כן יודעת שנכנסתי מאוחר ויש לי דברים לשתף כבר חוכחת בדעתי כבר כמה שבועות לשתף אך לא הצלחתי עדיין גם כך הכתיבה קשה לי בגלל הראיה מקווה לכתוב בקרוב עדיין לא סגורה על. בשבוע הבא יום תשעה באב יום לא קל מאחלת סופש רגוע ושקט למרות שהצפון ... חטולית

מיכלי מאמי פחדים הם דבר טבעי ביותר אם מרגיש לך טוב עם הכדורים למה לא להמשיך ? דרך אגב כל המדינה שלנו על כדורים את לא יוצאת דופן מרגישה שאת זקוקה לחיזוקים של המטפלת לא כדי לדבר על העבר לדבר על ההווה לדעתי יכול להרגיע אותך תרגישי לדעתי מוגנת ויותר יציבה דרך אגב על איזה שיר את מדברת ? בהצלחה חטולית

כנראה שאת צודקת. להרגיש מוגנת ויציבה וואו..כל כך מרגישה שחייבת את זה. רשת ביטחון...פעם בשבוע אולי לא מספיקה לי כרגע💔😥 תודה יקרה.

החיים של כולנו נכנסים בשלב כזה או אחר להיות מובנים בצורה של שיגרה כנראה המצב הקיים לא ימשך לעד את הרי יודעת במקום לברוח מכאן מה שאני שמחה שאינך עושה אלה ממשיכה עם התחביבים שלך ומה גם שתחזרי לעבוד עם תינוק מקסים ואהוב שזו גם דרך מצויינת לאלטרנטיבה חדשה שימחת אותי מאוד יפתי וכן הכאבים מלווים אנחנו לא נהיות צעירות יותר אנחנו ממשיכות את החיים איתם לצערי זכרי שאנחנו תמיד כאן גם אם לא כולן תכנסות כמוני למשל אהובה בהצלחה עם העבודה החדשה כשתתחילי לעבוד חטולית

הצלחתי להחזיר איזון לנשמתי וגם לקרוא מעט כאן ברבורית ברוכה הבאה סוריקטה מיכל חתולית וכל מי שכאן טוב שאתן מצליחות עד כמה שניתן לשמר שגרה . ההווה לא פשוט וקשה עד מאוד להיות באיזה איזון מזכירה לעצמי וגם לכן שבסוף כל גל מגיע לחוף .. בקיצור לכל דבר יש התחלה אמצע וסוף ..זה אמצע מאוד ארוך מה שקורה לנו אבל זה יגמר יום אחד ונהייה אחרי .. אתכן בלב

היי מתוקה רק כעת ראיתי ומקווה שכן הלכת לפגישה ההפסד של לא ללכת הרבה יותר גדול מהפחד של.. לדבר לשתף להזכר שוב גם תוכלי לספר בטיפול על מה שכתבת כאן בתקווה שלא מאוחר מידי חטולית

יקרה שאת מבינה את הקושי בהרגשה לאבד אדם קרוב וזה יכול להיות כל מי שקרוב לא חייב להיות בן משפחה מספיקה הרגשת האובדן צר לי יקירה חטולית

תודה לך

תודה על השיר. חייכת אותי ;) נושמת...אני מקווה שגם אני מספיק חזקה. מאז שחוויתי היפומניה אני חושבת שאין לי חוסן, שכן ינצחו וישברו אותי עוד דברים...לא יודעת אולי בגלל זה אני מפחדת לפתוח שוב בטיפול דברים חדשים/ישנים. עדיין עם כדורים אז אולי הם יגנו עליי באיזשהו אופן? האם גם הטיפול יגן? אודי...פוחדת. מרגישה חסרת ביטחון..כנראה שאגיד למטפלת שלי את זה..רצוי שתדע בטח תגיד...לא יודעת. מרגישה ילדה קטנה ללא רשת ביטחון מספקת....

הי אודי, שמחה על התשובות שלך, אודי, היות שמה שמושמע לי (או כך אני נוטה לזכור או לספוג) הוא לברוח מכאן, או, לפחות, לייצר אלטרנטיבה נוספת. ואני אכן נוטה לשגרה מסוימת, ותחביבי הטבע שלי, ובשנה הבאה אשוב לעבוד כרגיל למרות הכאבים. קיוויתי שאולי תהיה הקלה במעמסה, אבל, בין השאר, זו שנה שפחות קל בה להרגיש חופש, לא כל שכן לשכמותי, שהעניין די מובנה אצלה. התינוק שאהיה איתו חמוד ואהוב ביותר. ואגב, דווקא כי העולם החיצוני תוקפני למדי, רגשות החמלה בי מתעצמים. בכל אופן - בקצרה - תודה על התשובות המרגיעות. חיבוקים לכולם, סוריקטה

שאני כאן נכנסת קוראת לא קוראת סליחה בנות יקרות . יש בי המון מילים שצריכות מקום ואין מקום להניח אותן ימים מורכבים מעבר לרגיל חוויתי אבדן לפני שבוע אבדן קשה של אדם יקר מאוד לליבי הוא לא בן משפחה ואני לא יושבת שבעה . המערכת מבחינתה היה נגמר. הייתה לי ציפייה לאוזן קשבת ללב מחבק התאכזבתי ..נסגרתי בתוכי קצת בת חמש קצת בת שישים ... אני יודעת שאני צריכה עזרה לצאת מהלופ שנכנסתי אליו וממש לא יודעת איך .. הכאב הזה גדול עלי .. אני יודעת שלא ממש ברורה .. הייתי צריכה להניח מילים להדהד החוצה את הכאב הזה שחונק לי את הנשמה .. יודעת שכאן אפשר תודה עליכם ותודה אודי וסליחה שבאה ככה גולמי לא מעובד בימים מורכבים כל כך..

הי אביב יקירתי, בעיניי, לא יצא לך כזה לא מעובד, כמו שאת חושבת :-) קשה מאד מאד לאבד מישהו קרוב כל כך, שאת לא יכולה (כנראה) להיות חלק קרוב ממעגל המתאבלים 'רשמית'. בדידות נוראית. עצוב. איתך, סוריקטה

היי אביב, קשה לאבד אדם קרוב... וכמו תמיד המקום הזה נותן איזשהו מרחב למילים. מוזמנת.

תודה

את מכירה את זה שאת מסתירה משהו משמעותי במקרה הזה .. הסיבות והקרבה לנפטר.. והתחושה שבגלל הסוד אף אחד לא באמת יכול לראות / להבין ... אז כן בהחלט מסכימה שזה לא היה כזה לא מובן .. ובהחלט לא פשוט אבל מצאתי את האיזונים ודי חזרתי לעצמי וטוב שאת ..

אוף אני רוצה לברוח מהטיפול אני כל כך מפחדת, יש לי פגישה מחר, מצד אחד אני רוצה לספר מה עבר עלי מצד שני אין לי כוח לזה אין לי כוח לכלום אני רוצה לבטל את הפגישה וזהו אבל מפחדת לחזור למצב הקודם- בלי טיפול אני יודעת שלא טוב לי אבל אין לי כוח, אולי בכלל אין דרך לעזור לי? אולי ככה אני וזהו?

הי אורטל, מצטרפת לאודי. בנוסף, החרדה שלך מובנת מאד. וגם המחשבה שאינך בת טיפול והלך עליך היא משהו מוכר. רק הזמן יאמר. הרבה זמן. ואזכיר גם שהישגי הטיפול (הארוך, הממושך והקשה) הם חלקיים תמיד. ראשית - את נשארת מי שאת באופן כללי. שנית, יש אזורים שמגלים שהם גמישים יותר וחל בהם שינוי יחסי מסוים, ויש אזורים נוקשים יותר שלעתים צריך לקבלם. ושוב - זמן. סוריקטה

היי אורטל :) גם אני בדיוק כמוך! אני מאוד חוששת ללכת ודחיתי את זה המון, כמה שנים... (עדיין לא הלכתי אבל יהיה לי תור בקרוב), אני מרגישה שפשוט אין ברירה, חשוב מאוד ללכת.. מה שעוזר לי, זה לחשוב בעוד תקופה מסויימת, (אחרי שכבר נעבור כברת דרך בטיפול), כמה התקדמנו. אני בטוחה שיעזרו לך, אל תבטלי, בהצלחה!!

מיכאלי מאמי בנים בצבא והמצב והמתח משפיעים די על החיים של כולנו מה דעתך על השיר אנחנו נשארים בארץ אנחנו נשארים לא יודעת אייך להוריד לכאן שירים חושבת שאת מכירה ואולי שיר אחר לא יודעת מקווה שהתקופה הקשה הזו תחלוף בקרוב חיבוק לבנים החיילים שלך הם החיים של כולנו שיחזרו הביתה לשלום חטולית

תודה חטולית...נשארים בארץ כן." אין לי ארץ אחרת". מצב מורכב.

סוריקטה יפתי גרמת לי לחיוך אמיתי סביבה רדיואקטיבית 😄😄😄 באמת אהבתי כמה נפלא שישנם כל היצורים הקטנים שאיתך תהני מהם חטולית

נורא כואב לחיות כך כל החיים עם התחושה שאמא לא אהבה אותי זה קורע כל הזמן מחדש נכון זה עדיין טרי אולי תנסי לבחור לא להרגיש את הכאב הזה כל הזמן ולתת לעצמך הזדמנות לומר כך לפחות חשבתי או..הרגשתי ..ובכל מקרה כבר איננה אולי תוכלי לסלוח לה על כל מה שלא היתה וכבר גם לא תהיה לעולם?? זו את שצריכה להמשיך לחיות ולא היא... אני מאוד מבינה את הרגש הזה ההורס כשאבי הביולוגי נפטר ... לטובתי החלטתי לסלוח לאדם שכבר לא קיים ולסלק משם את כל הכאב הנפשי שגרם לי המון שנים! אין עם מי להתחשבן ולי זה עזר הקל מאוד כיום בזכרונות שלי הוא קיים רק כאדם חולה נפשית קשה מאוד אדם עם אגו אכזרי שלא ידע כלום מעבר למה שהיה לא יודעת אם זה יעזור לך לי עזר חיבוק חטולית

מיכאלי מאמי מבינה אותך באמת להעלות כל הזמן את העבר אם זה לא ענין שעדיין לא טיפלת בו נראה לי בסדר אצלי רק אם עולה טריגר אני מנסה לתת לו מקום ולהגיד לעצמי זה היה זה נגמר אני כבר סלחתי על הכל זה מאוד מקל עלי לסלוח מפני שבכל מקרה אין אפשרות לתקן אז למה להמשיך להיות עם הכאב? חיבוק חטולית

קמים לבוקר של עוד פיגוע, והפעם בחולון. ואנחנו, עם המוסר המעוות שלנו, פינינו את המחבל לבי"ח... מזעזע.. מעצבן.. איך אפשר?!

תודה רבה על העצות שלכן בנות, וגם לך אודי, מאוד עוזר לי לשתף, והעצות כמובן עוזרות מאוד. תודה רבה :)