פורום פסיכולוגיה קלינית

תודה אודי, יש כל הזמן הרגשה ורצון לתיקון...ועם זאת חסר גדול, בור... כמה כואב וקשה התחושה בזמן האחרון ולהכיל את הבן בטירונות קשה ממש, כשהרגליים שלו הרוסות מהנעליים ורופא יהיה בסוף החודש.. פטור זמני מנעליים לא פותר בעיות, הוא עם ציפורן חודרנית כבר תקופה...הבן הגדול בהגנ"ש...והמצב בארץ מחפיר :( ומחמיר. אסון להכנס ללבנון..נאבד שוב חיילים. טוב שהקטן עוד בטירונות..שישאר שם. סוריק יקרה, כמה שהתחברתי למה שכתבת, "הי! תראו אותי!" ובמקביל ובהמשך אנחנו עצמנו שותפים להסתרה."- ממש!!! הרגשה כבדה...לנשום..

את אמא לחיילים וזה מטורף- את דואגת להם וזה הכי מובן את דואגת גם לך?

מיכלי אהובה... מזדהה עם מה שכתבת.. כשבני הבכור שירת בצבא הוא סבל בטירוף מהנעליים. הם גרמו לו ממש לחורים בקרסול .הוא קיבל פטור מהנעליים האלו אבל ה'חורים' מיאנו להסגר... וההגנשים ובכלל הצבא.. זוכרת שהייתי ערה לילות שלמים וכוססת ציפורניים... איתך מיכלי.. ואמא שלך גם נפטרה בפברואר..לדעתי איזה יומיים אחרי פטירתו של בן זוגי.. שנה כל כך מוזרה.. מאחלת לך שנה טובה, מבורכת ומתוקה. שלך, במבי

כבר כמה שבועות אני רוצה לברוח מהטיפול הסבירו לי מליון פעמים מה הדרך להתמודד עם פוסט טראומה ואני רוצה לצאת מהמצב הזה... אבל כל פגישה הרגשתי או שאני עושה הרבה מידי והכל מוצף ולוקח לי כמה ימים לצאת מהמערבולות שהטיפול יצר או שאני כמעט לא עושה ואני יוצאת מתוסכלת, שלא עבדנו ולא התקדמתי... דברתי על זה עם המטפלת שלי המון והתייעצתי עם העוסי''ת והרגשתי שאני רוצה לעזוב את הטיפול וזהו הודעתי למטפלת שאני מפסיקה ודיברנו על זה בפגישה ואז סוף סוף נפתח משהו חדש, אמרתי לה שאני אנשה שוב עוד פגישה והפגישה הייתה מדויקת לי. סוף סוף אני מרגישה שאני מתקדמת ומדברת על מה שצריך אבל בקצב שלי... זה פשוט נס כי הייתי מיואשת לגמרי.

כמה טוב לשמוע!!! הייתי במקום כזה ומבינה אותך לגמריי..רציתי לברוח אבל באותה מידה להשאר, והבנתי שהקצב תלוי בי. והיא הרגישה מתי. מקווה שגם המטפלת שלך תמשיך להרגיש מתי ואם לא פשוט תאמרי לה.

שמחה מאוד שהצליח לך אורטל :) שיהיה המון הצלחה במשך!

תודה כולם! נתתם לי המון כוח שהמשיך ולא לוותר ונראה שהיה שווה!

תודה אודי אמרתי נס על זה שחידדתי מאה פעמים לפני ורק שרציתי לעזוב היא הבינה אותי זה נס...

לא נשארו לי כוחות להתמודד עם המצב הזה,עם המלחמה הזאת אנחנו סצפון התחלנו גם לחטוף כל יום, אני עם שני ילדים לבדי שאחת מהם ממש חרדתית ועוד ילד פחדן נורמלי אני קוראת לו… יש 4 אזעקות בממוצע ביום נגיד ואין לדעת מתי מגיעות אז בחרנו שמתאים לנו להשאר בממד רוב היום ככה מונעים את הבהלה של האזעקה עצמנו איתה לממד. התוצאה שאנחנו חיים בממד קטן,חם,צפוף יוצאים למקלחת זריזה,שירותים, היום הסכימו שנכין עוגיות מהר מהר וישר חוזרים לממד. אני יודעת שזה גרוע שהילדים צריכים לצאת ,להיות קצת בחדר שלהם,בסלון מרפסת,אבל הם מפחדים וגם אני ואני ממש כועסת על עצמי שהגענו למצב כזה. והכל מסובך גם טכנית בממד הקטן ההתארגנויות בפנים, אוףףף אני מרגישה ממש נורא ,שאני פוגעת בילדים שלי וגורמת להם נזק שאנחנו בממד 90 אחוז מהיום אין לי עזרה כמה עוד נוכל למשוך ככה ואם המלחמה תהיה עוד חודש?

טירוף! אולי תפני ליעוץ דרך קופת חולים? הבנתי שיש מוקדי חירום עכשיו....

איך יודעים מתיי לעלות מינון של ציפרלקס? לוקח חודש וחצי 10 מ"ג הרופא משפחה אמר לי חכה 3 חודש עד לקבל מקסימום אפקט... אני כן מרגיש שההתקפי חרדה ירדו משמעותית החרדה כן קיימת אבל אני עושה גם עבודה שורשית פסיכולגית. האם אפשר לעלות מינום כבר עכשיו או שעדיף לחכות 3 חודש?

אודי לא יכול לענות על שאלות של כדורים... כי הוא לא רופא

אודי, בפגישה...עלה משהו כזה... כנראה הייתי ילדה שלא היה מי שיתפעל ממני או שיעודד ..היום יש מי שיתפעל אבל מבחוץ וזה לא חודר... שוב....מרגישה חסר כל הזמן..ריקה כזו. חסרה. מסיפורי הילדות היא אמרה שהייתה הזנחה, הזנחה רגשית. ההיפומניה כאילו ערערה הכל וחזרתי לחוסר ביטחון, להרגשה של לא שווה כלום, לא טובה בכלום. ובעצם אני כלום...זה לא נכון יודעת אבל לא מפנימה..לא חודר... לא אכפת לי שיזרקו טילים עליי ולא אכנס למרחב מוגן..כזה...כמובן שבעבודה כן ויש אחריות..אבל פתאום לא אכפת לי מעצמי שוב...חבל.

הי מיכל, לפעמים מתפעלים ממה שקל והולך בקלות ופחות שמים לב ועובדים על חיזוק האזורים החלשים שמצריכים תגובות של הורה טוב במיוחד. ושם לעתים מוזנח ממש וחסר. שם יש עיוורון ותחושת שקיפות. "הי! תראו אותי!" ובמקביל ובהמשך אנחנו עצמנו שותפים להסתרה. אהבתי את הניסוח של אודי - אזורי העצמי שהוזנחו. מכירה את ההרגשה שתיארת. Take Care סוריקטה

וואי מיכלי, גם לי היה מקרה דומה לשלך לפי מה שאני מבינה, הרגשתי שלא היתה לי אמא, ואבא היה כל הזמן בעבודה, הוא היחידי שרצה בי באמת. אבל את יודעת, זה שאת עובדת בגן זה בעצם התיקון של מה שעשו לך. תתפעלי מהם ותעודדי אותם בגן, זה באמת מאוד חשוב (אני בעצמי לומדת חינוך ילדים כדי לתקן מה שעשו לי) תעשי את זה הרבה, אי בטוחה שזה יעזור לך להרגשה האישית. ברגע שתרגישי שהילדים צריכים אותך ואוהבים אותך שם, תרגישי שווה ומלאה.

תודה יקרה...אני כבר כמעט 30 שנה גננת :) כן הם ממלאים את ליבי באהבה. סוג של תיקון. מסובך הנושא המשפחתי שלי... מאוד.

פשוט לא מובן מאליו שאם כל הכאוס שמסביב המקום הזה ואתה , כל כך יציב ובטוח תודה שאתה מפנה מזמנך גם עבורנו אביב

לגמרי. מצטרפת לדברייך, אביב. ממש. תודה, אודי, גם ממני ומכל היצורים. סוריקטה

מסכימה עם אביב כל מילה בסלע

מתחילת הקשר עוד בשלב הבלבול והמניפולציה אחרי שנה וחצי של גהנום שבו אני בדכאון ואובדנית ולא מספרת לאף אחד על הקשר כי היא איימה שהיא תתאבד או תפרסם את התמונות ביום אחד בהיר הרגשתי שאני כבר לא מסוגלת יותר וכתבתמ לה כאילו בשמו של בן זוגי שהוא כותב לה שם שיותר לא תכתוב כלום ואם היא תיצור קשר הוא ילך למשטרה וניא התקפלה והתנצלה ומאז לא כתבה יותר ואז אני רואה מייל עם תמונה של סטיק של הריון חיובי ששלחתי לה ואני תוהה שוב למה שלחתי לה אולי ככה רציתי לסמן לה שזהו אסור לה יותר לפגוע בי? אני מבולבלת ושבורה מאד מרגישה אשמה נוראית למרות שכל המעשים הנוראים שעשתה ודרשה שאעשה או אראה אותה עושה היו בניגוד לרצוני והיא היתה בת 30 ויותר ובשם בדוי והמון מניפולציה אני מרגישה אשמה נוראית נוראית נוראית שבא לי זה לצאת מהגוף הזה. יש לי כל הזמן חלומות שהפלג גוף תחתון שלי משןתק שיש מלחמה ורק אני לא יכולה לברוח שאני מדממת מהפלג גןף תחתון אני לא מסוגלת שנוגעים לי ברגליים ולא מסוגלת להתקלח או אפילו ללבוש בגד צמוד לגוף ועדיין מרגישה אשמה למרות שהמטפלת אומרת שזה תקיפה ואונס שנעשה בי ואני עברתי אונס כזה עשרות פעמים ולא כתבתי הכל מכבוד האתר עדיין אי מגגישה אשמה נוראית וגועל ותוהה למה לא עצרתי את זה . ולמה כתבתי לה בתחילת הקשר שאני אוהבת אותה ולצערי המוח שלי מחק לי המון דברים ואני לא זוכרת 80 אחוז ממה שקרה שם איתה. אני מבקשת את עזרתכם פסיכולוגים תרגיעו אותי בבקשה האם אני אשמה? למרות שבכיתי ואמרתי שאיני רוצה בכל שלב ובכל סטואציה

מבית החולים האם התחלת כבר לקחת את הכדורים? עניתי ברור זה הרי חשוב מאןד ענה לי המנתח או ראש המחלקה תירגעי זה יקח לפחות עוד 3 שבועות עד שנדע יותר על מה שמחולל אצלך בגוף !! אחלה ומה בנתיים האם יש סיכוי להטבה מסויים תוך כדי לקיחת הכדורים? אנחנו מקווים שכן , ומה אז? נעשה שוב בדיקה ונראה אם יש התקדמות או שצריך להחליף כדורים או להחליף טיפול.. אמרו לי 4 ימים וכעת לחכות עוד 3 שבועות זה כמו נצח!! אני מטפסת על קירות מהלחץ נפשי אם היה לי סולם כבר הייתי מנסה לצבוע את הקירות לפחות לקראת החגים אך אסור לי לעלות על סולם הרגל השמאלית שלי לא מחזיקה מאז שנשברה כבר 17 שנים ועוד השבץ המוחי שדפק לי את הרגל עוד יותר אז בכלל חיפשתי מה לעשות כדי שהזמן יעבור והנכדה המיוחדת שלי אוטוטו כבר בת 11 הציעה לי סבתא תצבעי תמונות כמו פעם כשהיתי קטנה והיית שולחת לי זוכרת ? בטח מיוחדת של סבתא ימים כלילות צבעתי לה כל סוג של חד קרן ושלחתי לה רק שתהיה שמחה אז מה דעתך שנתחיל ביחד ואת תמשיכי שאלה אותי אמרתי לה אהובה שלי אית יחידה ומיוחדת של סבתא את חושבת שזה יעזור? סבתא אם לא תנסי אייך תדעי? אך עברו מאז כבר 6 שנים ואם לא יצליח ? אמרה אז מה הרימה כתפיים וחייכה את לא חייבת תמיד להיות מושלמת סבתא תעשי מה שאת יכולה רק תהי עסוקה ורגועה אני אוהבת שאת רגועה נעים לי מאוד אייך אפשר לא לאכול אותה בנשיקות אחרי מילים כאלה אך...רק רגע אחד היא מאלה שאינם אוהבים קירבת יתר גם בנשיקות הסתפקתי בחיבוק לאחר שקיבלתי רשות היה פשוט עוד משהו קטן שקירב בינינו ! סבתא נכון שאת אוהבת אותי? ברור שכן אהובה שלי ידעתי אמרה בחיוך ענק ועיניה ברקו חטולית

איזו מהממת הנכדה שלך!!!!!!! נתנה לך רעיון ותקווה! נשמע קשה לחכות וחוסר וודאות, עם נכדה כזאת את תעברי הכל!

קודם כל הרבה הרבה הרבה בריאות גיבורה שאת אלופה הנכדה שלך מרגשת וחכמה בהחלט אומנות יצירה כל דבר שתהיי בו עסוקה ותתני מקום לעצמך ולנשמה אתך שיבואו ימים טובים יותר. אביב

הי חטולית, הקשר שלך עם הנכדה מפעים, מרכך ואף מרפא את הנפש. מדהימות. סוריקטה

וואו איזו מתוקה הנכדה שלך חטולית! פשוט אושר :-)

ניצלתי את הטיפול הנפשי שלי ללא עלות מקופת החולים והם אמרו לי להתקשר בעוד שנה רק כדי לראות אם אני מתאימה שוב להיכנס לרשימת ההמתנה למרות שבבירור אני צריכה טיפול- מאובחנת בהפרעת אישיות NOS... איפה עוד אני יכולה למצוא טיפול פסיכולוגי בחינם?

אמרתי לה על האכזבה ושלא רציתי עצות..והיא אמרה ששמה לב לזה לקראת סוף הפגישה וניסתה, אמרתי שהיה מאוחר מידיי... אבל טוב שאמרתי! כי הפגישה אחרי שאמרתי הייתה מאוד מכילה והייתה הבנה ואפילו הקלה. תודה אודי שהבנת לליבי זה היה לי כל כך חשוב!!!!! כל כך קשה בעבודה, במדינה, עם המשפחה שלי גם....ועם אבא עם חוסר באמא...חסר של אמא לאו דווקא ספציפית האמא שגידלה אותי.... קשה לי להיות האמא של עצמי או איך שקוראים לזה...להכיל את כל העצב שיושב עליי... תודה שאתה מבין🥰

היי מיכלי גם לי במובן מסוים אין אמא, זאת אומרת היא חיה וקיימת אבל חולה (נפשית), אנחנו בכלל לא מדברות ונפגשות, היא אפילו לא רוצה לראות את הנכדה היחידה שלה (הבת שלי)... זה לא עושה לה טוב... קשה כשאין אמא... טוב שאנחנו כאן בפורום אחת בשביל השנייה, להכיל את העצב של האחרת, לשתף ולפרוק.

היי. עצוב לשמוע. אמא שלי נפטרה לפני מספר חודשים, וגםכשהייתה זה לא היה אמהי במיוחד ;( תודה יקרה.

המילים נעצרו לי כשנכנסתי וראיתי אתכן מותר לחפור מותר לשתוק הכל מותר גם אם לפעמים אין מי שיכול להקשיב עברתי ניתוח לפני כמה ימים לקחו ביופסיה ואמרו כעת תחכי לתשובה .... אז חכיתי וחכיתי ובסוף נאמר לי שיש חשד מסוים הרי התלוננתי על כאבים בלי סוף בגלל הזיהום שיש לי בגוף זה לא מדובר בסרטן חלילה רק הזיהום הזה שלא מוצאים אייך לטפל בו.. רפואה מתקדמת שאינה יודעת עדיין אייך לטפל הביאו גם זיהומולג ואמר שזה עדיין לא ברור קחי כדורים אם זה ישפיע מה טוב אם לא נחליף כדורים אווווף ואם לא נחזור שוב לניתוח שלי ושוב לקחת ביופסיה והלאה החגים בפתח עדיין לא החלמתי מהניתוח הראשון וכבר דוחפים אולי יהיה עוד אחד אני משתגעת כבר מחוסר הוודאות כואבת ונגררת בלי כיוון ... חטולית

ממש מעצבן החוסר וודאות הזאת. מקווה שהכדורים האלו יעזרו ויפתרו את הבעיה. ליבי איתך <3

הי חטולית, עניינים בריאותיים יכולים להטריד ולייסר. ומאד. לא כל שכן אן הם כרוניים ושנים. וניתוחים מסוימים ובית חולים בדרך כלל פחות מסייעים להיטיב עם ההרגשה. לתפיסתי והבנתי - אף אחד לא שופך 'הכל' או שותק 'הכל'. חלקי פחות או יותר. וגם, כפי שנאמר זה מכבר - יותר מידי מילים יכולות להיות סוג של הגנה מעצירה והתעמתות עם הדבר האמיתי. וגם סרטן, ואפילו סרטן לבלב (למרבית הצער במבי המתוקה סיפרה עליו כאן, כיצד קטל במהירות את בן זוגה), אפילו סרטן אלים ומתוחכם ומפושט, לעתים ניתן לטיפול, כגון הישארות בחיים במצב כרוני אך עם איכות חיים סבירה ומתפקדת, ולא במצב של מחלה מסכנת חיים בכל רגע נתון, ולפעמים אף החלמה. למחלה כמו קרויצפלד יעקב, למשל, לא נמצא כל טיפול עד היום. גם כלבת. סרטן הוא אוסף מאד גדול של מחלות, ויצא לו שם מאיים במיוחד. מזכירה שהרפואה מאד מתקדמת בתחום, ויש אונקולוגים מומחים ממש. בכל מקרה - איחולי בריאות ככל המתאפשר, הרבה אוויר, ושהחגים, על כל התסבוכות שמגיעות איתם, יעברו יחסית בסבבה. החזיקי מעמד ושמרי על עצמך בתוך תקופה שהיא לא כיפית באופן כללי. טוב שאת מטופלת. איתך, סוריקטה

בהחלט קשה חוסר וודאות. מקווה שימצאו משהו שירפא. וכן עוד מעט חגים... בריאות לך ולבעלך, מקווה שהוא גם משתפר.

היי כולם נתחיל בזה שבעלי תמיד אומר לי "אף פעם אל תראי חדשות, זה לא עושה לך טוב" הבעיה שזה ממש מסקרן לדעת מה קורה.. ואתמול אחרי תקופה גדולה שלא ראיתי, חיפשתי באינטרנט ויצא לי לראות את המנהרה שבה היו ששת החטופים שנרצחו. מילא המנהרה עצמה, אבל ראו שם גם מלא דם ועוד מקרוב ממש... וואו כמה שזה לא עשה לי טוב אני לא יכולה לישון אני פשוט חיה את זה, לא מפסיקה לחשוב על זה כל היום, יש לי ממש מועקה... בעלי עכשיו התעצבן למה ראיתי את זה... הוא אומר לי "את לא חיה שם, את חיה פה, את מתנהגת כאילו את שם, את רוצה ללכת לשם? תלכי לשם וזהו" (כועס...) הבעיה שאני לא מצליחה לחשוב על דברים אחרים, אלא רק על זה כל היום. (הייתי ככה עוד לפני שראיתי את זה, מאז ששמעתי שהם נרצחו אני ככה, אבל עכשיו כשראיתי אז עוד יותר) אפילו שמעתי ראיון עם אמא של עדן ירושלמי שאומרת את המחשבות שלה: כמו לדוגמה על הרגע שהם הבינו שהם הולכים להירצח, את מי רצחו קודם וכו' - אלה בדיוק המחשבות שלי, בקיצור, מאז ששמעתי שרצחו אותם לא יכולתי לישון טוב בלילה, כל הזמן חשבתי על הרגעים האחרונים שלהם... איך לצאת מזה?

אודי וכולם, שנה ראשונה שהתחלתי לא ממש בהתרגשות גדולה...לצערי, ואין לי הרבה כח או מוטיבציה גדולה השנה, לא מתחשק לי לקחת פרויקטים ואני אחתשתמיד לוקחת עוד השתלמות ועוזרת..השנה פשוט לא בא לי. המטפלת לא מבינה אותי, איזשהו קצר בתקשורת, כמובן שאגיד לה אבל זה מאכזב.. היא אמרה לי שאולי אחשוב על ללמד כיתה א או משהו אחר. היא לא מבינה שזה לא זה! וגם שאמרתי שהתחלתי את השנה וההורים קשים יותר בחרדות, בבקשות ובשחרור..לא משחררים, לא נותנים לילדים עצמאות ועוד...אולי ילדי קורנה ומלחמה...משהו השתנה ואני זקוקה להמון אנרגיה שחסרה לי... והמטפלת לא הבינה. רציתי שתקשיב, שלא תתן עצות! שלא תגיב אולי..שתשתוק. ובכלל היא תסע עוד מעט לכל החגים האם זה קשור לחוסר הבנה...אוף לא יודעת. שלחתי הודעה בין הפגישות שקשה לי אז בפגישה אמרתי שהיא חסרה לי וקשה לי שאני זקוקה לה בין הפגישות הציעה לשתף מישהיא והיא לא הבינה שזה לא זה!!! אוף זה היא! רק רוצה שיבינו שהיום להיות גננת זה שוחק...ושהבן שלי בטירונות רחוק מהבית ומנטלית לא כזה קל לו...אני רואה שאפילו הורים בטירונות מתערבים ודואגים מידיי. מה יש להם? לא סומכים על כלום.... נהיה קשה פה. קשה מאוד...

הי כולם, אתם יודעים, אני בנאדם מאד שותק. המצב יחסית טוב כשאני מצליחה להקליד מילים. לפעמים גם זה בלתי אפשרי. אנשים שמדברים הרבה כל הזמן ושואלים שאלות מגיעים איכשהו לכעוס שאני לא עונה. ת'כלס זה לא קשור אליי. זה קשור למי שהם. ואני - לא תמיד אני יכולה לענות. לא תמיד יש לי תשובות. ואז, אז אני מתרסקת. זה קרה אתמול. מול הבחור חולה הסרטן הסופני שהוא אלוף החופרים ובנושאים שאין לי כל עניין בהם. עם זאת, אני שמחה שהוא חופר כי זה סימן שהוא חי ולא בהתקף של כמעט מוות. בעיה לשים גבול לאדם שיודעים עליו שהוא מרחף בין חיים ומוות. בעיה להתרחק. לא נוטשת. אבל איפה אני? גם אבא שלי היה חופר משהו פחד. וההודעות שלי גם יוצאות מאד ארוכות. אולי כי עד שיוצא משהו, אז הכל ביחד. אולי כי אני נהנית איכשהו גם למצוא מקום למילים. אבל שותקת המון. המון המון. לפחות לתחושתי. ובראש רצות מחשבות וקופצות מדבר לדבר. סוג של בכיתי אתמול בפינה שנדחקתי אליה. רמת חרדות גבוהה מאד. אין קליטה ואין שחרור. תרופות הרגיעו. ימים עצובים ביותר בכל מקרה במאקרו. ימים עצובים ממש. חשבתי על המטפל. עוד נהיה בקשר. תודה למי שהקשיב. זה לא מובן מאליו. סוריקטה

שמחה שמצאת מילים לשקט ללב שכואב אין לי הרבה מילים בימים אלה רק רציתי להגיד שקראתי ואתך אביב

היי סוריקטה, אני בתור אדם שמדבר ודי הרבה ;) יכולה לומר לך שגם לי לא תמיד יש תשובות... לא לכל דבר יש מה לומר או צריך תגובה. לא כ"כ הבנתי למה זה גרם לך להרגיש כך. בכל אופן אני האדם החופר, המטפלת אמרה לי פעם שזה כאילו מחפה על מה שאני לא אומרת...כאילו מסתירה בדיבור מרובה..אז כל אחד והאופי שלו... אני חושבת שזה בסדר לשתוק, סייג לחוכמה :) וטוב שאת גם יודעת לכתוב פה ולא לשתוק כשאת צריכה... טוב שתרופות מרגיעות חרדות, הימים ימים עצובים לכולנו וקשים מאוד. מקווה עדיין לטוב במקרו וגם במיקרו. חיבוק ויחד כמה שניתן. איתך.

לא הכרתי את המושג מלחמת חפירות תודה סוריקטה

הקטנה שלי כבר לא הולכת לישון בקלות. (פעם הלכה לישון ממש ממש בקלות, איך שמשכיבה אותה - היא נרדמת) ביומיים האחרונים זה ממש סיוט. עכשיו פתאום היא צורחת שאני אקח אותה, והיא לא מפסיקה. ניסיתי אפילו לחכות 20 דקות. היא לא מוכנה להיות במיטה.. לא נרדמתי בלילה. והיא לא נותנת לי לישון גם ביום. והיא ערה כל היום (מה שמאוד חריג אצלה). אבל לא נראה לי שכואב לה משהו, אם אני לוקחת אותה היא מחייכת.. אני בקושי כותבת לכם את ההודעה (עם ליווי של הבכי והצרחות שלה) יש לי חרדות מזה כי אני לא יודעת כמה זמן זה ימשיך ואני מתה מעייפות... קצת מדאיג אותי... :/

האם אפשר לקחת פרוקסט פלוס ולוריון

אני נמצא אצל מטפל רגשי כבר 5 חודשים, ואני מרגיש שאין לי כוח אליו, האם זה אומר שאני צריך לעזוב אותו?

זה טבעי נראה לי שלכל המטופלים נמאס מהמטפלים שלהם לפעמים טיפול זה חופר! אתה יכול לשטף את מטפל שלך בזה... (אולי זה יעזור...)

אין לך כח אליו? כלומר? לו צריך להיות כח אלייך ולא הפוך...אינך צריך לרצות אותו, הוא זה שאמור להיות שם בשבילך. מה זה אומר שאין לך כח אליו?

לבעלי יש קורקינט חשמלי, ואתמול המפתח הקטן של הקורקינט נעלם. חיפשנו שעות, הפכנו הכל, ולא מצאנו. העניין הוא שאתמול בדיוק הקטנה שלי השתעלה שיעול לא רגיל במהלך הערב, אבל זה עבר לה מהר. בכל זאת, בגלל שלא מצאנו את המפתח, בעלי חשד שאולי היא בלעה אותו איכשהו. אז הלכנו לטרם, עשו לה רנטגן, ולא היה כלום. והיום... אני כהרגלי משתפת את חמותי מה היה אתמול, סתם כשיתוף. והיא ישר צעקה עלי "אוי ואבוי אני לא מאמינה איך עשיתם לה רנטגן?! זה לא בריא!" וכו' - לא אלאה אתכם... אמרתי לה שיותר אני לא מספרת לה כלום... ואם המפתח באמת היה אצלה בבטן? היה חייב לבדוק את החשד הזה. אפילו הרופאים אמרו שצריך. קיצור.. מעצבן. זה הורס לי את המצב רוח שהיא מוציאה את התסכולים שלה עלי. היא כתגובה אמרה לי שהיא לא כועסת, אלא דואגת.. ושאני צריכה לספר לה כי אין בינינו סודות. היא באמת טובה ועוזרת לנו. תמיד שהיא באה לבקר היא עוזרת לי בבית והכל... אבל בנושא של לשתף אותה - אני כבר לא יודעת מה לעשות.. כי אני אומרת לעצמי, מה יוצא לי מזה שאני מספרת לה דברים? סתם הורס לי את המצב רוח. אפילו כשאנחנו רוצים ללכת לבלות היא אומרת לנו לא לצאת כי ככה וככה וככה.. אז הפסקנו לספר לה לפני שאנחנו יוצאים (רק אחרי שסיימנו את הבילוי וחזרנו הביתה - אנחנו מספרים) אני כבר לא יודעת מה כן לספר, מה לא לספר (זה לא רק דברים שליליים, איכשהו אם משהו לא מוצא חן בעיניה מסיבות לא ידועות - היא יכולה להתרגז, גם אם זה לא משהו שבעייתי בעיניי) ואני כבר לא יכולה לצפות את התגובות שלה... נראה לי שעדיף לספר פשוט כמה שפחות. רק דברים רגילים שגרתיים ותו לא. חבל שהיא לא מאפשרת לנו פתיחות. מה אתם הייתם עושים? משתפים? לא משתפים? מה משתפים?

די אני בייאוש אמיתי אין דרך לעזור לי ואני לא מסוגלת להמשיך לדבר בטיפול, נראה לי שאני בדיכאון, לא רוצה כלום! אבל כן רוצה המון! רוצה להפסיק את הטיפול!!! ומבינה שמעשה כזה רק יהרוס לי... אולי אני צריכה באמת הפסקה? אפילו שהתחלתי את הטיפול לא מזמן?! אין בי את הכוח לדבר על מה שעברתי... וזה כואב מאוד! אני רוצה לשחרר אבל ברגע שאני מדברת הכל  נעלם לי, בלאק אאוט. המטפלת שלי אומרת לתת זמן לדברים, לא ללחוץ על עצמי היא לא מבינה שאין לי זמן! אני לא יכולה להיות אמא בלי להתרפא, מפחדת שאפגע בהם, אני לא בהריון אבל ממש רוצה ילדים. (אמרו לי מיליון פעמים שמפוסט טראומה לא מחלימים לגמרי אבל אני כן יחלים לגמרי!!!)לא רוצה לתת למה שצריך זמן את הזמן שלו! די כמה שנים אפשר? נמאס לי מהכל!

היי אורטל, טוב מאוד שאת רוצה לטפל לפני שיש ילדים. שתביני שאני רק בעוד חודש מתחילה טיפול דרך מכבי (רק בזמן האחרון חשבתי ללכת), והבת שלי כבר בת 10 חודשים וראתה אותי במצבים לא לגמרי "בריאים" ;) אולי תרשמי את הנושאים שאת רוצה לדבר עליהם בנקודות? תסדרי לך את זה. גם אני כבר עשיתי את זה שיהיה לי מוכן לפגישה, כדי לצאת מהפגישה באמת עם תוצאות ושלא יצא שלא דיברתי בסוף. ברור שתחלימי לגמרי, אפשר לטפל בהכל. תתחילי, לדברים טובים לוקח זמן. תחשבי על התוצאה בסוף, שאת תתרפאי ויהיו לך ילדים בריאים בע"ה, כל מסע מתחיל בצעד אחד קטן, תחלקי לך את זה ל"צעדים קטנים", מטרות קטנות, כל פעם תדברי על משהו, תטפלו בכל נושא, ולאט לאט תראי איך את מתקדמת, משתחררת, וכמובן יותר נפתחת כלפי המטפלת. בהצלחה!

תודה ברבורית הלוואי ואני יצליח בהצלחה גם לך!

הי אודי, רשמתי תגובה למילותיך, והיא לא נקלטה במערכת. לא נקלטה, כי אצלי, המערכת הטכנית מאד מיושנת והתקשורת נופלת כל הזמן. ובמיינד - אולי גם. יבוא יום ויחודשו פריטים. לאט, למרות שלאט מידי. זהו הקצב. אז הנה ניצלתי את ההזדמנות לפתוח הודעה חדשה. חדש. חדש זה חשוב. אחר איכשהו גם. השתמשת בתשובתך בשורש י.ש.ב וחשבתי לי שאיני יושבת הרבה. וגם לא נוח. לרוב בתנועה. ומכאן רציתי לספר שהצטרפתי באופן פעיל לאחת הצעדות לזכר החטופים שהופקרו, ואף יותר מפעם אחת, אנשים שמי יודע איזה סיוט מטורף עבר עליהם, הופקרו ונרצחו בשבי. תהלוכה מצמררת. ושקטה. שקטה ורגשית. קצת כמו שאני. אבל אתמול נחתי יחסית. היה קשה. ואנסה גם היום. רציתי גם להוסיף שהמטפל שלי שבור מתמיד, ואני כל כך מבינה. וכאמור דואג לחלופה בחו"ל. יש לו משפחה. חברים טובים וקרובים אליי עברו רחוק. מה אומר, שיהיה שבוע. אני עדיין כאן, והיות שעכשיו קצב השתנות אורך היום כמעט במקסימום מרגישה זאת היטב גם בהתנהלות היצורים והצמחייה בטבע. בלי אינטרנט, בלי מכשור. ברגש ובחוויה. שקט, סוריקטה

ערב טוב בתחילת אוגוסט החלו לי תסמינים של כאבי ראש...שיתוק של חצי פנים הרגשת כבדות בלשון....לאחר שהייתי במיון ונערכו לי בדיקות ונאמר לי שהכל תקין. עברו שבועיים וחזרתי לעצמי. ביום שני האחרון קיבלתי עוד התקף רעידות שיתוק בפנים..לחץ דם מאוד גבוה ומאז אני עם כאבי ראש...ולחצים בפנים מבינה שאני עוברת סוג של חרדה. קיבלתי כדור טבעי להרגעה. מה עושים מאיפה זה בא. אני בחורה בת 55 בריאה לחלוטין. מפחדת שזה יקרה עוד פעם. תודה

הי כולם, חולקת כאן שהיום יום בו תחושת חרדות אימה. זה חולף ועדיין היות שרויה באלו, וכעת רבים אנשים במצב דומה, בדרכם, פחות נחמד. על אף, ובגלל, שאני כל כך משתדלת לעשות המון דברים טובים מרגישה דחויה ומואשמת במפגעים. עולמי. נקווה שאצא מזה, לפחות ירידה בעוצמה, במידה מסוימת. סוריקטה

היי סוריקטה היקרה מקווה שכבר עבר לך. הכל חולף בסוף.

אודי, מבינה את ברבורית לגבי הרגישות. גם אני כזאת. אמנם עם השנים קצת פחות.. אבל אספר על מקרה שקרה לי היום וישר פגע בי. אמא יחידנית חרדתית כנראה מאוד, שהילד קבל מכה והתקשרתי להגיד לה, והיא עשתה מזה כאילו שלא משגיחים ושאנחנו לא "משתלטות על הילדים" כאילו ילד זה משהו שצריך להשתלט עליו.. (לא אוהבת את הביטוי הזה)..בכל מקרה הבנתי שהיא לא רצתה שהוא יהיה בגן הזה בגלל ילד אחר שנמצא בגן..והחליטה שהילד עצוב בגן מה שאינו נכון - רק התחלנו ... ונאמר שזה שלה..היא כזו חרדתית או לא יודעת מה... אבל מי שעמד מולה והיא ערערה אותו והעליבה זה אני. אז תשאל למה זה פגע בי? למה אני לוקחת כל כך קשה? כי אני יודעת שאני גננת טובה! שמשגיחה ודברים קורים! יודעת שהורים ישר פונים לעירייה/פיקוח ואפרופו מערכות הן לא תמיד לטובתנו, להפך על פי רוב מקשיבים להורה... אז כמובן שידעתי את היועצת והפיקוח שידעו! ולהקדים תרופה למכה...בכל זאת למה אני לוקחת ללב??? למה זה מפריע ומערער אותי? למה אני פוחדת? ממה??? לא יודעת לענות. איך מפתחים חוסן? כמעט 30 שנה במערכת ועדיין הורים יכולים לערער ולפגוע בי! ובתקופה האחרונה סף הרגש גבוה יותר...שגם זה כנראה לא יתייצב לגמרי למרות שעבר כבר הרבה זמן.... יכולים 34 הורים להיות מרוצים מאוד ומספיק הורה אחד לערער...מבאס. למה???? אני כמו ילדה קטנה וטיפשה שלא פתחה עמוד שדרה ..

וואי אני ממש מבינה אותך מיכלי, לדעתי באמת מה שמפריע זה שאנשים אחרים משדרים לנו ש"אנחנו לא מספיק טובות". גם אצלי הילדה נפלה כמה פעמים, (בפעם הראשונה זה היה כשהיתה בת שבועיים) וממש פחדתי ליידע את המשפחה שלא יכעסו עלי ויערערו לי את הביטחון, ולא מזמן כשהיא זחלה בבית היא הכניסה מסמר לפה (שלא יודעת מאיפה הוא הגיע) אבל תפסתי את זה בזמן, ולא אמרתי להורים שלי כי הם ישתגעו... פשוט ילדים זה משהו שממש קשה לצפות, במיוחד (!!) אצלך בגן שזה כמות גדולה של ילדים שאי אפשר לפקח על כל אחד באופן פרטני. אני לא מבינה איך ההורים מצפים שלא יקרה משהו לילדים בכלל.. ובטוחה שאם היית צריכה להשגיח רק על אחד כמוני - לא היה קורה לך מה שקרה לי, את נשמעת ממש אחראית עם ניסיון :)

יש לי פגישה עם המטפלת שלי ואני בחרדות! השבוע הלא רגוע הזה גמר אותי, ומפחיד אותי ללכת לפגישה כי אני יודעת ששם הכל יעלה... מה היה? הכל כל כך רגיש.

... הלכתי בשתיקה והצטרפתי אתמול לנהרות האנשים, כדי להביע הזדהות עם התחושות לנורא שמתרחש. שוב הרגשה של חובה לצאת. זהו. אסון. סוריקטה

הלכת וזה תנועה קדימה הלוואי וזה יביא שינוי חיבוק אביב

למי מאיתנו אין לחצים כאלה או אחרים גם בגלל מצב המלחמה וגם בגלל חוסרים רבים בינהם גם תרופות גנריות אך על מה נתלונן קודם ? אם לחיילים שלנו שלוחמים יום ולילה חסר ציוד הכרחי? ואם בעקבות רצח 6 החטופים שלנו המדינה כמו מרקחה ואז מתחילה גם שביתה כללית במשק לשאחדים זה ממש מתאים ויש כאלה שבגלל השביתה הלא הגיונית פוליטית אנשים פשוט נדפקים כן כך אמרתי הייתי אמורה מחר לעבור ניתוח שחכיתי לו כבר המון זמן עכשיו בגלל השביתה הניתוח שלי נדחה מי יודע עד מתי? לא הכל טוב לכולם! במצב כזה כשהאדמה בוערת לנו מתחת לרגלים והאבל הכבד כובש כל חלקה קטנה אפילו חיוך לא מצליחה לחשוב... אני לא מאשימה חס וחלילה את משפחות החטופים על השביתה שפתחו לא רוצה לחשוב מה הייתי אני עושה במקומם !! אז בואו נשתדל לחזק אחת את השניה כמה שאפשר למרות שאני לא ממש מצליחה להכנס כפי שהייתי רוצה ולחזק את כולכן ומחר יום חדש גם מחר יהיה הכל מלא אבק או מלא במצבי רוח כאלה ואחרים בואו ננסה לחשוב חיובי אולי זה יצליח להעלות חיוך במקום לחשוב שהכל דפוק וגם אנחנו כחלק מהמערכת הדפוקה דפוקים כי כבר כתבתן בעצמכן שלא הכל תלוי בנו נכון? ברבורית זה כולל אותך תקשיבי לבעלך הוא הכי צודק גם סוריקטה כתבה שהתקווה זה הדבר האחרון שמאבדים אוהבת אותכן חטולית

צר לי באמת על השביתה ששיבשה תקופה בהחלט לא מזהירה ולא פשוטה חיבוק ענק אביב

צריך באמת לאמץ גישה חיובית לחיים, נשתדל לעבוד על זה :) טוב שיש כאן את הפורום שתמיד אפשר לשתף.

נראה לי שהיום הבנתי משהו הקושי הכי גדול שלי זה האין פרידה אנשים מתים זה חלק מהחיים (לצעריינו היום בכלל ) אהבתי אודי את המוות מבחירה זה נותן לזה צבע וגוון נכונים יותר, מכבד יותר . קשה לי האין פרידה המקום הבודד הזה של.. שהפך למקום הבודד שלי . וההבנה שכנראה אם המשיך בדרך שלי שבחרתי אני כנראה אחווה שוב דבר דומה .. היום שאלתי איך ממשיכים ככה שהשאלה היא מתי ? לא אולי כי אם מתי ... זה עצוב. הכי מפחיד אותי שכדי לשמור על עצמי אני יהפוך לחלק מהמערכת

אביבוש, זה באמת קשה בלי פרידה...ואין ממש איך למנוע ממי שרוצה לפגוע בעצמו, אפשר לשוחח אפשר להיות נוכח אך האדם הוא אחראי על חייו ויש גבול עד כמה ניתן לשמור ולהשגיח. עלינו להיות מודעים למוגבלות עד כמה ניתן להתערב...קשה כל כך, מבינה. אדם שרוצה למות לצערנו ימצא את הדרך... להבדיל הורה שאני מנסה לשכנע שיש לטפל בילדו והוא מתעקש לא לטפל, "אפשר להביא את החמור לשוקת אך אי אפשר להכריח אותו לשתות" והמערכות עובדות לאט וקשה אך ניתן לעשות רק מה שביכולתנו גם לגבי העתיד... להבדיל אני יודעת שבטח יקרה לי שוב משהו דומה להיפומניה כי בשלב מסויים ארד מהכדורים וזה סיכון, מפחדת ממה שחוויתי מפחדת שיקרה שוב ואם יקרה אצטרך להתמודד שוב...

הי אביב, ובאין פרידה היכן נתקעים? בזעם? בבלבול? בהלם? בהכחשה? ויש עוד. לא קל בכלל. בכלל לא קל. וייתכן שיש סיבה לקצוות שנותרים פרומים. אולי משהו מאזור הכל יכולות. לדוגמה הפנטזיה הלא ראלית להשיב את הזמן לאחור, להחיות כביכול ולתקן. מעמסה כבדה במיוחד. כל כך בלי נישאת שעשויה להוביל לפגיעה עצמית. איתך, סוריקטה

לגבייך רק להגיד שירידה בכדורים באופן אחראי עם מעקב לא בהכרח יחזיר את המצב שחווית .. אבל הכל צריך להיות מפוקח ולאט ..

חומר למחשבה איכן אני תקועה .. נראה לי שיש בי תנועה ולמקום טוב יותר כבר יכולה לדבר על זה בלי להתפרק ישר אבל זה בהחלט תהליך לשחרור הפנטזיה ועוד חסמים חיבוק אביב

ברור שיש אנשים רגישים מכילים ואמפתים ביום שאני לא יהיה כזאת אני לא יהיה שם המערכת כמערכת מדינית קורסת , שונה אחרת פחות מכילה אמפתית. אני לא בטוחה שרוצה לקחת בזה חלק ... בנתיים אני שם

היי בנות, כמה אני רוצה כבר לעקוב אחרי מה שרשמתן ולהגיב לכן, הקטנה שלי בקושי ישנה ביום ורוצה המון צומי אז מקווה להגיע לזה בקרוב. אבל חייבת לשתף במה שקרה לי. הלכתי לחמותי היום, והשכנה שלה לפעמים מגיעה לראות את הקטנה, היא הרבה פעמים אומרת לנו לשלוח אותה לגן וכו' אבל כרגע אנחנו לא מעוניינים והיא לא מוכנה לקבל את זה. היא כל הזמן רומזת או אומרת במפורש, היום לדוגמה היא אמרה את זה אולי 7-8 פעמים, לא מגזימה.. ובנוסף, היינו אמורים לישון אצל חמותי, אבל היו לי הרבה דברים להספיק בבית אז בסוף לא נשארנו לישון (זה דברים דחופים). אז אמרתי לאותה שכנה שלא הספקתי ולכן אנחנו לא נשארים לישון, ואז היא אמרה בטון לא נעים "לא הספקת?!?!" ככה, כמו שזה נשמע. בעלי אמר לי בעבר שאני לא חייבת דין וחשבון לאף אחד, לכן לא פירטתי לה מה קרה בדיוק.. ואז שוב כמובן ישר אמרה "היא כבר חייבת להיכנס לגן" ואז קטעתי אותה, אמרתי "הבנתי" וכהרגלי, הלכתי לצד ובכיתי לבעלי בטלפון.. אוף.. לא אוהבת את עצמי ככה, אבל אני כזאת, רגישה. מרגישה כמו ילדה כשזה קורה... גם אתן הייתן נפגעות מזה? ומה הייתן עונות במקומי? בעלי אמר לי שאני משדרת חולשה ולכן היא לוחצת ומדברת ככה, ("לא הספקתי" נשמע כמו מישהי חלשה, ושצריך להגיד "יש לי הרבה דברים לעשות ולכן אני לא יכולה להרשות לעצמי להישאר לישון")

מעליב מאוד ופוגע, שמשהו אומר לך שאת לא בסדר זה מעליב! אני במקרים כאלו מסבירה לעצמי למה הצד השני כל כך לוחץ עלי לדוג' כי השכנה כן שלחה לגן ויש לה הרגשה שהיא לא בסדר ששלחה את הילדים שלה לגן ולכן קשה לה לראות את ההשקעה שלי...

מבינה שזה פוגע, ואת רגישה, בעלך תומך בך וזה מי שחשוב, השכנה יכולה להגיד דעתה שהיא הכי פחות חשובה...מי שמתמודד זה את!!! תקשיבי לליבך ואם קשה תקשיבי לבעלך. תעשי מה שאת חושבת לנכון.

היי אורטל תודה רבה, רעיון ממש יפה של כיוון חשיבה!

אין כדורים במלאי בגלל המלחמה ומסתבר שאין גם גנרי, חיפשתי בכל בית מרקחת/סופר פארם אפשרי ובסוף מצאתי לחודש.... מה עושים כשאין כדורים במלאי וגם לא יהיה כי מלחמה?? מבינים באיזו מציאות אנחנו חיים??? שהורסים לכולנו את חיינו בגלל המלחמה??? בעיות עם מדינות שבטח לא רוצות לייצר לנו יותר תרופות או שאין טיסות או השד יודע מה.. ואני ממש לא רוצה להחליף כדורים או וואטאבר.... המטפלת שלי שבוע הבא לא תהיה, נפגש עוד שבועיים ואז היא טטוס לחגים לכל חודש אוקטובר ונמאס לי בא לי לא לקחת כדורים יותר אם לא יהיה מה שאני לוקחת במלאי...הם טובים לי לא רוצה לשנות!!! אוףףףףףףףףף רוצה לחזור להיות אני לפני ההתקף..להיות אדם בריא בנפשו שלא תלוי בכדורים..נמאס לי.

מכירים את זה שילדים בשקט צריך לדאוג .. מה קורה שם בחדר כל הזמן מנקרת בי השאלה , אולי הייתי צריכה לדאוג יותר דווקא שהיה כאילו שקט .. אוףףףף זה פשוט בלתי נסבל המשיכה שלי כל הזמן לשם ... האם זה יעבור פעם ..

שוב אכתוב שלא הכל תלוי בנו, תחושת האשמה מובנת..אינך אשמה!! ותודה. בהחלט צריכה להזהר משחיקה. השנה הזו קשה לי במיוחד לקחת על עצמי פרויקטים ומצפים שאקח לצערי....

מעבר לרגשות האשם והחכמה שבדיעבד, שלא בטוחה שבאמת יכולתי אחרת הפחד הכי גדול שזה יקרה שוב וההבנה שאני לא באמת יכולה לעשות משהו .. זה פשוט לא הוגן

קראתי אותך שם למטה האמת אין לי מילים מנחמות שולחת כוחות כי אין לנו ברירה אחרת אלה להחזיק מעמד בתוך הסופה הזאת והדאגות כל כך מחכה לסוף כבר , אנחנו בתוך זה כבר יותר מידי זמן . מקווה יחד אתך לטוב

הי אהובה, לפעמים ישנה שתיקה ואין הרבה מילים. לפעמים השתיקה היא מסיבות טובות. אם בעבר השתיקה המטורפת שלי הייתה רוויית כעס, ורק כעס, היום, לעתים, יש בה כדי לנשום אוויר, או לנוח ואפילו לשביב שנייה. המצב במדינה יצר, בין השאר ולהרגשתי, מעין תחושה של אובדן המשמעות העמוקה של מילים על הקשריהן וזה נורא. מצחיק, אפרופו אוויר, כי עכשיו ירדתי לנקות טונות של אבק מאיזה מקום עלום בבניין והגבתי יפה לכל הקרדיות או מה שלא יהיה. אז הלכתי לנשום אדי תמצית אקליפטוס. ושיבוא הסתיו כבר. האמת, ממש בימים האחרונים מרגישה אותו דרך הרוח השונה, אופן הצמיחה של העצים והעלים והיצורים. מרגישה ממש. עוד שלושה שבועות רשמית סתיו וסביבו תקופת השינויים גדולה מאד יחסית. התקווה מתה אחרונה, סוריקטה

לאחר יום הערכות...תולים בי תקוות, שאעזור לצעירות, שאני אעבוד בחריצות כמו תמיד ועוד...סומכים עליי. זה סימן טוב, זה צריך לתת לי הרגשה של גננת מעולה... אבל אני עצובה מידיי. אני עייפה מידי. אני מותשת. מתחילה כן בהתרגשות אבל בצורה שונה מכל שנה אחרת. ואם אאכזב ולא מתחשק לי ללכת להשתלמויות יותר. אין לי כח השנה... אני מתרגשת אני מצפה לפתוח שנה, אבל לא כמו שאחרים מתלהבים ממני. ... ואביב מבינה אותך לגבי מערכת דפוקה, גם אני עובדת במערכת דפוקה ואנחנו יכולות לעשות רק מה שאנחנו יכולות..יש דברים שלא תלויים בנו וצריך להשלים עם זה...עשינו את המקסימום...

בהחלט מערכות לא ממש מתפקדות וזה מה יש .. זה ממש עצוב מיכלי תשמרי עלייך זה בהחלט חלק מהמקצועיות אל תעשי דברים ישחקו אותך .. אתך

מקווה למצוא זמן לקרוא כאן את התגובות מאז הפעם האחרונה שנכנסתי. תהיו חזקות בנות (כל אחת בהתמודדות שלה), שנדע רק בשורות טובות.

יש פרידות שלא צריכים להיות יש פרידות שפשוט מתפוגגות פתאום בלי סימנים של לפני בלי קול בלי הגיון פתאום פרידה ולב שנשבר לרסיסים

עד מתי??? עד מתי יהרגו חיילים? לא ישוחררו חטופים?? כמה עוד? עם חזק ונחוש,אבל אני מותשת ומבינה את מי שעוזב גם אם לא מסכימה ממש... אודי, קשה לשחרר את צעיר הבנים שלי, קשה שקשה לו..אמנם כבר הוא אומר שזה "שירות משמעותי והוא שומר על הבית" כמובן שזה גאוות יחידה שאומרים להם..לא סתם מגייסים בגיל 18 ;( ואתה צודק זה בהדרגה אבל כל דבר קטן זה "הערה" "הפקרה" ושעות ביציאה ואני כבר יודעת שצה"ל זה בתכל'ס ילדים מנהלים ילדים ועלינו לסמוך, לשחרר. לא קל. והנה אני אמא לשלושה חיילים. המטפלת תעדר שבוע הבא בדיוק כשאתחיל לעבוד שוב ובחודש,של החגים תעדר לכל החודש. היא תחסר לי. אולי זה טוב שאהיה עסוקה בעבודה, כבר אני עובדת ומחכה לתחילת השנה. מקווה שההתחלה תהיה טובה וחלקה ולא בריצות עם ילדים לממ"דים.

מיכלי באמת לא פשוט ילדים בצבא ואת אמא נהדרת . תחילת שנה בטוחה שהקטנים יתנו לך את הכוחות לשנה החדשה .

הי אנשים טובים, השבוע מתחיל והאנרגיות נמוכות, זמנים כאלה, אתם יודעים. מתאבלת על המטפל שעובר לעבוד בחוץ לארץ. וגם כשהוא כאן, הוא (כרובנו, אניח) מוטרד במיוחד מהמצב המסוכן במדינה. הוא זעוף, בעיניי, וכבר אין לו מילים. לחלק מהאנשים, שהם חברים, קשה להיות נחמדים. יש לי משימות שלא בא לי. חלק הן מחויבויות כלפי אחרים ואבצע, השאר די נדחה. הכאבים הפיזיים שלי עדיין איתי. בדרך כלל הראש צלול יותר בבקרים. היום פחות. משתדלת כל יום איכשהו לצאת לאזורים ירוקים. סוריקטה

סוריקטה יקרה מצב מורכב ולא פשוט מניחה שבחנתם אפשרות של זום ויודעת איך המחיקון שלנו עובד אתך בלב אביב

בהחלט לא פשוט...נמאס ממלחמות ממש! ואין ברירה אלא "להלחם על הבית" ככה הבן הצעיר כבר החדירו בו מוטיבציה ;( אם הם לא היו כ"כ צעירים זה לא היה פשוט..בגיל 18 קל לשכנע.. לא פשוט בכלל שהמטפל שלך עזב. וגם אני בטוחה שחשבתם על קשר בשיחות וידאו כאלה. המטפלת שלי שבוע הבא לא תהיה ואחר כך תעדר בכל החודש של החגים. באסה. מקווה שהכוחות והצלילות של הבוקר יחזרו אלייך. מובן הכל מובן כ"כ.

אתמול המוח לא ממש חזר להתפקס. יום של חרדות ברמה גבוהה, הפעם אפשר לומר די כמו כולם, איכשהו. הייתי אבודה ופחות מצאתי את מקומי והלכתי סחור סחור ללא יעד ברור. ככה יצא שהלכתי חמישה עשר קילומטר סביב עצמי ביום אחד. כל אתמול מטוסי קרב בשמיים. אחד ועוד אחד ועוד אחד. והרבה מטוסי תובלה. כל הזמן. זום זה אוף. אבל כן. המטפל המליץ גם לי לעזוב, לטוס, רק לא להיות כאן, כמו מי שניצלו לפני מלחמות העולם שהיו. אבל זה רחוק ממני. גם כל כך מפחידים מנסיעה בתחבורה ציבורית שיוצא שגם מהם נמנעתי בימים האחרונים. כבר לא מעניינות הפרעות השינה כי כולם לא ישנים עכשיו. איכשהו הייתי רוצה לקוות שבעתיד לא יהיה חורבן מוחלט, יישאר פצע עצום, אבל יוכל להיות שיקום. קצת כמו בשארית החיים שלי. ויש לי אחיינים לוחמים לוחמים קרביים במיוחד. מדאיג. סוריקטה

אביבוש אהובה שאת לצערי גם בחיים שלי ישנם המון אובדנים והם כואבים עד היום בין חיים למוות יש המון המון גם רגעים טובים ומשמחים לא הכל שחור אהובה אני לא חושבת שאת חלק דפוק מהמערכת אחרת לא היית כל כך הגיונית ומבינה ... כל חייל שנופל במערכה משאיר גם אותנו עם השאלה הכואבת עד...מתי?? אמת אהובה זה כואב ולפעמים הכאב הזה מלווה אותנו גם בחיים באישיים שלנו הייתי שואלת ו..מבקשת אם את יכולה גם לציין דברים חיוביים שקרו בחיים שלך בין כל התהיות?? איתך תמיד חטולית

חטוליתוש תודה יקרה אני בהחלט חלק מהמערכת הדפוקה הזאת ,גם אם אני מנסה ליצור שינוי ברור שאני לא אשמה בהגיון אני יודעת אבל נשמה אבדה בעולם הזה ואפשר היה שלא ותהיות צריכות להיות ,הם חלק מהיותיינו בני אנוש

יש לי אישיו עם המוות מיום שנולדתי השכול היה נוכח נעדר אצלנו בבית מצד אחד דובר אבל אף פעם לא הורגש בגיל 16 אבדתי את סבתי העוגן היחיד בחיי אז... אבדנה אפשר לבכות כי היה לרגע מותר מאז אבדתי אנשים שליוויתי כי זה היה תפקידי חברות לוחמות נפש שוויתרו כי לא נותר בהם כוח אבדתי את אבי ואחרי הרבה מאוד שנים את אימי אף פעם לא עצרתי לחשוב עליו על המוות .. הפעם האבדן אחר יש בו מהכל ואין בו כלום רק המון תהיות על החיים על המוות ומה שבינהם על היכולת באמת לעזור על תקווה ויאוש אני מתגעגעת כל כך אני עצובה וכואבת מלאה ברגשות קשים מול עצמי והגיון שיודע ועדין המחשבה לא מרפה מהלב הכואב העולם איבד נשמה רק כי המערכות דפוקות וחולות ואני חלק מהמערכת הזאת . היום זה גם היום שהעולם איבד את בלחסן המוכשר .. כמה כמוהו עוד נאבד עצוב

אין לי מה לומר לך, המוות הוא באמת כואב. יש לי רק אפשרות לשתף אותך, את זה כתבתי אחרי הפעם הראשונה שבה פגשתי את המוות מול העיניים: המוות, גם אם הוא נראה לכם, הוא לא לילה, זה פשוט אנחנו, עיוורי צבעים מולו- כמו להסתכל על השמש ולא לראות כלום. בני האדם יודעים מה שהם מכירים ולא יכולים לדמיין הרבה מעבר. ראיתי אותו, הרגשתי אותו אבל להכיל- לא הצלחתי זה כמו לרצות את מה שאתה לא... כמו לרוץ על שלג, להסתחרר, בלי יכולת לעצור להישען על הדבר היחיד שנשאר בידיעה שגם הוא שביר ללכת על זכוכית דקה ולחייך- רק כי רוב האנשים בכלל לא רואים אותה... המוות?! אני לא יכולה לחיות אותו בכלל איך חיים מוות?

בלחסן נפטר ב20.8 כלומר אתמול לא היום ..

את יודעת, אביב היקרה, מדוע כל כך קשה, בעיניי? לא רק כי דחף המוות ומשיכתנו אליו, אלא דחף החיים המאד גדול, שאלמלא הוא לא היינו כאן. וקטור שמושך לכיוון הנגדי. המאבק, או, קונפליקט, בינהם עצום. וזה קורע. איתך, סוריקטה

זה באמת עצוב..... את יודעת אביב, אני לא הכרתי בכלל מה זה "חולה נפש" ובכלל אצלינו זה היה בושה ללכת אפילו לפסיכולוג. גיליתי שאמא לקחה ציפרלקס שנים..כשהייתי ילדה היא לקחה כדורי שינה והרגעה ואף פעם לא קשרתי שאולי היא מדוכאת..מוזר כזה. ובסביבה לא היו אנשים מתמודדי נפש...ואז הלכתי לטיפול והבנתי על אמא ואז קרה לי. אמא מתה ואני חטפתי היפומניה שבכלל לא הבנתי מאיפה זה בא לי, הרבה רגשות של בושה, אשמה איך ולמה קרה לי? עצוב שככה מרגיש לי שאני דפוקה עוד יותר ממה שחשבתי כי קבלתי "הוכחה" לא יודעת..המטפלת מצידה קוראת לזה כמו סתם "כאב גרון" או כל מחלה שמקבלים ועוברת.....ופתאום מרגיש לי שאת היית יכולה ללוות אותי.. ואני חושבת איך ליווית את כל מתמודדי הנפש האלה וכמה זה מתיש וקשה ואילו כוחות נפש לך יש!!! את מדהימה. לי אין מי שיבין או ילווה ובכלל, אם יקרה שוב אני חושבת ששוב אצטרך להתמודד כמעט לבד ואי אפשר בכזה דבר לבד...טוב נו דברתי על עצמי- סורי. את מדהימה, וחזקה והרבה פעמים שאבתי ממך פה את הכח. ומאמינה שיש לך כוחות גם אם האובדן קשה כל כך. את יכולה לו כי ראית וחווית הרבה...חיבוק

סוריקטה יקרה המון חומר למחשבה כרגע אני עמוסה מידי לחשוב אבל בהחלט כנראה המוות הזה שחוויתי טלטל את עולמי הפנימי והעיר את המקום המבקש שקט נראה לי שוב על רגל אחת שאם אני ישחרר וייתן לכך לגיטימציה אני כנראה יחזק את המקום הזה .. לא יודעת עוד אחזור לכך תודה

מיכלי וואוו רגשת מבחינתי אני מלווה אנשים בני אדם עם קושי כזה או אחר בלי טייטלים תכלס זה מה שאני עושה כל חיי כל פעם אנשים עם קושי אחר את בסדר מיכל זה טבעי לעבור משבר כזה שחווים אבדן . ואת שם בשביל הקטנטנים והוריהם את תעברי את המכשולים האלה עברת כבר אחרים . תודה על מילותייך הם בהחלט מחזקים מול המקום הקשה שלי מול עצמי .

הכתיבה שלך בהחלט משמעותית איך חיים מוות משפט עוצמתי , תודה

זה בהחלט קשה ועצוב ובעיקר כואב שלא הצלחתי אחרת .. תודה על המקום הזה, ועלייך

מיכלי מאמי כל ילד גדל ומתבגר בקצב שלו נכון שבצבא התנאים אינם בית ומתחת לסינר של אמא המפנקת אל תדאגי הוא יהפוך לגבר גבר ויתחשל כמו כל חייל בצבא אז נכון שקשה לו הוא הבן שלך ואת אמא שלו שלא מפסיקה לדאוג גם את צריכה לשחרר מעט את הסינר שלך ממנו ולדעתי תחזקי אותו בקטע חיובי חטולית

יודעת שצריכה לשחרר...הבן הצעיר שלי עם קשב וריכוז ולא לוקח כדורים שלקח ללימודים כיוון שהוא אומר שזה פוגע בכושר הגופני... יש לו בעיה בארגון ובריבוי משימות ועייפות הולך לאיבוד..כמובן שיצטרך להתרגל... ההתמודדות שלו קשה יותר. לא בלתי אפשרית אך קשה יותר...

היי מה שלומך? אני חוששת שאת מכניסה לעצמך פחדים שאינם קיימים לדעתי זו לא משיכה כזו אלה רק חיפוש אחרי משהו שחסר לך מאמא שלך לפי דעתי זה נורמלי " לפתח" כביכול רגש למטפלת שלך היא מבוגרת ממך ונראה שהיא מגלה יחס תומך בטיפול חטולית

היי אורטל את מדברת על עצמך כאלו שתכף תצא ממך מפלצת תרשי לעצמך להיות את ולבקש עזרה יקל עליך מאוד מאמינה שלבעלך לא יפריע כשאת נזקקת לתמיכה ממנו אולי אפילו הוא היה מתאכזב אם היה יודע שכך כת מרגישה ולא משתפת אותו חטולית

את כל כך צודקת, אין לי אומץ... אני באמת מפחדת. אולי באמת אם אני אתן להכל לצאת אני אשתגע?

ויש כאלה שרואים שליחות יש כאלה עם רעל בעיניים ויש שרוצים להוכיח עצימות אבל שלי צנוע ומתוק הרבה רוך וענווה סובל בשקט וקשה לו ואני מרחוק בו מביטה לעזור לא יכולה. הוא צריך ללמוד/להתחשל כך נאמר לי אך הוא עדיין ילדי הקטן תמיד יהיה ואני אצטרך להגמל מהפינוק שנתתי לו, ממעט אחריות כי כעת הוא אחראי על חיים של אחרים ועל חיו של עצמו, וקשה לו מה אומרים אודי? מה אומרים ואיך תומכים? עד מתי נגדל ילדים צעירים ללוחמים נועזים? קשה ועצוב שכך... קשה לו ולפעמים הוא נשבר בטלפון ולי נשבר הלב שילד בין לילה לגבר הופך...

איתך בלב מיכל יקרה, גם אני גייסתי בן לפני כמה חודשים, וכל כך מבינה. שלך שירה

היי, אני בת 26, נשואה שנתיים ונמצאת בטיפול כבר ארבע שנים בעקבות ילדות מורכבת. הקושי שלי הוא כזה: אני חוששת שאני חשה עוררות מינית ביחס למטפלת שלי וכן לעוד דמויות אימהיות שנוכחות בחיי. אציין שבקשר עם בעלי שהוא אדם מקסים הנושא הזה סבוך מאד ומעורר אצלי אימה ורתיעה. מה זה יכול לומר? זו סטיה? יודעת שהכי נכון לפתוח זאת בטיפול אבל אין לי אומץ. מה יכול לגרום לכזה דבר? תודה!

אני מפחדת מהצל של עצמי, יש לי סיוטים בלילה, בעלי מדהים ומנסה לעזור לי ואני מפחדת שימאס לו יום אחד, הוא אומר שהוא רוצה שאני אגיד, שהוא רוצה להיות איתי שקשה לי, מצידו אני יכולה להעיר אותו בלילה שאני מפחדת, אבל אין לי אומץ, כל הזמן אני רק דאגת שלא יראו שרע לי שלא ידעו שקשה... אני יודעת שלא בריא לחיות ככה אבל יש בי פחד שאם אני אגלה כמה כואב לי כולם יעזבו אותי או שיהיה משהו רע לא יודעת מה, אני מפחדת שבכאב שלי כל כך גדול שאף אחד לא יוכל לעמוד לידו, גם לא אני.

אבל אני לא יכולה לדבר את זה ליד מי שאני מכירה ויודע מי אני!