פורום פסיכולוגיה קלינית

מבינה שהבאתי לכאן מילים כואבות מנותקות אולי גם מבלבלות .. שגרמו לכולכם להתמקד בשורה שלאף אחד לא אכפת , ברור שיש מי שאכפת לו .. ויחד עם זאת כאמא שהבן שלה ביה 170 יום בלחימה תחלקו לחודשים .. ובקושי היה בבית ארבעים יום ..שבהם הוא היה צריך להתרגל מחדש לבית למשפחה לעבודה לחיים רגע להשאיר את הלוחם מאחור ... ויש ציפייה מכולם ( כן אנחנו מבינים אבל ...כי תמיד למטבע כמה צדדים וגם הם צודקים) ואז מהיום להיום שוב לחודשיים , שוב שישים יום להיעלם ,שוב להיות במוד לחימה במוד של מפקד .. אני באמת לא יכולה וזה לא המקום להרחיב ואני באה מהאישי הכואב הפרטי ולא הציבורי .. כשאני יודעת שגם לבניי האחרים מחכה עוד סבבים ... הבעיה בנשיאת הנטל היא לא רק החרדים .. יש בעיה רצינית הרבה יותר !!!! כשבניי התגייסו לא חשבתי כאם לכוון למקום שיעזור להם באזרחות חינוך כזה של פעם ציוני אמיתי כזה שיודע שאין לי ארץ אחרת ואין מישהו אחר שילחם עלייה ... לא חושבת שטעיתי אבל בהחלט לא לקחתי בחשבון את המסע הכבד הזה כאם .. למרות שבאתי מבית ששילם מחירים כבדים מנשוא .. אז שוב מבינה שיש מי שאכפת לו כאן ובכלל .. לי אישית כבד , אין מקום לנשימה ואין רווח בנשמה . ובעיקר אני באמת דואגת . תודה על המקום הזה שמאפשר , שיהיה שבוע טוב וחיובי עד כמה שניתן .

קשה כשילד נמצא בתקופה הזו בלחימה..מובן כל כך. ברור שבאישי וגם בכללי. המצב גרוע לצערינו.הדאגות גדולות...נקווה לטוב. נורא קשה כשמרגישים שלא כולם נושאים בנטל..אכן לא כולם ולא רק חרדים.

אביב יקירתי, מה אומר מעבר להסכמה והנהון. מצטערת גם אני שהתלבשתי על האפחד הזה. מבינה אותך. חונק ומרסק. והעייפות (מהעץ למטה) היא יותר מידי וגם ככל שהגיל חולף ההתאוששות חלקית ומשכה מתארך. תודה על השיר. אלו מילים. איתך, סוריקטה

הי חברות ואודי, נדמה לי, או שאיני זוכרת, שאיני נוטה להשתמש בצירוף המילים 'אני עייפה'. ואולי לא רשמתי זאת אף פעם כאן, או לא אמרתי. מסתירה על פי רוב את החולשות או המגבלות הללו. כשעבדתי מאד קשה עד לא מזמן נגמר לי הכוח, ומעבר לחזרה הביתה כמעט ולא הוספתי לעשות דברים וגם סופי השבוע היו מחוקים. עכשיו הקלתי על עצמי (אבל ההכנסה פחותה מאד) בגלל הכאבים ויצרתי זמן מנוחה יחסית. לא בדיוק ימים לחופש כל השנה וחצי האחרונות. חזרתי לעבוד ממש בקטנה, ובשנה הבאה כנראה שאשוב בהיקף גדול יותר, אבל לא משרה מלאה פלוס שעות נוספות וכמה ילדים ביחד בפעילות מתמדת ללא מנוחה שלי. זה היה כיף, אבל גם מתיש. אתמול ושלשום בצעתי עבודות פיזיות, שכבר אולי קצת גדולות עליי היות שקרוב לשנתיים אני שרויה בכאבים גופניים. בצהרי אתמול עצרתי והתיישבתי. אפילו מעט רבצתי. וואי, כמה לא פשוט לי לומר את זה. ובלילה - השינה עם כל העזרים בעייתית, כנראה שיש קול סוג של נאצי שאומר שאסור. וגם פרשנויות נוספות. וחוצמזה מרגישה נענשת (מוכר), ולכן 'רודים' בי להוציא את הנשמה (גם) בעבודה. דן תורן הלך לעולמו וזה עצוב מאד מאד. עוד ראיתי אותו מופיע בעצרת למען בריאות הנפש ודמוקרטיה. סוריקטה

סוריקטה יקרה אצלי המונח שגור ביותר מול עייפות הגוף ועייפות הנפש אין רע בלהיות עייפה והגמד הזה שלוחש אתם כבר מכירים שנים , זה טוב שאת משנה את הפזמון ומקשיבה לו פחות .. זה טוב ומותר לנוח . מצרפת כאן את מילותיה הנפלאות של וולך .. לי הם מרגישות מדויקות כל כך גופי היה חכם ממני כוח הסבל שלו היה פחות משלי הוא אמר די כשאני אמרתי עוד גופי גופי הפסיק כשאני עוד המשכתי (ואני עוד המשכתי) גופי לא יכל כשל ואני קמתי ונאלצתי ללכת וגופי אחרי

אין חוק לצו שמונה אין דין אין דיין יש מי שבמיאמי בבריכה טובל ויש מי שכאן בביצת עזה טובל עוד כמה סבבים צו שמונה כמו צב זוחל איך אפשר לסרב הוא מסביר יודע שהמחיר שהוא ישלם גבוה מנשוא . הרס משפחתו אבל המחיר שלנטוש את חבריו מפחיד יותר כואב יותר ואני רוצה קצת מנוחה קצת שקט קצת שמחה אמיתית מהלב עוד סבב מהיום להיום את אף אחד במדינה הזאת לא מעניין החיים של האחר אני לא עומדת בזה יותר

הי אביב, והפעם, במכוון, לא שיניתי את הכותרת היפה שנתת. והשארתי לה את כבודה. מבינה אותך מאד. ובכל זאת אוסיף - במדינה הזאת יש גם אותי, וגם חבריי וידידיי, וכולנו אנשים מאד סביבתיים. תורמים. מיעוט ככל שנהיה. לא אפחד. אל אלו נחבור, נזמין, על אף שההם שם למעלה משתינים עלינו בקשת, או, נהנים מהבואש של המכתזית. מההרס. מהמוות. אש המלחמה. רומסים. מבטלים. |צרחה| איתך, סוריקטה

עצוב, צודקת.. התחושות קשות. לומר שלאף אחד במדינה לא מעניין החיים של האחר זאת הכללה אבל מאמינה שאת מתכוונת לממשלה הנוראית הזאת. לא רואים סוף לצערי כן, זה מוביל ליאוש, נכון, אבל התקווה שיהיה טוב עדיין חיה וקיימת . יש פה הרבה אנשים שלהם כן אכפת.. לי כואב מוות לשוא של אלו שקבלו צו 8 ונלחמים. והסדירים..לא רוצה להיות אמא שהילד שלה ילחם לשווא(וכן פוחדת). לכן חייבים תקווה, להאמין לאנשים שלהם אכפת.

היי, לא יודעת אם הגעתי לפורום הנכון. אני לקראת גיל 30, אמא לשני ילדים, חיים נורמטיבים כמו כולם.. יש לי בעיה בנושא מוזיקה, אתחיל שמאז שאני זוכרת את עצמי לא ככ אהבתי לשמוע מוזיקה, הבעיה היא שברגע שאני שומעת מוזיקה אני לא מסוגלת לחשוב על שום דבר אחר, ולא לעשות שום דבר אחר, תחושה שהמוח פתאום הופך לריק, בלי יכולת חשיבה, ברמה של לא מסוגלת לחשוב אפילו צעד קדימה, זה תחושה כאילו ששואבים לי את המוח. אני אדם עסוק מאוד וחושב 24/7 בלי רגע פנאי ועם המוזיקה הכל נקטע. אני נהנת משירים מסוימים רק אם ממילא אין לי דבר לעשות וזה לא קוטע לי כלום.אבל זה פשוט כמעט לא קורה אפעם כי אני תמיד עסוקה וחושבת. ובמעט שזה קורה אני בסוף מתבאסת שיכולתי בזמן הזה לחשוב או לעשות משהו אחר שיכל לקדם אותי בחיים. אני מבינה שזה הזוי כי בעלי למשל סטודנט ולא מסוגל להתרכז בלי מוזיקה ברקע, לא מסוגל לנהוג בלי מוזיקה, הוא כבר התרגל שלידי לא מדליקים מוזיקה, גם הילדים המסכנים... מרגישה פספוס כי יש שירים ככ יפים שכשאני שומעת אותם אני מתרגשת ונהנת ככ.. אבל מנגד מתבאסת שהמוח והמחשבה נקטעים לי.. חח נשמע פסיכי.. האם זה בעיה ניורולגית? פסיכאטרית? אשמח לדעת האם התופעה הזו מצריכה טיפול..?

מאז שבעלי חזר מבית החולים הוא רוב הזמן ישן נכון שיש לו גם סכרת אך זו לא הבעיה הגדולה שלו מכל דבר מתעייף רוצה לישון עושה תרגילים רוצה לישון זז ימינה זז שמאלה כל הזמן רוצה לישון מקבל טיפול תרופתי נגד כל מה שיש לו אך עדיין כל הזמן רוצה לישון הרופאה הסיעודית מקופת חולים הגיעה פעם אחת לראות אותו ומאז לא שמענו ממנה היום הפך ללילה והלילה ליום לא יודעת מה עוד לעשות כדי לגרום לו להיות יותר עירני ביום כדי שיוכל לחזור בלילה לשינה טובה כי הוא כן נרדם והוא עושה תכניות לחזור לעבודה אייך יחזור אם הוא משנה את סדר החיים למשהו לא טוב נהיה מאוד מפונק עם האוכל רוצה לאכול רק מה שהוא רוצה גם אם אסור לו תגידו לי מה לעשות יש לכם עיצות עבורי חטולית

מיכלי מאמי אני חושבת שאת לא היחידה שמרגישה כך הכל השתנה הכל לחוץ הכל ממש ...החיים התבלגנו ולך יש ילדים בצבא או ילד אחד לא זוכרת לדעתי המתח והלחץ הזה גם מוסיף יש מצב שאת אולי כן זקוקה למשהו קצת יותר מסיבי משיחות יתכן והכדור כן יעשה לך משהו ויקל עליך וכדורים בדרך כלל מקבלים מפסיכיאטר המטפלת לא רושמת כדורים נסי לעבור את התקופה הלחוצה הזו עם עזרה מקווה שיעזור לך חטולית

חטולית יקרה, יש לי שניים בצבא אבל לא קרביים רק מידי פעם נוסעים לאיזורים יותר מסוכנים... השלישי מיועד להתגייס באוגוסט לקרבי :( וזה אכן מלחיץ..לא מדברת על זה כל כך בטיפול..דברנו לפני שאמא נפטרה על זה...לא יודעת כבר כלום. כדורים אני לוקחת ..לא הייתה לי כל כך ברירה.וכן מפסיכיאטרית.. בכל אופן מרגישה נורא עם הכל.

האם קלונקס מכיל סריטונין?אם כן מה הוא שונה מציפרלקס?

אקרא שוב..אחשוב על מה שכל אחת כתבה בדרכה. מסובך, לא מובן ומאתגר אולי בתקופה שגם המציאות במדינה כל כך משפיעה עליי ואני לא רוצה לדבר עליה..(אני לא מדברת על זה בטיפול בכלל רק עליי) מרגישה שחזרתי לעבר הרחוק בטיפול ויותר מכך זקוקה גם לכדור... כבר הייתי בסדר, חשבתי שנגמר. הגעתי לטיפול רק כשהיה צורך ועכשיו פגישות קבועות פלוס כדורים. לא מספיק פסיכולוגית עכשיו גם פסיכיאטרית? ואיני מכירה את עצמי..כאילו משהו בזהות שלי שונה ואיך כל זה מתקשר שאמא נפטרה? מרגישה שזה מנותק מההקשר..לא מתחבר לי...לא מדברת בטיפול על אמא.

הי מיכלי, אוכל לשער שהיות שהתגובה הרגשית כל כך עוצמתית בהקשר המוות של אמא עד כדי שהנפש מנסה להגן עצמה באופנים שונים של ניתוקי הקשרים. העיתוי מבקש, בעיניי, את ההסבר. עוד דבר אומר - כמטופלת תמיד חשבתי שאזדקק לשיחות או תרופות, שאני תמיד מועדת. גם אם יש תקופות של 'גמילה' - האפשרות לחזור, להגדיל מינונים קיימת לגמרי ותמיד איתי ולעולם לא 'מאחורי'. כלומר, זה חלק ממני תמיד. גם כשהוא שקט יותר. החולי תמיד איתי. גם כשס"ה לכאורה רגיל. החלקים הבריאים יותר והפחות - ביחד - זה השלם. אחרת - פיצול. בהמשך לנכתב בפסקה הקודמת - אצלי, בהינתן ההיסטוריה, גם קיימת החרדה שאם אבריא או אחלים לא יטפלו בי. את עדיין מבולבלת והלומה - והרי האירוע כל כך כל כך טרי. אצלנו כן מדברים על המצב במדינה, עד כדי שלפעמים מרגישה שלכאורה שוכחים אותי, וגם זה קשור לנאמר קודם. בוקר, סוריקטה

היי סוריק לא כל כך יןדעת מה יהיה עם הכדורים...מה יהיה בהמשך. בינתיים רע וקשה ומפדח אותי. ומפחיד ובעיקר פחד מאיבוד מקום העבודה או שמישהוא יגלה....עבודה עם ילדים מצריכה אדם בריא בנפשו לדעתי. ואם אינני כזו איני ראויה ללמד ילדים.

כלומר אם אתה מאבד את עצמך כמו שאבדתי....אני לא יודעת מה הסיבה שאת לוקחת אבל כשיש בעיה של איבוד קשר עם המציאות מפחיד הרבה הרבה יותר או משהו פסיכוטי זה הרבה הרבה יותר גרוע ממצב נפשי שאתה מודע לו ולא מתכחש אליו....קושי שהכדור עוזר כמו חרדה ודיכאון נשמע פחות נורא והרבה לוקחים...מפחדת ממש שיחזור וכן אודי, "לא חולה לא נעליים" אבל כן מרגישה שהמח נדפק וכן "חולה" או לא בסדר...על כן לא ראויה לכלום.

נכון אמא נפטרה, אבל יודע מה מוזר ולמה אני לא מבינה? כי העצב לא על החסר של אמא. בהתחלה כן, מדי פעם נזכרת ועצוב. אבל העצב העיקרי הוא בכלל עליי...על אשמה ועל איך יכולתי לאבד שליטה? ולמה אני כזו דפוקה שאני לא ממש מתאבלת כמו כולם...ואז אשמה איך אני יכולה להגיד,ככה? כתבת כאילו שאני לא מבינה שאבל צריך שנת אבל...מבינה את זה אודי, הבעיה שאני בכלל חזרתי אחורה ברגשות שלי כלפי עצמי. לא אהובה, לא ראויה ועוד. הבנת? העצבות לא על המוות שלה, לא כמה עצוב שנפטרה ועכשיו אני לבד כי היא איננה. אני הייתי לבד איתה ובלעדיה. מבין? לצערי ממש.....היא הייתה חסרה גם כשהייתה נוכחת בחיים...אז זה לא מובן לי. ולקחת כדור זה אומר שמשהו לא תקין זה לא "אבל"של אדם נורמלי.. ..אל תכעס :( זאת ההרגשה שלי. טוב? מצטערת.

הי מיכל היקרה, את יודעת - גם אני, כזכרוני, חוויתי את אמא כמתה מאז ומעולם גם כשהייתה בחיים. אזכיר בהקשר את ספרו של הפסיאנליטיקאי אנדרי גרין 'האם המתה', ולצדו המאמר של גרנק 'האם המתה, חיה וקיימת'. לינק - https://tinyurl.com/5d73rt38 ראיתי את אמא מתה אחרי שסיימה את חייה. ביקשתי לראות אותה כך. בבית החולים ולפני הקבורה. ברגעים האלו היא הייתה הכי דומה לאיך שחוויתי אותה כל החיים. בראש שלי הדמות הפוגעת שלה עדיין מככבת. חושבת שכדאי לנסות להיזכר רגשית באיזה אופן אמא הייתה חיה מבלי לבטל (ובסדר, גם אני נוטה לבטל בהינף יד). זו, להבנתי, העבודה על פרידות ונפרדות. תקופת האבל והאופי שלו אינו מספר שנקבע מראש. כל אחד ודרכו והמשך שלו. בטיפול שלי עבדנו על ההפרדה מאמא משך שנים ארוכות. התקופה של השנה היא משהו סמלי ומקובל ונהוג. לא חייבות להתלבש על שטנץ מדויק. אני משתמשת בתרופות. בעבר אכן התביישתי כאילו יש עליי כותרת של חולת רוח ומשוגעת כמו שאמא הייתה אומרת עליי בכריזה עולמית. היום - אני מגיעה לבית המרקחת לרוב כאחד האדם, רואים שאני מתפקדת רגיל. וגם נראה לי שאדרבא - מי שנזקק/ תלוי (זוכרת שאודי מזכיר את הערבוב בינהם?) בתרופות ומסרב - הייתי מחפשת את החלקים החולים פה. איתך, סוריקטה

מיכלי זה עדין חלק מהאבל האין אמא שהייתה בחיים לא נתת לזה מקום .. אמא הייתה חלק חסר בחייך , את אבלה את המקום הזה בדרכך את התפרקת כדרכם של אבלים אם את היית מביטה על אשה שמתנהגת כמוך אחרי לכתה של אמה היה בך חמלה אלייה היית חושבת מסכנה התפרקה .. אני התפרקתי בהלוויה בגלל שהתנפצה לחלקיי הפנטזיה שפעם זה יהיה אחרת שפעם היא תאהב אותי . לא הרגשתי געגוע הייתי עצובה על עצמי כל מה שעברתי בגלל שהיא לא ראתה ולא עשתה כלום כל מה שעברתי בגלל שלא הייתה נוכחת . היום לאחר זמן יש רגעים של געגוע אל מי שבכל זאת הייתה , רק אחרי זמן יכולתי להיות במקום שמבין את נסיבות חייה ובמידה מסויימת להשלים ולקבל את המצב הרבה לפני מות אמי עבדתי בטיפול למצוא כמה דברים שהיא כן עשתה כאלה שיהוו עוגן לאחר לכתה אלו מקומות שעד כמה שזכור לי לא הסכמת לגעת בהם , זה בסדר לכעוס על מה שקרה לך על הילדות והחיים אחר כך רחוקה מהמשפחה זה כואב . להיות שם במקום חומל על עצמך אבל זה פחות עוזר להיות במקום שכועס על עצמך אבל גם זה תהליך .. וכן באבל אנחנו חוזרים לדפוסי עבר שכבר למדנו לחיות איתם עד שחשבנו שנעלמו ואינם .. אתך בלב

היי לא יודעת איפה להתחיל.. אוקטובר 7 זרק אותי לסיוטים וכל השדים שנסיתי כל כך לברוח מהם הגיעו בכל הכוח..... חזרתי לאז ואני וחלקי לא מצליחים להפריד בין אז להיום .. יש המון דמיון ואינני רוצה לפרט... מעבר לזה אחת הבנות שלי סיפרה לי שהיא מכרה את גופה(במילים עדינות)... אני לא מצליחה להחזיק את עצמי... בטיפול לא מצליחים להעזר...

הי ינשופית, מובן מאד. גם הדמיון. הקווים המשותפים. עצם קיומו של הטיפול וההתמדה בו, גם הקביעות, גם אם קיימת תחושה שאינם עוזרים - לעתים מסייעת מאד בפני עצמה. כך בעיניי. את מספרת דברים קשים מאד. עצוב ממש. איתך, סוריקטה

ינשופי אהובה מצטערת לשמוע וכל כך מבינה כמה כאב הביא איתו אוקטובר השחור לנו שהיינו שם וברגע אחד מחק שנות טיפול והחזיר אותנו לשם . . כמה כאב נוראי יש על ילדיינו על הדור הבא בתוך תופת החיים ליבי אתך באמת

שירה אהובה לעולם לא נישאר במצב הקיים זה רק ענין של זמן עד שהכל יתחיל להשתפר מבינה אותך מאוד על כל רגשותייך גמני נמצאת במקום הזה לצערי גם הדימוי העצמי שלי כמוך נמוך עד הרצפה מבינה היטב מה זה אומר שנמצאת שם רק כדי למלא צרכים של אחרים וכל הכאב והכעס עולים ומציפים אך אני עדיין לא איבדתי את התקווה שדברים טובים יותר עוד יתרחשו התקווה היא הדבר האחרון שמוותרים עליו שולחת לך חיבוק עם מתאים חטולית

מצטרפת אזכיר את הפתגם שאומץ בשלל שפות - "התקווה מתה אחרונה". גם חושבת שריצוי האחרים תפקידו, בין השאר, להסתיר את החלקים הפחות חביבים שלנו, פן לא יאהבו אותנו באופן שלם. וסביר שמשולבת בכך גם תחושת אשמה. אולי. איתך, סוריקטה

תודה על החיבוק והמילים הטובות

הי ומתנצלת מראש על המילים האלה אני לא מצליחה לשחרר ולהתנחם, ימי הזכרון והעצמאות הרגישו כמו ימי אבל קשים והבנתי שאבל כבד התחיל ב- 7.10 ואין לו סוף או תקווה. הדכאון הולך ומעמיק ואיתו תחושת הבדידות הגדולה התחושות הקשות כלפי עצמי הכעס והקנאה כלפי כל מי שיודע לחיות את החיים וליהנות. אני לא מצליחה ליהנות. רק לקיים חיים לספק צרכים של אחרים ולרצות אחרים. מרגישה שאני לא מושכת בשום היבט. שאני כל כך מכוערת וכבדה ולאה ולא מעניינת. אני רק יודעת להעמיד פנים. הגוף שלי כל כך כואב עד שכל צעד מכאיב לי. למה אני ככה? למה זה לא עובר? האם זה בכלל יכול לעבור או שאין דרך לשנות דברים כאלה, אלא רק לעשות "מעקפים" ולהשלים עם כל זה? האם מה שהתקבע בתהום החסרים העמוקה נשאר לעד? שירה

נשמע קשה. בהחלט שותפה לתחושה הזאת. אך יש תקווה ודברים משתנים מאמינה שגם זה יעבור.

הי שירה מתוקה, משאלת ההתמסרות וההרגשה על פני השטח שאיננו ראויות לנחמה. התחושה שאיננו שוות, שאנחנו דוחות ומכוערות ושלא ניתן לשאת אותנו בשל כובד משקלנו במיינד. מאמינה שאם קיימת משאלה כזאת מקורה באמונה מוחנקת וקבורה של כן היות ראויות על חלקנו הנוקשים מאד ועל חלקנו העדינים יותר, והדחייה מנסה בכל הכוח להסתיר, להעיף את המשאלה היפייפיה והמרככת. להסוות עד כמה את כן מושכת. מבהיל להיות מושכת. כי אז מי יבוא... זוכרת ששאלו אותי מי הייתי רוצה שישלח לי הודעה? לדעתי, זה קשור. לא מצאתי מי, אך המטפל אמר שאולי קיימת בי משאלה שאיזה חלק קבור (בשעתו רשמתי מת ונדמה לי שאודי, תודה אודי היקר, תיקן לקבור) יתגלה. הייתי רוצה מאד להאמין שיש לא מעט רגעים, אפילו קצרים בהם יש הקלה או ריכוך, אך לעתים אינם עולים לפני השטח ברמת המודע, ולעתים קרובות חוט הזיכרון אליהם נקטע וכאילו לא היו קיימים. מישהו או משהו צריך להזכיר לנו אותם. וואלה, הם היו שם. הם נכחו. את כבר יודעת שאני מכירה את הבורות הללו. ותמיד תמיד יש גלים. מה שהיה השאיר חותם ויישאר לתמיד. אך ניתן, כך הסבירו לי, להוסיף חוויות טובות שימהלו את הרע. וכן, עכשיו רע מאד. איתך, מאד, יפה שלנו, סוריקטה

שירה יקרה , אני לא יודעת אני חושבת את אותן מחשבות בימים אלה וגרוע מכך הגוף שבוגד היום מה יהיה איתו כשאהייה זקנה ובכל זאת כמו שכתבה לי סוריקטה נאחזת ברגעים שנעשו מעטים של חיות בתוכי רגעים שיש לי פאשן ללמוד משהו חדש לקרוא משהו מסקרן לחייך גם אם לא עם כל הלב להתאמץ לקום בבוקר האם יש משהו קטן שאת עושה עבורך ?? אני מאמינה שכן אם כן תגדלי אותו לאט בצעדים קטנים תרשי לעצמך יותר כל פעם יותר ..

תודה יודעת כמה אתן מבינות יודעות מה קורה? שום דבר טוב לא מצליח להשאר, לא חיוך או מילה טובה, לא אתגר אינטלקטואלי או סתם יופי צרוף. שום דבר לא נשאר, לא נאסף או מצטבר. רק הדכאון האין והרוע שצובעים את הכל שוב ושוב למרות שאני עיקשת. רק הרע נשאר עיקש כל השאר הופך לאין מתאיין פורח בשניות ואיננו. לא יודעת איך לחבק את הרגעים שישארו רק עוד קצת כדי שארגיש כדי שאלמד מהו ערך עצמי, מהי חמלה. תודה עליכן, כל כך נבונות וקרובות, חברות אמת

את מאוד צודקת לצערי זה יום שנוגע לכולם ועוד לאחר 7.10 כל המדינה באבל צר לי יקירה שאת עוברת כאלה ימים קשים כבדים מנשוא מאחלת לך ימים טובים יותר וקלים יותר חטולית

תודה חטוליתוש יקרה בהחלט ימים קשים של עצב ויש גם רגעים אחרים נאחזת בהם כדי לנשום

המסע כבד ואין איפה להניח ימים קשים של מוות מרחף ואני מתבקשת בתוכי להרפות להניח ואוחזת בפחדים בדפוסים בריק ששואב הבור הזה שננטע בי פעם בעבר פוער את פיו ומבקש אותי ואני מבקשת שיחדל יום זכרון כל כך הרבה זכרונות וכל כך הרבה מוות ימים עצובים

הי אביב ילדה ומבוגרת טובה שלנו, כאן הוא מקום בו מותר לשהות בבור עם מי שמכירות בורות עמוקים כאלה ואחרים, וברגעים מסוימים מאפשרים למצוא חיבוק משותף, שאף לזמן קצר מתיר לשהות באזור הנחמה והתקווה. וישנם כאלה - הרי את תמיד נוטה להזכיר. גלים שכאלה. חלק ממי שאנחנו. אנחנו מכירות היטב אותנו על הייחוד, על הבאגים, ולעולם לא נחליף. טוב שאת, והימים, ובמיוחד אתמול, האין-מעבר בין המועדים השונים כל כך באופיים. שמרי על עצמך, יפה שלנו. חיבוק סוריקטה

כל כך דייקת בדברייך קשה לי להגיע לכאן ובכלל משהו בי לא נותן לי להגיד שבלי קשר למה שקורה במדינה אני עוברת ימים מורכבים מהרגע שהורדתי את המטפלת לכמעט כלום אני לא מאפשרת לעצמי להיעזר אני לא מרשה לעצמי להגיד שקשה מהפחד להתפרק ושלא יהיה מי שיעזור לי להיאסף מן קול כזה ששולט שמקפיא וקול שמקטין שזה כלום לעומת ... כי באמת זה כלוםודברים יעברו ויסתדרו ועדין זה כואב מורכב לי בשנה וחצי האחרונות בהמון מובנים . כואבת פיזית ונפשית בהחלט בגלים מכירה לעצמי שכל גל מגיעה בסוף לחוף קטן ורגוע תודה על המילים החכמות שלך וההזמנה לשהות כאן במקום שמכירים את הבורות . אתך בלב

בוקר טוב לכולן עוד יום קשה מחכה לנו לזכור את כל הנופלים במערכות ישראל הממשלה הזו לא נותנת לנו מנוח ואני שואלת עד מתי...עד מתי עוד יהרגו הילדים החילים שלנו מתי נראה לזה סוף ! עצוב וכואב כל כך כמה עוד אפשר להכיל? ומהכאב הזה שקשה לקום מתחלף ליום של שמחה האומנם? כן יש לנו מדינה שנרכשת בדם ...הדם של הילדים הצעירים התמימים הנאצלים שבמותם משאירים לנו צוואה לא כתובה להמשיך הלאה עד איפה ? לא מבינה את פשר המלחמה הזו שגורמת לחיילים שלנו להתבוסס בדמם ואין עיסקה והשבויים שלנו עדיין לא חזרו מרכינה ראש בכאב גדול מנשוא לזכרם של כל הנופלים חטולית

אתך יקרה מאוד מובנת התחושה

כשאין מילים פשוט מצטרפת למילים שלך. קשה, בשורות טובות🥰 יום עצמאות שמח כמה שניתן.

כשאדם אומר על עצמו: "אני הקדוש ברוך הוא, אני אומר לך לא זה לא". איזה סוג של איבחון יש לזהות עם אמירה כזו?

תשובתך חיזקה את דעתי. אוריה ותודה

את יודעת שלדעתי ממה שנתקלתי בחיים עם שורדי השואה היא אימך אינה היחידה שהתנהגה כך...לצערי הרב מהחיים שבהם גדלתי חוויתי לא מעט ממה שאת כותבת יתכן וזו היתה דרך החיים שלהם כדי לחיות אמי עד היום מתנהגת כמו ניצול שואה והיתה ילדה באותה תקופה אפילו בנשואיה השניים העדיפה את בעלה על פני חיים ממש על הפנים מה יכולתי לעשות ? יקרה שלי גם לך לא היתה ברירה אחרת וגם ממך התעלמו הכאב הזה נשאר חרוט אני מנסה לסלוח לה אחרי הכל אמי כבר בת 89 ואין זמן לחשבונות העבר לא יתן כלום חוץ מכאב מתמשך גם אימי אומרת שהיא מתגאה בנכדיה ובנינים שלה האמת הכואבת היא שאני בכלל לא יודעת מה הפרוש של להיות גאה במישהו אחר חוץ ממנה הכאב שלך עדיין טרי מבינה אך נסי לשים הכל מאחורייך על מנת שתוכלי לחיות חיים בריאים יותר ללא צלקות של אחרים שהשולחו גם עליך חיבוק אם לא מפריע לך חטולית

הי חטולית, אוהבת את דרך המחשבה שלך. ושמחתי מאד שאודי הגיב להודעתך. מכירה הרבה אנשים שהם דור שני, היות שאנחנו בקבוצת גיל תואמת. חושבת שיש שוני מסוים, כי אמא, כנראה, הייתה חולה גם בלי קשר להיותה שורדת. ולא הכרתי עד היום מישהי או מישהו נוסף, כמוני, שהם שורדי MSBP. אשכרה היתוספו למה שאכלתי חומרים רעילים או סמים שלא אמורים להיות בתוך אוכל וגם היה ניסיון עצום לבלבל בין מציאות לדימיון. ועוד דברים שכנראה מוכרים גם מעולמם של צאצאי שורדים. והיא גם דאגה לחרב כל צמיחה או קשר שלי עם העולם בחוץ באופן מאד מובהק. הקטע של הנפרדות ספרציה כן מאפיין יחסי שורדים ודור שני. סיפור הרעל הקונקרטי וסכנת החיים הוא אחד מהמוחנקים. שעות קשות קשות היום. יש סיכוי שאלך להיות עם משפחות החטופים. סוריקטה

לא יודעת להסביר...אבל העצבות באה בלילות, אוכלת הרבה, ישנה יותר ולא נהנית כל כך מזה שאני בעבודה כמו תמיד..אז סימני דיכאון? או סתם עצבות? בכל מקרה אשמה ואכזבה מעצמי על ההתנהגות .... האם זה יעבור? ומה מזה השפעה של כדורים ומה מזה זה אני??? אני לוקחת כן..אוףףף בגללההיפומניה שעברתי זה מה שעצר... ועכשיו זה לתקופה ממושכת ככה הבנתי. חצי שנה. זה המון...ובכלל שונאת את הכדור הארור.. חולת נפש מרגישה עם תוית...למרות שלפי המטפלת שלי "לא זו הייתה האבחנה"

מיכלי שנה של אבל ואת אפילו לא כמה חודשים תהיי שם בחמלה עבורך מגיע לך למיכל הקטנה ולמיכל הגדולה מגיע לך חיבוק והכלה המילים האלה הגנאי גם אם מבינה אותך אין להן מקום את בשנת אבל זאת שנה קשה

הי אנשים, משתפת במחשבותיי וברגשותיי. בכל אחד מימי השואה האחרונים מסופרים על ידי אחי לחבריו וילדיו הימים בהם אמי ואמה עברו את מלחמת העולם השנייה. אנשים שמוכרים גם לי מעולמנו המשותף. ואנשים מתרשמים ומחבקים. ואיכשהו סיפור ההמשך נקטע. לא מדברים על כך שהיו בה חלקים מאד חולים ומסוכנים, והם הופנו כלפיי, וחלקים יפים אחרים הופנו לאחרים, ועוררו בי קנאה, משום שראיתי שיש לה יכולת, רק מולי מתחוללת תקיפה. ונתבקשתי להחניק את הסיפור שלי מולה, כדי לא לקלקל לילדי המשפחה. שיגדלו בסדר סך הכל. ואני, אני ראיתי את החולי שלה מאז שאני זוכרת את עצמי, אבל הסיפור שמופץ לעולם הוא, שהיא ירדה מדעתה רק לעת זקנה. ואני בלב אומרת שהכל היה שם גם קודם. הרבה הרבה קודם. מאד בחוויה שלי. ההסתרה איומה. ואיפה אני. איפה. לאנשים בעולם החדש שלי - אנשים שהכרתי אחרי שנעשתה עבודה טיפולית - יש מעט מושג, וייתכן שהם מאמינים. אבל אנשי העבר והמשפחה בקלות יוכלו לחשוב שאני דפוקה לאללה וממציאה. נרשם גם, בין השאר, בסיפור על אמא, כמה הייתה מתגאה בנכדיה. ועצוב לי, עצוב שהיא עשתה הכל כדי שהבת שלה, אני, לא תוכל לצמוח ולהיות חלק נפרד ממנה. להיות זאת שמתביישים בה. ברגעים של מחשבות כאלה אני רוצה להיעלם. קמתי היום בעצב ושבר רב. סוריקטה

קוראת אותך וכואבת אתך שומעת את הכאב יודעת כמה קשה הימים האלה עבורך ויחד עם זאת ולמרות המחיקון והשתיקה והאילמות את היום מדברת ומשמיעה את קולך וכאבך לעולם . נראה לי שאפשר כבר להשמיע גם למשפחה את סיפורך אולי הגיע הזמן לשחרר את השמירה עליהם ולהתחיל לשמור עלייך יכולה לשתף אותך ממני שאחרי מותה בשבעה שיתפתי את אחיי אני יודעת שהם שיתפו את נשותיהם אחרי מותה אני בחרתי בי אתך בלב

בהחלט עצוב יקרה, את יודעת וזה מה שחשוב! אנשים שקרובים אלייך כיום יודעים ומבינים. את כבר לא הילדה הקטנה. את כמו שכתבת אחרי טיפול...דברים משתפרים. אומר לך שיחסי עם אחיי לא משהו. כלפי חוץ כאילו סבבה..מבפנים רקוב..בגלל הילדות והם גם לא מבינים שהם בעצמם הוסיפו נזק בצחוק והלגלוג שממשיך עד היום. ממליצה- גם לעצמי לראות את האנשים שכן מתקרבת אליה ורואים את הטוב שבי שאני לא רואה ולא ראיתי. חיבוק מתאים.

הי אביב היקרה, כל כך שמחה שכתבת לי. אחי, שגדל איתי, יודע. אך נראה לי שיותר מידי לו להכיל. בנוסף גם את חייו שלו. בפעמים בהן ניסיתי להרחיב מעט - דבריי נהדפו מאד לרוב, ולא מתוך כוונה רעה. הוא מאד טוב אליי. הוא גם זה שביקש שהסיפור שלי יוחנק. הוא עצמו לא היה בטיפול נפשי משמעותי. חברות ילדות יודעות באופן כללי מאד, אם כי מנותק. אחת מהן החליטה לחסום אותי לאחרונה. לא באמת בגללי. זו מופרעות שלה שלא טופלה. אולי קנאה. עניין עם נפרדות. לא יודעת. יש לי פנטזיה שיהיה יום סיפורים של דור שני לשואה. מה עבר עליהם. איך מוטיבים השתחזרו אצלם במערכות יחסים. והשחזורים של עכשיו נוכח התקופה. תודה שבזכותך יכולתי להמשיך לומר מילים נוספות. והייתי רוצה לשאול - אלו תגובות קיבלת, או אם ומה היה המשכי להעברת ההיסטוריה הנוראית שלך סוף סוף. המון תודה מתוקתי, סוריקטה

הי מיכל, כנראה שגם אצלך - את עברת טיפול. אחייך לא. הלגלוג יכול להיות תוצאה של קנאה שלהם. הידע והאמת אצלך והם נעדרים אותו. מבאס מאד. ומסכימה שכדאי לפנות אל האנשים שמקשיבים ומאמינים ולבם וזרועותיהם פתוחות. נראה לי שהעניין שלמטפל יש תכניות לעבור לחו"ל (הוא בכל מקרה איש שחי ועבד שם הרבה) בגלל המצב פה משפיע עליי. חיבוק בחזרה, סוריקטה

מנסה לענות לך האמת שלא ממש קיבלתי תגובות יותר היה חשוב לי שאחיי ידעו, לא שיתפתי את ילדיהם כי מבחינתי זה לא היה רלוונטי. היה לי חשוב שהם יבינו למה אני מי שאני ולא יותר מזה . עברו יותר מידי שנים כדי שיהיה בזה איזה שינוי מהותי . גם לא דיברתי עם אחי על הפגיעה של שנתיים שהוא פגע בי , שוב מאותה סיבה אני יודעת שהוא מתחרט ומעשיו מעידים על שינוי התנהגותי . בתכלס אין לי קשר מאוד הדוק עם אף אחד מאחיי ואחיותי אבל לפחות אני מצליחה לדבר איתם בחגים וכאלה . הנזקים של ילדותיינו כנראה ימשיכו ללוות אותנו השיח הוא סגירת מעגל בני לבין עצמי .

מיכלי מאמי נכון זו תקופה קשה בכלל מאז תחילת המלחמה הארורה הזו יום הזכרון השנה גם לי היה מאוד קשה הדוד שלי שאהבתי מאוד נפטר הוא היה שורד של גטו היה בנדם נפלא מאוד אהבתי אותו ויש לך 2 בנים בצבא בטוח שלא קל לך המצב וחרדות מה איתם בכלל מקווה שלפחות יש קשר איתם מאמינה שלכל המצב הזה את רגישה מעבר לרגיל מובן לגמרי תראי מה קורה בחדשות היום באירופה המצב של ממש לא מרנין אפילו די מזכיר את הזמנים ההם הכל משפיע אין מצב שלא ואוכל גם חלק בלתי נפרד מכל מה שאת באופן אישי עוברת מבינה אותך מאוד הלוואי שישחררו כבר את השבויים ואולי המצב ירגע ...ירגיע את כולנו לגבי הפגישות נכון החגים הזיזו הכל הצידה כמו תמיד אך את חזקה כך לפחות אני חושבת עליך מקווה שגם זה יכנס לפרופורציות ותוכלי להגיע לעיתים קרובות יותר חיבוק גדול עד אליך 🫠 חטולית

תודה חטולית יקרה על המילים. כן. מסובך... גם דוד של בעלי נפטר השבוע. הכל מעורבב. הכללי והאישי.

קשה במיוחד בימי זיכרון כאלה..ובכלל. אני לא מתאוששת מרגישות היתר שלי. קשור לא קשור? אין לי מושג...בזמן האחרון יוצא פגישה פעם בשבועיים מאילוצים של חגים ועוד...זה מעט מידיי..מרגישה שדווקא שצריכה יותר יוצא פחות...ומצד שני אני כל כך מתגמדת לעומת מה שהעם שלנו עבר ועובר. אני לא חושבת שיש להשוות בין השואה למרות הדמיון. פרעות ביהודים היו תמיד לכל אורך ההסטוריה.קראו לזה פוגרומים. אימי מחבל לובלין בפולין רדופים היו כל השנים היהודים שם ונדדו באירופה כל פעם ממקום למקום כי טבחו בהם. ואנחנו בארץ משלנו! לצערינו יש כאלה שהורסים בגלל אינטרס אישי וזה כואב ממש. מגיע לנו שלטון וצבא חזקים! הבנים שלי בצבא ויש הרבה בעיות שם בלשון המעטה.. ובאישי. רע לי ואני מכל דבר מתרגשת/בוכה / עדיין בחוזק אחר מתמיד. ואוכלת יותר מידיי ואולי בכלל גיל המעבר? לא יודעת כלום. רוצה שקט ואיזון. הלוואי

סוריקטה יפה שלי השנה גם אצלי הרבה יותר קשה יום השואה מבינה היטב את הקשר שאת עושה כל הכבוד לך על ההתמדה בכיוון שינוי ותקווה את אמיצה נהדר שעשית תרגילים של ילדים זה עדיף מלא כלום האם את מגדלת זחל שיהפוך לפרפר? מרגש מאוד לא חשוב מה בעיקר שזה עושה לך טוב שולחת חיבוק אמיץ לאשה אמיצה חטולית

הי חטולית. את מתוקה. כן אני מגדלת זחלים שיהפכו לפרפרים או עשים גדולים ויפיפיים. כל מני סוגים. יום השואה הרשמי חלף. אבל השובל עוד מני אז - נמשך. תודה על המילים, בריאות ושקט - לך, לבעלך ומשפחתך, סוריקטה

הי אודי וחברות, ללא מילים, וכמה וכמה מילים. ליום הזיכרון לשואה ולגבורה יש משמעות רבה בעולמי, אף שהשנה, ככל הנראה, יתגמד לכאורה אף יותר מהרגיל אל מול יום הזיכרון. כן קושרת בין השואה למתחולל עכשיו. מתמידה בהצטרפות לתמיכה בשינוי בכיוון החיים והתקווה, על אך הדיכאון, הייאוש והכאבים, שמנסה לטפל בהם. שיותר מ - רק נשרוד. סוריקטה המבוגרת שעשתה אתמול ספורט של ילדים. אה, והשנה מגדלת לראשונה מעופף מיוחד שמצאתי ואספתי אליי. לכשיגיח אשחרר, כדרכי, לחופש עם אזכור של אנשים יקרים, ואנשים שנפלה עליהם טרגדיה. דרישת שלום לכולם

הי אנשים טובים, מאתמול אחה"צ ועד עכשיו שתקתי. גם עכשיו אני שותקת, אבל נשמעים קולות המקלדת. מילים מוחנקות, שהיה להן מקום בטיפול, אבל איכשהו יש לי משאלה להשאירן בעולם הרחב. טרם כתבתי את הספר שהשורות הראשונות בו רצות לי בראש שנים. עם זאת, המטפל שלי מחזיק את ההיסטוריה בהרדיסק (זיכרון בראש) שלו. ואני גם בצום. תודה לו ולכם, סוריקטה

ובכן, לשאלתך איך - בתכל'ס בגידול היצורים יצורים הקטנטנים והפגיעים האלה, שמצריכים המון סבלנות ועדינות יש לי כבר ניסיון של שנים. יש סביבה מוגנת ותנאים מיטביים ככל שניתן ומזון טרי מותאם ועוד (בקטע של להגדיל הסתברויות השלמת מעגל), מעקב צמוד בקצות האצבעות. הפרחתי מאות לחופש, לפרחים, לשמש, להקמת דור חדש, וגם לסכנות שבחוץ שכך הטבע מובנה אליהם. והנה גם דיברתי על עצמי והנפש. סוריקטה

שלשום הרדמתי את כלבתי האהובה לאחר 14.9 שנים, הקשר ביננו היה מאד צמוד, עברנו יחד תקופות בהן היינו רק היא ואני, עברה איתי את מחלת הסרטן שהייתה לי, ישנו יחד צמודות זו לזו, לפתע חלתה בכשל כליות והתדרדרה במהירות, בתי ואני על אף הקושי הנוראי סמנו את עצמנו בצד והחלטנו לגאול אותה מייסוריה בהמתת חסד. מאותו היום אני עם מועקה שעולה מהבטן ועד לגרון, אין לי תיאבון, מרגישה זרמים בכל הגוף, עצב ובכי בלתי נשלטים ומן תחושה שאני שוקעת, פוחדת לשקוע לדיכאון. הקושי הגדול ביותר הוא להגיע הביתה והיא איננה, תחושה של בית ריק ללא שמחת חיים. פוחדת שלא אצליח לצאת מהאבל הנוראה הזה, לא הרגשתי ככה כשאבי נפטר.

הי, גידלתי כל ימיי חיות מחמד ומכירה את הפרידות מהם. צורבות מאד. החיה היא חלק ממך. כמעט בלתי נפרד. לאחר מותם, חוויתי לפחות חצי שנה של כאב רגשי עוצמתי. זעקתי זעקות שבר ושוטטתי אבודה ברחוב מנסה ללטף חיות של אנשים אחרים. כל כך מובן. את לא הראשונה שאני שומעת ממנה שאובדן בעל חיים נחווה קשה אף ממות אדם אהוב. איתך ביגונך, מאד קשה. סוריקטה

מיכלי מאמי לא זוכרת אם נכנסתי ואמרתי לך שאני מצטערת לשמוע על האבדה שלך שאימך נפטרה גם במבי יקרה ואהובה מצטערת לשמוע על פטירת בן זוגך מאז שבעלי אושפז בבית חולים כל החיים התהפכו עלי אין יום ואין לילה הפחדים והחרדות שליוו אותי כל התקופה עד ש...סוף סוף שוחרר הביתה ממש לפני ערב החג אבל הוא כבר בבית והתחיל פיזיאותרפיה בבית ועוד צריך להגיע לטיפולים בגלל הלב שלו הוא לא מרגיש הכי טוב עדיין בעיות עם הלב למרות שהשתילו לו דפברילטור חדש עבר כמה טיפולים קשים ברצף שעד עכשיו הוא ממש חלש לא יודעת כמה זמן יקח עד שישתפר מצבו הוא מתהלך כעת עם הליכון תארו לעצמכם 2 אנשים בבית אחר מתנהלים עם הליכונים אני לפעמים גם עם המקל שלי אני דואגת לו נורא כל הזמן כי יש לו פתאום חולשות ודופק מואץ .. בלי העזרה מהבן שלי שגר אצלי לא יודעת מה הייתי עושה כולם התעקשו לעשות ערב חג ראשון אצלנו הוא רץ וקנה וסידר וארגן הכלללל בורא עולם לא הזניח אותנו גם בחג הזה ועדיין ... החג עומד להסתיים מצטערת שעם כל הלחץ הזה לא יכולתי להכנס ולהגיב רק הערב נכנסתי וראיתי כמה כתבתן כמה אתן מדהימות בנות איזה כוח נפלא יש לכן לתמוך אתן אלופות אודי יקר החלק שלך הוא הכוח שמחזיק את כולן כאן אפילו את הרצון שלי להכנס מה שלא יכולתי לעשות עד עכשיו תודה רבה לך אודי יקר ותודה למקום הזה שיש לי לאן לחזור חטולית שזקוקה לכוח נפשי לעבור גם את התקופה הזו אוהבת

היי חטולית יקרה, תודה לך, ההתנהלות קשה כשמוגבלים וטוב שיש לכם עזרה, אפשרי גם לפנות לביטוח לאומי את יודעת, לא רק שיפול על הבן, מגיעה לכם עזרה. מקווה שעכשיו יהיה יותר קל אחרי החג. בריאות איתנה לבעלך ולך. וכן, זה מקום מיוחד עבור כולנו🥰

שלום בני בן 1.9 לרוב במפגשים משפחתיים מושך לילדים בשיערות וגם לי ולבעלי (אביו) מכה אותנו, יורק, צובט ומכה את עצמו לא רק בשעת תסכול ולאחר זמן מה לעיתים מחבק ומנשק. לוקח לו זמן להשתחרר. הוא בוהה באנשים (קרובי משפחה) או אנשים זרים למשך מזפר דקות. אציין כי הוא מבין הרבה דברים אך לא בונה מגדל קוביות, פאזל הוא מרכיב אך בחוסר סבלנות ומבלי לדעת איך בעצמו. כל מה שאני מנסה להסביר לו הוא ישר מצביע על דברים אחרים. יש לו אוצר מילים אך חוץ מהמילה אבא לא אומר אף מילה ברור בדיקת שמיעה תקינה. היו לו נוזלים שהתייבשו אך יש לו שקדים מוגדלים. יעבור ניתוח בחודש הבא בעקבות דום נשימה חסימתי קל-בינוני. אינו מחייך לאנשים לוקח לו זמן אשמח למענה לחוות דעתך על כל אשר ציינתי תודה מראש

הי כולם, אמנם אין לי שמץ של מושג ממי הייתי רוצה לקבל הודעה, אבל לפני החג נדתי בין כמה וכמה יישובים ופגשתי אנשים ממש, לא הודעות כתובות, כי אם פגישות פנים מול פנים וחיבוק. וכך עבר עליי היום. חג שקט, סוריקטה

הכי טוב פנים מול פנים! נהדרת. חג שמח! ואין זה משנה ממי משנה מי כן נתן לך חיבוק חזרה ;) ומאיתנו יש לך כבר הודעות. חיבוק וירטואלי.

ייתכן שאני מרגישה אשמה במותו של אבא, אולי גם של אמא, מרגישה היא אולי מילה לא מתאימה, כי רגש הוא מודע, 'מרגישה' אשמה במותם ובאובדן, כי הייתי בת מעפנה ומאכזבת, כי לא הייתי אהובה, אולי בגללי (כמובן שזה לא יכול להיות נכון כי אין לי כוחות כאלה, אבל בתפיסת ילד קטן זה עובד ככה), אולי בגללי קורים דברים רעים בעולם. אולי יש משהו בזה שיוביל אותי לתשובות. סביר שהם לא מתו בגללי. הם היו זקנים וגם לא שמרו על עצמם. עצוב וחרדתי, סוריקטה

"הם לא שמרו על עצמם" וגם לא שמרו עלייך, סוריקטה אהובה. את הילדה. הם היו ההורים. גם הסדר הזה ודאי לא נשמר. שלך שירה

ההרגשה כל כך מוכרת.. ואין לך כוחות מאגיים כאלה ;) את יודעת שאינך אשמה ואת יודעת שהם לא ידעו להיות הורים "טובים דיים" לפי מה שאת מספרת. חיבוק אוהב.

דקה לפני..קודם כל תודה אודי בשנית, על מקום מאפשר ומכיל. אשתף שכשבחוץ קשה אני מוצאת פה מפלט ונחמה. הימים האלו קשים לי במיוחד ושונים מעצמי, ממה שהכרתי בי. למרות שבסביבבתי אומרים שזו אני רק באקסטרים או אני באיטיות.. עכשיו אני באיטיות כשצריך למהר לחג😱 בכל מקרה אאחל חג חירות. כי חירות חסרה כל כך לעם המיוחד שלנו, לחטופים,למפונים אין חירות או בחירה נכפה עליהם לחיות ככה..מזעזע ממש. גם לי אין חירות אמיתית ומרגישה שהיפומניה נכפתה עליי ממש כמו הדיכי שבא אחריה....ובכלל לא אומרים לי אבחנה אבל אני כבר הבנתי. פגועת נפש בטוח...אולי ציקלותמיה ואז פחד שיבואו עוד היפומניות כאלה ואם סתם ביפולאר זה סוג 2 נראה דומה?..ובכלל מה זה משנה. מאחלת חירות לי. לכולנו! שאצא כבר מהקונכיה הזאת של אני אני אני... חג שמח לכולם. שמרו על עצמכם. יודעת שאני אשמור הכי אשמור יותר מתמיד.

הי חברים וחברות, שאלו אותי ממי הייתי רוצה לקבל הודעה והמשכתי (ומה הייתי רוצה שיהיה כתוב בה) חשבתי שעות, בינתיים רק שעות ואין לי מענה ומה אתם הייתם עונים לשאלה כזו? סופ"ש נעים טרום פסח סוריקטה והמחיקה

שאלה בימים אלה והכאב הגדול מה שעולהצבי ישר: מנעמה לוי שנחטפה והסרטון המתעד את חטיפתה פצועה ומדממת קורע אותי מאז אותו היום וההזדהות גדולה "חזרתי, אני בסדר, לא עשו לי כלום. אני אהיה בסדר" עצוב סוריקטה יקרה מקווה שתמצאי את התשובה שלך גם אם היא זמנית. שלך שירה

יקרה, מה היית רוצה שיהיה כתוב בה? מאחלת לך את כל הטוב שבעולם ובמקום מחיקה קראתי מתוקה ;) כי כזו את, כל כך תומכת פה ומבינה. היכן שאיש לא מבין. תודה על מי שהנך. אני רוצה הבנת המצב, קבלה שלי כמו שאני משתדלת להבין ולקבל את האחר. חמלה חמלה חמלה. חיבוק ולשבת לצידי...כל כך קשה לי. מבינה שמהיום אצטרך כנראה להזהר ולהשמר על הנפש שלי לבדי. בעצמי. בכל מקום שקוראת המשפחה צריכה לתמוך והתמיכה אצלי היא די מכחישת בעיה... נסחפתי על עצמי. סליחה.

כן קרה כלום... ממש המון תודה על השיתוף. נותן לי עוד כיוון. איתך, סוריקטה

תודה רבה על השיתוף. זה חשוב לי כדי לנסות למצוא בי את התשובה. חג שמח ושיעבור, סוריקטה

הי אודי, אצלי הקצבים איטיים מאד. אין מענה עדיין. ואיני יודעת אם הדמות אמתית או חלק דמיוני בי. אולי הכיוון הוא פיוס. אז טרם. ואין לדעת אם ימצא. מצטרפת על התודה על המקום, למילים הקסומות של שירה, ושנעבור את פסח, סוריקטה

HELP

אודי יקר, חברות יקרות, כתבתי פוסט מלא הודיה שנראה שנמחק לפני שפורסם. אנסה שוב. תודה על הקבוצה והמרחב המקבל הזה שאתה מקיים אודי לאורך שנים רבות במסירות גדולה וחסרת פשרות. זה כלל לא מובן מאליו. תודה לחברות היקרות, על השיתופים האמיצים, על שאתן תומכות ומרעיפות חמלה, מושיטות יד שמרגישה אמיתית ולא וירטואלית, תודה על אחוות האחיות שמבינה ומכילה ומכירה ומדברת באותה השפה. רגע לפני פסח, מקווה שנזכה למעט חרות בעולם בחוץ שהשתגע וגם בתוכנו. תודה מעומק ליבי שירה

כל מילה בסלע! וואו כל כך נכון. אודי, תודה שאתה מאפשר לכל זה לקרות, תקופה ממושכת. לא מובן מאליו. תודה לך יקרה. ותודה לכל מי שכותבת ומשתפת לא קל לשתף. תודה לכל התומכות. שיהיה חג חירות אמיתי. כל כך מחכים לטוב!!!! הלוואי

הי אודי וכולם, מצטרפת למילים המדויקות והמופלאות של שירה. שלך, שירה. שירה, את בוודאי יודעת שיש לך כשרון רב במילים, ונראה שגם במגע. תודה, סוריקטה

אודי וכולם, שבת הגדול, פסח - חג מסובך למי שלא שומר אגיד תדמיינו מעבר דירה...מחליפים את כל המטבח לחדש כשיש לכם המון כלי מטבח מטבח פעיל מאוד..4 סטים של כלים. לא יודעת איך תדמיינו. כי פסח זה חג מורכב...והשבתהזו מורכבת כי המטבח כבר כשר לפסח ופינה בבית לא. וצריך להזהר. בקיצור מבחינתי חג לחוץ שאני לא אוהבת. מעולם לא אהבתי. הנפש שלי פצועה. ככה מרגישה..נלחצת מכל דבר, לפעמים שוכחת יותר מהרגיל- קשב וריכוז של קצת חלמנות...וכעסים מידי פעם.. אז נכון זמן החלמה- זוכרת. אבל מארחת בכל זאת את ההורים של בעלי כי כךתמיד, ובכל זאת צריך וצריך וצריך...זה לא חג של פריבילגיה. גם אם הייתי חולה בשפעת הייתי קמה לעשות... אין דקה מנוחה זה רוב הזמן עבודה..וכשנחה אני עצובה, אני מבינה החלמה בסדר. הסביבה הכי לא מבינה כי מתעצבנים וזה פוגע ואז מתנצלים שנינו וחוזר חלילה. מבחינת כולם אני בסדר. רגיל. ואין את ההבנה שאני עצבנית, עצובה, רגישה ברמות הרבה יותר מ"רגיל" (בוכה פתאום יותר)כלום לא רגיל.....ואז מתנגשים ואין פריבילגיה ל"תני לעצמך זמן, להחלים וכו'" אין את זה...וגם אני נוקשה עם עצמי. אין חמלה יש "צריך להכין לחג/להספיק שהכל יהיה מסודר וכו...קשה קשה ביותר. הלוואי שיכולתי להבין אותי יותר. וכל הזמן המחשבות ברקע של איך אתנהל בחג? איך אתנהל בחיים שלי מהיום? זה יעבור בכלל?? ואם לא יעבור ואהיה ככה תמיד? אתקע בבכי וברוגז ובכעסים על עצמי? ונוקשות עיקשת...אוף רוצה להיות אחרי החג הזה..ולראות שבאמת אשתנה כבר. השתנתי לרעה, השתנתי ואיני מכירה את עצמי עוד. עצוב לי ממש.

אודי, תודה שאתה מבין..אני לא ממש מבינה. מעכשיו אני כאילו לא בסדר עם קבלות...וזה מרגיש לי נורא. מספיקה פעם אחת כדי להגדיר בעיה נפשית של מניה דפרסיה .. ככה כתוב באינטרנט..ומי יודע אם יהיו עוד ועוד כאלו היפומניות? ציקלותמיה? לא יודעת...איך אתנהל בחיים רגילים? איזו התנהגות צפויה לי? חצי מהדברים כשהיה ממש חמור אני לא זוכרת ממש מה היה... ואני מאוד מאוד אחרת בזמן האחרון...שירה די תיארה משהו דומה...קשה קשה במיוחד החג הזה שתקוע ..אוףףף

הי מיכל יקרה, את קודם כל בת אדם. ייחודית בפני עצמך. וחשוב - את מטופלת. בא לי לומר פשוט - יהיה בסדר. את בידיים טובות. סופ"ש רגוע, סוריקטה

כן, בידיים טובות זה טוב לחשוב ככה...לא לבד למרות תחושת הזרות והשונות... תודה יקרה, על הקבלה, ההבנה והנירמול שזה בסדר ומותר להיות ככה..הלוואי שאפנים שמותר לי להחלים. ממש כך תקופת החלמה..הלוואי.

אודי וכולכם שלום וברכה, כן... זמן רב שלא כתבתי, לא הגבתי למרות האירועים הקשים הפרטיים והכלליים שהתרחשו פה.. גם אני עברתי ועוברת תקופה שנחווית לי כחלום רע שעוד מעט ואתעורר ממנו ואומר לאמא צביה :" וואוו.. איזה חלום בלהות עברתי.". ואמא צביה תוציא את מחברת החלומות הירוקה ותכתוב כל פסיק מחלום הבלהות ואז תשאל שאלות ולאט לאט ננסה לפענח אותו ביחד... מיכל יקרה! צר לי שאמא שלך נפטרה.. קראתי גם בזמנו.. אם אני לא טועה, אמא שלך נפטרה יומיים אחרי שבן זוגי נפטר.. אם אני לא טועה, אמא שלך נפטרה ב ה' (אולי ו' באדר א') ה 14 ואולי ה 15 לפברואר. בן זוגי נפטר ב 12 לפברואר.. את ישבת שבעה, גם אני ישבתי שבעה.. לא יכולתי לכתוב אף לא אות.. לא לעצמי, לא לאחרים. כלום.... קבלי את תנחומי... ואודי יקר ואהוב.. שמעתי מס' פעמים את היצירה שלך שהפנית אותנו ליוטיוב... אתה מוכשר ברמות על.. באמת.. התכנים, המוסיקה, הדינמיקה.. הלחן כל כך תואם למילים.. וסוריקטה אהובה שלא מוותרת על הטירוף שמתחולל בארץ ופועלת באקטיביות למרות ה'אין כח' -כל כך מרשים!! , ושירה יקרה שגם את רק מגיחה ומציצה מפעם לפעם והאות חיים שלך משמעותי לי..למרות שנשמע משונה.. וחתוליט עם כל מה שאת עוברת.. ואפילו את אביב פתאום הגחת באביב.. וינשוף שמציצה פעם ב.. מתגעגעת לשפיות.. מתגעגעת לימי שיגרה ,פשוט ימים רגילים שקמים בבוקר ,שותים 2 כוסות קפה, אוכלים תפוז והולכים לעבודה.. לא תאמינו.. עדיין לא חזרתי לעבודה.. כן.. בגלל הסרטן שהיה לי (מקווה שהוא בגדר עבר וחלף מהעולם) מה עוד? את הטבע אף אחד לא ייקח מאיתנו.. אני רואה עדיין את כליל החורש ,וורודים ולבנים שרוקדים להם, הארץ מלאה בחרציות, שיטה ,סביונים וריח מטורף של פריחת ההדרים.. וגם הציפורים והיונים ממשיכות לשתות ממיכל המים שמוכן עבורם במרפסת כאילו לא קרה דבר.. ואולי באמת אתעורר ואומר לעצמי וואוו לא היה לבן זוגי סרטן לבלב קטלני שקטל אותו ממני בכזו מהירות אכזרית.. וזהו לעכשיו.. שלכם, במבי

במבי אהובה, כל כך מצטערת על אובדן בן הזוג. מה אומר. הכל מלא אובדנים ואנחנו בתוך עצמנו גם כל הזמן... והטבע שממשיך כאילו לא קרה דבר ואת עודך מנסה להבין את האובדן החד שפקד אותך. צר לי כל כך. גם אות החיים שלך משמעותי לי מאוד. מי יתן ימים טובים יותר לנשימות עמוקות להצליח לספוג לגמרי בלי אבל בלי אובדן, ככה משהו נקי מכאב. שלך תמיד שירה

וואו...מצער אותי ממש לקרוא על בן זוגך. תוכלי לשתף? כל כך מעט שיתפת על עצמך וכל כך הרבה השקעת בנו... אימי נפטרה ב13. לא ממש יודעת מה כתבתי ומתי כי הייתי בתוך מצב נפשי נוראי. לא זוכרת הכל... כמה קשה האבידה. כמה קשה לאבד בן זוג, הורה בכלל...בתקופה שכל המדינה בכאוס וחרדה. שמחתי לקרוא שהסרטן מאחורייך, לפחות לעת עתה ושלא יחזור לעולם!!!! שמעתי את השיר על האיילה די בלופ כשהייתי ממש ממש עצובה ונזכרתי בך. תהיתי אם רצית להתנתק ולכן לא כתבתי לך פה...שנדע ימים טובים מאלה ושתעברי את התקופה הקשה הזו מוקפת באנשים טובים. בריאות, הטבע אכן מרפא מעט גם אותי, ומתחדש..שלך, מיכל.

הי במבי, האמנתי בכל לבי שתגיעי לכאן לפני פסח. כולי צמרמורת מהבשורות הקשות. זה נורא. בעצבות, סוריקטה

קשה, עצוב כל כך לשמוע ואין באמת מילים מנחמות טוב שבאת אתך בלב

קראתי את תגובותיכן שנגעו עמוק בליבי ... לא יודעת מה לומר.. אמא צביה אומרת שאני במצב של ניתוק רגשי.. שלכן, במבי

במבי יקרה כל כך מצטערת לשמוע... ממש... שלא תדעי יותר צער.. איתך בלב ינשופים

במבי יקרה מצטערת וכל כך עצובה איתך בלב ינשופים

לא רואה שתגובתי עלתה.. אולי נפלה גם היא לתהום הנשייה..? מודה לכן שירה, מיכל, סוריקטה ואביב יקרות !! מילותיכן בליבי.. שלכן, במבי

הי אודי וכולן, מרגישה מאוד לבד וכל הזמן אני נשמרת. מכל דבר. מאנשים ומחושך ממקומות ומדברים. כל הזמן דרוכה ונשמרת ואולי לכן אני מרגישה בודדה כל כך. אני לא משתפת. אני קשובה ומקשיבה אבל פחות משתפת. ואני על הקצה. תשעים דקות בשבוע בטיפול שנותן מקום לכולי. זהו. לפעמים אני שם. לפעמים אחרת תופסת מקום לרב ילדה קטנה שרוצה לשחק. אני מתביישת. נבוכה וחוזרת הביתה לא יודעת בכלל איך. משהו סגור מאוד, נוקשה ברמות קשות, חסר גמישות, לא פשרן, אבל מה הוא מבקש המשהו הזה? הימים ארוכים. אני לא מוצאת סיפוק בשום דבר ומבטלת את כל מה שאני כן עושה. אני כועסת ומרירה בפנים ומבחוץ אני רק טובה ומיטיבה עם כולם. הטראומות חיות ובועטות ואירועי החודשים האחרונים הגבירו מאוד את כל הסימפטומים. אסופה מאוד כלפי חוץ וכל כך מתפרקת. לפעמים הייתי רוצה לדעת שאפשר לחיות אחרת שיש משהו שניתן לעשות ולהיות אחרת. בינתיים השנאה העצמית גואה וחוסר הקבלה של עצמי ושל מה שקורה מחוצה לי לא משאיר מקום לכלום. כל השקט המדומה הזה, כל החיים ליד. כל העולם שהשתגע והרוע האינסופי הזה. משתפת... חודה שירה

שירה יקרה ואהובה מאד, את יודעת - הייתי מנסה להתבונן הפוך - השקט, הרוגע, השלווה, העדינות והרוך - הם אמיתיים, הם הרוב הנפחי. ואילו הנוקשות הקיצונית והאכזריות שבתוכך, בעולם הפנימי שלך, הן הזיוף. כלומר, יש חלק כזה, אך הוא קטן מבחינת משקלו על כף המאזניים, עם זאת, משתלט בנפש ועושה המון רעש. דווקא משום שהוא כזה קטן. כמעט רשמתי שטן, אבל גם היה מתאים. כשיש אקשן פנימי עוצמתי אנחנו מרגישים 'חיים'. עלק חיים, כי רב פה דחף המוות. אבל הריגוש, המעוות אמנם בעינוגו, נותן משהו, ולכן ממשיך. מוצאת קווי דמיון והקבלה לתהליכים המתחוללים במדינה. בעולם. לא כל העולם השתגע באופן טוטאלי. אני לא השתגעתי. בעלי החיים והצמחים והטבע חזקים מאד. אתמול אספתי ביצים מהטלה של פרפרית. והנה שעות האור מתארכות באופן בלתי תלוי. בלי לשאול אותנו :-) אני, אגב, הולכת למתקנים של ילדים קטנים בחוץ ועושה שם בקטנה קונצים. כמו ילדה קטנה, מקווה שלא באופן נלעג. נגינה בפסנתר אולי, נשימה אוויר של ים אם יש לך אפשרות להגיע אליו, או אוויר של מרחבים פתוחים אחרים. פרישת ידיים אל על לשמיים, אף אם הניגוד להרגשה הפנימית המאד מכווצת משבללת. נשימות. איתך, סוריקטה

שירה יקרה תודה שכתבת ושתפת! את מביעה הרבה פעמים את רגשות שאינני מצליחה להביע אותם. הלוואי שנמצא קצת שקט בנפש ונרגיש חלק ולא מונתקים. איתך, ינשופים

שירה יקרה, כל כך מבינה אותך..בזמן האחרון אני מרגישה די כמוך, דומה ושונה. פוחדת גם מעצמי ואיך אתנהג. קשה מאוד כשאנחנו לא חומלות על עצמנו. נסי לחמול ולקבל- קל לומר קשה לביצוע. איתך ולידך אם אפשר...חג שמח עד כמה שניתן.

סוריקטה אהובה, כל כך ריגשת במילותייך, הרגשתי עד אלי את הרוך והעדינות. מנסה לעכל את המילים והתבןנה שאת שולחת אלי, אולי אצליח לעשות קצת סדר. כל כך זקוקה לרוך לעדינות ולהסברים. תודה מעומק לבי עלייך שירה

תודה רבה ינשוף יקרה, החוואי שנמצא שקט וחרות אמיתית בחג המתקרב. שלך שירה

מיכל יקרה, תודה על ההבנה והמילים הטובות. קשה מאוד בלי חמלה עצמית. מאחלת לך שהחג יעבור בקלות ושנמצא בו מעט חרות לעצמנו. שלך שירה

המורכבות הזאת של הפנים והחוץ הדיסוננאנס בן שניהם החיפוש אחרי השקט הפנימי תחושת המתחזה כלפי חוץ כל כך מבינה עד כאב שולחת כוחות וחמלה אתך

סוריק, את צודקת. פתאום שתפתי פה בפורם יותר מתמיד. גם בטיפול יצאו דברים...הסתרות שלא חשבתי אפילו שהסתרתי... בינתיים היו התקפות מאירן ונהדפו מצויין למזלנו..המצב פה מלחיץ ממש. שני ילדים בצבא אמנם לא קרביים אבל שגעו אותם מספיק בסופ"ש ..ואחד נמצא עכשיו בצפון. אביב, תודה. כמה טוב שבאת! לא פשוט שהילדים במילואים... קשה לי התנודות האלה. אני עדיין במצב תנודתי אבל לפחות מצליחה לחשוב ובשליטה. היה מפחידדדדד צריכה לראות ואולי להכיר את עצמי מחדש. אולי. אודי, צריכה להתמודד מחדש עם יחסים במשפחה..לא מסוגלת לעמוד מולם ולא רוצה יותר לרצות...האם השתנתי? קשה למצוא איזון והלחץבמדינה לא מוסיף....וכאילו אמא לא קשורה לעניין, כאילו אני עוברת משהו עם עצמי ולא קושרת את אמא בזה..מבין? מוזר לי....

הי מיכל, ארשום שוב את שנאמר כאן, אולי אפילו כמנטרה - זמן. לאט לאט. חלקים באישיות יכולים להתגמש אפילו בגיל חמישים, בתנאי שאנחנו זורמים איכשהו איתם, אבל (ובכל גיל) זה לא מתרחש בין יום, גם לא שבוע או חודש. בהדרגה. וגם - תמיד אנחנו נשארים אנחנו. השינויים יכולים להיות מינוריים יחסית ועם זאת משמעותיים מאד. אולי כן הייתי מחפשת את הקשר לייצוג של אמא בפנים אצלך. איתך, סוריקטה

יש לי קטע כזה של הכל כאן ועכשיו..קשה לי להמתין ובכל זאת תהליכים איטיים בטיפול במשך שנים. וכן..לאט לאט ובהדרגה - אחזור על כמו שאמרת כמנטרה..אולי יחדור. הלוואי שאקבל יותר בקלות הכל ובהבנה..קשה לי ופוחדת שאקבל שוב היפומניה וכאילו מנסה לשכוח ומצד שני פותחת בטיפול מה עברתי לפני.. לדעתי יש סימנים מקדימים, היו סימנים כנראה וממש מקווה שאולי אפשר למנוע אם יהיו סימנים? לתפוס בזמן? ועדיין אני בתהליך..תהליך איטי ומיגע. קשה לי ממש. עם עצמי... להכיר מחדש את עצמי קצת...מוזר לי.

עד שהגעתי לא זכרתי סיסמא אז פתחתי משתמש חדש דנדש .. יחסית נראה לי עם אותו השם שישמר הרצף .. מיכלי יקרה משתתפת בצערך מאוד לא קל מות אם . בשנה הראשונה עברתי המון מצבי אני והתפרקות טוטלית אל תתביישי זה בסדר הנפש שלך זקוקה לזה את זקוקה לזה תני לזה זמן .. חטוליתוש יקרה מקווה שמצב בעלך טוב יותר ושאת מבריאה ומתחזקת . לא פשוט החולי חיבוק.. סוריקטה יקרה, קראתי אותך ההודעה הזאת והתגובה של אודי גרמו לי להגיב מאוד מאוד מאוד מבינה ... בריאות הגוף והנפש לכולנו . שירה יקרה בהחלט ימים לא קלים, מקווה שאת מצליחה להחזיק את עצמך בתוך כל הטרוף הזה.. אודי יקר , שמעתי את השיר שלך , הוא פתח בי דלת ... הלוואי וידעתי כמוכם מה נכון בתקופה הזאת ... ילדי במילואים האחד סיים מאה ימים והשניבימים אלו 170 יום ... מקווה שלא יהיו להם סבבים נוספים . אני עייפתי !!! יש כל כך הרבה אדוות למילואים הארוכים האלה ... אני לא רוצה לפרט באקווריום הזה וזה כל כך לא פשוט ומורכב ... בהחלט אנחנו משלמים את המחיר ואין שיוויון בנטל מעולם לא היה ולא נראה לי שיהיה .. זה עצוב שאני לא מאמינה יותר באף מנהיג או פוליטקאי כזה או אחר ... אבל אני גם לא בטוחה שזה הזמן עכשיו ואולי אני טועה ... בעיקר מכונסת בתוך עצמי מוותרת על מרחבים כאלה או אחרים ... אז תודה אודי על השיר שלך שנותן מילים וקול להרבה מחשבות שרצות לי בלב ... ותודה שאתם כאן שומרים על המקום הנדיר הזה ... פיסת שמים חיבוק וכוחות לכולם

אביב יקרה, כל כך הרבה זמן טוב שבאת שיתפת מעט והנכחת את עצמך, היית חסרה. שלך שירה

הי אביב יפה שלי, אביב יקירתי, בעונת האביב. ימי המילואים הארוכים ארוכים... ערבוב שלם לעצמי, למשפחות, לעבודה, ללימודים, לשגרה. ומה זאת בכלל שגרה. ואת מראש פוסט מורכבת על שלל התענוגות המתלוות. ומבינה את מחשבותייך. פיסת שמיים - אהבתי. טוב שאת, חיבוק, סוריקטה

איזה כייף נזכרתי בסיסמא הקודמת ...עכשיו יש לי שניים במחיר אחד תודה לכן על התגובות וההבנה ואולי מהמעט ששיתפתי אולי אודי בשיר שלו הכי דייק הילד כבר יודע לרכב על אופניים ... הנזק למשפחתיות לזוגיות ולצערי לדור ההמשך מהעדר האב כל כך הרבה זמן ... לא על הכל יפצה הזמן

הי אביב, מן הסתם יש פגיעה מורגשת מאד, והיא תרוץ קדימה, אבל אולי, אולי, אם נעבור את זה - יצמח מכך, בהיותנו אקטיביים ודינמיים, גם טוב. גם טוב. ויצירתיות. ימים יאמרו. סוריקטה

וואו אודי איזה שיר!!!!! שאפו! אהבתי גם את הקצב שלו. ואני חשבתי על חרדה של פופקורן, שכלנו קופצנים על כל דבר ובאמת כל פעם איום חדש..מחרפן. מסכימה עם כל מילה, הביקורת ממש במקומה!!!! צריך להבין את העולם החרדי והעולם החרדי צריך להבין את העולם החילוני, בגלל המנהיגות יש קצר בתקשורת בין כל המגזרים לצערנו. ומנהיגות כושלת זה לכל המגזרים גם לדעתי. אין מנהיג ראוי ומי שראוי לא רוצה להנהיג ובצדק. קשה לחיות פה, ממש. הבן שלי מוקפץ שוב לצפון אוףףףףף באסה. לא שהוא כזה קרבי אבל בסופו של דבר כן. כי גם תומך לחימה בסוף נמצא קרוב לגבול. ומבינה את סוריקטה אצלנו זה יותר חברים שבקרבי...ולפני ההיפומניה הזאת הייתי בהמון ניחומי אבלים של חיילים בניהם שלושה חברים שלנו שנפלו....קשה קשה קשה..ועדין כל דבר קטן מכניס אותי לחרדה, חג הפסח והלחץ שלו (מקפידים מאוד בפסח עם החלפת כל המטבח והכשרה..בלאגן) ופתאום הבן מודיע שהוא מוקפץ שוב..כל פעם מחדש. אוףףףףף שיהיה כבר טוב!!!

קפצתי לרגע קט, רציתי לספר לכם שנולד לי תינוק קטן ומתוק (אחרי כ"כ הרבה טיפולים) ושמחה לראות שעדיין פעיל פה.

איך שימחת אותי .... תהני מכל רגע ♥️

חנה יקרה! ממש ריגשת!!!! כמה חיכית ורצית...מזל טוב!!! גידול קל ונעים! לא ויתרת והצלחת! אלופה.

וואוו חנה יקרה, מזל טוב כל הכבוד על הנחישות וההגשמה. שלך שירה

וואו חנה, מרגש כל כך. תינוק קטן. תינוקי קטן. לב. ואחרי מהלכים כל כך כל כך לא מובנים מאליהם, כואבים ומסובכים. הכי מוערך. והלוואי שדורות ההמשך יזכו לתקופות טובות, מתרגשת איתך, סוריקטה

בסופ"ש שעבר נפלו ארבעה חברים לפלוגה של אחייני. הוא היה איתם בשטח. הוא ראה הכל. בגוף הוא שלם. ילד. מקווה שיטפלו והוא יסכים להיות מטופל בכל הקשור לטראומה. צמרמורת ורעידות ולצד זה האביב פורח והשמש סופ"ש נעים, סוריקטה

תודה, אודי. חשיבותה של האמנות והיצירתיות בימים אלו רבה כל כך בעיניי. מחברת אותנו לרגשות, זעם וחיל ורעדה לצד חמלה ועדינות ולטוב שיש. מילים ולחן - פשוט אדיר. אנחנו מודאגים. ממשיכה לצאת לשטח. אגב, עם כלי נגינה עדין, וגם כרזות שיצרתי. משהו משלי. נחזיק תקווה, סוריקטה

קשה קשה קשה ביותר... מכירה חברים של הילדים שלי שהיו בקרבות ואיבדו חברים. אני לא בקשר איתם הילדים כן..לי התקופה הזו קשה מנשוא

אני פוחדת שיחזור המצב שלא שלטתי ממש בהתנהגות... מתי היפומניה עלולה לחזור? האם בכלל יש מצב שיהיו כמה פעמים היפומניה או שבכלל יהפוך למניה? מה הסיכויים והאחוזים שזה חוזר? ואני בתקופה עצובה( יותר מהרגיל)שגם היא לא יודעת מתי תחלוף. במשך החיים שלי היו לי דיכאונות..אבל לא היה מצב של מניה אף פעם ..ועכשיו היה. אני כבר בת 51?? מוזר ואגב ההיפומניה הייתה ממש לא כייף, לא בהיי רציני וגם לא הוצאתי כספים או משהו מסוכן. הייתי מאוד עירנית, פטפטנית ולא מובנת לאחרים והיו לי המון תובנות שרציתי לחלוק ...בנוסף דחף לצייר ולכתוב וזהו. ושנאתי את המצב הזה. לא הייתי בכלל מאושרת כמו שקראתי על היפומניה בכלל. הרוב הייתי בחרדות רציניות וגם ברגעי בכי וכעס. אז.....מה בדיוק קורה לי??? דיכאון הכרתי.... עצוב לי הטמטום שלי שאת זה לא מקבלים כמו מחלה רגילה.. וגם אני לא. והחמלה רחוקה ממני בעיניין הזה..

הי מיכל חמודה, אין לדעת מה ילד יום. כן שמעתי שברגעים בהם הרגשת יותר נוזלת ומחוררת ופחות בשליטה עצמית (התעשתות), נמצאת בסביבה, או לפחות חלקה, שכן תמכה, ולא לחלוטין היית לבד עם זה - הגם אם זו הייתה תחושה שאחזה בך. ויש בכך מן הנחמה - מקור ההישענות כשאת חלשה יחסית. עם זאת, החרדה מובנת. לרוב, אנשים מחפשים להיות עצמאיים. ועדיין אחזור על מילים שאמרתי כאן בעבר - באופן פרדוקסלי, ככל שאנחנו מרשים לעצמנו להיעזר בזולת, להשתמש בזולת, כן, להיות תלויים במידה מותאמת, אנחנו עצמאיים יותר. וכאן אזכיר את השיר המאד נוגע של עמיחי המופיע בעמוד של אודי. ואודי החכם רשם זמן. הרבה זמן. מסכימה עם זה. עדיין טרי ממש. גם נראה לי, מחוויותיי האישיות, שככל שמזדקנים, ואני מדברת על גיל מבוגר בהרבה מאזור החמישים, יש סיכוי שחלקים חבויים יותר יהיו גלויים יותר. העצמאות, בחלק מהמקרים, פוחתת עם ההזדקנות וזה אובדן שלרבים קשה לקבל אותו. אנחנו, בגילנו, כבר מתחילים להרגיש משהו מזה. יש חלקים בגוף פיזית שמתנוונים. וזה בסדר. ואחזור שוב על שאמרתי, אפשר לתחזק (למשל - תזונה, פעילות גופנית, הנאות של הנפש), כך שהדינימיקה תהיה איטית יותר. בהינתן הגנטיקה ועוד. אנחנו פה מקבלים מצבים נפשיים ומעניקים להם חשיבות רבה. מוזמנת לבחור במי שכן נותן תוקף. איתך, סוריקטה

מיכל יקרה, תקופה מטלטלת ממש בכל כך הרבה מובנים ואצלך התווסף גם האבל על מות אימך ז"ל. מקווה שזה בסדר לומר, אבל אני יןדעת שגם גיל המעבר עשוי לגרום לחוסר איזון רגשי ולבלבול. איתך שירה

סוריק יקרה! מצב שלא הייתי מאחלת לאיש לחוות ...בסביבה שלי אין אף אחד שהיה במצב נפשי בעייתי. אף אחד לא חווה או מכיר לצערי. למרות שאימי כנראה הייתה כזו דכאונית לפעמים ואין לי מושג מה היה לה כי הוסתר היטב..אופי פולני ככה אמרנו. וכשאני חוויתי לא ידעו, כעסו עליי בעיקר. לקח זמן שבעלי בכלל הבין משהו ובכלל אמר שזו אני וככה אני מתנהגת תמיד..ממש לא!!!! ואני בעצמי הייתי צריכה לטפל בזה אכשהו..הסביבה לא תמכה ממש.פחדתי שאתאשפז עד כדי כך. מי שעזר זה המטפלת שחיפשה מישהו מהסביבה שיעזור..מי שלא רציתי בסוף היה איתה בקשר. עזבי מסובך. בכל מקרה טוב שפה מבינים מהו מצב נפשי. לי קשה לקבל ..ממש. אבל זה מה יש. תודה שאת מבינה ופה אפשר לשתף ואודי מכיל..המטפלת הכילה כי שגעתי אותה מלא. תודה

הי מיכל, סיפרת כאן עוד. וחשבתי על ההסתרות. אמא הסתירה, את הסתרת. שורדי שואה מסתירים. חשבתי על החזרה של המוטיב. גם על האמון הבעייתי, החנקת ההישענות. בתפיסה של "חייבים להיות פיקס תמיד" בעיניי יש עיוות. את כבר פחות מסתירה, נראה לי. מניחה שהתרחש בזמן ובקצב שהתאימו. איכשהו אולי תפקידה של ההיפומניה היה לשחרר הסתרות וסיר הלחץ. שולחת מילים של אהבה ונחמה וחיבוקים בימים סבוכים ומבלבלים, איתך, סוריקטה

מה קרה? על מה ולמה הרגשות הכואבים האלו? יכולה לפרט יותר? חטולית

חטולית יקרה, אמא שלי נפטרה לפני כמעט חודשיים. וקבלתי אבחנה של "היפומניה" הייתי במצב שלא עבדתי חודש וחצי..הייתי במצב שאף אחד לא הבין וגם אני לא. איבדתי שליטה ולא ישנתי שלושה שבועות..ממש לא ישנתי- שעתיים עד שלוש בלילה וכל הזמן דיברתי שטויות לרוב, בלי להפסיק...מצב ללא שליטה. ואפילו כעסו עליי על ההתנהגות הזו. ביזיתי את עצמי.. ואני הייתי מלאת חרדות.לא אוכל לפרט פה הכל.. עכשיו אני מדוכאת על המצב הזה. מתביישת בעצמי, יש אנשים שמעדיפה לא לפגוש בכלל...למרות שמבחינת הגן הייתי חולה בכאב גב ולחץ דם גבוה... אני מתביישת במי שאני,כועסת על עצמי. אני עצובה על ההסתרות של אמא והכדורים שלקחה ולא ידעתי או פשוט התעלמתי??? אין לי מושג. היא הייתה חרדתית ודכאונית מסתבר...אם היה לה מניה?? אין לי מושג מה היה לה אבא הגן עליה כל השנים. הסתיר .. אני הצעירה הטיפשה שלא מבינה כלום. תמיד הייתי...וקשה לי עם עצמי.

בן 29. בפוסט אתאר 2 בעיות שאני מתמודד איתן ב-8 השנים האחרונות. 1. לפני 8 שנים, במהלך תקופה לחוצה בלימודים, התחלתי לסבול מתסמינים בדרכי השתן (ללא קיום יחסי מין). דחיפות, תחיפות, צריבות, שריפות, כאב בזמן שתן ואחריו, זרמים בפין. ככל שעבר הזמן הסימפטומים התגברו. כל הזמן התעסקתי עם הכאב ומחשבות שליליות של מתי זה יחמיר. היה פחד גדול ללכת לשירותים. הרופאים לא מצאו כלום. הסטרס היה גבוה ועד היום ישנן פעמים שאני הולך לשירותים ומקווה שהכאב לא יחזור. ההתמודדות נמשכת עד היום. 2. בשנה האחרונה אני סובל מכאבי בטן, צרבות, ריפלוקס בגרון, כאבים בחזה, פחד לאכול. ירדתי במשקל כ-20 ק"ג בשנה האחרונה. הפסקתי לעשות ספורט. בדיקות מעבדה תקינות. לפני חודשיים איבחנו בקע סרעפתי קטן. מאז הסימפטומים התגברו. כל מה שאני מכניס לפה אני מפחד שיגרום לסבל. גם תחושת רעב מרגישה כמו התקף חרדה או צורך להקיא (יש פחד מהקאה). אם אני אוכל משהו חדש, הלב דופק מהר, הבטן מתהפכת, מועקה בחזה לכמה שעות. כנ"ל גם מאכלים מוכרים. זה מאוד מלחיץ אותי ומעסיק אותי כל הזמן, כי אין לי שליטה על התופעות. 3. המחשבות קופצות בין שני האירועים. אם יש הטבה במערכת העיכול אז המחשבות עוברות למערכת השתן. ולהיפך. ניסיתי טיפול דינמי, אבל לא הרגשתי שינוי. האם CBT יהיה יעיל יותר?

תודה. יכול לשער האם מדובר בחרדה?

גננת שבורת לב אבדה את דרכה ללא חיבוק של ילד או ילדה שנעלמה. כשהנשמה אבודה מתרוצצת בקרבה המילים נזרקות לאוויר כמו לוליין המאבד כדורים לפתע מתמוטטת ובוכה כאב מפלח את גופה רוצה להצמד לאדמה להפסיק לנשום בעלטה. הקטנה הודפת את חיבוקה רוקעת מפחד ברגליה הקטנות ואין מבט שיוכל אליה להפנות.

תודה אודי יקר, מישהוא ביטל פגישה והמטפלת שאלה אם ארצה ובאתי. עשה לי טוב לשתף אותה...תודה אודי שאתה פה תומך ומבין כ"כ. קשה לתמוך בעצמך על עצמך.

היי, אני מנסה לאסוף מידע בנוגע לתסביך אדיפוס/ אלקטרה עבור מקרים בהם ילדה גדלה אצל אם חד הורית מזניחה. האם יהיה נכון לומר כי חרדות סביב זוגיות ואי אמון באנשים בבגרות קשורות לקיבעון בשלב הפאלי? כמו כן, כיוון שלא קיים אבא בתמונה, כיצד מתרחש הקונפליקט? האם כיוון שפיתרון של הקונפליקט אמור להיות הזדהות עם האם אך הילדה לא סומכת עליה, בעצם נוצר סופר אגו שאומר שלא ניתן לסמוך על אחרים? אודה לך מאוד להסבר!

מנסה שוב... מרגישה בסדר ביום. בלילה מדוכאת ולא מבינה למה...קשה לי. עדיין...כמה זמן עד שאחזור שוב לעצמי? דווקא המטפלת אמרה שיחסית מהר עברה ההיפומניה אבל אני מרגישה אשמה ושופטת את עצמי.. כאילו מגיע לי עונש על חוסר השליטנ שלי...להסגר בחדר .אוףףף אין חמלה. אבל בימים אני בסדר ועובדת. עושה לי טוב לעבוד ולקבל אהבה...ומצד שני מדוכאת בערבים...מה עושים אודי? והשבונ לא תהיה פגישה בגללי הפעם...אוף מבאס

הי מיכל, עצב, בעיניי ולהבנתי, הוא רגש רך ורגוע יותר. לא רע בכלל ואפילו תואם מצב. הייתי אומרת לקבל את המצב כמו שהוא ופחות לנסות 'להיפטר' ממנו - סבבה בשעות העבודה וטיפה נמוך בערבים. נשמע לי הגיוני סך הכל בנסיבות או בכלל. נשימות, אוויר לריאות, סוריקטה

שלום דוקטור, אבא שלי הוא חולה סיעוד מורכב הסובל גם ממחלת ריאה. בתקופה האחרונה הוא בקושי אוכל ושותה. הוא לא עושה רושם שהוא מדוכא, ויש לו מין מחסום עם האוכל. הוא לפעמים מבקש דברים מסוימים, מסתכל עליהם ולא אוכל, או לפעמים או אוכל קצת אחרי שעה שהצלחת מולו

היי רציתי לשאול שאלה מגיל קטן יש לי דמיונות מפותחים יותר מידי (מגיל שש או שבע) ותמיד חשבתי שזה נורמלי עד לפני כמה שנים אני יכולה להסתכל על כל דבר מדרכה חפץ מסוים שנמצא אצלי ביד וכו וכו ולדמיין את עצמי מקבלת ממנו מכה וממש להרגיש את הכאב לשניה ולתפוס חזק במקום שאני כביכול מרגישה את הכאב אני אתן כמה דוגמאות שקראו לי בפעם הראשונה שזה קרה לי זה כשהסתכלתי על הדלת של הבית והתחלתי לחשוב מה יקרה אם אשים שם בטעות את האצבעות שלי ופתאום תפסתי את עצמי ביד חזק כאילו ממש חוויתי את הכאב של הדלת על היד שלי עוד דוגמא היא מהיום עברתי ברחוב וראיתי קרש לרוחב במדרכה ויש בו מסמר תקוע ישר רץ לי סרט של עצמי נופלת על זה בעין וישר תפסתי את עצמי בעין שכביכול קיבלתי מכה והולכת לאט יותר כדי לא לקבל את המכה אני מציינת שזה לא פוגע לי בחיי יום יום אבל חוששת שאולי בעתיד אשמח לקבל תשובה סופיה

תיקון טעות התכוונתי לכתוב שאני לא חסרה כאן אך זה לא נכון רק תגובה לכל הלחצים שאני עוברת בעלי עבר 4 ניתוחים תוך 10 ימים שכולם קשורים ללב היום היה הניתוח האחרון כך אני מקווה ומתפללת כולם ניתוחים קשים שלוקח שעות ישתבח הבורא שגם זה כבר מאחורינו ואני עדיין רועדת במתח ולחץ שהימים הקרובים יעברו לשלום שלא יהיו הפתעות מפחידות חס וחלילה ועדיין גם כואבת מהנפילה שלי לפני כל מה שקרה אני יודעת שהכל יעבור עם הזמן אני כבר לא חזקה כמו שהייתי מזדקנת ... תודה לכולן על המילים החמות שלכן ושוב סליחה מצטערת שלא יכולתי לענות על כל מה שכתבתן מעריכה את כולם מאוד תודה רבה חטולית

אודי, נשמע שאני בסדר, הולכת לעבודה כרגיל. מחוברת למציאות, אך עצובים הימים. עצב של איבוד אמא וחוסר. ואני אוכלת יותר מידיי..מחפשת כל הזמן מה לנשנש..אוףףף חוסר גם בטיפול. עד שתחזור.. אוףףףף. היינו בקשר רציף כזה בהחזקה כשהייתי במצב ההיפומני שלי. עכשיו נרגע ועצוב והיא בחו"ל. באסה... לפחות חזרתי פחות או יותר לעצמי...מוזרה היא הנפש. מאוד מוזרה שאני..יש לי רגשי אשם על מה שהייתי וגם בושה על הדיבור המהיר והשטויות שדברתי...מקווה שאתגבר ואבין שזאת אינה אשמתי..שקרה והיה ונגמר :( מבחינתי מפחיד אותי שיקרה לי שוב איבוד שליטה כזה...מפחיד...מוזר שבגילי פתאום הייתה כזו התפרצות. אף פעם לא היה לפני כן..רק דיכאון כזה ופוסט טראומה...אז מה לי ולסוג של מניה??? אוףףף. וזהו אמא איננה וחיבוק ואהבה רחוק ממני וממנה... עצוב.

שלום לכולם, מה שלומך, אודי? ימים קשים. יש לי מספר אחיינים בשירות סדיר או במילואים, שניים מהם באזורים בהם היו לאחרונה אירועים כבדים וקשים. שלום להם. יותר מידי אנשים של מכרים קרובים נפגעים קשה פיזית, ונפשית - כל אחד ואחת מאיתנו. צמרמורת. רעידות. חייבים לעלות לירושלים. לא יודעת אם אצליח. סוריקטה

נכון..תקופה קשה. לכולם. לפני שאימי נפטרה הייתי ב3 שבעות של חיילים /ילדים. חברים שלנו... היום התבשרנו על בעל של חברה שנפטר... ואמא הו אמא - קשה מאוד. את מהממת שהולכת ופועלת..מקווה שמשהו כבר יזוז. נורא מה שקורה כאן..

על מה שאתה עושה. ותודה, שמור גם אתה על עצמך (די בטוחה שאתה עושה זאת היטב), סוריקטה