פורום פסיכולוגיה קלינית

בכל אופן סוריקטה יקרה, כל כך קשה שהמטפל יעזוב...ההכנה לפחות חשובה. והשיחות איתו על זה גם. מקווה שאולי תחפשי אלטרנטיבה? חשבת על זה? אולי הוא יוכל לעזור בזה וזה יקל? חטולית, נשמע קשה המאבק היום יומי...מקווה שיהיה קל יותר ובריאות טובה!! לך ולבעלך. ברבורית, ברוכה הבאה. ולי קשה לראות רק הווה...הארץ מתפרקת וגם לי מתחשק לגור כבר במקום אחר. למרות שיודעת שזה לא ראלי עם שלושה בנים בצבא. ומצבי הנפשי ..אוף. וקצת חזרתי אחורה לגבי תחושת העצמי שלי..פקפוק באני ומי אני בכלל??? פחד תחושות של פחד מהעתיד גם של בני שהולך לצבא גם של המדינה וגם שלי. ...איך אפשר בכלל לחשוב רק הווה???

הי מיכל, גם אם צמחנו, קורה שישנה נסיגה. חלק מהעניין. מזכירה שאת עדיין שרויה במצב עדין נוכח הנסיבות. שינוי לטובה על פני ציר הזמן יכול לומר שהפרעות מטרידות הן סוג של מאחורינו, רק בחלק גדול יותר של הזמן ביחס לעבר. ההיסטוריה והתגובות האוטומטיות שם ולתפיסתי והבנתי - תמיד חלק מאיתנו, אירועים בעלי משקל מביאים לחזית וחזק על פני השטח חלקים פגועים וחשופים. וזהו. כרגע, אני לא חושבת על האפשרות של מגורים מבחירה אישית במקום אחר. סוריקטה המסוחררת

הייתי עם בעלי בחו"ל...במקום מהמם בהרים ירוקים, נהרות והרים מושלגים זה המקומות שאני הכי אוהבת....וכשאפגש עם הפסיכו' היא תרצה לשמוע כמו כלם שהיה נפלא! שנהנתי מכל רגע....אז לא בדיוק וזה חבל ועצוב בעיקר... פעם ראשונה שלא ממש התנתקתי. והיו לי גם מחשבות על מה שעברתי, על הטיפול, הרהורים...לא חשבתי שהטיול יעשה לי את זה. כלומר יגרום לי להרהר ולחשוב. קשה לי עם עצמי. קשה לי לאבד שליטה שזה מה שאומר כשאתה במצב נפשי מעורער, אני מפקפקת בעצמי יותר, ביכולות שלי..איך לא להיות בחוסר אונים?, מחשבות בהאם ניתן למנוע בעתיד? שלא יקרה שוב...הסבירות לצערי עולה שאם קרה פעם יקרה שוב..מה זה אומר עליי? מי אני? השתנתי....ואני בעיקר מפחדת. אני יודעת שארצה לנסות להוריד את הכדורים וזה יהיה רק בעוד חצי שנה ובפיקוח. לא אתן לעצמי להיות ללא פיקוח זה ברור...בינתיים אני מפחדת מהעתיד....

הי מיכל, איכשהו לעתים השחרור קורה בלי שאנחנו מרגישים. כשהשומר נרדם ומאפשר לדברים 'פשוט' לקרות. באופן פרדוקסלי, כאשר אנחנו מנסים להשיג אותו 'בכוח' זה כנראה יעבוד פחות. אם כי לא תמיד. לפעמים אנשים עושים משהו בלי ממש לרצות, ורק בדיעבד מגלים שהוא טרם באופן חלקי או מלא יותר. אומר גם על הטיפול והישגיו. הם תמיד חלקיים. תמיד אנחנו במקום מועד לנפילות. שיפור יחסי נחשב כאשר הנפילות מתרחשות (ותלוי נסיבות, כמובן) בתדירויות נמוכות יותר, פחות גועשות, ומשכן מתקצר. אף פעם לא משיגים שלווה מוחלטת תמידית. אי תלות מוחלטת, ואחרי המוות אין לזה משמעות עבורנו, לתפיסתי. או שאין לדעת. ואנחנו חכמים בדיעבד. איתך, את עדיין באבל. עדיין טרי. זה בסדר. סוריקטה

תודה. מה שמוזר איני מרגישה באבל על אימי כלל... :( מה זה אומר עליי??

באמת נשמע עצוב האם הקשר שלכם ימשיך כמו עכשיו? או האם יתנתק לאחר שיעבור לחול? לא יודעת מה לאחל לך במצב כזה גם לא יודעת כמה זמן תוכלי רק להמשיך לטפל ביצורים האלה ... האם שקלת אפשרות לפנות באין ברירה למטפל/ מטפלת אחרים? הלוואי שתמצאי תשובה טובה שתעזור לך להמשיך הלאה חטולית

הי חטולית, הקשר עם המטפל יוכל להימשך, באופן כזה או אחר, הוא גם יהיה בארץ מעת לעת. אם כי אני די שונאת שיחות זום. היצורים הקטנים זה עונתי. הם גדלים מהר ועפים הלאה ועם הסתיו הכל חולף. בשלב זה אין שיקול של מעבר למטפל אחר. או מטפלת. תודה אהובה, נקווה לטוב. היצורים הקטנים איכשהו נושאים באופן חלקי וזמני את התקווה הלאה. תודה יפתי, סוריקטה

שבוע טוב, המטפל שלי עובר בהדרגה לחו"ל. הוא תמיד היה על הקו. זה לא חדש. ואני מרגישה עצב ובדידות ותעיה. ממשיכה עם היצורים בגדלים השונים. שבוע אור, סוריקטה

אנחנו איתך.

תודה סוריקטה

שלום, בכל פעם שהבת הבכורה (29)מגיעה אלינו הביתה יש תחושה של לחץ, מתח, ואפילו לפעמים אוירה לא משהו, אני רואה שגם לאחים שלה זה לא נעים, עם אחותה בת ה28 היא כמעט ולא מתקשרת, ומול האחת הקטן בן 25 יוצאות לה רק ביקורות עד כדי כך שלפעמים הוא לא נשאר לידינו כשהיא נמצאת. מאז שהייתה קטנה , הייתה "מפרידה" את עצמה מהאחים שלה, למרות שאנחנו כהורייה תמיד הטמענו בהם שיש חשיבות גדולה לקשר טוב בן אחים.היא גרה עם בי זוגה מחוץ לבית מעל 6 שנים והם מגיעים אלינו אחת לחודש, גם כשמגיעים היא דואגת שהם יהיו מחצית מהזמן בחדר...כאמא זה מאוד מציק לי, אני ממש לא יודעת מה לעשות בעניין

לצערי עסוקה מאוד עם בעלי שמצבו הבריאותי ממש לא טוב הוא רזה מאוד עד כדי כך שבקושי עומד על הרגלים הוא מועד כל הזמן וגם מעבד שיווי משקל ונופל בקושי אוכל ממש עצוב לראות אייך מגבר שעבר המום שעות ורק בגלל האישפוז וכל מה שעבר שם נהיה כמעט שבר כלי הוא צריך לעבור כעת בדיקת גסטרוסקופיה לראות מה לא בסדר בקיבה שגורם לו לרצות להוציא כמעט כל מה שנכנס לפה המצב קשה אך לא מעבדת תקווה שלפחות בספטמבר כן עד אז יוכל לעבור את הבדיקה תודה לכל מי שקראה עד כאן ערב נעים לכולם חטולית

חטולית היקרה המון חיבוקים. מקווה שיעבור בשלום וירגיש טוב במהרה, וזה כבר יהיה מאחורייך.

חטולית יקירתי - מתח ודאגה ולא פשוט בענייני הבריאות. וגם את סובלת. נקווה ביחד. איתך, סוריקטה

יש לי תינוקת בת 8 חודשים וחמותי כל הזמן מתערבת לנו בדברים שקשורים אליה.. היא משווה אותה לעוד תינוקת במשפחה (בת 7 חודשים) ואומרת כמה שהיא מתקדמת יותר ממנה: התהפכה לפניה, זחלה לפניה, ומאשימה אותי שאני לא מספיק משקיעה בה ובגלל זה היא מתפתחת יותר לאט (וזה לא נכון).. בנוסף, היא גם רוצה שאני אפסיק להניק אותה, אשלח אותה למעון, ואצא לעבוד. בעלי עובד אבל מפריע לה שאני יושבת כמו "פרזיטית" בבית ומגדלת את הילדה... כבר מזמן, אני ובעלי החלטנו שמעתה והלאה אהיה עצמאית, כי אני לא מעוניינת להיות שכירה שוב, וגם בעלי תומך בנושא.. אז עשיתי קורס תסרוקות כדי שאוכל לעבוד מהבית, וזה מפריע לה כי היא רוצה שכן אהיה שכירה.. מה אומרים לה? להתעלם? לענות? מה עושים? זה ממש מציק... היא כל יום כמעט מדברת איתי על זה.. ואני כבר משתגעת..

הי ברבורית וברוכה הבאה, כל אחד אדם נפרד. דרך משלו. רצונות משלו. קצב משלו. הפרדה היא עניין לא פשוט לפעמים. סוריקטה

שבוע. כמעט שכחתי את הסיסמא לכאן. שוב נקטע לי פרק זמן מהזיכרון השבוע. דלת הכניסה לדירה הייתה פתוחה כל הלילה ושוב נעלם לי התיק. האבידות האלה מטרידות. וגם החלומות בהם אמא (הדמות שאצלי בראש) חוזרת ואומרת שהיא לא אוהבת אותי ואין סיכוי שתתייחס אליי. כאבי הגוף כרוניים כבר שנתיים. מבאס. השינה שוב גרועה יותר. והחדשות, האגרסיות בעולם... ועם זאת - מתעסקת עם יצורים חיים ועדינים. וגם גורי אדם. אם כן, שבוע טוב

מיכל, שירה, אביב, סוריקטה, חטולית, במבי, אודי, ואם יש עוד מישהו ששכחתי.. :) כבר תקופה גדולה שאני רוצה לרשום כאן... לשתף... אבל נמנעתי מלעשות זאת. אולי הרגשתי שזה לא בשבילי, שאני יכולה להסתדר בלי... כל פעם הייתי נכנסת לאתר, מתלבטת אם לרשום... בסוף לא רושמת, אבל כן עוקבת וקוראת את הפורום, משהו כמו שנה.. כבר הספקתי לקרוא כאן הרבה ולהכיר אתכן כאילו אני גם משתתפת כאן. בעלי מאז ומתמיד היה עוזר לי להתמודד, להתגבר על הפחדים, הקשיים... עכשיו לצערי המצב השתנה ואין לי תמיד למי לפרוק.. אתמול הייתי במצוקה כ"כ גדולה.. שלא ישנתי רוב הלילה.. לא יודעת איך להתגבר ומה לעשות, מאשימה רק את עצמי.. אולי מקומי כאן אתכם. ממני, ברבורית

הי ברבורית, אנחנו נוטים להסתקרן גם בבחירת הכינויים :-) ברוכה תהיי. אם תרצי לספר עוד או לפרט - אנחנו אוזן. שותפות ותרומה הדדית מבורכות כאן אצלנו. האם את נעזרת בטיפול נפשי מקצועי? כל הכבוד על האומץ. גם לי בשעתו לקח הרבה מאד זמן להצטרף לקבוצה, לקהילה. ברוכה הבאה, סוריקטה

היי סוריקטה בעלי תמיד שימש ה"פסיכולוג" שלי, למרות שלא למד את זה, הוא די טוב בזה. אז אני נעזרת בו, מאז שהתחתנו הוא לקח את התפקיד הזה. אבל הוא גם חושב שכדאי שאתחיל ללכת לטיפול דרך הקופה, אולי יעזור יותר, להתמודד עם חרדות וכו'... אני רוצה לעשות את זה אבל מתביישת. כי כשאחכה שם בתור, אנשים בטח יסתכלו עלי, וזה מביך...

היי, אני בחורה חרדית מבית חרדי, בחודשים האחרונים הייתי בזוגיות עם בחור חרדי כמוני, הסתרתי את הקשר הזה מהוריי כי ידעתי שהם לא ישתקו לי על זה. לפני כמה שבועות הם עלו על זה איכשהו ומאז הם ממררים לי את החיים, כל המשפחה יצאו נגדי, הם מצרים את צעדיי, החרימו לי את הטלפון...כל פעם שאני יוצאת מהבית הם לפעמים חוסמים לי את היציאה ולפעמים אחרי שהם אומרים לי בפנים שא"א לסמוך עליי וכו' אני נאלצת להביא את חברותיי לבית כי רק ככה הם מאמינים שאני לא יוצאת איתו!... ניסיתי כמה פעמים לנתק איתו הקשר עם כל הקושי כי ראיתי שאני מפסידה פה את המשפחה שלי וכמעט את החיים אבל אני לא מצליחה! אני נמשכת אליו אני אוהבת אותו ניסיתי הכל וכלום לא עזר. אציין שאני מעל גיל 18 כך שמבחינה חוקית אני אחראית לעצמי אבל אני לא רוצה להפסיד את המשפחה. החיים בבית נעשו לי קשים ונוראיים הם יורדים עליי כל הזמן.. כמו שציינתי המשפחה שלי חרדית ואני גרה איתם ואצלם זה ממש "עבירה" חמורה, ההורים שלי לקחו את זה מאוד קשה. ניסתי לדבר עם כל מיני אנשים שידברו עם ההורים ויסבירו להם שמה שאני באמת צריכה עכשיו זה שיהיו איתי ויתמכו בי וככה אני אצליח יותר לנתק את הקשר עם החבר אבל כלום לא עזר הם קשים אליי והייתי אומרת אפילו מתאכזרים, לא פיזית אבל רגשית הם רומסים אותי... הם הוציאו את המיטה שלי לסלון כדי שאני לא אקלקל את האחיות שישנות איתי באותו חדר.. אני חייבת עזרה!!!!!!!!!

תודה על התגובה רציתי להבין, זה משתלם להפסיד בית ומשפחה בשביל חבר? כתבת שיהיו לזה השלכות ואולי אף החמרת ההתנכרות אליי- זה באמת מחיר ששווה לי לשלם???

אודי יקר, תודה על ההזדהות והשיתוף, נזכרתי שבפעם הראשונה שכתבתי שיש לי שלושה בנים ענית כאילו הופתעת :). לא זוכרת מה בדיוק כתבת...ולך יש שלוש בנות. והנה הם כבר הגיעו לצבא. וואו. אני שמחה בבנים שלי ולא מרגישה צורך בבת. כל בן מביא בת.שונאת שאומרים שבנים זה טוב כי יהיו עוד לוחמים..ככה אמרו לי וזה רק קשה לשמוע.... הימים קשים. הזמנים של מה שחווים קשים....קשה לראות את הכל מסתיים בטוב כי אין היום שום לקיחת אחריות אמיתית ושלא עושים דברים ברצינות, מופעלים ע"י אגו ורק חושבים על עצמם...הלוואי שיקום מישהו רציני מהעם וילך לפוליטיקה אבל אנשים נזהרים מהמקום הזה כי הוא מושחת ומשחית לצערנו....הלוואי שיהיה טוב כבר. כי אני מפה לא מתכוונת ללכת!!! ולצערי על זה הם בונים כל מחריבי המדינה ואלו שלא יודעים אחדות מהי ואומרים סתם ססמאות.... יש טוב בעם שלנו אבל אין בממשלה הזו טוב..עצוב ממש.

הי מיכל, קראתי אותך ועלה בי תיקון קטן. רשמת 'כל בן מביא בת' וזה אולי קצת משפט של פעם. יש בנים שלא נכנסים לזוגיות. יש בנים שבאופן כללי בודדים. יש בנים שבונים מערכת יחסים זוגית עם בנים, או גם בנים. יש בנים שהם טרנסג'נדרים. ועוד. בנים לא חייבים להיות לוחמים. בנים גם בוכים. המטפל שלי כבר בנה לו ולמשפחתו דרך להיות לא פה, הוא מציע גם לי אפשרויות ואני לא רואה את עצמי בקהילה אי שם. בנישות שלי אולי יש לי קשרים עם הטוב. והחיים. איתך, סוריקטה

את צודקת שכל בן יעשה מה שטוב לו..זה ביטוי שכזה ש"כל בן מביא בת" חחח כן של פעם...שכשיתחתנו אקבל את הבת זוג כבת שלי זו הכוונה. שאני לא מצטערת על כך שאין לי גם בת. וכן בנים בוכים, בנות לוחמות ועוד. הכל פתוח...ודרך אגב בנים לצערנו כן חייבים להיות לוחמים כי הצבא לוקח מי שיש לו פרופיל גבוה ללחימה ולא שואל אותך אם כן או לא....אלא אם כן תשקר ותלך לרופא ותוריד פרופיל ואני לא בעד שקרים או תהיה חרדי :( עצוב שכך. ולנשים יש בחירה אם להיות לוחמת או לא...והקריטריונים שונים כמו הרמת משקלים ועוד...השוויון עוד לא ממש פה. לחיות במקום אחר אין סיכוי שאחיה. אני יהודיה ישראלית וככה אשאר גם כשרע פה. כל אחד והשיקול שלו.... נקווה לבשורות טובות.

חבר של הבן שלי נפל בעזה, אני הייתי גננת של אחותו. משפחה חזקה- איך איך יש אמהות לביאות כאלה???? אודי, עד מתי???? הייתי בהלוויה עם 2 מבניי. ואחר כך שוב הולכים לנחם....דיייי. נורא לאבד חבר בגיל 20. זה מעורר אצלי את מלחמת לבנון המתמשכת כשנפלו מהשכבה שלי.. ..עכשיו בניי חווים ביתר שאת מלחמה כזו....מה אומרים להם???? הבן הצעיר מתקרב לגיוס ואיך לא אהיה חרדה??? איך??יש לך עצה איך להתנהל מול הצעיר שמתגייס? לא אומרת לו כלום על חרדה שלי.. ....

הי מיכל, עצוב עצוב לשמוע. וכולנו בחרדות ברמה גבוהה וגם פחדים - זה המצב. לצערי, יש סיבה טובה לזה. ואנשים חולים. ואנשים מתים. עצוב ממש :-( איתך, סוריקטה

הי אודי, שמחה ממש לשמוע שהיה לך נהדר. התשובות שלך תורמות גם למי שיודע. הן מזכירות ומחדשות גישה למקומות שקורה שניתק אליהם הקשר וזה מפעים, בעיניי. אהבתי את תשובתך בנושא החשיבה החיובית. הדיון הוביל אותי להרהורים - שלשום נסעתי באוטובוסים. ביום אחד מספר פעמים. האוטובוסים דחוסים, העיר סואנת, עונה חמה במיוחד, חלק מהאנשים עצבניים כלפי חוץ, המצב הכללי והאישי וכו'. ובתוך כל זה, פתאום נהניתי לי שאני בנסיעה. זה לא היה רחוק, זה רק היה לעניינים רפואיים שגרתיים אל מלחיצים, אבל לרגע מישהו לקח אותי ממקום למקום כמו טיול קטן, הגם אם בתוך מציאות כבדה ותוקפנית. כל זה הצליח לקרות אחרי שנות טיפול, ואחרי תקופה ארוכה בה מאד צמצמתי את שעות העבודה. בשנה הבאה אשוב, עם הכאבים שלא חולפים או שוככים. לרגע הרגיש כמו חופש קטן. יוצא דופן בעולמי הפנימי. לא יודעת מה הסיכוי שמשהו משמעותי ישתנה במציאות החיצונית שלנו (המעורבבת עם הפנים). גם אם יתחולל השינוי, תהליך הבנייה החלקית של מה שנהרס, בקצב מטורף בזמן קצר כל כך, השיקום החלקי והשיפור היחסי יהיו ממושכים. אובדן גדול. אבל גדול. מקווה שתהיה לנו אפשרות להיפרד מזה. אין יודע. ואולי ישנה תקווה. כמו בטיפול. וצריך להשקיע משאבים ולשתף פעולה. סוריקטה

שלום, 7/10 קשה למצא מילים היכולות לבטא את את תחושותינו, כל העולם נגד העם שלנו, והעם שלנו רק עשה טוב לאנושות, הרגשות עולות כקיטור הפורץ מנפשנו, רגשותינו לעיתים מתגברות על הבנתנו ועל השכל הישר שלנו, הדמעות והפחדים מציפים את רגשותינו ולעיתים אנו מתאבנים ועומדים דום ובהלם ללא יכולת לתפקד, ומתמלאים פחד ורעדה המציפים וגואים למעלה מיכולתנו לכלא ולהכילם, מה עושים? איך מתמודדים???? הפתרון יכול להגיע לעיתים באמצעות ייעוץ פסיכאטרי ולעיתים באופן פסיכולוגי ולרוב בשניהם יחדיו. מי שמתמודד ומחפש דרך דמיונית מוזמן לנסות את התובנה שאני משתמש בה, אמנם ההצלחה לא תמיד במאה אחוז, אולם אחר תרגילים יום יומיים ניתן להגיע להישגים מדהימים. הרי הכל במוח שלנו, בליבנו וברגשותינו, זאת אומרת התחושות וההבנה שלנו הם מותאמים לפי סולם הערכים והכאב ההנאה שבנינו לעצמנו במשך ימי חיינו, ולדוגמה עד לפני כמה עשורים, המזגן כלל לא היה נפוץ, ולאנשים היה מאורר, והיה חם אולם לא הכירו כמעט מקום ממוזג לא משרדים ולא רכבים, לאנשים היה חם ואם כל החום הם עבדו בחקלאות בכבישים ועוד והיה להם שמחת חיים, הם ידעו שזה המצב ולכן אין מה להתלונן, יכלו ליהנות גם כשהיה חם, היום הדור החדש לא יכול להבין את זה כלל, והדור הצעיר לבטח חושב שהם היו בדיכאון והיו ממורמרים, התשובה, לא! הם היו שמחים וכך חיו, יש עוד דוגמאות, אבל ניגש לעניין לנושא, כעת באמת רע לנו, אולם באם נצליח לשכנע את עצמנו שטוב לנו, נוכל להתחבר ויהיה לנו באמת טוב ואפילו נוכל לשמוח. טופלתי ברופא שיניים, אין אחד שנהנה לטפל אצל רופא שיניים, באמת כואב מציק ולא נעים, אבל יש אדם שרוצה להקל מעליו ואולי אפילו ליהנות, ולכן תוך כדי טיפול חשבתי חזק חזק איזה נעים לי מה שהרופא מטפל בי, זה כזה נעים, מהנה נחמד, וראו את הפלא, לאט לאט הצלחתי להתחבר עם כח הדמיון להנאה, ולא הרגשתי כאב, להיפך המח שלי חש הנאה נעימה, כמובן שעשו לי הרדמה, אני לא כזה גבור גדול... אבל עברתי את הטיפול, וכשקבעו לי טיפול נוסף לא קיבלתי צמרמורת ולא הרגשתי בחילה... 7 באוקטובר, אסון עצום טרגדיה מחרידה, איך ניתן לחשוב על הנאה, אולם כעת בכדי לשחרר את הפחד והתחושות האיומות, ניתן לדמיין ולשכוח מעט מהעבר, ובכוח הדמיון להיכנס למחשבות נעימות, אני חי, ואני רוצה שיהיה לי חיים מתוקים ונחמדים, אני יחשוב שאני נמצא במקום יפה בארמון מדהים ויפה מוקף בגינות ופרחי נוי, אני משוטטת בין הפרחים, יש עצים ופירות מתוקים ואני קוטפת ונהנית מהפירות, טוב לי כעת, נחמד לי כעת, אני אוהבת את עצמי, אני אוהבת את העולם, אני מחבקת את האנשים, אוהבים אותי, כולם רוצים שיהיה לי טוב, כיף לי, נעים לי, מתוק לי, וככה לפתח חשיבה מתוקה וחיובית, ולחזור על המחשבות הנעימות שוב ושוב ללא הרף להתגבר על התחושות הרעות שעולות מקרבנו ולחשוב עוד הפעם ועוד הפעם מחשבות נעימות וטובות, זה עוזר בצורה מדהימה, גם כשיש נדודי שינה, וגם סתם ככה שרע לנו, שווה לנסות [email protected]

שלום רב. בת שלי בגיל 16 התחילה נסיון מיני רגיל עם בחור . היתה מאוהבת יותר משנה . הם נפרדו בגלל שהוא עזב אותה בגלל בחורה אחרת. קיבלה את זה קשה מאוד. אחרי זה היה לך חבר שני שהיא לא אהבה אותו כל כך ,בערך אחרי שנה הם נפרדו. פעם אחד הלכה עם חברה לבלות ואנסו אותה. לא ידעתי את זה מהתחלה אבל הגיעה מהמסיבה שתויה ושבטרה.הלכה לצבא .אחרי שנה בצבא הכריזה שהיא נמשכת לבנות וזה כבר שנתיים לא יוצאת עם בנים מדי פעם עם בנות . באחד השיחות לא מזמן הבנתי שסקס לא ממש שמעניין כל כך בבנות אלה יותר שהם מפרגנת יותר. מבינות יותר. לדעתי האונס גרם לה לחשוב שהיא אוהבת בנות. והיא לא נמשכת לבנים. איך אפשר לדעת? תודה

הי מוניקה, בתור מטופלת שמעט מכירה אומר שלדעתי - ראשית על הבת להחליט אם היא רוצה לברר נושאים כבדים כמו פרידה ובגידה ואונס, לרבות זהותה המינית ו/או נטייתה המינית, ואיך לשמור על עצמה, למשל באמצעות הסתייעות בטיפול נפשי. היא זו שתצטרך לדעת, קודם כל, וזה גם ייקח זמן. היא גם בגיל מלא בלבולים. סוריקטה

O.C.D קשה מאוד ...מעונין לדעת אם היפנוזה עוזרת ? צריכה משהו דחוף לעזרה מבקשת תשובה בהקדם לדעת מה ניתן לעשות

שבוע טוב, אודי וברוך השב, מקווה שהנסיעה הייתה מוצלחת ואיכשהו מילאה מצברים. סוריקטה

תהנה. חופשה נעימה ותודה שאתה מודיע לנו.

שלום, ביתי 28 חזרה לגור אצלינו אחרי משבר גדול, אני רואה שאותם דפוסים חוזרים אצלה עוד מהילדות, אני מאוד מודאגת, היא אומנם נמצאת בטיפול אך אני לא יודעת עד כמה היא באמת נכנסת לעומק הדברים. לאורך השנים היא תמיד התעסקה "בחיצוניות" מעט מאוד דברים מעניינים אותה, היא תמיד מחפשת להיות אצל חברות וכמה שפחות עם עצמה. יש דברים שאני כאמא שלה רואה והייתי רוצה לשוחח איתה, יחד עם זאת אינני מעוניינת שהיא תראה זאת כביקורת או התקפה שלי, אלא מתוך דאגה לה ולעתיד שלה. איך נכון לשוחח איך לפתוח בכלל בשיחה.?

לגבי השאלה ששאלתי על תחושת הריחוף אשמח מאוד לתשובה מהירה ככל הניתן זה ממש ממש חשוב לי תודה רבה

המדינה מוצפת בדחפי מוות. וזה גואה. הצילו! סוריקטה

שלום וברכה בחודשיים האחרונים אני מרגיש תחושת ריחוף חזקה אני מרגיש לא מחובר כל כך למציאות אני גם לא מצליח להפעיל את הראש כל פעם שאני מנסה לחשוב על משהו עמוק כואב לי הראש ואני לא מצליח כלל להפעיל את הראש ממה זה נובע ומה אפשר לעשות?

היי שלום לפני כחודשיים וקצת צרכתי בסם בשם בולדוג תוך כדי נכנסתי לסטרס ומאז אני לא מרגיש טוב אני לא לוקח סמים בדרך כלל זאת הייתה שאחטה אחת שמאז אני מרגיש לא טוב פיזית הייתי בבית חולים 3 פעמים במיון תוצאות תקינות סיטי ראש , בדיקות דם , אק״ג , הכל תקין הגוף שלי לא מרגיש טוב פשוט הייתי בהתקפי חרדה כמה פעמים במשך החודשיים האלה והרופאים וכולם אומרים לי זה חרדה. אשמח לדעת איך אני יוצא מזה איך אני מטפל בזה נכון ולמה הסם הזה השפיע עליי ככה נורא אני מרגיש את הגוף שלי רועד , מחשבות כל היום , עייפות , וקוצר נשימה , מלא תסמינים שמעידים על מחלה שהיא לא קיימת . לפי הבדיקות בעת נשימה ארוכה אני רועד , רגליים רועדות והרגשה של נימול בגוף אבל בתכלס אין שום מחלה או משהו לפי התוצאות של הבדיקות אשמח לדעת מה אני עושה מכאן. ההרגשה שלי לא טובה .

הי חמודות שלי והי אודי, אתמול הייתה אצלי התרסקות גדולה, אבל תרופות ושינה ויום חדש. כעת אני במצב יחסית בסדר. נקווה. דרישת שלום, סוריקטה

היי סוריק יקרה, קראתי את מה שכתבת...מממ מעניין בקשר לכאבי הגוף, אכן אני צריכה לשחרר, קצת לתת לעצמי חמלה עצמית..אני קשה עם עצמי :( הגב שלי כואב תמידית, לעיתים יותר לעיתים פחות, פיזיותרפיה שחיה ותרגילים עוזרים מעט. לגבי הפרפרים את ממש צודקת..טוואי המשי הכי קל לגידול בגלל זה מגדלים את המסכן :( אז גינה מזמנת פרפרים התחלתי אבל המצב הנפשי שלי קצת קלקל והגינה הוזנחה לצערי. שנה הבאה אתחיל שוב..אולי. מקווה שהחג עבר בנעימים.

הי לכם, אין לי כל כך מה לומר לכם.. בחוויה אני מחוץ לאטמוספירה הפנימית והחיצונית.. כן מבקשת לאחל לכם חג שמח. לפני שבן זוגי נפרד מהעולם זה היה החג האהוב עלי מבין כל החגים. (גם את חנוכה מאוד אהבתי) חג שעבורי היה בו שילוב של טבע, רוח וקבלת האחר (אולי גם 'האחר' שבנו או כפי שיונג קרא לזה -הצל) היום אני הייתי מבקשת להיות כבר אחרי החג שלכם, במבי

במבי מותק שלי, שולחת המון חיבוקים, יקירתי. ולבבות. כשהודעתי תופיע - כבר יהיה אחרי החג. באהבה, סוריקטה

התחילו לי שוב כאבי גב...אולי התחלתי להתחבר אל עצמי. עדיף מכאבים שנעלמו פתאום בזמן ההיפומניה- היה מפחידדדד. האם תחזור? האם זו הייתה אפיזודה בודדת? אין לכך תשובה... מה גרם לזה? כנראה סוג של חרדה איומה. הייתה הזדהות יתר שלי עם אמא כל הגוף כאב ואז היא מתה ומשהו בי התחרפן. בקיצור מנסה להבין. לא מסוגלת לפתוח את מה שהיה בשבעה, בפגישה שעברה היא ניסתה לשאול ואני כזה די ברחתי, עכשיו אני מבינה שדי ברחתי בלתת תשובה על רגשותיי. ועכשיו אני חושבת על זה והגב כואב- האם יש,קשר? גופנפש כזה..אולי. ככל שהזמן מתקרב לגיוס של הבן הצעיר אני ד ילחוצה. האם גם זה קשור? הכל קשור כנראה...שמחה קטנה הייתה בחזרתם של החטופים במבצע מדהים אבל עדיין המצב די רע. ומצבי? משתנה מיום ליום..מצבי רוח משתנים ויותר עצבנית החום מחרפן..וגיל מעבר? כבר לא יודעת. הכל יחד.. שיהיה חג שבועות שמח. וטעים ;) (השמנתי המון ולא ממש אכפת לי כרגע..לא פנויה לזה.)

הי מיכל, נראה שתשובתי תופיע רק בעוד מספר ימים. על כל פנים רציתי לשתף שגם לי אמר רופא ממרפאת כאב שהם ממקור רגשי ולכן (גם אם ציער והכעיס אותי לשמוע) לא ייתן לי שום טיפול וחזרתי עם זה לרופא הנפש שלי. רופא הנפש אמר שאכן ייתכנו כאבים מאד עזים שהם מסיבות רגשיות. במקרה שלי - ככל הנראה מוות של אבא. וכבר שנתיים חלפו מאז. דווקא אצלי אומר, שהכאבים שוככים כאשר להרגשתי והבנתי כן יש חיבור בין הגוף לנפש. כלומר, אז אני גם מפעילה אותו יותר בקשב. קרי, לתרגילים שממליצים עליהם יש פוטנציאל לסייע יותר כאשר קיים החיבור. כאשר אולי יש יותר מוכנות להשתמש בדברים מבחוץ ולהיעזר בהם. יש גם 'שכחה' מהכאב כאשר אני מרותקת מאד למשהו. גם את זה, אגב, אמר לי הרופא. ההיפו מניה אולי מקבילה לכך באופן מסוים, רק שהיא אולי 'יותר מידי'. וגיל המעבר - אני אישית מטפלת גם בזה. חלק מהנשים שמותר להן בוחרות בטיפול הורמונלי, שגם לו יש מחיר. ואיך אמרנו פה - ניהול סיכונים... מיכלי - אצלך עדיין ממש ממש טרי כל האובדן וההלם ואולי נעזוב את הניתוחים, נקשיב לרגשות ונניח להם. נכבד אותם כפי שהם. נרשה לעצמנו להיות מוגבלים וחלשים. באהבה, סוריקטה

סוריקטה יפה שלי מרגיש לי כאלו את עומדת לשדה ממוקש ואת בודקת את צעדייך בקפידה מבינה כמה המצב רגיש ובכל זאת מקווה ומאחלת לך שהחג הזה יהיה שונה רק לטובה 💝 חטולית

הי חטולית, מעניין מה שחשת מדבריי. ייתכן. הפגיעות אכן רבה. אחשוב על כך. נקווה ממש. שבועות רגוע, סוריקטה

שלום לכולם, השנה יצא כנראה למשפחתנו, הגם אם מפורקת, להתכנס יחדיו לשבועות ואפילו החייל הלוחם ביחידת קומנדו צפוי לצאת ולהיות איתנו ולציין יום הולדת ומעבר לעשור הבא שלו. נקווה. החדשות מרגשות ממש, ועדיין חוששת שיסנוורו מידי, ורצוי שגם נתבונן ממעוף הלוויין על התמונה השלמה ולא נשכח. ואני, ממשיכה גם בעולמות קטנים של גידול יצורים עדינים עדינים. מרתקים ומרתיעים אנשים מסוימים בה בעת. עדיין מלווה מידי יום את הבחור חולה הסרטן המפושט האלים והמתקדם. איך זה קורה, פשוט קורה תמיד שישנה דמות נזקקת שאני שם בשבילה. אך לאחר שנות טיפול, עכשיו, באופן שונה ונפרד. והכאבים בגוף - לעתים בלתי נסבלים, אך ישנם גלים של הטבה יחסית. גלים זה כבר מצב משופר. שבועות טעים, ורווחה - whew - בלי בשר. סוריקטה

סוריק יקרה, נשמע מעניין וטוב מפגש שכזה..מאחלת שיהיה מוצלח. טוב שמשתפר עם הכאבים. שבועות החג הכי טעים ;) וגם ללא בשר אז בכלל. מסכימה איתך! חילצו 4 חטופים קצת מעודד..נקווה לימים טובים יותר. בהצלחה בארוחת החג. וכל הכבוד על היצורים החמודים. אני מגדלת טוואי משי שבנתיים כבר יש לנו בצים. גם הוא די מכוער וסוג של עש ;) לעומת זנב הסנונית שהיה יפיפה ועף ושוחרר אל הטבע.. חג שמח

הי מיכל יקירתי, הי שוב, יודעת שהרבה גננות מגדלות את טוואי המשי - אני בעקרון נמנעת במיוחד מזה כי זה עש שהוא דוגמא לאופן בו האדם השתמש בו ופגע בו - הוא איבד את צבעי ההסוואה וכושר התעופה ועוד. הסינים גם היו מבשלים אותם בסוף ואוכלים. כן מגדלת עבורי ועבור ילדים מעופפים טבעיים מכמה סוגים. מהחצר שלנו. שהיא גם ייעודית למטרה זו בין השאר. כמו-כן, היו מספר כתבות לאחרונה שמדברות אודות הצטמצמות משמעותית של הפרפרים בישראל. נקווה שיהיה נחמד בארוחת חג (יוצא דופן). רק שהיא מאוחר בשעות שאני די גמורה. אבל נסתדר. תודה רבה, סוריקטה

שלום אודי וכולם\ן, אשמח להבין ולדעת למה נדרש זמן רב כדי לרכוש קביעות אובייקט? תודה מראש.

הי לוציוס, השאלה האם בתהליך בריא של ילד מתפתח, או, במקרה של אדם שנפגע נפשית והוא כבר מבוגר וההבנה חסרה אצלו. אגב, אפילו בנוכחות האובייקט ממש מולו יכולה להיות חווייה/תפיסה של אין קיום. וזה נורא. חושבת, לצערי, שיש אנשים מעורערים כל כך שלא מצליחים להשיג את זה אף פעם. כמו גם לבנות אמון כלשהו. או שכן, אבל רק לפעמים. עם זאת, זה יכול להתרחש וכל אחד בקצב שלו ותיתכן תקווה. מעניין מה אודי יאמר. סוריקטה

מיכלי מאמי לדעתי הצברות של המון דברים ביחד גם רגשות לא פתורים רגשות שלא משלימים איתם שלא עיבדת אותם עד הסוף אחרי הכל מדובר בהרגשה שלך של שבר וזה נפשי כן מתוקה המצב קצת מורכב וגם הדאגות לא מעטות שמחה שתלכי לטיפול אחרי הכל רק יעזור לך לעשות סדר במחשבות וברגשות ואולי גם להתאמת עם דברים שאת לא מוכנה עדיין להתמודד איתם אשמח אם תעדכני אייך היה בטיפול מאחלת לך שתצליחי לשים הכל במקום הנכון חטולית

תודה חטולית..הרבה דברים לא מובנים לי. כאילו נסתרים ממני...כאילו אין לי מושג ממש מה...מוזרכי כברעבדתי דברים פעם ועכשיו שוב...

אני מרגישה יותר טוב.. כל רגש היה עוצמתי יותר ועכשיו התאזן. אני לא נמצאת כמעט לבד, לא יוצא לי להיות לבד בבית כי בעלי עובד מהבית, הבן הצעיר בכיתה יב ורב הזמן בבית..הגדולים באים והולכים... ואז כשפעם ב..אני לבד בבית כל הרגשות והמחשבות עולות, אני נהיית עצובה, קשה לי לשאת,מרגישה שקשה לי...אעלה זאת בטיפול אבל בינתיים עדיין כנראה בתוכי משהו שבור. המצב במדינה ושל החברים עדיין לא משהו....ותוהה אם זה קשור לאבל או למה שעברתי או מה??? הכדור? לא יודעת למה הלבד שלי קשה. זה משהו שלא היה לי אגב לפני בצורה כזו...כן היה לי עצוב שאני לבד אבל לא ככה...

מבינה שהבאתי לכאן מילים כואבות מנותקות אולי גם מבלבלות .. שגרמו לכולכם להתמקד בשורה שלאף אחד לא אכפת , ברור שיש מי שאכפת לו .. ויחד עם זאת כאמא שהבן שלה ביה 170 יום בלחימה תחלקו לחודשים .. ובקושי היה בבית ארבעים יום ..שבהם הוא היה צריך להתרגל מחדש לבית למשפחה לעבודה לחיים רגע להשאיר את הלוחם מאחור ... ויש ציפייה מכולם ( כן אנחנו מבינים אבל ...כי תמיד למטבע כמה צדדים וגם הם צודקים) ואז מהיום להיום שוב לחודשיים , שוב שישים יום להיעלם ,שוב להיות במוד לחימה במוד של מפקד .. אני באמת לא יכולה וזה לא המקום להרחיב ואני באה מהאישי הכואב הפרטי ולא הציבורי .. כשאני יודעת שגם לבניי האחרים מחכה עוד סבבים ... הבעיה בנשיאת הנטל היא לא רק החרדים .. יש בעיה רצינית הרבה יותר !!!! כשבניי התגייסו לא חשבתי כאם לכוון למקום שיעזור להם באזרחות חינוך כזה של פעם ציוני אמיתי כזה שיודע שאין לי ארץ אחרת ואין מישהו אחר שילחם עלייה ... לא חושבת שטעיתי אבל בהחלט לא לקחתי בחשבון את המסע הכבד הזה כאם .. למרות שבאתי מבית ששילם מחירים כבדים מנשוא .. אז שוב מבינה שיש מי שאכפת לו כאן ובכלל .. לי אישית כבד , אין מקום לנשימה ואין רווח בנשמה . ובעיקר אני באמת דואגת . תודה על המקום הזה שמאפשר , שיהיה שבוע טוב וחיובי עד כמה שניתן .

קשה כשילד נמצא בתקופה הזו בלחימה..מובן כל כך. ברור שבאישי וגם בכללי. המצב גרוע לצערינו.הדאגות גדולות...נקווה לטוב. נורא קשה כשמרגישים שלא כולם נושאים בנטל..אכן לא כולם ולא רק חרדים.

אביב יקירתי, מה אומר מעבר להסכמה והנהון. מצטערת גם אני שהתלבשתי על האפחד הזה. מבינה אותך. חונק ומרסק. והעייפות (מהעץ למטה) היא יותר מידי וגם ככל שהגיל חולף ההתאוששות חלקית ומשכה מתארך. תודה על השיר. אלו מילים. איתך, סוריקטה

הי חברות ואודי, נדמה לי, או שאיני זוכרת, שאיני נוטה להשתמש בצירוף המילים 'אני עייפה'. ואולי לא רשמתי זאת אף פעם כאן, או לא אמרתי. מסתירה על פי רוב את החולשות או המגבלות הללו. כשעבדתי מאד קשה עד לא מזמן נגמר לי הכוח, ומעבר לחזרה הביתה כמעט ולא הוספתי לעשות דברים וגם סופי השבוע היו מחוקים. עכשיו הקלתי על עצמי (אבל ההכנסה פחותה מאד) בגלל הכאבים ויצרתי זמן מנוחה יחסית. לא בדיוק ימים לחופש כל השנה וחצי האחרונות. חזרתי לעבוד ממש בקטנה, ובשנה הבאה כנראה שאשוב בהיקף גדול יותר, אבל לא משרה מלאה פלוס שעות נוספות וכמה ילדים ביחד בפעילות מתמדת ללא מנוחה שלי. זה היה כיף, אבל גם מתיש. אתמול ושלשום בצעתי עבודות פיזיות, שכבר אולי קצת גדולות עליי היות שקרוב לשנתיים אני שרויה בכאבים גופניים. בצהרי אתמול עצרתי והתיישבתי. אפילו מעט רבצתי. וואי, כמה לא פשוט לי לומר את זה. ובלילה - השינה עם כל העזרים בעייתית, כנראה שיש קול סוג של נאצי שאומר שאסור. וגם פרשנויות נוספות. וחוצמזה מרגישה נענשת (מוכר), ולכן 'רודים' בי להוציא את הנשמה (גם) בעבודה. דן תורן הלך לעולמו וזה עצוב מאד מאד. עוד ראיתי אותו מופיע בעצרת למען בריאות הנפש ודמוקרטיה. סוריקטה

סוריקטה יקרה אצלי המונח שגור ביותר מול עייפות הגוף ועייפות הנפש אין רע בלהיות עייפה והגמד הזה שלוחש אתם כבר מכירים שנים , זה טוב שאת משנה את הפזמון ומקשיבה לו פחות .. זה טוב ומותר לנוח . מצרפת כאן את מילותיה הנפלאות של וולך .. לי הם מרגישות מדויקות כל כך גופי היה חכם ממני כוח הסבל שלו היה פחות משלי הוא אמר די כשאני אמרתי עוד גופי גופי הפסיק כשאני עוד המשכתי (ואני עוד המשכתי) גופי לא יכל כשל ואני קמתי ונאלצתי ללכת וגופי אחרי

אין חוק לצו שמונה אין דין אין דיין יש מי שבמיאמי בבריכה טובל ויש מי שכאן בביצת עזה טובל עוד כמה סבבים צו שמונה כמו צב זוחל איך אפשר לסרב הוא מסביר יודע שהמחיר שהוא ישלם גבוה מנשוא . הרס משפחתו אבל המחיר שלנטוש את חבריו מפחיד יותר כואב יותר ואני רוצה קצת מנוחה קצת שקט קצת שמחה אמיתית מהלב עוד סבב מהיום להיום את אף אחד במדינה הזאת לא מעניין החיים של האחר אני לא עומדת בזה יותר

הי אביב, והפעם, במכוון, לא שיניתי את הכותרת היפה שנתת. והשארתי לה את כבודה. מבינה אותך מאד. ובכל זאת אוסיף - במדינה הזאת יש גם אותי, וגם חבריי וידידיי, וכולנו אנשים מאד סביבתיים. תורמים. מיעוט ככל שנהיה. לא אפחד. אל אלו נחבור, נזמין, על אף שההם שם למעלה משתינים עלינו בקשת, או, נהנים מהבואש של המכתזית. מההרס. מהמוות. אש המלחמה. רומסים. מבטלים. |צרחה| איתך, סוריקטה

עצוב, צודקת.. התחושות קשות. לומר שלאף אחד במדינה לא מעניין החיים של האחר זאת הכללה אבל מאמינה שאת מתכוונת לממשלה הנוראית הזאת. לא רואים סוף לצערי כן, זה מוביל ליאוש, נכון, אבל התקווה שיהיה טוב עדיין חיה וקיימת . יש פה הרבה אנשים שלהם כן אכפת.. לי כואב מוות לשוא של אלו שקבלו צו 8 ונלחמים. והסדירים..לא רוצה להיות אמא שהילד שלה ילחם לשווא(וכן פוחדת). לכן חייבים תקווה, להאמין לאנשים שלהם אכפת.

היי, לא יודעת אם הגעתי לפורום הנכון. אני לקראת גיל 30, אמא לשני ילדים, חיים נורמטיבים כמו כולם.. יש לי בעיה בנושא מוזיקה, אתחיל שמאז שאני זוכרת את עצמי לא ככ אהבתי לשמוע מוזיקה, הבעיה היא שברגע שאני שומעת מוזיקה אני לא מסוגלת לחשוב על שום דבר אחר, ולא לעשות שום דבר אחר, תחושה שהמוח פתאום הופך לריק, בלי יכולת חשיבה, ברמה של לא מסוגלת לחשוב אפילו צעד קדימה, זה תחושה כאילו ששואבים לי את המוח. אני אדם עסוק מאוד וחושב 24/7 בלי רגע פנאי ועם המוזיקה הכל נקטע. אני נהנת משירים מסוימים רק אם ממילא אין לי דבר לעשות וזה לא קוטע לי כלום.אבל זה פשוט כמעט לא קורה אפעם כי אני תמיד עסוקה וחושבת. ובמעט שזה קורה אני בסוף מתבאסת שיכולתי בזמן הזה לחשוב או לעשות משהו אחר שיכל לקדם אותי בחיים. אני מבינה שזה הזוי כי בעלי למשל סטודנט ולא מסוגל להתרכז בלי מוזיקה ברקע, לא מסוגל לנהוג בלי מוזיקה, הוא כבר התרגל שלידי לא מדליקים מוזיקה, גם הילדים המסכנים... מרגישה פספוס כי יש שירים ככ יפים שכשאני שומעת אותם אני מתרגשת ונהנת ככ.. אבל מנגד מתבאסת שהמוח והמחשבה נקטעים לי.. חח נשמע פסיכי.. האם זה בעיה ניורולגית? פסיכאטרית? אשמח לדעת האם התופעה הזו מצריכה טיפול..?

מאז שבעלי חזר מבית החולים הוא רוב הזמן ישן נכון שיש לו גם סכרת אך זו לא הבעיה הגדולה שלו מכל דבר מתעייף רוצה לישון עושה תרגילים רוצה לישון זז ימינה זז שמאלה כל הזמן רוצה לישון מקבל טיפול תרופתי נגד כל מה שיש לו אך עדיין כל הזמן רוצה לישון הרופאה הסיעודית מקופת חולים הגיעה פעם אחת לראות אותו ומאז לא שמענו ממנה היום הפך ללילה והלילה ליום לא יודעת מה עוד לעשות כדי לגרום לו להיות יותר עירני ביום כדי שיוכל לחזור בלילה לשינה טובה כי הוא כן נרדם והוא עושה תכניות לחזור לעבודה אייך יחזור אם הוא משנה את סדר החיים למשהו לא טוב נהיה מאוד מפונק עם האוכל רוצה לאכול רק מה שהוא רוצה גם אם אסור לו תגידו לי מה לעשות יש לכם עיצות עבורי חטולית

מיכלי מאמי אני חושבת שאת לא היחידה שמרגישה כך הכל השתנה הכל לחוץ הכל ממש ...החיים התבלגנו ולך יש ילדים בצבא או ילד אחד לא זוכרת לדעתי המתח והלחץ הזה גם מוסיף יש מצב שאת אולי כן זקוקה למשהו קצת יותר מסיבי משיחות יתכן והכדור כן יעשה לך משהו ויקל עליך וכדורים בדרך כלל מקבלים מפסיכיאטר המטפלת לא רושמת כדורים נסי לעבור את התקופה הלחוצה הזו עם עזרה מקווה שיעזור לך חטולית

חטולית יקרה, יש לי שניים בצבא אבל לא קרביים רק מידי פעם נוסעים לאיזורים יותר מסוכנים... השלישי מיועד להתגייס באוגוסט לקרבי :( וזה אכן מלחיץ..לא מדברת על זה כל כך בטיפול..דברנו לפני שאמא נפטרה על זה...לא יודעת כבר כלום. כדורים אני לוקחת ..לא הייתה לי כל כך ברירה.וכן מפסיכיאטרית.. בכל אופן מרגישה נורא עם הכל.

האם קלונקס מכיל סריטונין?אם כן מה הוא שונה מציפרלקס?

אקרא שוב..אחשוב על מה שכל אחת כתבה בדרכה. מסובך, לא מובן ומאתגר אולי בתקופה שגם המציאות במדינה כל כך משפיעה עליי ואני לא רוצה לדבר עליה..(אני לא מדברת על זה בטיפול בכלל רק עליי) מרגישה שחזרתי לעבר הרחוק בטיפול ויותר מכך זקוקה גם לכדור... כבר הייתי בסדר, חשבתי שנגמר. הגעתי לטיפול רק כשהיה צורך ועכשיו פגישות קבועות פלוס כדורים. לא מספיק פסיכולוגית עכשיו גם פסיכיאטרית? ואיני מכירה את עצמי..כאילו משהו בזהות שלי שונה ואיך כל זה מתקשר שאמא נפטרה? מרגישה שזה מנותק מההקשר..לא מתחבר לי...לא מדברת בטיפול על אמא.

הי מיכלי, אוכל לשער שהיות שהתגובה הרגשית כל כך עוצמתית בהקשר המוות של אמא עד כדי שהנפש מנסה להגן עצמה באופנים שונים של ניתוקי הקשרים. העיתוי מבקש, בעיניי, את ההסבר. עוד דבר אומר - כמטופלת תמיד חשבתי שאזדקק לשיחות או תרופות, שאני תמיד מועדת. גם אם יש תקופות של 'גמילה' - האפשרות לחזור, להגדיל מינונים קיימת לגמרי ותמיד איתי ולעולם לא 'מאחורי'. כלומר, זה חלק ממני תמיד. גם כשהוא שקט יותר. החולי תמיד איתי. גם כשס"ה לכאורה רגיל. החלקים הבריאים יותר והפחות - ביחד - זה השלם. אחרת - פיצול. בהמשך לנכתב בפסקה הקודמת - אצלי, בהינתן ההיסטוריה, גם קיימת החרדה שאם אבריא או אחלים לא יטפלו בי. את עדיין מבולבלת והלומה - והרי האירוע כל כך כל כך טרי. אצלנו כן מדברים על המצב במדינה, עד כדי שלפעמים מרגישה שלכאורה שוכחים אותי, וגם זה קשור לנאמר קודם. בוקר, סוריקטה

היי סוריק לא כל כך יןדעת מה יהיה עם הכדורים...מה יהיה בהמשך. בינתיים רע וקשה ומפדח אותי. ומפחיד ובעיקר פחד מאיבוד מקום העבודה או שמישהוא יגלה....עבודה עם ילדים מצריכה אדם בריא בנפשו לדעתי. ואם אינני כזו איני ראויה ללמד ילדים.

כלומר אם אתה מאבד את עצמך כמו שאבדתי....אני לא יודעת מה הסיבה שאת לוקחת אבל כשיש בעיה של איבוד קשר עם המציאות מפחיד הרבה הרבה יותר או משהו פסיכוטי זה הרבה הרבה יותר גרוע ממצב נפשי שאתה מודע לו ולא מתכחש אליו....קושי שהכדור עוזר כמו חרדה ודיכאון נשמע פחות נורא והרבה לוקחים...מפחדת ממש שיחזור וכן אודי, "לא חולה לא נעליים" אבל כן מרגישה שהמח נדפק וכן "חולה" או לא בסדר...על כן לא ראויה לכלום.

נכון אמא נפטרה, אבל יודע מה מוזר ולמה אני לא מבינה? כי העצב לא על החסר של אמא. בהתחלה כן, מדי פעם נזכרת ועצוב. אבל העצב העיקרי הוא בכלל עליי...על אשמה ועל איך יכולתי לאבד שליטה? ולמה אני כזו דפוקה שאני לא ממש מתאבלת כמו כולם...ואז אשמה איך אני יכולה להגיד,ככה? כתבת כאילו שאני לא מבינה שאבל צריך שנת אבל...מבינה את זה אודי, הבעיה שאני בכלל חזרתי אחורה ברגשות שלי כלפי עצמי. לא אהובה, לא ראויה ועוד. הבנת? העצבות לא על המוות שלה, לא כמה עצוב שנפטרה ועכשיו אני לבד כי היא איננה. אני הייתי לבד איתה ובלעדיה. מבין? לצערי ממש.....היא הייתה חסרה גם כשהייתה נוכחת בחיים...אז זה לא מובן לי. ולקחת כדור זה אומר שמשהו לא תקין זה לא "אבל"של אדם נורמלי.. ..אל תכעס :( זאת ההרגשה שלי. טוב? מצטערת.

הי מיכל היקרה, את יודעת - גם אני, כזכרוני, חוויתי את אמא כמתה מאז ומעולם גם כשהייתה בחיים. אזכיר בהקשר את ספרו של הפסיאנליטיקאי אנדרי גרין 'האם המתה', ולצדו המאמר של גרנק 'האם המתה, חיה וקיימת'. לינק - https://tinyurl.com/5d73rt38 ראיתי את אמא מתה אחרי שסיימה את חייה. ביקשתי לראות אותה כך. בבית החולים ולפני הקבורה. ברגעים האלו היא הייתה הכי דומה לאיך שחוויתי אותה כל החיים. בראש שלי הדמות הפוגעת שלה עדיין מככבת. חושבת שכדאי לנסות להיזכר רגשית באיזה אופן אמא הייתה חיה מבלי לבטל (ובסדר, גם אני נוטה לבטל בהינף יד). זו, להבנתי, העבודה על פרידות ונפרדות. תקופת האבל והאופי שלו אינו מספר שנקבע מראש. כל אחד ודרכו והמשך שלו. בטיפול שלי עבדנו על ההפרדה מאמא משך שנים ארוכות. התקופה של השנה היא משהו סמלי ומקובל ונהוג. לא חייבות להתלבש על שטנץ מדויק. אני משתמשת בתרופות. בעבר אכן התביישתי כאילו יש עליי כותרת של חולת רוח ומשוגעת כמו שאמא הייתה אומרת עליי בכריזה עולמית. היום - אני מגיעה לבית המרקחת לרוב כאחד האדם, רואים שאני מתפקדת רגיל. וגם נראה לי שאדרבא - מי שנזקק/ תלוי (זוכרת שאודי מזכיר את הערבוב בינהם?) בתרופות ומסרב - הייתי מחפשת את החלקים החולים פה. איתך, סוריקטה

מיכלי זה עדין חלק מהאבל האין אמא שהייתה בחיים לא נתת לזה מקום .. אמא הייתה חלק חסר בחייך , את אבלה את המקום הזה בדרכך את התפרקת כדרכם של אבלים אם את היית מביטה על אשה שמתנהגת כמוך אחרי לכתה של אמה היה בך חמלה אלייה היית חושבת מסכנה התפרקה .. אני התפרקתי בהלוויה בגלל שהתנפצה לחלקיי הפנטזיה שפעם זה יהיה אחרת שפעם היא תאהב אותי . לא הרגשתי געגוע הייתי עצובה על עצמי כל מה שעברתי בגלל שהיא לא ראתה ולא עשתה כלום כל מה שעברתי בגלל שלא הייתה נוכחת . היום לאחר זמן יש רגעים של געגוע אל מי שבכל זאת הייתה , רק אחרי זמן יכולתי להיות במקום שמבין את נסיבות חייה ובמידה מסויימת להשלים ולקבל את המצב הרבה לפני מות אמי עבדתי בטיפול למצוא כמה דברים שהיא כן עשתה כאלה שיהוו עוגן לאחר לכתה אלו מקומות שעד כמה שזכור לי לא הסכמת לגעת בהם , זה בסדר לכעוס על מה שקרה לך על הילדות והחיים אחר כך רחוקה מהמשפחה זה כואב . להיות שם במקום חומל על עצמך אבל זה פחות עוזר להיות במקום שכועס על עצמך אבל גם זה תהליך .. וכן באבל אנחנו חוזרים לדפוסי עבר שכבר למדנו לחיות איתם עד שחשבנו שנעלמו ואינם .. אתך בלב

היי לא יודעת איפה להתחיל.. אוקטובר 7 זרק אותי לסיוטים וכל השדים שנסיתי כל כך לברוח מהם הגיעו בכל הכוח..... חזרתי לאז ואני וחלקי לא מצליחים להפריד בין אז להיום .. יש המון דמיון ואינני רוצה לפרט... מעבר לזה אחת הבנות שלי סיפרה לי שהיא מכרה את גופה(במילים עדינות)... אני לא מצליחה להחזיק את עצמי... בטיפול לא מצליחים להעזר...

הי ינשופית, מובן מאד. גם הדמיון. הקווים המשותפים. עצם קיומו של הטיפול וההתמדה בו, גם הקביעות, גם אם קיימת תחושה שאינם עוזרים - לעתים מסייעת מאד בפני עצמה. כך בעיניי. את מספרת דברים קשים מאד. עצוב ממש. איתך, סוריקטה

ינשופי אהובה מצטערת לשמוע וכל כך מבינה כמה כאב הביא איתו אוקטובר השחור לנו שהיינו שם וברגע אחד מחק שנות טיפול והחזיר אותנו לשם . . כמה כאב נוראי יש על ילדיינו על הדור הבא בתוך תופת החיים ליבי אתך באמת

שירה אהובה לעולם לא נישאר במצב הקיים זה רק ענין של זמן עד שהכל יתחיל להשתפר מבינה אותך מאוד על כל רגשותייך גמני נמצאת במקום הזה לצערי גם הדימוי העצמי שלי כמוך נמוך עד הרצפה מבינה היטב מה זה אומר שנמצאת שם רק כדי למלא צרכים של אחרים וכל הכאב והכעס עולים ומציפים אך אני עדיין לא איבדתי את התקווה שדברים טובים יותר עוד יתרחשו התקווה היא הדבר האחרון שמוותרים עליו שולחת לך חיבוק עם מתאים חטולית

מצטרפת אזכיר את הפתגם שאומץ בשלל שפות - "התקווה מתה אחרונה". גם חושבת שריצוי האחרים תפקידו, בין השאר, להסתיר את החלקים הפחות חביבים שלנו, פן לא יאהבו אותנו באופן שלם. וסביר שמשולבת בכך גם תחושת אשמה. אולי. איתך, סוריקטה

תודה על החיבוק והמילים הטובות

הי ומתנצלת מראש על המילים האלה אני לא מצליחה לשחרר ולהתנחם, ימי הזכרון והעצמאות הרגישו כמו ימי אבל קשים והבנתי שאבל כבד התחיל ב- 7.10 ואין לו סוף או תקווה. הדכאון הולך ומעמיק ואיתו תחושת הבדידות הגדולה התחושות הקשות כלפי עצמי הכעס והקנאה כלפי כל מי שיודע לחיות את החיים וליהנות. אני לא מצליחה ליהנות. רק לקיים חיים לספק צרכים של אחרים ולרצות אחרים. מרגישה שאני לא מושכת בשום היבט. שאני כל כך מכוערת וכבדה ולאה ולא מעניינת. אני רק יודעת להעמיד פנים. הגוף שלי כל כך כואב עד שכל צעד מכאיב לי. למה אני ככה? למה זה לא עובר? האם זה בכלל יכול לעבור או שאין דרך לשנות דברים כאלה, אלא רק לעשות "מעקפים" ולהשלים עם כל זה? האם מה שהתקבע בתהום החסרים העמוקה נשאר לעד? שירה

נשמע קשה. בהחלט שותפה לתחושה הזאת. אך יש תקווה ודברים משתנים מאמינה שגם זה יעבור.

הי שירה מתוקה, משאלת ההתמסרות וההרגשה על פני השטח שאיננו ראויות לנחמה. התחושה שאיננו שוות, שאנחנו דוחות ומכוערות ושלא ניתן לשאת אותנו בשל כובד משקלנו במיינד. מאמינה שאם קיימת משאלה כזאת מקורה באמונה מוחנקת וקבורה של כן היות ראויות על חלקנו הנוקשים מאד ועל חלקנו העדינים יותר, והדחייה מנסה בכל הכוח להסתיר, להעיף את המשאלה היפייפיה והמרככת. להסוות עד כמה את כן מושכת. מבהיל להיות מושכת. כי אז מי יבוא... זוכרת ששאלו אותי מי הייתי רוצה שישלח לי הודעה? לדעתי, זה קשור. לא מצאתי מי, אך המטפל אמר שאולי קיימת בי משאלה שאיזה חלק קבור (בשעתו רשמתי מת ונדמה לי שאודי, תודה אודי היקר, תיקן לקבור) יתגלה. הייתי רוצה מאד להאמין שיש לא מעט רגעים, אפילו קצרים בהם יש הקלה או ריכוך, אך לעתים אינם עולים לפני השטח ברמת המודע, ולעתים קרובות חוט הזיכרון אליהם נקטע וכאילו לא היו קיימים. מישהו או משהו צריך להזכיר לנו אותם. וואלה, הם היו שם. הם נכחו. את כבר יודעת שאני מכירה את הבורות הללו. ותמיד תמיד יש גלים. מה שהיה השאיר חותם ויישאר לתמיד. אך ניתן, כך הסבירו לי, להוסיף חוויות טובות שימהלו את הרע. וכן, עכשיו רע מאד. איתך, מאד, יפה שלנו, סוריקטה

שירה יקרה , אני לא יודעת אני חושבת את אותן מחשבות בימים אלה וגרוע מכך הגוף שבוגד היום מה יהיה איתו כשאהייה זקנה ובכל זאת כמו שכתבה לי סוריקטה נאחזת ברגעים שנעשו מעטים של חיות בתוכי רגעים שיש לי פאשן ללמוד משהו חדש לקרוא משהו מסקרן לחייך גם אם לא עם כל הלב להתאמץ לקום בבוקר האם יש משהו קטן שאת עושה עבורך ?? אני מאמינה שכן אם כן תגדלי אותו לאט בצעדים קטנים תרשי לעצמך יותר כל פעם יותר ..

תודה יודעת כמה אתן מבינות יודעות מה קורה? שום דבר טוב לא מצליח להשאר, לא חיוך או מילה טובה, לא אתגר אינטלקטואלי או סתם יופי צרוף. שום דבר לא נשאר, לא נאסף או מצטבר. רק הדכאון האין והרוע שצובעים את הכל שוב ושוב למרות שאני עיקשת. רק הרע נשאר עיקש כל השאר הופך לאין מתאיין פורח בשניות ואיננו. לא יודעת איך לחבק את הרגעים שישארו רק עוד קצת כדי שארגיש כדי שאלמד מהו ערך עצמי, מהי חמלה. תודה עליכן, כל כך נבונות וקרובות, חברות אמת

את מאוד צודקת לצערי זה יום שנוגע לכולם ועוד לאחר 7.10 כל המדינה באבל צר לי יקירה שאת עוברת כאלה ימים קשים כבדים מנשוא מאחלת לך ימים טובים יותר וקלים יותר חטולית

תודה חטוליתוש יקרה בהחלט ימים קשים של עצב ויש גם רגעים אחרים נאחזת בהם כדי לנשום

המסע כבד ואין איפה להניח ימים קשים של מוות מרחף ואני מתבקשת בתוכי להרפות להניח ואוחזת בפחדים בדפוסים בריק ששואב הבור הזה שננטע בי פעם בעבר פוער את פיו ומבקש אותי ואני מבקשת שיחדל יום זכרון כל כך הרבה זכרונות וכל כך הרבה מוות ימים עצובים

הי אביב ילדה ומבוגרת טובה שלנו, כאן הוא מקום בו מותר לשהות בבור עם מי שמכירות בורות עמוקים כאלה ואחרים, וברגעים מסוימים מאפשרים למצוא חיבוק משותף, שאף לזמן קצר מתיר לשהות באזור הנחמה והתקווה. וישנם כאלה - הרי את תמיד נוטה להזכיר. גלים שכאלה. חלק ממי שאנחנו. אנחנו מכירות היטב אותנו על הייחוד, על הבאגים, ולעולם לא נחליף. טוב שאת, והימים, ובמיוחד אתמול, האין-מעבר בין המועדים השונים כל כך באופיים. שמרי על עצמך, יפה שלנו. חיבוק סוריקטה

כל כך דייקת בדברייך קשה לי להגיע לכאן ובכלל משהו בי לא נותן לי להגיד שבלי קשר למה שקורה במדינה אני עוברת ימים מורכבים מהרגע שהורדתי את המטפלת לכמעט כלום אני לא מאפשרת לעצמי להיעזר אני לא מרשה לעצמי להגיד שקשה מהפחד להתפרק ושלא יהיה מי שיעזור לי להיאסף מן קול כזה ששולט שמקפיא וקול שמקטין שזה כלום לעומת ... כי באמת זה כלוםודברים יעברו ויסתדרו ועדין זה כואב מורכב לי בשנה וחצי האחרונות בהמון מובנים . כואבת פיזית ונפשית בהחלט בגלים מכירה לעצמי שכל גל מגיעה בסוף לחוף קטן ורגוע תודה על המילים החכמות שלך וההזמנה לשהות כאן במקום שמכירים את הבורות . אתך בלב

בוקר טוב לכולן עוד יום קשה מחכה לנו לזכור את כל הנופלים במערכות ישראל הממשלה הזו לא נותנת לנו מנוח ואני שואלת עד מתי...עד מתי עוד יהרגו הילדים החילים שלנו מתי נראה לזה סוף ! עצוב וכואב כל כך כמה עוד אפשר להכיל? ומהכאב הזה שקשה לקום מתחלף ליום של שמחה האומנם? כן יש לנו מדינה שנרכשת בדם ...הדם של הילדים הצעירים התמימים הנאצלים שבמותם משאירים לנו צוואה לא כתובה להמשיך הלאה עד איפה ? לא מבינה את פשר המלחמה הזו שגורמת לחיילים שלנו להתבוסס בדמם ואין עיסקה והשבויים שלנו עדיין לא חזרו מרכינה ראש בכאב גדול מנשוא לזכרם של כל הנופלים חטולית

אתך יקרה מאוד מובנת התחושה

כשאין מילים פשוט מצטרפת למילים שלך. קשה, בשורות טובות🥰 יום עצמאות שמח כמה שניתן.

כשאדם אומר על עצמו: "אני הקדוש ברוך הוא, אני אומר לך לא זה לא". איזה סוג של איבחון יש לזהות עם אמירה כזו?

תשובתך חיזקה את דעתי. אוריה ותודה

את יודעת שלדעתי ממה שנתקלתי בחיים עם שורדי השואה היא אימך אינה היחידה שהתנהגה כך...לצערי הרב מהחיים שבהם גדלתי חוויתי לא מעט ממה שאת כותבת יתכן וזו היתה דרך החיים שלהם כדי לחיות אמי עד היום מתנהגת כמו ניצול שואה והיתה ילדה באותה תקופה אפילו בנשואיה השניים העדיפה את בעלה על פני חיים ממש על הפנים מה יכולתי לעשות ? יקרה שלי גם לך לא היתה ברירה אחרת וגם ממך התעלמו הכאב הזה נשאר חרוט אני מנסה לסלוח לה אחרי הכל אמי כבר בת 89 ואין זמן לחשבונות העבר לא יתן כלום חוץ מכאב מתמשך גם אימי אומרת שהיא מתגאה בנכדיה ובנינים שלה האמת הכואבת היא שאני בכלל לא יודעת מה הפרוש של להיות גאה במישהו אחר חוץ ממנה הכאב שלך עדיין טרי מבינה אך נסי לשים הכל מאחורייך על מנת שתוכלי לחיות חיים בריאים יותר ללא צלקות של אחרים שהשולחו גם עליך חיבוק אם לא מפריע לך חטולית

הי חטולית, אוהבת את דרך המחשבה שלך. ושמחתי מאד שאודי הגיב להודעתך. מכירה הרבה אנשים שהם דור שני, היות שאנחנו בקבוצת גיל תואמת. חושבת שיש שוני מסוים, כי אמא, כנראה, הייתה חולה גם בלי קשר להיותה שורדת. ולא הכרתי עד היום מישהי או מישהו נוסף, כמוני, שהם שורדי MSBP. אשכרה היתוספו למה שאכלתי חומרים רעילים או סמים שלא אמורים להיות בתוך אוכל וגם היה ניסיון עצום לבלבל בין מציאות לדימיון. ועוד דברים שכנראה מוכרים גם מעולמם של צאצאי שורדים. והיא גם דאגה לחרב כל צמיחה או קשר שלי עם העולם בחוץ באופן מאד מובהק. הקטע של הנפרדות ספרציה כן מאפיין יחסי שורדים ודור שני. סיפור הרעל הקונקרטי וסכנת החיים הוא אחד מהמוחנקים. שעות קשות קשות היום. יש סיכוי שאלך להיות עם משפחות החטופים. סוריקטה

לא יודעת להסביר...אבל העצבות באה בלילות, אוכלת הרבה, ישנה יותר ולא נהנית כל כך מזה שאני בעבודה כמו תמיד..אז סימני דיכאון? או סתם עצבות? בכל מקרה אשמה ואכזבה מעצמי על ההתנהגות .... האם זה יעבור? ומה מזה השפעה של כדורים ומה מזה זה אני??? אני לוקחת כן..אוףףף בגללההיפומניה שעברתי זה מה שעצר... ועכשיו זה לתקופה ממושכת ככה הבנתי. חצי שנה. זה המון...ובכלל שונאת את הכדור הארור.. חולת נפש מרגישה עם תוית...למרות שלפי המטפלת שלי "לא זו הייתה האבחנה"

מיכלי שנה של אבל ואת אפילו לא כמה חודשים תהיי שם בחמלה עבורך מגיע לך למיכל הקטנה ולמיכל הגדולה מגיע לך חיבוק והכלה המילים האלה הגנאי גם אם מבינה אותך אין להן מקום את בשנת אבל זאת שנה קשה

הי אנשים, משתפת במחשבותיי וברגשותיי. בכל אחד מימי השואה האחרונים מסופרים על ידי אחי לחבריו וילדיו הימים בהם אמי ואמה עברו את מלחמת העולם השנייה. אנשים שמוכרים גם לי מעולמנו המשותף. ואנשים מתרשמים ומחבקים. ואיכשהו סיפור ההמשך נקטע. לא מדברים על כך שהיו בה חלקים מאד חולים ומסוכנים, והם הופנו כלפיי, וחלקים יפים אחרים הופנו לאחרים, ועוררו בי קנאה, משום שראיתי שיש לה יכולת, רק מולי מתחוללת תקיפה. ונתבקשתי להחניק את הסיפור שלי מולה, כדי לא לקלקל לילדי המשפחה. שיגדלו בסדר סך הכל. ואני, אני ראיתי את החולי שלה מאז שאני זוכרת את עצמי, אבל הסיפור שמופץ לעולם הוא, שהיא ירדה מדעתה רק לעת זקנה. ואני בלב אומרת שהכל היה שם גם קודם. הרבה הרבה קודם. מאד בחוויה שלי. ההסתרה איומה. ואיפה אני. איפה. לאנשים בעולם החדש שלי - אנשים שהכרתי אחרי שנעשתה עבודה טיפולית - יש מעט מושג, וייתכן שהם מאמינים. אבל אנשי העבר והמשפחה בקלות יוכלו לחשוב שאני דפוקה לאללה וממציאה. נרשם גם, בין השאר, בסיפור על אמא, כמה הייתה מתגאה בנכדיה. ועצוב לי, עצוב שהיא עשתה הכל כדי שהבת שלה, אני, לא תוכל לצמוח ולהיות חלק נפרד ממנה. להיות זאת שמתביישים בה. ברגעים של מחשבות כאלה אני רוצה להיעלם. קמתי היום בעצב ושבר רב. סוריקטה

קוראת אותך וכואבת אתך שומעת את הכאב יודעת כמה קשה הימים האלה עבורך ויחד עם זאת ולמרות המחיקון והשתיקה והאילמות את היום מדברת ומשמיעה את קולך וכאבך לעולם . נראה לי שאפשר כבר להשמיע גם למשפחה את סיפורך אולי הגיע הזמן לשחרר את השמירה עליהם ולהתחיל לשמור עלייך יכולה לשתף אותך ממני שאחרי מותה בשבעה שיתפתי את אחיי אני יודעת שהם שיתפו את נשותיהם אחרי מותה אני בחרתי בי אתך בלב

בהחלט עצוב יקרה, את יודעת וזה מה שחשוב! אנשים שקרובים אלייך כיום יודעים ומבינים. את כבר לא הילדה הקטנה. את כמו שכתבת אחרי טיפול...דברים משתפרים. אומר לך שיחסי עם אחיי לא משהו. כלפי חוץ כאילו סבבה..מבפנים רקוב..בגלל הילדות והם גם לא מבינים שהם בעצמם הוסיפו נזק בצחוק והלגלוג שממשיך עד היום. ממליצה- גם לעצמי לראות את האנשים שכן מתקרבת אליה ורואים את הטוב שבי שאני לא רואה ולא ראיתי. חיבוק מתאים.

הי אביב היקרה, כל כך שמחה שכתבת לי. אחי, שגדל איתי, יודע. אך נראה לי שיותר מידי לו להכיל. בנוסף גם את חייו שלו. בפעמים בהן ניסיתי להרחיב מעט - דבריי נהדפו מאד לרוב, ולא מתוך כוונה רעה. הוא מאד טוב אליי. הוא גם זה שביקש שהסיפור שלי יוחנק. הוא עצמו לא היה בטיפול נפשי משמעותי. חברות ילדות יודעות באופן כללי מאד, אם כי מנותק. אחת מהן החליטה לחסום אותי לאחרונה. לא באמת בגללי. זו מופרעות שלה שלא טופלה. אולי קנאה. עניין עם נפרדות. לא יודעת. יש לי פנטזיה שיהיה יום סיפורים של דור שני לשואה. מה עבר עליהם. איך מוטיבים השתחזרו אצלם במערכות יחסים. והשחזורים של עכשיו נוכח התקופה. תודה שבזכותך יכולתי להמשיך לומר מילים נוספות. והייתי רוצה לשאול - אלו תגובות קיבלת, או אם ומה היה המשכי להעברת ההיסטוריה הנוראית שלך סוף סוף. המון תודה מתוקתי, סוריקטה

הי מיכל, כנראה שגם אצלך - את עברת טיפול. אחייך לא. הלגלוג יכול להיות תוצאה של קנאה שלהם. הידע והאמת אצלך והם נעדרים אותו. מבאס מאד. ומסכימה שכדאי לפנות אל האנשים שמקשיבים ומאמינים ולבם וזרועותיהם פתוחות. נראה לי שהעניין שלמטפל יש תכניות לעבור לחו"ל (הוא בכל מקרה איש שחי ועבד שם הרבה) בגלל המצב פה משפיע עליי. חיבוק בחזרה, סוריקטה

מנסה לענות לך האמת שלא ממש קיבלתי תגובות יותר היה חשוב לי שאחיי ידעו, לא שיתפתי את ילדיהם כי מבחינתי זה לא היה רלוונטי. היה לי חשוב שהם יבינו למה אני מי שאני ולא יותר מזה . עברו יותר מידי שנים כדי שיהיה בזה איזה שינוי מהותי . גם לא דיברתי עם אחי על הפגיעה של שנתיים שהוא פגע בי , שוב מאותה סיבה אני יודעת שהוא מתחרט ומעשיו מעידים על שינוי התנהגותי . בתכלס אין לי קשר מאוד הדוק עם אף אחד מאחיי ואחיותי אבל לפחות אני מצליחה לדבר איתם בחגים וכאלה . הנזקים של ילדותיינו כנראה ימשיכו ללוות אותנו השיח הוא סגירת מעגל בני לבין עצמי .