פורום פסיכולוגיה קלינית

היי אורטל את מדברת על עצמך כאלו שתכף תצא ממך מפלצת תרשי לעצמך להיות את ולבקש עזרה יקל עליך מאוד מאמינה שלבעלך לא יפריע כשאת נזקקת לתמיכה ממנו אולי אפילו הוא היה מתאכזב אם היה יודע שכך כת מרגישה ולא משתפת אותו חטולית

את כל כך צודקת, אין לי אומץ... אני באמת מפחדת. אולי באמת אם אני אתן להכל לצאת אני אשתגע?

ויש כאלה שרואים שליחות יש כאלה עם רעל בעיניים ויש שרוצים להוכיח עצימות אבל שלי צנוע ומתוק הרבה רוך וענווה סובל בשקט וקשה לו ואני מרחוק בו מביטה לעזור לא יכולה. הוא צריך ללמוד/להתחשל כך נאמר לי אך הוא עדיין ילדי הקטן תמיד יהיה ואני אצטרך להגמל מהפינוק שנתתי לו, ממעט אחריות כי כעת הוא אחראי על חיים של אחרים ועל חיו של עצמו, וקשה לו מה אומרים אודי? מה אומרים ואיך תומכים? עד מתי נגדל ילדים צעירים ללוחמים נועזים? קשה ועצוב שכך... קשה לו ולפעמים הוא נשבר בטלפון ולי נשבר הלב שילד בין לילה לגבר הופך...

איתך בלב מיכל יקרה, גם אני גייסתי בן לפני כמה חודשים, וכל כך מבינה. שלך שירה

היי, אני בת 26, נשואה שנתיים ונמצאת בטיפול כבר ארבע שנים בעקבות ילדות מורכבת. הקושי שלי הוא כזה: אני חוששת שאני חשה עוררות מינית ביחס למטפלת שלי וכן לעוד דמויות אימהיות שנוכחות בחיי. אציין שבקשר עם בעלי שהוא אדם מקסים הנושא הזה סבוך מאד ומעורר אצלי אימה ורתיעה. מה זה יכול לומר? זו סטיה? יודעת שהכי נכון לפתוח זאת בטיפול אבל אין לי אומץ. מה יכול לגרום לכזה דבר? תודה!

אני מפחדת מהצל של עצמי, יש לי סיוטים בלילה, בעלי מדהים ומנסה לעזור לי ואני מפחדת שימאס לו יום אחד, הוא אומר שהוא רוצה שאני אגיד, שהוא רוצה להיות איתי שקשה לי, מצידו אני יכולה להעיר אותו בלילה שאני מפחדת, אבל אין לי אומץ, כל הזמן אני רק דאגת שלא יראו שרע לי שלא ידעו שקשה... אני יודעת שלא בריא לחיות ככה אבל יש בי פחד שאם אני אגלה כמה כואב לי כולם יעזבו אותי או שיהיה משהו רע לא יודעת מה, אני מפחדת שבכאב שלי כל כך גדול שאף אחד לא יוכל לעמוד לידו, גם לא אני.

אבל אני לא יכולה לדבר את זה ליד מי שאני מכירה ויודע מי אני!

לעולם אין צורך לבקש סליחה מבינה שיש כאב שקשה לדבר אותו ואפשר לצעוק אותן הבמה כולה שלך גם ברעש וגם בשקט שלך השקט הכואב שומעים אותך טוב שנכנסת טוב ששיתפת טוב טוב טוב לידך כאן ללא מילים חטולית

תודה יקרה על המילים החמות .

כמו שכתבתי כבר , חוויתי אבדן כואב מוצאת את עצמי במצב הזוי שאין לי מרחב לדבר את האבדן הזה מרגישה שהסביבה שלי שבעה מלשמוע וזה באמת לא שייך אליהם אמרתי היום למישהי שהרכבת עברה ורק אני בתחנה נשארתי מאחור.. זה טלטל אותי מקצועית , מרגישה אבודה , מלאה ברגשות קשים מול עצמי גם עם ההגיון יודע אחרת .. אני כותבת הרבה ופוחדת לחשוף יותר מידי כדי להשאר מקצועית ואתית ויחד עם זאת מרגישה שצריכה לצעוק את זה לעולם כואב לי עצוב לי אני מתגעגעת אני כועסת ואני מבינה סליחה שאני ככה .. צועקת בלי קול עם הרבה מילים

אביב יקרה שומעת את הצעקה השקטה בקול רם... שומעת את הכאב והאובדן...שומעת את החוסר אונים.. שומעת... איתך אביב יקרה

תודה על המקום ומרחב הנשימה

יכולות להיות פרשנויות רבות למה לא הגבת להודעה שלי.......אצטרך לבחור בזו שמרוב הודעות לא שמת לב. 😥

הי כבר הרבה זמן שלא מצליחה הנה גם אני כאן קשה לי כמו לכולם הגוף שלי צורח החורבן הבלתי נתפס אובדן האנושיות האכזריות גם מהצד שלנו זה כל כך לא אפשרי כבר ערב תשעה באב חורבן בית שלישי שמרו על עצמכם שירה

מיכלי מאמי צודקת כרגע אין תחושת ביטחון בארץ בכלל כולנו באותו מצב ואבא ברור שזה מפחיד בתי חולים מחלות... מאחלת לך שאביך יחלים וירגיש טוב יותר שיחזיק מעמד עוד המון שנים מבינה את הפחד שלך הלוואי שתכתבי שהוא כבר מרגיש טוב יותר איתך חטולית

רציתי לכתוב לך תודה שהגבת..ואבי יערוך בדיקות אז נדע..

היי אורטל אין לי ממש עיצות כדי לומר לך אולי יש לך חברה קרובה שאת יכולה ללמוד יחד איתה ? את נשמעת בחרדה בגלל הקושי נשמע לי די הגיוני מקווה שתמצאי דרך להרגע אולי זה יעזור חטולית

תודה חתולית!

הי כולם, ככה הם אצלי ימים מעורבבים. טוב ורע היגייני ומטונף עדין וגס אבל הנה זיהיתי אפשר קצת לתפוס את עצמי ולעצור. קצת. הסביבה בחוץ, האווירה במדינה, באמת דואגת לערבב טוב טוב (מציאות ודמיון, אמת ושקר, אני וזולת ועוד). אחזור ואומר שלא פשוט לשמור על שפיות בימים אלו. המוות של אבא חזק על פני השטח ובעומק. רחצה מידתית לפעמים יכולה להיות טקס הפרדה יעיל. בעייפות (כי שבועות השינה זוועתית והכאבים קיצוניים) סוריקטה

הי אודי, הערבוב עליו דיברתי הוא מצב בו אין הגדרה ברורה ואין הפרדות. באינטגרציה יש הגדרה והפרדות וזיהוי והם דרים ביחד ומתקשרים ביניהם. ויש שלם. הערבוב שאני מדברת עליו הוא די המצב התמידי בו הגעתי לטיפול, שהיה מצב רע מאד מאד, ואפילו לא הבנתי עד כמה. היום למדתי לשיים, שזו כבר הגדרה והפרדה וגם לתת מילות מפתח לרגשות, מה שכלל לא ידעתי אז. לא ידעתי לזהות אותם. והיו אלו שנים של למידה כואבת. בפועל - למשל - לאחרונה היו במשך כמה ימים מפלי ביוב שהגיעו אלינו מבנין סמוך עד שתוקנו. ניקיתי, אך הלכתי בתוך הבוץ ונכנסתי עם הנעליים הביתה. בסחרור. חוסר השינה תרם לשטויות שקורות. וגם ייתכן שבעיות השינה ששוב צועקות, למרות שהן מטופלות, הן תוצאה של המצב פה. אני נתקלת בדברים כל הזמן ונחבטת והמון נשמט לי מהידיים בימים אלו, ולכן, למשל, יודעת שאסור לי לעסוק בפעולות שבהסתברות גבוהה תגרומנה לפציעה או תאונה. ועם כל הזהירות - קורות תקלות. אסכם את מה שחביב - אהבתי ממש את הניסוח 'גרסת בטא' וחייכתי :-) תודה, ממש, סוריקטה

"הַכֹּל מַיִם" 11.8.2024 לֹא רוֹאָה.. טוֹבַעַת ? מְרִימָה רֹאשׁ מָטָר לַלְּחָיַיִם מַרְטִיב הַשְּׂפָתַיִם מָלוּחַ מִטִּפְטוּף הָעֵינַיִם מוֹשֶׁכֶת הָאַף מוֹרִידָה מַבָּט בַּשְּׁלוּלִית מִשְׁתַּקֶּפֶת הַכֹּל מַיִם אָמַר תָּאלֵס לא יודעת מה עובר עלי.. שוב- אשתוק אבל למה? למה שאשתוק כשהלב שלי יוצא מהגוף מהכאב? רוצה לצרוח דדדדיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי תפסיקו כבר להשתגע כבר עם כל ההרג,הרציחות, המוות נהרות של דם דייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי

ומה עם רשת ביטחון אישי? יש טיפול ויש כדורים...אוף. אבל אין תחושת ביטחון שיהיה בסדר ואני אהיה בסדר. אבא שהוא מבוגר מאוד מתחיל לחלות פתאום וצריך אותנו יותר.. לא יודעת אם יכולה לעמוד בזה..שוב בתי חולים ובעיות..אוףףף שלא ימות שלא לא עכשיו!!! לא בקרוב אפילו..... אוף...מרגישה אודי שאני חסרת אונים והחוסן הנפשי שכל חיי חשבתי שיש לי ואני יכולה להסתיר כשרע לי ..מתפוגג. כבר לא חזקה כזו..בעצם חלשה. ממש חלשה :(

אודי :(((((( לא יכולה יותר.. הנרצח היום בבקעה הוא יהונתן דוייטש ,הנכד של חיים דוייטש ,פסיכולוג קליני ידוע שהיה מנכ"ל מכון סאמיט שנים רבות.. :(( מכירה את חיים מקרוב.. לפני שנים רבות הבן של חיים נהרג בצבא.. עכשיו הוא אב שכול וסב שכול.. יוצאת מדעתי.. לא יכולה יותר עם הכאב שיש פה במדינה הזו.. ואמא צביה בארה"ב כבר קרוב לשלושה שבועות.. היא אמורה לחזור בסוף השבוע אבל לך תדע מה יקרה עד סוף השבוע.. ייתכן שחברת התעופה תבטל את הטיסה שלה, ייתכן שיסגרו את השמיים הרמטית לתעופה אזרחית, ייתכן שכשתרצה ותוכל לחזור לארץ לא יהיה לה כבר לאן לחזור כי לא יישאר פה כלום. אודי ,לא יכולה יותר.. באמת.. גם לך אני דואגת כל יום כשאני שומעת על הגליל העליון. יודעת שאתה בגליל התחתון בגילון.. כל כך בא לי להגיד לך תעזוב את הצפון עד שהעולם יחזור לאיזה סוג של שפיות .. הרי העולם חייב לחזור מתישהו לשפיות. לאיזה איזון.. הלוואי.. מתישהו בשבוע שעבר כתבתי שיר מבקשת לשתף שִׁיר צִפּוֹר בּוֹדְדָה 7.8.2024 מִתְהַפֶּכֶת מִצַּד לְצַד הַלֵּב מִתְנַדֵּף הַגּוּף מֵת הָאַהֲבָה פּוֹרֶשֶׂת כְּנָפַיִם.. שִׁיר צִפּוֹר בּוֹדְדָה אודי.. לא יודעת מה להגיד.. אשתוק....

זה התחיל לפני מעל שנתיים סבלתי מכאבים וזיהומים בגוף הרופא שלח אותי לאסותא לערוך בדיקה מאוד מסובכת אך לשם כך הייתי צריכה להיות במצב גופני מסוים כדי לעמוד בקריטריונים של אסותא ולא הבדיקה מתבטלת .. כך גררו אותי כל חודש מחדש שאני לא עומדת בקריטריונים המתאימים בסוף גם לרופא שלי נמאס לחכות ושלח אותי לבית חולים מסוים ששם כן אפשרי ואכן התקבלתי והבדיקה נערכה קיבלתי סוג מסוים של כדורים שהיו אמורים לפתור את הדלקות רק שזה לא עזר בכלל בדיעבד התברר שהבדיקה הזו לא נותנת תשובה ברורה ולכן גם הטיפול לא השפיע שוב הוחלף לי בית החולים באסותא במקום אחר שם מטפלים בעיקר בבעיות שלי עברתי שם בדיקה אחת ושוב התוצאות לא ברורות אצטרך לעבור שוב את אותה הבדיקה כעת בהרדמה אך כמובן לפני כן יש עוד סידרה של בדיקות לעבור וזה כבר טרום ניתוח שיקבעו אם הכל מתאים ורק אחר כך יקבעו לי תור לקחת מכל המקומות ביופסיות כשיגיעו התוצאות יחליטו ניתוח או.. המצב הזה מלחיץ אותי בצורה ממש קשה לא יושנת בלילות מה שגם כך לא הייתי רק שכעת סרטים רצים לי בראש כל הזמן והמצב בבית ממש לא משו מה שגם לא מאפשר לי לפחות פינה אחת שקטה והמצב בארץ לא מרנין מה שכולם כבר יודעים ... יהיו לא יהיו טילים? יתקפו מכל החזיתות או מה ?? עצוב לי נורא ומפחיד לי נורא המתח הזה גומר אותי לגמרי חטולית

קשה...לא כל כך יודעת להרגיע. רק אומר שקראתי והבדיקות וההמתנה והכל בהחלט קשה. תודה ששתפת אותנו. חיבוק וישיבה לצידך. מקווה שהבדיקות לפחות יתנו כיוון איך לטפל.

הי חטולית, מעמסה סבוכה ומורכבת מכיוונים רבים. אוף. אולי גם לך יש תחביב קטן? או משהו, שאפילו חלקית, גם מאד חלקית, יכול להרחיב את הלב ואף אם לרגע קט? חיבוקים, נשמע כבד ממש וחונק ומצמצם ומהמון אופנים, ויש את הפורום פה :-). הנה משהו חמוד, לא? איתך, סוריקטה

יקרה שומעת את המתח החרדה את הטרטור האין סופי של המערכת ושומעת אותך נלחמת לא מוותרת כל הכבוד לך אתך בלב

אני רוצה לשתף קשה לי לא יודעת אם בגלל הפגישה האחרונה אצל המטפלת שלי או בגלל תשע האב שמתקרב, יש לי מועקה בחזה קושי לנשום, בשבת הרגשתי חלק מהזמן בענן אני בוהה יותר מתמיד וקשה לי להתרכז בלימודים שזה ממש קשה. יש לי מבחנים ואני לא יכולה להתרכז והבטחתי לעצמי שאני גומרת בשנה הבאה את התואר הראשון אני חייבת להצליח! שאלתי אם אני יכולה לקחת ריטלין שיעזור לי, אפילו שאין לי ADD אבל אמרו לי שהריטלין יכול לגרום לי להתפרצויות חזקות כי הכדורים שאני לוקחת עכשיו לא יהיו יעילים עם ריטלין אוף איך אני לומדת?

תודה רבה אודי!

היי אורטל אני גם בתקופת לימודים, וזה קשה עכשיו עם הקטנה שלי בת 9 חודשים. מה שאני עושה זה: בודקת מה ה"דד ליין" שלי לסיים את החומר, ורואה כמה נושאים יש לי ללמוד. ואז אני מחלקת את זה, כי לראות מלא חומר בבת אחת זה מלחיץ. אני רושמת לי איזה נושאים אני צריכה ללמוד כל יום, כל פעם קצת, ולומדת רק את הנושאים האלו. תקראי לעצמך את החומר, זה עוזר לזכור כשאת שומעת את עצמך, ואחרי שאת קוראת, תנסי להגיד בע"פ עפ"י הזיכרון שלך, ותבדקי אם צדקת, ואם יש דברים ששכחת. ככה הרבה פעמים עד שתדעי טוב, ואז תעברי הלאה. ככה תעשי כל יום - את הנושאים שהקצבת לעצמך. בהצלחה!!

תודה רבה ברבורית אני ממש מתקדמת בחומר!

אני נמצאת בטיפול מזה כחצי שנה, וזאת הפעם הראשונה שלי בה אני הולכת לטיפול. יש לי קושי מסוים למצוא את דרכי לכסא המטופלת, דווקא משום שאני מכירה אותו היטב הרבה שנים מהכיוון השני (אני מטפלת שנים רבות). הטיפול התחיל טוב מאד עבורי, והרגשתי שהוא מחזיק אותי היטב. הרגשתי לראשונה עד כמה הייתי זקוקה להחזקה הזאת. לאחרונה היה עימות ביני לבין המטפלת שלי, שבו לראשונה הרגשתי שהיא לא מצליחה להחזיק את הטיפול, וזאת היתה הרגשה קשה מאד מבחינתי. הרגשתי לא מובנת, תחת ביקורת, אולי לא רצויה...פתאום פגשת חד נטישה שלא ידעתי על קיומו אצלי. דיברנו על הדברים, והתחושה שלי היא שאנחנו מנסות למצוא את הדרך החוצה מהעימות, ולהתקרב. השבוע היא ביטלה את הפגישה, וקבענו מועד אחר (באותו שבוע). יום לפני הפגישה החדשה- היא כתבה לי וביקשה שנמצא מועד חדש. הציעה פתרונות לא מעטים, אבל אף אחד מהם לא היה מעשי, או לא היה מתאים בשבילי ( באמצע יום עבודה שלי, בטלפון, ביום שישי בבוקר). בסופו של דבר אמרתי לה שנדלג על השבוע, ו פגש בשבוע הבא. אני מסתובבת עם תחושות קשות, ולא בטוחה שהן מוצדקות. גם מרגישה שאני ממש לא רוצה להכנס כרגע לעימות חדש, וקצת פוחדת ממנו, כי היא לא הצליחה להחזיק היטב את הקודם, אבל שקשה לי גם ההרגשה שאני לא יכולה לספר לה מה היה קשה לי. בתוך הדיון, שכולו היה בווטסאפ, על ביטולי הפגישות היא לא שאלה מה שלומי, איך זה מרגיש לא להפגש השבוע, לא התייחסה לכך שהיא זאת שמבטלת פעמיים... בסופו של דבר אני זאת שכתבתי לה שאני בסדר, שהיא חסרה לי, אבל שאני יכולה לחכות, כי כבר הרגשתי שאני רוצה להנכיח גם את מה שלומי... אני חוששת שנוצרה תחושה שאני זאת שלא מוצאת מועד לפגישה, כאשר היא זו שביטלה, פעמיים. וכמובן שמשהו מתוך פחד הנטישה צף שוב... לא נתתי לכל מה שאני מרגישה מקום בהתכתבות שלנו, כי לא הרגשתי שהיא מתעניינת בזה. אני לא בטוחה איך להתמודד עפ הנושא בפגישה הבאה, אם בכלל. פוחדת להכנס לעימות נוסף ולא רוצה בו. ומרגישה לא טוב עם כל מה שהיה... אשמח לייעוץ!

מחזיק- זה מעניין שהרגשת שהטיפול מחזיק אותך ושהיה עימות והמטפלת שלך לא הצליחה להחזיק מה צריך להחזיק? אולי כדאי שעל זה תדברי בפגישה הבאה? על ההחזקה שאת צריכה? או על הפחד מהעימות. (כי הפחדים- שלי לפחות, שומרים עלי מכל הכאב והרגשות שקשה לי להרגיש, בעצם מכל מה שבגללו התחלתי את הטיפול, אולי גם אצלך זה ככה?) בהצלחה לך! אולי עזרתי לא יודעת.

תודה, אורטל. כן. זה בהחלט נמצא בבסיס של מה שאני מרגישה, והדברים מדוברים ברמה מסוימת, ויחד עם זה, אני מרגישה צורך להיות מאד זהירה סביב עימות נוסף, כל כך מהר, איתה. ובכל זאת- מרגישה שלא הגיוני לא לדבר איתה על מה שהרגשתי כשהיא ביטלה לי פעמיים ברצף. זה מוגזם לעשות עניין מהביטולים? בסך הכל, גם אני מבינה שדברים קורים לפעמים וצריך לבטל. זה הגיוני וזה בסדר. אבל זה שהיא לא התייחסה בכלל לאיך זה עלול להרגיש אצלי...

היי.. מכירה את התחושה הזאת של ביטול מצד המטפלת שנותנת הרגשה שאת זו שלא יכולה למצוא זמן ולא היא...הייתי בסרט הזה. כעסתי עליה נורא! והרגשתי דחויה...אבל פתחתי את זה בפניה ולכל מטבע יש שני צדדים...ומנסים לפתור קונפליקטים בטיפול לא? אוכל רק לומר שאין ברירה אלא לפתוח הכל לשם כך הטיפול..לא לפחד מעימות, מה הדבר שיכול להיות? היא שם בשבילך..

הי דידי, רגשותייך יכולות ללמד הרבה על עולמך הפנימי. משערת שניתן לקחת בחשבון את אפשרות ההשלכה על המטפלת. המומלץ תמיד הוא לספר בדיוק את מה שרשמת. כמו שאומרים כאן הרבה - להדפיס ולהביא לטיפול. כן, מפחיד. ויש סיבה שזה מעורר חרדות. אולי התבוננות במראה מאיימת. ובסיכוי טוב שהדברים נוגעים בנושא מפתח. לב. גם לא חושבת שניתן להתכונן מראש. היי כמו שאת. כמה שאת יכולה ובקצב שהנפש תתיר. סוריקטה

את צודקת מאד! תודה, מיכל. הייתי אצלה שןב היום, והדברים נפתחו בזהירות אבל בכנות. אני מרגישה הרבה יותר טוב עפ זה.

תודה רבה! חשבתי באמת להדפיס ולקחת את הדברים איתי... הצלחתי היום לדבר איתה על זה, ואני מרגישה הרבה יותר טוב. תודה!

בני בן 24 בחור איכותי, חכם, מאז שהיה צעיר היו לו קשיים חברתיים, וחבר אחד או שניים שגם אותם "איבד" בדרך...בכללי הוא מאוד חברתי, ורוצה חברה, כשהיה במילואים נהנה מאוד מעצם זה שהיה מוקף באנשים והרגיש חלק מקבוצה, אני יודעת כי מאוד היה רוצה ליצור חברויות . הוא לא משוחח איתי על העניין אך אני מודעת לכך, (גם בלי שידבר אני מרגישה אותו ומודעת לכל מה שקורה איתו) כאמא שלו מאוד כואב לי לראות אותו כך, האם יש פתרון, מה ניתן לעשות , הרי ככול שגדלים בגיל , נושא החברתי נהיה קשה יותר....תודה רבה

היי סימונה! זה כל כך יפה שאת חושבת ככה על הבן שלך ודאגת לו זה לא מובן מאליו! אם את חושבת שהבן שלך סובל מגיל צעיר מבדידות חברתית, יכול להיות שיעזור לו (אם הוא רוצה לטפל באתגר שלו) ללכת לטיפול חברתי השאלה ממה הוא סובל? יש לו חרדה חברתית או קושי בהבנת ניואנסים וכו'? כיום יש מכונים שמתעסקים בקשיים חברתיים שיכולים לעזור המון לבן שלך! האדם הוא יצור חברתי מטבעו! ויש היום פתרונות יעילים מאוד! שעוזרים ונותנים לאדם אפשרות לחיות חיי חברה פעילים! בהצלחה

הי, באם הבן ירצה ומבחירתו - ישנן, למשל, פעילויות קהילתיות. חוגים בקבוצות, שאולי יוכל להשתלב בהן. גם אם חלקית. ישנם מקומות וסוג עבודה בהם יכולה להיות התאמה לאי אלו קשרים. כלב, הטיולים איתו והמפגשים בין בעלי כלבים, גם יכולים לעשות עבודה טובה שמייצרת גשר לתקשורת בין אנשים. האפשרויות שציינתי לקוחות מעולמי. סוריקטה

כן יודעת שנכנסתי מאוחר ויש לי דברים לשתף כבר חוכחת בדעתי כבר כמה שבועות לשתף אך לא הצלחתי עדיין גם כך הכתיבה קשה לי בגלל הראיה מקווה לכתוב בקרוב עדיין לא סגורה על. בשבוע הבא יום תשעה באב יום לא קל מאחלת סופש רגוע ושקט למרות שהצפון ... חטולית

מיכלי מאמי פחדים הם דבר טבעי ביותר אם מרגיש לך טוב עם הכדורים למה לא להמשיך ? דרך אגב כל המדינה שלנו על כדורים את לא יוצאת דופן מרגישה שאת זקוקה לחיזוקים של המטפלת לא כדי לדבר על העבר לדבר על ההווה לדעתי יכול להרגיע אותך תרגישי לדעתי מוגנת ויותר יציבה דרך אגב על איזה שיר את מדברת ? בהצלחה חטולית

כנראה שאת צודקת. להרגיש מוגנת ויציבה וואו..כל כך מרגישה שחייבת את זה. רשת ביטחון...פעם בשבוע אולי לא מספיקה לי כרגע💔😥 תודה יקרה.

הצלחתי להחזיר איזון לנשמתי וגם לקרוא מעט כאן ברבורית ברוכה הבאה סוריקטה מיכל חתולית וכל מי שכאן טוב שאתן מצליחות עד כמה שניתן לשמר שגרה . ההווה לא פשוט וקשה עד מאוד להיות באיזה איזון מזכירה לעצמי וגם לכן שבסוף כל גל מגיע לחוף .. בקיצור לכל דבר יש התחלה אמצע וסוף ..זה אמצע מאוד ארוך מה שקורה לנו אבל זה יגמר יום אחד ונהייה אחרי .. אתכן בלב

יקרה שאת מבינה את הקושי בהרגשה לאבד אדם קרוב וזה יכול להיות כל מי שקרוב לא חייב להיות בן משפחה מספיקה הרגשת האובדן צר לי יקירה חטולית

תודה לך

תודה על השיר. חייכת אותי ;) נושמת...אני מקווה שגם אני מספיק חזקה. מאז שחוויתי היפומניה אני חושבת שאין לי חוסן, שכן ינצחו וישברו אותי עוד דברים...לא יודעת אולי בגלל זה אני מפחדת לפתוח שוב בטיפול דברים חדשים/ישנים. עדיין עם כדורים אז אולי הם יגנו עליי באיזשהו אופן? האם גם הטיפול יגן? אודי...פוחדת. מרגישה חסרת ביטחון..כנראה שאגיד למטפלת שלי את זה..רצוי שתדע בטח תגיד...לא יודעת. מרגישה ילדה קטנה ללא רשת ביטחון מספקת....

הי אודי, שמחה על התשובות שלך, אודי, היות שמה שמושמע לי (או כך אני נוטה לזכור או לספוג) הוא לברוח מכאן, או, לפחות, לייצר אלטרנטיבה נוספת. ואני אכן נוטה לשגרה מסוימת, ותחביבי הטבע שלי, ובשנה הבאה אשוב לעבוד כרגיל למרות הכאבים. קיוויתי שאולי תהיה הקלה במעמסה, אבל, בין השאר, זו שנה שפחות קל בה להרגיש חופש, לא כל שכן לשכמותי, שהעניין די מובנה אצלה. התינוק שאהיה איתו חמוד ואהוב ביותר. ואגב, דווקא כי העולם החיצוני תוקפני למדי, רגשות החמלה בי מתעצמים. בכל אופן - בקצרה - תודה על התשובות המרגיעות. חיבוקים לכולם, סוריקטה

שאני כאן נכנסת קוראת לא קוראת סליחה בנות יקרות . יש בי המון מילים שצריכות מקום ואין מקום להניח אותן ימים מורכבים מעבר לרגיל חוויתי אבדן לפני שבוע אבדן קשה של אדם יקר מאוד לליבי הוא לא בן משפחה ואני לא יושבת שבעה . המערכת מבחינתה היה נגמר. הייתה לי ציפייה לאוזן קשבת ללב מחבק התאכזבתי ..נסגרתי בתוכי קצת בת חמש קצת בת שישים ... אני יודעת שאני צריכה עזרה לצאת מהלופ שנכנסתי אליו וממש לא יודעת איך .. הכאב הזה גדול עלי .. אני יודעת שלא ממש ברורה .. הייתי צריכה להניח מילים להדהד החוצה את הכאב הזה שחונק לי את הנשמה .. יודעת שכאן אפשר תודה עליכם ותודה אודי וסליחה שבאה ככה גולמי לא מעובד בימים מורכבים כל כך..

הי אביב יקירתי, בעיניי, לא יצא לך כזה לא מעובד, כמו שאת חושבת :-) קשה מאד מאד לאבד מישהו קרוב כל כך, שאת לא יכולה (כנראה) להיות חלק קרוב ממעגל המתאבלים 'רשמית'. בדידות נוראית. עצוב. איתך, סוריקטה

היי אביב, קשה לאבד אדם קרוב... וכמו תמיד המקום הזה נותן איזשהו מרחב למילים. מוזמנת.

תודה

את מכירה את זה שאת מסתירה משהו משמעותי במקרה הזה .. הסיבות והקרבה לנפטר.. והתחושה שבגלל הסוד אף אחד לא באמת יכול לראות / להבין ... אז כן בהחלט מסכימה שזה לא היה כזה לא מובן .. ובהחלט לא פשוט אבל מצאתי את האיזונים ודי חזרתי לעצמי וטוב שאת ..

אוף אני רוצה לברוח מהטיפול אני כל כך מפחדת, יש לי פגישה מחר, מצד אחד אני רוצה לספר מה עבר עלי מצד שני אין לי כוח לזה אין לי כוח לכלום אני רוצה לבטל את הפגישה וזהו אבל מפחדת לחזור למצב הקודם- בלי טיפול אני יודעת שלא טוב לי אבל אין לי כוח, אולי בכלל אין דרך לעזור לי? אולי ככה אני וזהו?

הי אורטל, מצטרפת לאודי. בנוסף, החרדה שלך מובנת מאד. וגם המחשבה שאינך בת טיפול והלך עליך היא משהו מוכר. רק הזמן יאמר. הרבה זמן. ואזכיר גם שהישגי הטיפול (הארוך, הממושך והקשה) הם חלקיים תמיד. ראשית - את נשארת מי שאת באופן כללי. שנית, יש אזורים שמגלים שהם גמישים יותר וחל בהם שינוי יחסי מסוים, ויש אזורים נוקשים יותר שלעתים צריך לקבלם. ושוב - זמן. סוריקטה

היי אורטל :) גם אני בדיוק כמוך! אני מאוד חוששת ללכת ודחיתי את זה המון, כמה שנים... (עדיין לא הלכתי אבל יהיה לי תור בקרוב), אני מרגישה שפשוט אין ברירה, חשוב מאוד ללכת.. מה שעוזר לי, זה לחשוב בעוד תקופה מסויימת, (אחרי שכבר נעבור כברת דרך בטיפול), כמה התקדמנו. אני בטוחה שיעזרו לך, אל תבטלי, בהצלחה!!

מיכאלי מאמי בנים בצבא והמצב והמתח משפיעים די על החיים של כולנו מה דעתך על השיר אנחנו נשארים בארץ אנחנו נשארים לא יודעת אייך להוריד לכאן שירים חושבת שאת מכירה ואולי שיר אחר לא יודעת מקווה שהתקופה הקשה הזו תחלוף בקרוב חיבוק לבנים החיילים שלך הם החיים של כולנו שיחזרו הביתה לשלום חטולית

תודה חטולית...נשארים בארץ כן." אין לי ארץ אחרת". מצב מורכב.

קמים לבוקר של עוד פיגוע, והפעם בחולון. ואנחנו, עם המוסר המעוות שלנו, פינינו את המחבל לבי"ח... מזעזע.. מעצבן.. איך אפשר?!

תודה רבה על העצות שלכן בנות, וגם לך אודי, מאוד עוזר לי לשתף, והעצות כמובן עוזרות מאוד. תודה רבה :)

אכן המצב במדינה מלחיץ, קשה מאוד, לא יודעת איך המדינה הזאת שרדה עד עכשיו.. מאוד רוצה להיכנס יותר ולהגיב לכן, הקטנה שלי מעסיקה אותי הרבה ואין לי כ"כ זמן... :) אבל חושבת עליכן הרבה. ממני ברבורית

הי ברבורית, נהדר שהקטנה מעסיקה אותך. נהדר ממש. סוריקטה

חיכיתי. שתעלה...יודעת שזו תקופה לחוצה ואתה בוודאי עסוק. אך טוב שעלו הודעות זה מרגיע קצת. אני מותשת בעיקר. עייפתי מהכל....וגם נמאס מלחץ תמידי במדינה הזאת... אני לא מאמינה שאני עוד מעט אמא לשלושה חיילים בתקופה הזאת למרות הפרשי הגילאים...פשוט כולם אצלי חותמים קבע :( הגעתי למצב שגם לי בא לעזוב את הארץ למרות שלא באמת אעזוב כרגע עם שלושה חיילים.. די מייאש המצב..ושוב חושבת עבר/הווה/עתיד..הכל מלחיץ אותי ועייפתי כבר מלהיות קפיץ מתוח...יצאתי לשחות שזה מרגיע אותי בדרך כלל והמחשבות כששחיתי ...אוף. לא הרגיע הפעם. יש לך מילת עידוד אודי? כי עייפתי. אולי שיר עידוד? אתה טוב בבחירת שירים...תודה מראש.

מיכל היקרה לא פשוט. באמת מרגישים שהאדמה בוערת מתחת לרגליים ורוצים לעזוב, רק מי הבטיח שבחו"ל יהיה יותר שקט? יש גל אנטישמיות גדול בעולם... צריך להיות חזקים, מלוכדים.. יחד ננצח :)

הי כולם, הודעה נוספת אין אנו יודעים מה ילד יום. ובימים אלו פחות פשוט לשמור על השפיות, אף שדווקא אנו ידענו לשרוד בסביבה רדיואקטיבית. והנה המנגנונים בפעולה - היום מתחיל מוקדם בטיול בוקר שיגרתי ואיתור ליקוט של יצורים חיים קטנים, שאני מגדילה במיינד. מי יודע מה ייתרחש עד שההודעה תפורסם. סוריקטה

מבינה אותך ממש....כמה טוב שיש יצורים עדינים כאלו. אלופה שאת שומרת עליהם. והם עלייך ;)

הי אודי וחברות, אולי עייפתי מתחושת אימה. כרגע על פני השטח רגשות עצב ותבוסה. 'הם' ניצחו. בחלומות החוזרים שלי הן נפרצים גבולות המרחב שלי, בקלילות וזלזול ואני אפס בלשמור עליהם, והן 'אמא' אומרת שהיא לא אוהבת אותי ולעולם לא. ממשיכה לי בעולם הצמחים ובעלי החיים העדינים. ובבדידות. ואני פוגשת אנשים. וכן מנסה להשתלב בקהילה. סוריקטה

אודי, אני חושבת שלנבור בעבר גרם לי לכעס על אמא שלא הייתה ברגעים הקשים שלי איתי. לא הבינה אותי ויותר הקניטה נמאס לי לכעוס ובמילא היא לא כאן וזה לא יתקן........אני פחות כועסת ויותר מחשבות וזכרונות. יש גם רגעים טובים לא רק רעים. סגרתי מעגל ככה חשבתי. וכנראה שלא ממש...האם יועיל לפתוח שוב דברים? היא כבר לא כאן כדי לענות...למרות שאני ניסיתי בעודה בחיים וזה לא ממש עבד. ואולי עדיף להתמקד בהווה בכלל? בכאן ועכשיו... ויש עוד את אבא...שבכלל לא בעיניין לדבר איתי על עבר ואצלו הכל בסדר. ניסיתי, גם איתו אבוד... אז ההווה עדיף. והעתיד לא ברור ומלחיץ .. אז הווה ..להתמקד בהווה זה לא קל. לא יודעת אבודה בין עבר הווה ועתיד...

לדפוק את הראש בקיר או במה שזה היה זה קלסיקה? מצטערת שכך נפרדתם חשבתי שאולי עוד תהיו בקשר טלפוני לזמן מה עד שתמצאי מחליף/ה כעת מבינה את הסחרור שלך ואת הכאב שלך יפתי שלי ולא נראה לי שעל זה דיבר המטפל שעזב קחי לך את הזמן לארגן לעצמך את החיים מחדש חיבוק חטולית

הי חטולית, קלאסיקה במובן היתולי (אני וההומור שלי, אבל גם רציני) - שאירוע של חבטה מתרחש בול ביום בו התבטלה פגישה. הקשר ימשיך גם אם חלק מהזמן יעבוד במקום אחר ולא בארץ. אני בסדר. המכה ההיא נרפאת. וזה לא בראש בכלל. כלומר, המכה הפיזית. הימים ימים קשים, וגם ימי בין המצרים, נאחל בשורות טובות, סוריקטה

היי אגם מה שהיה בעבר היה בעבר היית נתונה ללחצים מההורים להפסקת טיפול כמה חבל שכך מאמינה שכיום את יותר מוכנה להכנס לתוך טיפול כשאת לוקחת מראש שלא יהיה קל תני לעצמך הזדמנות לפחות להתחיל הפעם ממקום אחר ממקום שאין בו לחץ לא רצוי ותנסי לזרום אשמח אם תעדכני מה קורה איתך חטולית

היי שיניתי את השם:) זאת אגם לשעבר... אני מנסה טיפול חדש דרך מטיב- נראה מה יצא מזה... מחר יש לי פגישה. פרפרים בבטן!!!

אני עם עצירת שתן שלא יוצא הכל ואני לא אוהבת לעשות דברים ולהשקיע שאני ככה כי אני שותה הרבה ולא יוצא הכל ומרגישה שהגוך לא מיתחלף וכל הפסולת איך אני יאהב את עצמי

הי לאודי ולכולם רציתי לשתף מתי שאני רואה יוטיוב וסטורי או טיקטוק ואז מסץכלת על אנשים ברחוב אני חושבת שרק מי שהוא ברשתות הוא לא מיסכן ומי שאין לו סירטונים הוא מיסכן כי הוא לא משתף דברים לכולם מה עושים אני מרגישה בחילה

אני חושבת שיש יופי באדם שרואה את עצמו שווה בלי סרטונים, שיודע שהוא שווה גם בלי שכל העולם ראה אותו ומגיב לו... בימים כמו שאנחנו עוברים כל אדם שקם בבוקר הוא מוצלח! הוא לוחם! אני מאמינה שבכולנו יש המון טוב! לדעתי אדם מסכן הוא אדם שלא יודע כמה הוא שווה! גאולה את הרבה יותר מסרטון! גם אם לא כל העולם יודע את כמה את שווה, את צריכה לדעת את עמוקה- כמה אנשים חושבים יש בימינו טוב שאת מסתכלת על העולם, ככה את יכולה להבין מה חשוב וטוב באמת אם כל העולם הוא רק סרטונים אז גם לי יש בחילה! אבל הוא לא!

בעלי אמר שהוא רוצה שנעשה משהו מסוים כל שבוע (משהו שאני בכלל לא מעוניינת בו), אבל זה תלוי במשהו מסוים, שאם הוא יקרה, נעשה את זה. דיברנו על זה וקשה להגיע לעמק השווה. והוא אמר שאנחנו סתם טוחנים מים כי לא בטוח שזה יקרה. אבל מבחינתי זה משהו שממש קשה לי לעשות אותו (זה נשמע שטויות אבל זה באמת לא, אני לא בטוחה אם מישהי הייתה מוכנה לעשות דבר כזה, ועוד כל שבוע, וזה גם משהו שאמור להימשך יומיים רצופים)... והוא גם גורם לי להרגיש הרבה רגשות אשמה אם לא נעשה את זה. מרגישה שממש קשה לי... :/ איך לא לחשוש מזה?

וואו אני כל כך מבינה גם לי זה קורה המון שאני לחוצה מדברים שלא ברור שיהיו בכלל מה שאני הייתי עושה זה ככה- אומרת לבעלי שיש לי קושי אפילו שלא ברור בכלל אם יהיה משהו או לא יהיה- לי קשה ככה, ואני מבקשת שלא נחליט מה עושים אלה נחליט שנדבר כאשר יהיה רלוונטי לדבר, אז נחליט... ועד אז לא סיכמנו כלום... אני ראיתי שלדבר פתוח עם עלי זה הכי עוזר...

זה לא היה מופנה רק לסוריקטה... רציתי שתרגיע לא יודעת. אבוד .

הי, סוריקטה מטושטשת. רצף של לילות עם שינה באיכות ירודה מאד. ביום בו הייתה אמורה להיות פגישה עם המטפל נחבטתי ויש לי סימן כחול גדול וכואב ונפיחות. כל היום התנגשתי בקירות קונקרטית. ברכתו לפני הפרידה הייתה לשמור עליי מעצמי. הוא ידע על מה הוא מדבר. מה שיש לי לומר עליי לרגע הוא מפגרת. אבל שורה תחתונה - כאובה וחסרה. לילה טוב. הלילה אגדיל טיפה מינוני תרופות (זה בסדר ומאושר) כדי איכשהו להשתקם קצת. סופ"ש נעים. סוריקטה

מצטרפת למה שנאמר. שמרי על עצמך. נשמע מהורהר ומעורער משו... בעצם אני מהורהרת ומעורערת גם בעצמי...זה מובן, הוא עזב וזה קשה וחסר. איתך ❤️

היי אני נפגעת טרור (פוסט טראומה), לפני כשנה הפסקתי טיפול כי ההורים שלי אמרו לי שהו מזיק לי, לא רציתי לעזוב וכעסתי על ההורים שלי, בסוף עזבתי כי לא עמדתי בלחץ של ההורים היום אני מודה להם על זה! ואני רוצה להבין הייתי בטיפול עם פסיכולוגית קלינית במשך חצי שנה ובמקום להתקדם המצב נהיה רק יותר גרוע! הגברתי כל הזמן מינונים של התרופות והרגשתי רע יותר, עזבתי את העבודה... ונכנסתי לדיכאון, אבל בטיפול עצמו לא היה משהו חריג הרגשתי שיש קשר טוב עם המטפלת והכל תקין עכשיו אני רוצה ללכת שוב לטיפול כי ממש קשה ואני לא יודעת מה לעשות לא רוצה להרוס לעצמי שוב! איך אני אדע אם הטיפול טוב לי???

הי אגם, לא בטוחה שאסכים באופן גורף, במיוחד אם מדובר על משך טיפול קצר (שנה וחצי זה קצר בעיניי). טיפול בנפגעי טראומה, ככל שאני מכירה, הוא טיפול קשה וארוך. לפחות בתחילתו, כשנוגעים בעומקים נחבאים אפשר שנראה שישנה החמרה במצב. להבנתי, התמדה ועקביות בתהליך הארוך הם שיכולות לסגור מעגל שלם. לקיטוע, במיוחד אם הוא פתאומי וחד יכולה להיות השפעה מזיקה. אולי הטיפול ההוא היה פחות מתאים, איני יודעת, אך אם מה שעברת בטיפול ההוא יחזור שוב בטיפול חדש, באם תנסי, אלו נקודות שאולי חשוב להתמקד בהן. אזכיר עוד, שבעבר, היו קרובי משפחה שלי, שהביעו דיעה שלילית במיוחד על הטיפול שלי. 'עוזר' ממש. בלשון סגי נהור, כמובן. אוי לי לו הייתי עוזבת בגלל המשקל שהיו תופסות דעותיהם ולא הבנתי הנפרדת. ייתכן שבמשפחתך קינאו. לא יודעת. סוריקטה

תודה סוריקטה אני לא יודעת אם משהו קינאה בי, המצב לי לא מרנין. אולי אנשה שוב ללכת לטיפול... אין לי מה להפסיד...

אמרו לי אולי לנסות טיפול בגישות שמתאימות לטראומה אבל אני ממש לא התחברתי הרגיש לי מטופש להזיז את העניים מצד לצד (EMDR) לא מאמינה בזה...

בכל אופן סוריקטה יקרה, כל כך קשה שהמטפל יעזוב...ההכנה לפחות חשובה. והשיחות איתו על זה גם. מקווה שאולי תחפשי אלטרנטיבה? חשבת על זה? אולי הוא יוכל לעזור בזה וזה יקל? חטולית, נשמע קשה המאבק היום יומי...מקווה שיהיה קל יותר ובריאות טובה!! לך ולבעלך. ברבורית, ברוכה הבאה. ולי קשה לראות רק הווה...הארץ מתפרקת וגם לי מתחשק לגור כבר במקום אחר. למרות שיודעת שזה לא ראלי עם שלושה בנים בצבא. ומצבי הנפשי ..אוף. וקצת חזרתי אחורה לגבי תחושת העצמי שלי..פקפוק באני ומי אני בכלל??? פחד תחושות של פחד מהעתיד גם של בני שהולך לצבא גם של המדינה וגם שלי. ...איך אפשר בכלל לחשוב רק הווה???

הי מיכל, גם אם צמחנו, קורה שישנה נסיגה. חלק מהעניין. מזכירה שאת עדיין שרויה במצב עדין נוכח הנסיבות. שינוי לטובה על פני ציר הזמן יכול לומר שהפרעות מטרידות הן סוג של מאחורינו, רק בחלק גדול יותר של הזמן ביחס לעבר. ההיסטוריה והתגובות האוטומטיות שם ולתפיסתי והבנתי - תמיד חלק מאיתנו, אירועים בעלי משקל מביאים לחזית וחזק על פני השטח חלקים פגועים וחשופים. וזהו. כרגע, אני לא חושבת על האפשרות של מגורים מבחירה אישית במקום אחר. סוריקטה המסוחררת

הייתי עם בעלי בחו"ל...במקום מהמם בהרים ירוקים, נהרות והרים מושלגים זה המקומות שאני הכי אוהבת....וכשאפגש עם הפסיכו' היא תרצה לשמוע כמו כלם שהיה נפלא! שנהנתי מכל רגע....אז לא בדיוק וזה חבל ועצוב בעיקר... פעם ראשונה שלא ממש התנתקתי. והיו לי גם מחשבות על מה שעברתי, על הטיפול, הרהורים...לא חשבתי שהטיול יעשה לי את זה. כלומר יגרום לי להרהר ולחשוב. קשה לי עם עצמי. קשה לי לאבד שליטה שזה מה שאומר כשאתה במצב נפשי מעורער, אני מפקפקת בעצמי יותר, ביכולות שלי..איך לא להיות בחוסר אונים?, מחשבות בהאם ניתן למנוע בעתיד? שלא יקרה שוב...הסבירות לצערי עולה שאם קרה פעם יקרה שוב..מה זה אומר עליי? מי אני? השתנתי....ואני בעיקר מפחדת. אני יודעת שארצה לנסות להוריד את הכדורים וזה יהיה רק בעוד חצי שנה ובפיקוח. לא אתן לעצמי להיות ללא פיקוח זה ברור...בינתיים אני מפחדת מהעתיד....

הי מיכל, איכשהו לעתים השחרור קורה בלי שאנחנו מרגישים. כשהשומר נרדם ומאפשר לדברים 'פשוט' לקרות. באופן פרדוקסלי, כאשר אנחנו מנסים להשיג אותו 'בכוח' זה כנראה יעבוד פחות. אם כי לא תמיד. לפעמים אנשים עושים משהו בלי ממש לרצות, ורק בדיעבד מגלים שהוא טרם באופן חלקי או מלא יותר. אומר גם על הטיפול והישגיו. הם תמיד חלקיים. תמיד אנחנו במקום מועד לנפילות. שיפור יחסי נחשב כאשר הנפילות מתרחשות (ותלוי נסיבות, כמובן) בתדירויות נמוכות יותר, פחות גועשות, ומשכן מתקצר. אף פעם לא משיגים שלווה מוחלטת תמידית. אי תלות מוחלטת, ואחרי המוות אין לזה משמעות עבורנו, לתפיסתי. או שאין לדעת. ואנחנו חכמים בדיעבד. איתך, את עדיין באבל. עדיין טרי. זה בסדר. סוריקטה

תודה. מה שמוזר איני מרגישה באבל על אימי כלל... :( מה זה אומר עליי??

באמת נשמע עצוב האם הקשר שלכם ימשיך כמו עכשיו? או האם יתנתק לאחר שיעבור לחול? לא יודעת מה לאחל לך במצב כזה גם לא יודעת כמה זמן תוכלי רק להמשיך לטפל ביצורים האלה ... האם שקלת אפשרות לפנות באין ברירה למטפל/ מטפלת אחרים? הלוואי שתמצאי תשובה טובה שתעזור לך להמשיך הלאה חטולית

הי חטולית, הקשר עם המטפל יוכל להימשך, באופן כזה או אחר, הוא גם יהיה בארץ מעת לעת. אם כי אני די שונאת שיחות זום. היצורים הקטנים זה עונתי. הם גדלים מהר ועפים הלאה ועם הסתיו הכל חולף. בשלב זה אין שיקול של מעבר למטפל אחר. או מטפלת. תודה אהובה, נקווה לטוב. היצורים הקטנים איכשהו נושאים באופן חלקי וזמני את התקווה הלאה. תודה יפתי, סוריקטה

שבוע טוב, המטפל שלי עובר בהדרגה לחו"ל. הוא תמיד היה על הקו. זה לא חדש. ואני מרגישה עצב ובדידות ותעיה. ממשיכה עם היצורים בגדלים השונים. שבוע אור, סוריקטה

אנחנו איתך.

תודה סוריקטה

שלום, בכל פעם שהבת הבכורה (29)מגיעה אלינו הביתה יש תחושה של לחץ, מתח, ואפילו לפעמים אוירה לא משהו, אני רואה שגם לאחים שלה זה לא נעים, עם אחותה בת ה28 היא כמעט ולא מתקשרת, ומול האחת הקטן בן 25 יוצאות לה רק ביקורות עד כדי כך שלפעמים הוא לא נשאר לידינו כשהיא נמצאת. מאז שהייתה קטנה , הייתה "מפרידה" את עצמה מהאחים שלה, למרות שאנחנו כהורייה תמיד הטמענו בהם שיש חשיבות גדולה לקשר טוב בן אחים.היא גרה עם בי זוגה מחוץ לבית מעל 6 שנים והם מגיעים אלינו אחת לחודש, גם כשמגיעים היא דואגת שהם יהיו מחצית מהזמן בחדר...כאמא זה מאוד מציק לי, אני ממש לא יודעת מה לעשות בעניין

לצערי עסוקה מאוד עם בעלי שמצבו הבריאותי ממש לא טוב הוא רזה מאוד עד כדי כך שבקושי עומד על הרגלים הוא מועד כל הזמן וגם מעבד שיווי משקל ונופל בקושי אוכל ממש עצוב לראות אייך מגבר שעבר המום שעות ורק בגלל האישפוז וכל מה שעבר שם נהיה כמעט שבר כלי הוא צריך לעבור כעת בדיקת גסטרוסקופיה לראות מה לא בסדר בקיבה שגורם לו לרצות להוציא כמעט כל מה שנכנס לפה המצב קשה אך לא מעבדת תקווה שלפחות בספטמבר כן עד אז יוכל לעבור את הבדיקה תודה לכל מי שקראה עד כאן ערב נעים לכולם חטולית

חטולית היקרה המון חיבוקים. מקווה שיעבור בשלום וירגיש טוב במהרה, וזה כבר יהיה מאחורייך.

חטולית יקירתי - מתח ודאגה ולא פשוט בענייני הבריאות. וגם את סובלת. נקווה ביחד. איתך, סוריקטה

יש לי תינוקת בת 8 חודשים וחמותי כל הזמן מתערבת לנו בדברים שקשורים אליה.. היא משווה אותה לעוד תינוקת במשפחה (בת 7 חודשים) ואומרת כמה שהיא מתקדמת יותר ממנה: התהפכה לפניה, זחלה לפניה, ומאשימה אותי שאני לא מספיק משקיעה בה ובגלל זה היא מתפתחת יותר לאט (וזה לא נכון).. בנוסף, היא גם רוצה שאני אפסיק להניק אותה, אשלח אותה למעון, ואצא לעבוד. בעלי עובד אבל מפריע לה שאני יושבת כמו "פרזיטית" בבית ומגדלת את הילדה... כבר מזמן, אני ובעלי החלטנו שמעתה והלאה אהיה עצמאית, כי אני לא מעוניינת להיות שכירה שוב, וגם בעלי תומך בנושא.. אז עשיתי קורס תסרוקות כדי שאוכל לעבוד מהבית, וזה מפריע לה כי היא רוצה שכן אהיה שכירה.. מה אומרים לה? להתעלם? לענות? מה עושים? זה ממש מציק... היא כל יום כמעט מדברת איתי על זה.. ואני כבר משתגעת..

הי ברבורית וברוכה הבאה, כל אחד אדם נפרד. דרך משלו. רצונות משלו. קצב משלו. הפרדה היא עניין לא פשוט לפעמים. סוריקטה

שבוע. כמעט שכחתי את הסיסמא לכאן. שוב נקטע לי פרק זמן מהזיכרון השבוע. דלת הכניסה לדירה הייתה פתוחה כל הלילה ושוב נעלם לי התיק. האבידות האלה מטרידות. וגם החלומות בהם אמא (הדמות שאצלי בראש) חוזרת ואומרת שהיא לא אוהבת אותי ואין סיכוי שתתייחס אליי. כאבי הגוף כרוניים כבר שנתיים. מבאס. השינה שוב גרועה יותר. והחדשות, האגרסיות בעולם... ועם זאת - מתעסקת עם יצורים חיים ועדינים. וגם גורי אדם. אם כן, שבוע טוב