פורום פסיכולוגיה קלינית

אני הלכתי לראיון עבודה ולא קיבלו אותי המראיינת אמרה שאני ביישנית וזה לא נעים זה אומר שגם לא ירצו להתחתן איתי?

עצוב. קשה. וזהו. מחכים.. איזה דבר זה לחכות למוות הא? לך תדע כמה זמן..שעות? יום? יומיים??? מקווה שתעבור בלי כאב ובקלות..זהו.

וואו אודי.... תודה. 🥰

פשוט איתך, סופיוּת. ממש צובט בלב. סוריקטה

למה בנות לא מתקשרות אליי אבא שלי אומר חי תיתקשרי לחברות שלך אבל למה הן לא מתחילות זה אומר שהן כנראה לא רוצות לדבר...ועוד שאלה למה אני מעלה בקבוצה של העמותה שלי סירטון של אח שלי שמנגן ואף אחת לא הגיבה הן ראו את ההודעה

הי אנשים, מנסה, מנסה למצוא מילים ומשערת שתהיינה מבולבלות כפי שאיני יכולה להתמקד או לתאר לאחרונה. מניחה שהבלבול שאצלי מעצבן אנשים, כי איני מצליחה לכוון. סיפרתי כאן על כאבים גופניים. אני לא ממציאה ועד שמעזה לומר בכלל שכואב, ויש בי חלק שכאמור גם אינו נותן לכאב תוקף וזה המסר שכנראה עובר החוצה. לאורך השנה האחרונה ויותר, ניסיתי כל מני טיפולים אלטרנטיביים וגם הנחיות ממקורות שונים וגם תרופות ולא הצלחתי להיעזר בכלל. אדרבא. עבדנו בטיפול על פנייה למומחה רפואי ומבחינת הרופא - הכל בראש. והאמירה הזאת סגרה אותי יותר וגרמה לי לרצות לצפצף עוד יותר. עולם פנימי עולם פנימי עולם פנימי. אז לשם מה ישנן אינטראקציות עם החוץ? לשם מה ישנם טיפולים מסוגים שונים אם העולם הפנימי לא סופג ועמיד בפניהם? אני באמת לא רוצה שיגעו בי יותר ולהיעלם. :-( סוריקטה

אעדכן שאני מנסה טיפול תרופתי שאמור להפחית כאבי שרירי שלד. ייקח זמן שאדע אם מצליח לסייע במידה מסוימת. רופא הנפש שלי אומר שייתכנו כאבי גוף קיצוניים ממש שמקורם נפשי (והרי אני כבר יודעת). יש לי משאלה לנוח מהכאב, שוב, חלקי במידה שמתאפשר. וגם לעזאזל שאצליח להרגיש מוטיבציה למשהו. לא קל פה באופן כללי. וויש מי לאק, סוריקטה

רציתי לשאול אותך אני עוד מעט מתחתנת אבל לא יודעים מתי כי אני מיתמודדת ומתחתנת עם מיתמודד והוא יישן כל היום כי הורידו לו תרופות בבת אחת ועכשיו הוא חזר למינון הרגיל אבל לוקח לו זמן ואמא שלו אומרת שהוא כל היום יושן ולא מסוגל להתחתן אבא שלו גם ניפטר כי הוא הלך לכבוש פצועים בעזה יהודים. לפני כמה חודשים ורציתי לשאול אם אני יכולה לעשות איתו שיחת וידאו השאלה היא אני מפקפקת לעשות איתו כי שאלתי אותו אם הוא רוצה הוא אמר לא צריך מה זה אומר לא צריך?ואז פתחתי את הוידאו והראתי לו את החדר ואז הוא גם פתח והראה את עצמו ואני הראתי רק את העין שלי כי התביישתי שלא יראה אותי ולא יאהב אותי דרך הוידאו מה הוא יחשוב

שלום, בעלי אמר משהו שפגע בי. אמר משהו בעקיפין שנתפס בעיני שאני לא חלק מהמשפחה שלו. שיש אותי ואותו, ומנגד יש אותו ואת ההורים והאחים שלו. כשהסברתי לו, טען שזו לא הייתה כוונתו. כששאלתי מה הייתה הכוונה, הוא לא ידע להסביר. אמר שסתם אמר, שאין משמעות. בעיני יש משמעות ודברים לא נאמרים סתם, מילא הייתה לו פרשנות אחרת למה שאמר, אבל לא. עבר כבר חודש וזה עדיין יושב לי בראש. אני מרגישה שאני מתחילה להתרחק ממנו ושאין דרך חזרה. נעלבתי מאוד. מבחינתי כולנו משפחה אחת, ולשמוע את זה גרם לי להרגיש מופרדת. התקשורת שלנו טובה, דיברתי איתו על זה, הוא פשוט לא לוקח אחריות על מה שאמר. וגם אם ייקח אחריות, קיימת בי כבר צלקת. מה אפשר לעשות?

מחשבות בוקר יום רביעי - לו העולם ובפרט עולם האינטרנט היה איכשהו דומה למקום הצנוע שפה. בקצב שלו, תמיד עם אישור מנהל. אה, אולי היה פחות מעניין, איטי מידי, אין ממש אקשן. וגם - הממממ, לא רץ פה אוקיינוס של כסף. התרגלנו, וסף הגירוי והריגוש עולה ועולה. ורק כך אנחנו לכאורה מרגישים חיים. תקועה בימים אלו ואומרת לעצמי שוב ושוב שהעולם גדול עליי וגם שצריך לעשות סדר. מעין משפטים שיוצאים מהעומק ללא פילטרים ואין לי מענה. כן עושה דברים, בקצבים האיטיים שלי, עם זאת בעולם הפנימי בימים אלו מרימים ראש חלקים עוצרים מפעם. אנרגיות ודחפים מוגבלים מידי. ובהקשר לתחילת ההודעה - היכן כן אמצא מרחב משחרר. ולא הרסני. יצא מעורבב. דרישת שלום לכולם. סוריקטה

אני כחצי שנה בטיפול דינמי ראיתי המון שיפור במהלך הטיפול אבל לאחרונה נוצר לי כעס על המטפלת שלי אני מרגישה ממנה התנשאות אם עולה נושא לדיון במהלך השיחה היא ישר תמיד יודעת מה הכי נכון ותגבה במחקרים וכו אותי אישית זה מתיש ברמה שאוותר על דעתי כי אין לי כח להתווכח איתה כי היא יותר חכמה ויודעת ממני וזה גורם לי להרגיש ה״טיפשה״ ולא יודעת חשוב לי לציין שאני לא נתקלת בהרגשה הזאת בעוד סיטואציות בחיים אני יודעת שהכי נכון יהייה לפתוח את זה מולה אבל די ברור לי שזה ישר יושלך עלי מה כביכול ״בעייתי״ אצלי שגרם לי להרגיש ככה מעין לופ כזה שבו תמיד הבעייה תהייה אצלי יש מצב שזה באמת נכון והבעיה אצלי כי בכ״א אני המטופלת והיא המטפלת יודעת יותר אבל זה גורם לי ממש ריחוק עד לרצון להפסקת הטיפול מה אפשר לעשות? אשמח לעצה

עוד יום ככה הם מתחילים בתחושה קשה של החמצה ויאוש תהומי מלחמה בחוץ ומלחמה בפנים לא יאמן חוסר אונים חוסר יכולת לנוע ולעשות דברים הכל כואב גם האצבעות המקלידות יום שני

שלום, רציתי לדעת עם מותר לפסיכולוגיה שלי להסתיר מימני את ההבחנה שלי?

שלום רב, אני נוטלת כבר שנה ויאפקס 150 מ"ג כדור ביום בגלל התקפי חרדה, עד כה מרגישה שמאוד עוזר ולא היו תופעות לוואי. לפני כ-3 חודשים ממש עם תחילת המלחמה, התחילה לי עצירות וקושי רב ביציאות, משהו שלא קרה לי לפני וגם לא שיניתי הרגלי אכילה או ספורט שעלולים לגרום לכך. האם יכול להיות שזו תופעת לוואי מהויאפקס? למרות שעבר כ"כ הרבה זמן מאז שהתחלתי לקחת אותו?

אני מתביישת לשים תמונה בפרופיל שלי בוצאפ כי כל מי שיראה אותי מכיר אותי ויחשוב שאני לא חברותית או מופנמת דרך התמונה ואולי גם בגלל התמונה לא ירצו לדבר איתי..? אני מפחדת בתוך תוכי אני כן רוצה לפרסם גם באתר הכרויות אבל מיתחבטת עם עצמי כי לא ירצו לדבר איתי קרה כבר פעם שמישהו ראה תמונה שלי והפסיק לדבר איתי באתר הכרויות

שלדעתי זה וואו שאת כן מחוברת לווצאפ וכן נרשמת לאתר היכרויות. בכלל לא מובן מאליו. סוריקטה

היי, אני בחורה חרדיה, לאחרונה פנה אליי בחור במייל ומעוניין להכיר וכו'. אני מצד אחד יודעת שחייבת לנתק איתו קשר כי הוא בטח מחפש דברים מסוימים אבל למרות כל מה שאני יודעת בשכל אני מוצאת את עצמי עונה לו ומתכתבת איתו. חוץ מהידיעה שהוא בעצם אולי אדם שלילי אני חשה יסורי מצפון כי קשר עם בן לפני החתונה הוא איסור חמור. אני מתחבטת בתוכי ועוד שנייה משתגעת. אשמח לעיצה ותושייה מה אני יכולה לעשות. תודה רבה

הי, רוצה לשאול את מנהל הפורום ואת המשתתפות(/ים?) אני מחפשת פסיכולוגית קלינית לטיפול. אם אני משערת נכון, ולפי הידע שבשרשותי, להערכתי הבעיה נובעת מיחסי הורות ראשוניים לא מספיק ממלאים או מותאמים. (קביעות האובייקט, דימוי עצמי, זהות עצמית וכו'). רוצה להתייעץ, א. האם ניתן לטפל בזאת בצורה מיטבית בלי להיכנס ליחסי תלות/הזדקקות עמוקים? (לדוגמא: ללמוד ללכת ליד ה'בור' ולא להיכנס אליו) ודבר שני, כיצד אני אדע/תדעו האם המטפלת מתאימה לי? מודה מאוד לכל מענה! מעריכה את זה...

קיבלתי מענה.

תקצר היריעה מלספר כאן את כל תולדותיי וגם לא ארצה לפרט בפורום פומבי כזה , אני רוצה לפרט בקצרה כדי שהד"ר יוכל להמליץ לי מה לעשות: אני גיי בן 40, אני מיואש מיואש מהחיים, עברתי התעללות נפשית והתעמרות מספר פעמים בחיים שלי מצד מעסיקים/אנשים בעבר, אני סובל מהמקצוע שבחרתי , אני בחובות עתק וגר אצל המשפחה, אין לי ילדים או זוגיות וגם לא הייתה מעולם ( ביליתי את חיי במסיבות וכו'), אני בדכאון בין היתר על כל הרקע הזה- ניסיתי לאורך השנים שלי טיפולים אצל פסיכולוגים/עו"ס קלינים לתקופות מסוימות. הטיפולים לא צלחו או שהחזיקו לתקופה קצרה. ניסיתי לאחרונה גם תרופה פסיכיאטר - התרופה לא עבדה לא שיפרה במאומה את מצבי והפסקתי אותה. אני בודד מאד,אני כל הזמן חולם על מפגשים עם אנשים עם חברים מהעבר. זה פשוט נורא לאן שהחיים שלי התגלגלו. אני מתעורר כל יום ובוכה על מר גורלי. אין לי כרגע 500 שח להוציא על טיפול בודד של פסיכולוג והאמת גם אם היה לי לא בטוח שזה היה עוזר לי אני כבר לא יודע למי לפנות. אני לא בטח לאיש מקצוע ברמה נמוכה שהוא "פסיכותרפיסט" ללא ניסיון רציני ו/או השכלה רצינית כי מניסיוני כל האחרים לא עוזרים. חשבתי לעבור לחו"ל אבל אי אפשר לעבור כשיש פה הלוואות וגם אין לי מקצוע שם- זה לעבור כדי להיות פועל שחור , אי אפשר לעשות כלום. אני באין מוצא. זה מוציא אותי מדעתי, כל דבר זה הוצאות כספים אדירות וכשאין לי הכנסה אי אפשר לעשות כלום- לא לקבל הכוונה מקצועית לצורך הסבה - לא שלא ביררתי, ביררתי המון ולא הגעתי לשום מסקנה, לא לקבל טיפול, כלום כלום כלום. ובבקשה לא להפנות אותי לטיפול בחינם דרך הקופה כי כידוע אין תורים וגם הרמה של המטפלים שם נמוכה.

אני ניכנסת לחנות נעליים ולא יודעת מה לבחור הכי יפה גם בגדים תכשיטים כל הנושא הזה גם כל דבר שצריך לבחור בו אני לא מודעת מה לבחור

כי שכשאנחנו בוחרים בדבר אחד, לעתים אנחנו צריכים לוותר על דבר אחר. במיוחד אם שני הדברים סותרים, או, למשל אם ישנה מגבלה. במשאבים או זמן, למשל. אחרי הבחירה עלולה לצוץ חרטה, למשל, או שאלות כמו מה היה אילו. בנעליים תכשיטים ובגדים אפשר להחליף וגם זה בתנאים ועד גבול מסוים. בדימיון ניתן להחזיק את כל האפשרויות גם יחד כל הזמן. במציאות - שהיא לרוב קובעת - בדרך כלל לא. שיטת האלימינציה (להוריד בהדרגה את מה שאת מוותרת עליו, או לא רלוונטי ולהשאיר פחות אפשרויות) יכולה לסייע במקרים מסוימים. נניח - אם אין משהו במידה שלך, או אם משהו נורא יקר מעבר לתקציב. אני די עונה לעצמי ורושמת גם לכולם, גם אם אינך מתייחסת לדבריי. האם את רוצה או צריכה נעליים בגדים או תכשיטים? האם את בכלל הולכת לחנויות האלה מבחירה שלך, או כי מצפים ממך? אני, למשל, מרגישה שיש לי מספיק, או שפחות מעניין אותי, ואני בכלל לא מחפשת להשיג משהו מאלה. וגם כשיש צורך לחדש כי מתבלה (נעליים בעיקר) יש סוג אחד שאני מקובעת חוזרת עליו כל השנים. אבל אני אדם אחר ובגיל אחר, משערת. ואיך את מתייחסת ליד שנייה? האם כשאת בדרך, קורה שאינך יודעת להחליט אם לפנות לכיוון אחד או אחר, לחזור לאחור או להמשיך ישר, לצעוד או לנסוע, או בכלל לאן להגיע? כלומר, אין תכנית או יעד? הנה החלטתי להקליד הודעה כאן לפורום ולשלוח. וגם את. ללמוד להיות מי שאת, בנפרד מאחרים, הוא נושא מורכב לטיפול ארוך, לדעתי. מקווה שאת נעזרת בטיפול נפשי. יפה, בעיניי, שיש לך משאלה לזהות את עצמך. ככל שאני מבינה. לבחור בעצמנו אומר גם לקחת על כך אחריות. עולה בי מחשבה שיכול להיות שכן יש לך משאלה מקבילה שיבחרו בשבילך או ינחו אותך וייתכן שאת זקוקה לתמיכה. סוריקטה

הי בתחושה הכוחות הולכים ואוזלים הריק משתלט חוסר היכולת להבין את הכאן והעכשיו ותחושת האין אונים המתמשכת. הבקרים והבכי על מה שקורה על האסון ונראה שגם על עצמי בתוך עצמי בתוך האסונות שלי. מרגיש כמו רחוב ללא מוצא ובתוך התחושות האלה הבדידות כל כך גדולה. כאילו איש לא יבין וממילא אני לא מצליחה למצוא את המילים ממש. אולי אתם מבינים ממש בלי כל המילים בלי שאסביר אתם יודעים למה אני מתכוונת. קשה לי כל כך. ואני לא מצליחה להסביר אפילו לעצמי. שלכם שירה

הי שירה, אובדות לנו המילים, אנחנו אבודים ומבולבלים בעצמנו, המדינה מוצפת בדחפי מוות שהולכים ומתעצמים. חושבת שניתן לסכם את הכל בשלוש נקודות. שהן אין מילים ואוקיינוס של בליל מילים ומחשבות וכאוס בה בעת. או צעקה צרחה מאד מאד ענקית. שקבורה בפנים מתחת לשכבות של הריסות (אגב, האסון המזעזע המתמשך). איתך, סוריקטה

היי אודי אני הולכת לשיעור מסוים בתורה עם רבנית ותמיד יוצא שרק בעלת הבית שאצלה הוא נערך נמצאת ואני והרבנית אז תמיד שהרבנית מעבירה את השיעור היא בקושי מסתכלת עליי וכל השיעור מיתבסס על בעלת הבית שהיא חמש שנים מעליי משהו כזה בגיל. אני ממש נעלבת הרבנית בקושי מתייחסת אליי וכל הדוגמאות שהיא מביאה מיתבססות על הבחורה השנייה אני חושבת שאני לא בקטע

את יכולה אולי לומר לה מה את מרגישה או לשאול, או להתחיל ביזמה של התייחסות אליה והבעת המשאלה, או איכשהו להשתתף באופן אקטיבי. יהיה לך אומץ? סוריקטה

את הידיעה הזו שמעתי רק אחרי הצהרים יום שלם הייתי בקופת חולים אמש הייתי בביקור רופא מצבי הבריאותי ממש מדרדר ומה כבר יכול רופא לתת חוץ מאנטיביוטיקה ? הדלקות שלי עלו ברמות גבוהות ואני אפילו מתביישת לכתוב מה הן נמאס לי מהכל רוצה רק למצוא פינה ששם כבר לא כואב לייייי מחר בערב ערב טו בשבט הילדים מגיעים לא יודעת אייך אעמוד על הרגלים להכין את הסעודה והפסיכיאטר שלי חלה בקורטנה אין גם עם מי לדבר טו בשבט שמח לכולם חטולית

הי חטולית, כאבים מבאסים בתחומים רבים. אבל היי, הזכרת את ט"ו בשבט, ועל אף שממש קשה - זהו מועד שבימים אחרים הייתי אומרת עליו שהוא ממש חמוד. יש בו גם ניצנים של התחלות חדשות ומוקדמות בטבע. בריאות ככל הניתן, סוריקטה

... סוריקטה

אני לומדת הרבה למבחנים עושה המון שעורי בית ומלא פעמיים אני נכשלת מה אני יכולה לעשות לא ללמד בכלל ? אני רוצה להגיע למקצוע תכנות איך אני יעשה את זה אם כאלה ציונים

אם העלית הודעות ורק לא 'סגרת' את השבוע כנראה עומס בבית חולים גליל מערבי..??? אולי משהו אחר ??? המשפחה שלך בסדר, נכון אודי ??? אולי פשוט ככל בני האדם פה, בתקופה זו, האצבעות שלך לא הצליחו להקיש על המקלדת ??? האצבעות נרדמו על השולחן בדכדוך.. ??? אתה יודע אודי ? עוד מעט נראה כבר את השקדיות.. אולי כבר יש ורק אני עדיין לא מצאתי אותן השנה? ורקפות וכרכומים עדיין יש קצת.. אודי.. בבקשה, תרים עיניים ותראה את השמיים הכחולים, תריח את הפרחים, תשמע את הציפורים שלוחשות לך :,יהיה טוב יהיה טוב כן, לפעמים אני.. אודי, אני יודעת , אתה בטוח בסדר !!!!! דואגת טיפונת.. קצת יותר מטיפונת.. במבי

אודי... אתה בסדר? הגליל המערבי בכותרות.. וואוו.. קשה לדאוג.. במבי

הי כולם, כל אחד מאיתנו מודאג. דאגותיי קשורות לרגרסיה הגדולה החלה (גם בי) בתקופה זו. מתביישת שכך התדרדרתי, מתביישת שמה שהצלחתי איכשהו לתחזק בשנים האחרונות התקלקל (ואולי בר תיקון מסוים עדיין, בהתחשב בגיל, אך החשש שהבעתי למעלה חזק). החרדה העיקרית שלי היא מהמחבל שבפנים. פחות ממשהו חיצוני בין אם הוא חביב ברובו ובין אם הרוע שלו מובהק, אלא קרוב או חבר. החרדה היא מבגידה. מנישול מבית. ולהרגשתי יש מזה פה במרחב שלנו. המדינה. פוחדת מתקשורת עם אנשים. פעם לא תקשרתי. היום אני עדיין כן, עם המוכרים, למרות החרדות הנוראיות, ורק כאלה שאני יודעת שהם נחמדים אליי ולא פוגעים בי, ועם זאת אפופת חרדות. כעת נשמע בי קולה של מכרת ילדות שזעפה וניתקה קשר וחסמה כי השמעתי את קולי המתנגד לרוח המובילה במדינה. חשבתי לי שחוסמים מי שמטריד. והרי לא הייתי בכלל מנסה להציק למי שמבקש להתרחק. אין לי שגרה וזה רע. הפעילות הגופנית שכל כך חשובה לי התמעטה בגלל הכאבים וזה נורא. ממשיכים להציע לי ולהשתמש בי לעבודה ואני ממשיכה לדחות. נורא. ממשיכים לפנות אליי גם בקטע טוב של איך להתארגן כלכלית ורפואית ואני מסננת. נורא. מודאגת והמטפל יודע. מודאגת שלא מספיק שומרת על עצמי. כן ולא. אצא לשמש. אנסה למצוא משימה של אסקפיזם. בחוץ. ואולי זה גל וזה יעבור. צונמי עכור שכמותו. סוריקטה

הי אודי, מנגנון יצירת ויטמין די כתוצאה לחשיפה בשמש כבר עובד פחות טוב בגיל מתקדם. מוצאים שגם בישראל שטופת השמש עדיין לרבים יש חסר, או כמות בלתי מספקת של הוויטמין. כך שאני, למשל, צורכת אותו בתוספים. אבל כן סרוטונין, וכן חמימות מקלת כאבים, וכן חוץ. ולמרות שבדיוק מצאו לי נגעים חשודים בעור שאמורים לעבור הסרה וביופסיה והזהירו אותי מהשמש. אבל אני עדיין חושבת ששמש היא טובה במידה. ויוצאת החוצה, על אף שברמת חרדות גבוהה יש גם חוויית בלבול באוריינטציה. קראתי, בשלב זה, במעבר זריז, את המאמר היפה שלך בתודה, וחשבתי על החלומות אצלי. קראתיו שוב מהסוף להתחלה. מעניין שאני עושה את זה. חלומות בעלי מאפיינים דומים לאלו שפוגשים היום (כפי שתיארת) סביב 7 באוקטובר, היו לי בעבר, עוד לפני הטיפול, רמות מטורפות של אגרסיביות הרסנית מולי ותחושת תבוסה וחוסר אונים. מגיל מוקדם מאד. אזכיר שאני דור שני לשואה ושאני נוטה לומר בחזרתיות שהשואה לא הסתיימה. מגיל מוקדם מאד 'עושים' לי בחלומות דברים דומים למה שהתרחש כאן בשבת השחורה. לא אפרט, חסה על הקוראים. בחלומות. שלי. ואז הגיעה מציאות שהתלכדה איתם. הזכרת את הסייסמוגרף הפנימי. הלפעמים, אולי, פחות מכויל אצלי. בחלומות שאני זוכרת לאחרונה עדיין מככבת 'אמא' בכלל, והיא צעירה וחזקה בחלום, והאין מקום, והם תקועים בעבר הרחוק. התחלתי את היום כבר עם כאבים חזקים. הם מתגברים עוד יותר במהלך היום. הזכרת במאמר את התרבויות בהן ניכר האיפוק והקשר לדיכאון קיומי. מניחה שניצן למצוא אצלי קווי דימיון, ואולי גם קשר לכאבים הנוכחיים). על כל פנים, התחושה שלי היא תבוסה. אבל שוב, נקווה שזה גל. כלומר, מבחינה זו שהחלק שכעת על פני השטח יתפוס פחות מקום ויפנה מקום לחלק אחר. קראתי את הטוקבקים לכתבה. נראה שהם לא קשורים בכלל. נעולים באותו תקליט שבור ששומעים כל השנה. כאילו אנשים סגורים בעולמם הפנימי המפומפם ולא נקלט מאום שונה או חדש מבחוץ. ייתכן שגם אצלי, לעתים. תודה אודי יקר על המילים וההקשבה. ואני איכשהו שמחה שלא היית זמין פה, כי היית שימושי ומשמעותי במקום אחר. בזה אני מקנאה. סוריקטה (לא מתפקסת הבוקר, משמע נשארתי קצת באזור שבין השינה לערות, וכך מרגישה שנראית ההודעה שלי, ואולי גם לכן, מבושה, היא המשכית ומאחור)

קודם מקווה שפשוט מחוסר זמן או משהו דחוף ולא נוראי לא ענית לנו. מקווה לשמוע ממך בקרוב פה בפורום. קראתי את הכתבה על החלומות..ורק אז הבנתי בשביל מה ביקשת שנכתוב. חלומות חולמת וזוכרת..בעיקר עולה מהם פחד אבל גם יכולת להתנגד וללחום חזרה- אולי כוחות שאני לא יודעת שיש לי. הרבה חלומות על הגנה על ילדי הגן..מחבל שבא לגן יורה ואנחנו בורחים ואני תופסת המון ילדים אפילו על הראש ;) ורצה לממ"ד. אני מקריאה שמות וכולם ניצלים בממ"ד מישהו מנטרל בחוץ את המחבל, פעם אחי פעם שומר פעם שוטר. למזלי אנחנו ניצלים. חלום שחוזר באופנים שונים.. אודי, אני פוחדת ממה שיהיה. פוחדת לאן הולכים..פחד לפעמים קיומי כזה...וקשה לי התחושות של "ננצח, חזקים ועוד" לא רואה חוזק..אופטימיות? משהו? אשמח לתובנות

הי מיכל, תוכלי לכוון לכתבה על החלומות אותה הזכרת? יפים החלומות שלך. יש בהם שימור של הטוב והמשכיות. בינתיים, סוריקטה

לא חושבת שאת קוראת את העיתון הזה ;) ..חח זה היה בישראל היום של שבת שעברה. אולי תמצאי ;)

אני לא מצליח להיפטר מצעקות בתור כלי חינוכי או ענישה. אשמח להפניה למטפל/ת באזור קרית אונו פתח תקוה

אודי יקר, מקווה שאתה ומשפחתך בסדר. שירה

אני לא רוצה לרקוד כדי שלא יצחקו עליי או לעשות תנועות ריקוד עם זה בשיעור או חתונה רק בבית עם המשפחה לא מתביית וגם מרגישה שלא מסוגלת לרקוד כי אין לי מנגנון מתי לעזוב מתי לא את היד ממי שרוקד איתי אני מרגישה שאני רוקדת כמו זקנה ..שכולן עושות תנועות וסילסולים אני רק מוחאת כפיים כי זה לא נעים שכולן רוקדות ואני לא אז רק מוחאת וזהו מה יקרה אם אני לא ירקוד? וגם חושבת שבנים יותר יאהבו אותן כי הן זורמות ובעלי לעתיד לא יחבב אותי כי אני סגורה ל א מבינה סיטואציות

הי גאולה, אולי את כן רוצה לרקוד אבל מתביישת? אם תרצי - אפשר ללמוד ולשפר את הריקוד שיהיה דומה יותר לכמו כולם, ולפעמים אפשר גם ללמוד קצת להסתדר יותר עם סיטואציות, כלומר להתקדם בהשוואה למצב הקיים. אפשר גם להיות בסדר עם השוני והייחודיות. סוריקטה

שאלה שקצת מפריעה לי בנוגע למגורים של הדיור מוגן ,אני לא גרה עם ההורים... ואני לרוב באה רק בשבתות ומתגעגעת לאחים שלי יש לי הרגשה של איפה הם בחיים שלי ואף אחד לא דואג להם אני לרוב מכינה ארוחות בשבילם שאני באה יש לי חרדה שהם לא יגדלו בריא

הי גאולה, תרצי לספר לנו מהו גילך, או מדוע את בדיור מוגן ומדוע את חוששת שהאחים גדלים לא בריא עם ההורים או פחות דואגים להם? סוריקטה

מצב לא נורמאלי במדינה שלנו..לא רואה איך יוצאים מזה כבר..מפחיד ומלחיץ. הפיגוע השבוע..מפחדת כשאני בחצר עם הילדים שלא יגיע מחבל וירסס אותם ואיך אגן עליהם? ריצה בזיגזג לממ"ד? ובכלל, מה יהיה הסוף? אוף באישי-לאמא שלי יש מטפלת ל24/7 צריכים להתרגל אליה . כולנו. מכל החדרים בבית ויש כמה היא בחרה דווקא את שלי..הרגשה שלקחו לי את החדר. טיפשי כי אני לא גרה שם אבל הרגשה כי אם אני אבוא לישון שם אני אוהבת רק את המיטה שלי והחדר שלי...מוזר נכון? הגוף כואב לי..מה הוא אומר לי? איך אדע? אין סיבה רפואית לזה.אז מזדהה עם סוריקטה ממש.. התחלתי לשחות. אני אוהבת שחיה אז המטפלת המליצה שאחזור לזה. חזרתי..אבל עדיין אני מאוד עצובה וקשה לי. הבן הקטן שקבל זימון לגיבוש קרבי עושה לי רע. ..מסביבי הרגשה שאי אפשר להגיד את זה כי כולם תורמים ואם הוא לא יהיה קרבי מי יהיה? אם כולם לא ירצו? יש מלא תפקידים אבל נכון??? אוף. אני לא סומכת...ולהגיד לכם משהו, אי אפשר לסמוך יותר על ממשלה ששולחת חיילים לקרב משיקולים לא תמיד נכונים...פוליטיים..ואז מה? המוות לשוא??? ניחמתי כבר 2 משפחות חברים שלנו..ומכירה כמה שנפלו...זה נשמע לכם נורמלי???? באיזו עוד מדינה הילדים בגן משחקים בחיילים? היום ילד אמר "חיל מת אז תקח את הדגל שיהיה לך" ונתן לו דגל לעמוד ב"הלוויה"... שתי הלוויות של חיילים כבר עברו ברחוב של הגן..בנוסף מכינים רובים מכל דבר אפשרי כדי לשמור ולהלחם. וילד אחד הכין קשר של חוטים ואמר "אני מכין ציציות לחיילים קח שיהיה לך שתלחם" זה גן ממ"ד. הרבה הורים בחזית..אחים בחזית. ניחמתי אח של חייל שנהרג ברצועה שהבת שלו הייתה בגן שלי שנה שעברה...כמה עוד?????? אוףףףףף אני עצובה ולא יוצאת מזה. מה עוד עושים???? מה עוד שאוכל להרגיע את עצמי????

מיכל יקרה עצוב קשה והלב נשבר לגמרי... טוב שיש לך שיגרה עם כל הקושי , של הגן ושל הילדים המקסימים שמשחקים במלחמה כי זו המציאות שלהם. וטוב להם שיש להם איתך שדואגת וכל כך רגישה. באמת שקשה להתנחם ורק נקווה לימים טובים יותר. יש שמוצאים נחמה בעשייה או התנדבות ויש שמוצאים נחמה בהתגייסות האזרחית התומכת. שלך שירה

הי מיכל, מכל הדברים שכתבת אזכיר את השחייה. כל הכבוד לך שחזרת. מפעים, בעיניי. ממליצים גם לי (לפני ארבעים שנה אולי למדתי ושחיתי קצת) ואין לי מושג איך אני מביאה את עצמי לכל מה שקשור לפעילות גופנית בבריכה, כולל ללבוש בגד ים ולהיפרד מהתיק. אז באמת כל הכבוד. סוריקטה

שירה יקרה. שיגרה זה דבר נהדר. וסוריקטה גם שחיה ;) זה התזוזה היחידה שאני אוהבת. מקווה שגם את תוכלי לחזור לשחות. אני שוחה רק עם נשים להוריד את הלחץ של להיות עם בגד ים וכו...נקווה לטוב.

רוצה לקבוע תור לרופא דר בורנשטיין

שלום,בעלי מאבד סבלנות מהר מידי. אם אני שואלת אותה שאלה יותר מפעמיים, הוא ישר מתעצבן. שמתי לב שיש אנשים שאיתם הוא כן יודע לשמור על איפוק, כאלה שהוא יודע שיכולים "להחטיף" לו בחזרה. אני נפגעת אז אולי קל "לצאת" עלי. עם אמא ואבא שלו הוא יודע לשמור על איפוק רב, גם אם הם משגעים אותו. הייתי רוצה להבין מה גורם למצב כזה ואיך אפשר לטפל בזה. קשה לי לחיות כך לצידו. מציינת שדיברתי איתו על זה, הוא ביקש סליחה ואמר שישים לב, אבל זה חוזר על עצמו שוב אחרי כמה ימים

כבר חוזרת שוב לכתוב מעצבן הפסיכיאטר שמטפל בי כעת שוב החליף לי שוב את הכדורים כצפוי ואמר כבר מראש שאם לא יעזור יהיה חייב להגדיל מינון עד איפה עוד אני צריכה להמשיך בהגדלת מינונים? מאכזב מאוד אין לי ממש ברירה חייבת להמשיך עד שימצא לי פיתרון למצב לא יכולה להמשיך לא לישון בלילות במוצאי שבת נערכו 2 ימי הולדת לנכדי הבכור ולאחיו הקטן נפגשנו גם עם המשפחה של כלתי היה ערב קליל ונחמד כעת הבעיה הנוספת הגדולה שהתגלתה אצלי שהגוף שלי מייצר דלקות מחיידק שעדיין נמצא במעכב מעייף נורא הכל ביחד כמה כוחות נפשיים צריכה כדי להתמודד עם... לא ממש עומדת בכך וכבר לא יודעת מה עוד יהיה חטולית שבוע טוב וחודש מבורך לכולם

חטולית יקרה, טוב שאת מצליחה להעלות הודעות למרות הקושי. קשה מאוד כשנוספת התמודדות פיזית. גם אני מאובחנת עם פיברומיאלגיה... אוף מאחלת לך שתצליחי להתנחם בשמחות הקטנות בחיק המשפחה ובנחת מהנכדים. שלך שירה

יפה שלי האם נבדקת אצל רופא ראומטולוג? אולי יש לך פיברומיאלגיה מה שאת מתארת בכאבים שלך יתכן גם יכול להיות דלקת פרקים בשניהם יש המון כאבים בגוף כדאי לבדוק את יודעת שישנן מחלות שצצות עם הגיל גם לאחר שנים של עבודה פיזית יומיומית ורק בדיקות יסודיות יכולות לעזור לחשוף גם סבל נפשי במשך המון שנים יגרום לכאבים ראומטיים הכל בכל מכל כך אני מכנה זאת אם כבר נבדקת וקיבלת תוצאות מקווה שזה אף אחד מכל ממה שכתבתי כאן את שלושתם יש לי לצערי ויודעת היטב כמה קשה לחיות כך עם כל המאסה הזו חטולית

אין עדיין אבחנות... השבוע אנסה אולי לקדם את זה. לא יודעת. אולי. הי חטולית, אני יודעת שאת מאד סובלת גם מעניינים רפואיים. בכלל לא כיף ולבי איתך. את נהדרת ותודה על המילים, סוריקטה

שלום וברכה בוקר טוב אני בת 31 הייתי פגית בלידה יש לי כמה בעיות בעיניים מי גיל צעיר ולכן אני צריכה להיות במעקב יותר תמוד בעין שמאל עשו לי פעמיים לייזר לרשתית ובעין ימין לא עשו כלום שנה שעברה דברו איתי על ניתוח רשתית בעין ימין ולא עשו בסוף בנוסף יש לי חשד לקרטקונוס שאני צריכה להיות בגלל זה במעקב כל חצי שנה כרגע החצי שנה עבר האם פסיכיאטר יכול להסביר למישהי על אי הגעה לרופאים כשצריך בקיץ רופא עיניים שלח אותי באותו יום למרפאת עיניים בגלל התקדמות קרטקונוס לפי המיפוי ועד היום לא הלכתי

הי לך, מקווה שהבנתי, אם את מרגישה שאת זקוקה לדרבון או דחיפה כדי לקבל החלטה לבצע פעולה רפואית שדחית מסיבות שונות, אך כנראה חשובה ואולי יש בה דחיפות, איש מקצוע מתחום הנפש יכול לנסות לעזור. סוריקטה

מדוע כואב לי כך בגוף. הי כולם. שבוע. חשבתי לי ש"חייבת לגלות מדוע כואב לי בגוף". הכוונה לכאב החדש והיחסית ממושך כבר. אם יש מרכיבים נפשיים - לעלות על הנקודה ואולי להחזיר למיינד קצת שליטה. לא הצלחתי עד כה. באשר לפיזיולוגיה - גם פה אין אבחנה. נעשו ניסיונות טיפוליים ובדיקות מסוגים שונים. קשה לי לדעת לאן להתקדם. וחוצמזה במחשבות על ההיסטוריה שלי - לא היו שם אויבים רשעים וסדיסטים מחוץ. החבלות והפריצות היו מבית. המקום שאמור היה להיות מוגן ובטוח. ומה שנעשה היה לכאורה נקי. בלי לכלוך (סוג של עדות). אולי כך נוצר בלבול. כואב לי וזה מאד מעצבן ולא רואים עליי (כמה פעמים חזרתי על זה). מניחה שההסתרה גובה מחיר של כאב אף היא. וכאילו כבר פחות שתקתי. מה מסתירה מעצמי, מה? סוריקטה

סוריקטה יקרה הדרך של הגוף לצרוח לתעל את הכאב שקשה כל כך להכיל בנפש גם דרך הגוף. כל מילה כל כך מזדהה וכואבת מסתירה וכואבת גם את מחיר ההסתרה. איתך שירה

(וכותבת לעצמי, קצת פדיחות) יש גם משהו באמירה ה זו - לעצמי. יש בה תסכול ואכזבה ממידי חלקיות. יש בה כעס על כך שהאחריות אולי אצלי. אבל גם על התלות. אתמול בערב אמרתי לעצמי (כפי שלרוב קורה) שהכאבים הקיומיים נוראיים ובלתי נסבלים, כשבמקביל צרובה גם הזדהות (מניחה שמוגבלת מאד) עם כאב האנשים שחוו את השבת השחורה, שנתלשו לאי שם הנורא. נורא להיות תלוי במשהו שאין לך אמון בו. חשבתי לי שהייתי רוצה לסחוט את הכאב החוצה, ולא ניתן. רשמתי כאן פעם את רעיון מהילת הכאב בדברים חדשים וטובים. ייתכן שאני מנסה לסחוט (כמו סחיטה של שפופרת משחה שנגמרה) משהו שכבר אין וממשיכה להתעקש. נושא מוכר אצלי. אולי חלק מהכאב שייך לאזור הזה. רופא הנפש אמר לי שכדאי שאצליח להמשיך לשמר את הכושר והחוזק הגופני היחסי שלי שהיה עד לא מזמן, למרות שאני מאד עדינה, אך נזנח בשל הכאבים. נחזור להודעה הקודמת - 'חייבים' לפצח את זה. נראה שמסתובבת סחור סחור (גם זה מוכר) ואולי התשובה כאן מתחת לאף. גם זה מוכר. ים של מילים, בלי קול, אולי במקום צעקה גדולה. סוריקטה

תודה שירה יפיפייה. איתך, סוריקטה

שלום וברכה דוקטור ערב טוב אני בת 31 הייתי פגית כשהייתי קטנה יש לי כמה בעיות שאבחנו לי אחר כך יש פה גם שאלה ענקית התייעצנו היום עם משהו שהוא מבין בעתיד והוא אמר שמבחינת הבריאות הכל תקין אצלי (לא משנה אם אני לוקחת תרופות כל היום שיכול להגביר סכרת וכדו ) בעבר כבר עברתי פעמיים לייזר לרשתית בעין שמאל עין ימין עוד לא עשו כלום וגם שנה שעברה היה חשד להיפרדות רשתית ללא יכולת לדעת סיכון ומתי זה יקרה שנה שעברה הרגשתי שאני הולכת ללדת בבית על הרצפה והרופאים לא עשו כלום היום אני אפילו לא מתייחסת להיבובים והפלוטרים שיש לי בגלל שאני לא יכולה להיות כל יום במיון עיניים.. גם כשהייתי בחורה צעירה בת 14.5 הגעתי לשערי צדק אצל רופא עיניים מנהל רשתית עד היום עשיתי בדיקה מקיפה ואמרו לי שהכל בסדר בגלל הגיל הצעיר אז, אמרו לי להגיע למרפאה בעוד 4 חודשים אך אני לא הגעתי אז בילדות ויצא לי שלא הייתי אצל רופא עיניים כבר כמה שנים עד לפני שנתיים בערך... היום דיברתי עם מישהי שהיא לא כל כך מבינה ברפואה והיא אמרה לי ,שאם אני רוצה אני יכולה ללכת מדובר בתורים בבתי חולים שאני מרגישה שאסור לי לבטל אותם האם מותר לסמוך על אחד שיכול להפוך את החיים פתאום לכמה ניתוחי עיניים בגלל שלא טופל בעבר??? תודה רבה... היום שומעים שהרבה אנשים חרדים שאבדו את הראיה בגלל שלא עשו בגיל צעיר בדיקות עיניים האם זה נכון??? ולמה זה קורה דווקא אנשים רוצים להיות בריאים ואומרים להם שכדי להיות בריאים אל תלכו כל כך הרבה לרופאים מה לעשות בכזה מצב??? תודה רבה שמעתי מי מישהי כבר שנה שעברה שהיא לא עשתה בדיקות עיניים כל השנים עד שהגיע בגיל 50 בערך הויא התחילה לאבד את הראיה בגלל גלאקומה משפחתית והיא לא יכלה לראות את הנכדים שלה שמעתי את זה מי נכדה שלה לכן אני שואלת האם זה נכון להגיד שטויות כשמדובר באיבוד ראיה וסיפוק של חיים של אנשים?? תודה רבה אני עובדת ביום יום כסייעת לרופא שיניים ולמדתי גם מזכירות רפואית

שלום לך, אודי, מנהל הפורום, הזכיר לא מזמן ניהול סיכונים לפני בחירה או החלטה. לדעתי אמירה גורפת ובלתי מתפשרת בגנות הרפואה, למשל, או בגנות טיפולים פסיכולוגיים, למשל, ועוד, היא יהירה, חסרת אחריות ומסוכנת. כמו גם האדרה של משהו אחר. טיפולים ובדיקות רפואיות עשויות לסייע ולעכב הידרדרות, או לשמר את הקיים בהתחשב בשנים שגם חולפות. רופאים הם אנשים ואינם מושלמים, הרפואה מנסה בכליה ומגבלותיה. ישנם לא מעט מקרים של הצלחות. וכן, קורים גם כשלים, וגם את חלקם אפשר לתקן איכשהו. מקווה שתדעי לבחור בכיוון שיש לו סיכוי טוב יותר לאיכות חיים, או לפחות להאט דינמיקה שיש בה יותר מרכיבים הרסניים ופחות משמרים. סוריקטה

הי אודי, מה שלומך? אני מוצאת שמאז אותו היום שהכל התחיל אני בפלאשבק ארוך ומתמשך, יש משהו בסיטואציה, בשפה שבה מדבר בה כרגע הרוע שפגע גם בי באותה השפה, בחיילות ובהיותי אז חיילת... הכל חי והתחושה שממש קורעים ממני פיסות בשר ונפש. קצת קשה להסתיר ואנשים שואלים מה איתי או מציינים בחצי חיוך שנראה שמשאית דרסה אותי וכו'. אני מנסה לומר לעצמי את כאן ועכשיו, אבל לא יכולה להתנחם בדבר ויותר מתמיד מונעת מעצמי דברים שקשורים לחיים או מתעקשת להקשיב לפיסות מידע למרות שאומרים שזה לא טוב. אבל אני בתחושה שאסור לחזור לשיגרה ואסור בשום פנים ואופן להתנהג כאילו לא קרה ואסור אסור בתכלית האיסןר לשכוח. אני לא מפנה מבט, אני צורכת חדשות, אני אפילו מדברת לתמונות החטופות והחטופים. והנה היום בשיחה מישהי שיודעת מעט ממה שעברתי אמרה על החטופות 'מסכנות הן לעולם לא יוכלו לחזור לחיות' ואני מתוך טיפשות או רצון לעודד אמרתי 'אבל הנה תראי אותי יצרתי חיים ואני חיה'. והיא מיד ביטלה ואמרה 'מה את משווה זה בכלל לא אותו הדבר.' ואני שתקתי. מוטב לשתוק ודאי שאיני משווה למעשה שקרה לי וארך אולי שעתיים והיו מעורבים בו שלושה דוברי ערבית מפלצות ממש לעומת כמעט 100 ימים ארוכים של סבל מתמשך. אירוע ארוך ושטני. לא מצליחה להתנחם בדבר. מרגישה שהכל ריק ומיותר. תודה אודי על המקום שמאפשר להשמיע מעט ולשתף ועל כך שאתה דואג ומתמיד ומקיים את המרחב הכל כך לא מובן מאליו והמיוחד הזה. שירה

הי שירה, קראתיך וזעקתי. המתנתי שאודי ישיב ראשית. איני זוכרת שדיברת כאן אודות אותו מקרה ועבורי זה חדש. ומזעזע. יותר. בלתי נתפס. לא ניתן לעיכול. הולם. קורע לפיסות אם אחזור על מילותייך בחלקן. ואכן בעל קווי דימיון רבים לאירועי היום השחור. כאילו כל הספינות בצי טבעו. ואני כן אתן תוקף, ותוקף משמעותי. נסי לקחת איתך את הקול הזה. ויש לך ולאב הילדים המשך, שלהבנתי גדלו הכי טוב שאפשר. ומאד מאד מאד נוטה להאמין שאת חשובה לילדיך והם קשורים אליך מאד. תמיד. תמיד. סוריקטה

תודה ממש על המילים האלה על התוקף

טוב בשהוע שעבר התחלתי טיפול אצל פסיכיאטר לא יכולתי להמשיך לחכות למקום הקודם שנה עד ששוב יקבלו אותי להמשך טיפול אחרי הכל לא רק העינינים האלה שמפריעים לשיגרת יומי אלה חוסר שעות שינה .. וכאן הוא נכנס לתמונה הוא נחמד אוהב להתלוצץ מה שהיה לי ממש מוזר רק מפני שמי שטיפלה בי קודם לכן כבר לא מצאה דרך לעזור לי ורופאה שנותנת לך בחירה כמה כדורים לקחת ממש לאא כעת הוא נתן לי כדורים חדשים שלצערי גם אינם עוזרים אחזור אליו ביום אחר הזמין אותי מתי לבוא מעבר לכך פתאום..נהיה שקט .בבית .... מה פתאום נהיה שקט ברור הבן עם אשתו ונכדים כבר לא עושים רעש כל הזמן אף אחד לא רץ מול העינים כל הזמן וצועק ...כמובן הנכד על הרצף... למעשה השקט הזה מזדחל אט אט לתוך החיים שלנו ואפשר לנהל שיחה ולאכול גם בשקט אפשר גם בשבתות לשיר שירים בכייף ולא צריכה עוד לנקות כל הזמן ולסדר אחרי כולם מצליחה לעשות דברים שלא יכולתי לעשות עד עכשיו גם בעלי מחלים משבירת היד שלו יותר בנחת האם זה מה שחיפשתי ? טוב בערך כן כי הקטנים עדיין חסרים לי לא רואה אותם מאז שעברו דירה טוב גם לדברים כאלה צריך להתרגל ולא בא לי להתנצל על כל זה כי..מגיע..גם..לי...ש..ק..ט.. תודה לכל מי שקרא לילי מנוחה ולילה שקט לכולנו כן זה עדיין שם האזעקות חטולית

הי חטולית, טוב לשמוע על הרגיעה היחסית, ועל החדש. מקווה עבורך, ועבור כולנו, שתימצא דרך להקלה יחסית. עם כל מה שעברנו. מתסכלות התקופות בהן הניסיונות מובילים לתוצאות מתסכלות. אבל אולי בעיתויים אחרים, בתקופות אחרות מצליחים להיעזר. יופי שעדכנת, סוריקטה

שלום, יש לי אח בן 31 שעדיין גר בבית איתי ועם אמא שלי(וגם לא רואה מצב שהוא ייצא מהבית) הוא לא מתקלחחח אף פעם!!!אני לא מגזימה הוא שנים לא התקלח!זה ברמה שכבר יש ריח מצחין מהאזור של החדר שלו וכל פעם שהוא באזור. מציינת שאימא שלי אומרת לו "אולי תתקלח" והוא פשוט מתעלם מהנושא לא מתייחס. הוא לא עובד ,כל פעם אומר שיתחיל משו בסוף כלום(גם כשעבד לפני שנה בערך זה היה משרה של 4שעות)לא יוצא מהבית,לא עושה כלום בבית,באמת כמו פרזיט...הוא כל היום בחדר שלו עם הטלפון מעשן כל היום אוכל וזהו... התחיל קצת לשתות בירות.. אני כבר לא יודעת אם זה דיכאון או רמת עצלנות/בטלנות גבוה... אני ממש מיואשת מהמצב ואמא שלי גם מנסה לדבר איתו וזה אבל הוא מקל ראש בנושא..מיותר לציין שטיפול פסיכולוגי הוא לא יעשה!

המצב אצלי לא טוב יותר משלך גם זו הסיבה שקשה לי להכנס לא ראיתי זיקוקים ולא כלום רק בתוך הבית כל הזמן הרגלים שלי לא מאפשרות לי לצאת מאחלת לך שנה אזרחית חדשה רק בטו חטולית

הי חטולית יקירתי, ... אלו לא היו זיקוקים באמת. היה מטח טילים קרוב לחצות הליל במעבר בין השנים האזרחיות. אנשים עשו את ההקבלה המתבקשת. ואני יודעת שמבחינות מסוימות אצלך קשה יותר משמעותית, ומבינה שמאד מאד מבאס, או מרגיז, או מרגיש שנמאס. סוריקטה

... כי צריכה לזכור את הימים. משהו שאף הוא הפך להיות אינו מובן מאליו. כמו גם להתלבש, ללכת, להתרחץ. הכל עוד אפשרי, אבל מורגשת ההתקדמות לתוך הזקנה. אתמול עשיתי מעשה. קראתי לכך משימה כדי לא לצאת באפס השבוע. משהו שלא ניגשתי אליו שנים ארוכות. לדעתי, לפחות מאז היום בו תפסתי מרחק כדי לנסות לבחור בשפיות על פני השיגעון. מרחק ששילמתי עליו מחיר של ויתור כמעט מוחלט של אמא עליי. מתבלבלת המון וקוראת לו היום בו אמא מתה, למרות שחוויתי אותה ככזו מאז ומעולם (והיא חיה לגמרי עד ללכתה סביב גיל זקנה ממוצע). אז עשיתי משהו שעבור אנשים שביננו הוא סוג של סטנדרטי, ומה הבעיה. ביצוע תוך שעה של אחד, ואפילו ספונטני-מיידי, ייקח לי עשר, עשרים שנה ואולי אף פעם. כמעט יכולתי לבכות מעצם המימוש. כמעט התייפחתי במהלכו, ככה בסתר החנוק. הרגשתי את זעקת השבר הענקית שעדיין קבורה. היא ענקית. גם מכירה שקיים הפחד שאם ישתחרר ה'עולם' לא יעמוד בכך. שאלו אותי אם נהניתי. כאילו זה מה שמצפים. אבל לא אוכל לומר. גם לא סבלתי או התעניתי או התייסרתי, מאידך. זו מה שעשתה החוויה בזמן אמת. מניחה שבעתיד עוד אשלם על המימוש שאמור להיות הישג ודבר טוב. כבר הלילה היו אותות. נמאס. אבל שורה תחתונה הוא שהיו הבלחות של אור בתוך הבלבול. לפני הטיפול לא הרגשתי על פני השטח כאלו בכלל. שנים. אז בואו נאמר שיחסית זה שיפור. עדיין מפחיד לי. עדיין קיפאון. קשה להיות מי שאני. וכמובן, עוקבת אחרי החדשות. סופשבוע (חפרתי והסתרתי, לכאורה הייתי יכולה לכתוב בקצר משפט אחד וברור בן שתי מילים). סוריקטה החשופה

טוב, אודי, אהיה אמיצה. אכתוב בשתי מילים - אמל"ק - הלכתי לסרט. כּוּלה. ובאריכות תקופה ארוכה מאד לא הרגשתי בכלל, אף לא לרגע, רצון לעשות משהו. גם לאכול או לבחור אוכל, למשל. מאד נדיר שרצון עולה לפני השטח. על פי רוב הוא נכחד שם למטה עוד בטרם ידעתי על קיומו. המטפל אומר שיש לי דחפים חזקים, הם כן קיימים בבסיס. אבל הם רמוסים וגזורים מאד. מסיבה כלשהי (כתבתי מסיבה כמו חגיגה ולדעתי זה לגמרי קשור, ואת הכלשהי אוכל לזהות למרות שאין רגש נגיש ישיר, אלא מתוך ניתוח בלבד), נקלעתי לפרסום של סרט, שכנראה לא ממש מוכר לרוב האנשים ואיכשהו התבייתתי עליו (גם הרגשת בית ושייכות היא אישיו בתסריט). משך כמה ימים רק נכנסתי ללינק ברשת, אחרי כמה ימים נשאוני רגליי, כלומר האוטובוס, כי קשה לי ללכת בגלל הכאבים, ומימשתי. מוזר לשכמותי ששנים לא מסוגלת לקרוא, לנגן, לראות סדרות כמו רבים לשבת בסלון על הספה, לשבת ליד השולחן לאכול. אלו עדיין קשים לי במיוחד. שינה במיטה הצלחתי להשיג, וגם פה, לפעמים יותר מידי עבורי, ואני בועטת וקמה. הסרט מלא בהסתרות, שתיקות ויש בו המון קצוות פרומים ויכולתי לעמוד (לשבת) בקצב שלו עם הפרעות הקשב שלי. ישבתי על הכסא, שהיה לי נוח יותר מכל כסא בבית, משך כל אורך הסרט. נדיר נדיר נדיר. בשביל אחרים אולי מובן מאליו. לא בשבילי. הלוואי והיו מבינים שכך בכל תחומי החיים אצלי וכמה כואב להיות אני. תודה, אודי. המון תכנים. סוריקטה

סוריקטה אהובה, אמיצה שהלכת ואמיצה ששיתפת מי יתן ותחווי עוד רגעים כאלה. מעניין מה היה הסרט אם תרצי תשתפי. אולי 'אחותי' מזדהה עם רבות מהמילים בהודעות שלך שנותנות הרבה פעמים מילים לתחושות שלי שאיני מצליחה לתמלל, אז תודה שאת. שלך שירה

הי שירה, הניחוש שלך קרוב. סרט זר. דרמה. התמודדות נפש. מבוסס על סיפור אמיתי. מוצג בבתי קולנוע שלרוב בוחרים להציג סרטים עמוקים. הסיום שלו קורע לבבות, וחשבתי לי באותו רגע, שזה כלום לעומת הצעקה שלי בפנים. ילד אורז. חשבתי גם על 'איש הגשם' המחזה, בעברית, בתיאטרון. בתנאי, אולי, שתהיינה שעות הצגה שמתאימות לעולמי המוקדם. תודה, סוריקטה

שנים שלא רשמתי פה.. אבל מרגישה שעכשיו אני ממש צריכה עזרה. הטיפול עם המטפל שלי היה מאז ומתמיד לא שגרתי. אני לא יכולה ממש לפרט עד הסוף אבל בגדול קשר מאוד מאוד קרוב, חוצה גבולות בגבול הטעם הטוב. זאת אומרת שהגבולות שנחצו הם לא היו פיתויים/ משהו מיני או כל דבר כזה. אבל כל מי ששמע על דברים שקורים בטיפול היה די המום. אני חושבת שהמטפל פשוט מאוד מאוד סמך עליי ולכן לא הרגיש סכנה להתקרב והוא באמת צדק כי אף פעם לא חציתי מעבר לפתח שהוא נתן לי אבל זה דרש ודורש ממני המון ויש מחיר לקשר כזה. אני יכולה להרחיב עוד הרבה אבל אעצור פה. כשהתחילה המלחמה חוויתי ממנו פגיעה ממש קשה. זו הפעם השניה בטיפול שאני חווה ממנו פגיעה שהיא לא משהו בקטנה ( או השלכה שלי אלא ממש פגיעה ישירה) בשתי הפעמים האלו קיבלתי מכתב התנצלות, אחת מהם הודה שבאיזשהו מקום כעס עליי וזה יצא דרך התת מודע בכך שפגע בי ובפעם השניה דווקא אמר שמרוב שמפחד לפגוע בי כנראה זה יצא בדרך הזו. מעבר לשתי הפעמים האלו היו כל מיני שכחות שלו של דברים חשובים אבל זה נגיד לא משהו כזה רציני אבל עדיין לא נעים. בכל מקרה הגעתי למצב שאני פשוט לא מצליחה לסמוך עליו והמלחמה לא תרמה לכל המצב.. ופעם ראשונה בטיפול אחרי 6 שנים לקחתי הפסקה, רשמתי לו מכתב מאוד מכבד שמכיר תודה אבל גם פגוע. ועכשיו כל כך עצוב לי. עברו כמעט חודשיים מהפעם האחרונה שהייתי, אני מתגעגעת כל כך ומצד שני חוששת שהוא שכח אותי והחליף אותי במטופל אחר תוך שניה ( אני יודעת שהוא ממש התאמץ למצוא מקום לנפגעים) אני לא רוצה לחזור עכשיו אבל יש בי פחד עצום שבמידה וארצה לא יהיה לו מקום עבורי/ הוא לא ירצה ועוד ועוד וזה שובר לי את הלב אשמח לכל מחשבה, עצה תודה

קבלתי ביקורת מעצבנת. אני יודעת שצריך יודעת מה עושים אבל לא היה מה שצריך באותו הרגע וביקורת..וכשחזרתי הבייתה בכיתי, פתאום הכל נראה שוב בצבעי שחור..שוב קצוות. האם מכל מה שקורה? פתאום מרגישה חוזרת אחורה ממש. קראתי שכתבת שחרדות חוזרות אולי עכשיו. אבל יש הרגשה של חוסר תקווה וקושי במבט לטוב לעתיד. להכלללל למדינה אבל גם במישור האישי הכללללללל...למה אודי? אחרי כל מה שהשגתי בטיפול הרגשת נפילה שכלום לא עוזר וכלום לא חשוב וכלום לא יעזור כי הכל שחור

הי מיכל, בעיניי (מצחיק שכתבתי בעיניי בהקשר) דמעות זה טוב, במובן שחרור הלחצים. וכתבתי לא מזמן, מניחה שאת זוכרת, על התחושה שעמל של שנים ותחזוקה והישגים של שנים לכאורה נמוגים, בהקשרים של עולם אישי ובהקשר של המתחולל כאן. הרבה דחפי מוות באוויר. מצער ממש. גם מקומם במקביל. בזמנים כאלו לא פשוט להפריד בין העולם האישי והפנימי לסביבה בחוץ. נדרשים לכך משאבים וכלים רבים. הייתי רוצה להאמין שהטוב והאור ינצחו. אבל כן, קשה לראות אופק עכשיו. אולי ננסה לחשוב מה כן הצלחנו לתחזק בזמן האחרון. לצד הנזיפות שיש לנו נטייה להיאחז בהן, אולי כי הן הישן והמוכר. לדוגמא, הצלחתי לתחזק את היגיינת השיניים והחניכיים בשנה האחרונה והשיננית התפעלה :-P. האסוציאציות לוקחות אותי לקלידי הפסנתר. השחורים וגם הלבנים. מוסיקה. איזה יום היום? אה, רביעי. סוריקטה

הי חברות ואודי, אניח קצת כאן (ובהמשך, כמובן בשיחות בטיפול). רמת החרדות גבוהה וכעת אני בתקופה בה כאילו איני ממש מתעוררת והמוח נותר תקוע בין לבין, חלום ומציאות, במקום שאינו מצטלל. מבאס, כי כבר היה טוב יותר והתקופה לוקחת למצבים רגרסיביים. בורחת, אולי גם מרוב בושה, מתקשורת עם אנשים. מדאיג. אוף. אחלה 'הופעת זיקוקים' הייתה בחצות הליל... שנה אזרחית חדשה. הלוואי שהמצב הנפשי והגופני ישתפרו אפילו במידה מסוימת. זה כבר בלתי נסבל. סוריקטה

הי אודי, תודה. מסכימה. זה גם ההסבר שאני חולקת עם אנשים. למען האמת הסבר שהיה רלוונטי כבר מתחילת שנה שעברה. מבחינתי, אפשר היה להבין עוד לפני שבעה באוקטובר התפרצויות והתהפכויות של אנשים בסביבה, שלכאורה לא היו קשורות, אבל אני מאמינה מאד שכן. גם המטפל שלי כבר דיבר על כך עוד בראשית השנה שעברה. כך שאני ממש ערה לזה באופן מעציב. החדשות אתמול נתנו קצת משקל נגדי, אבל לכו תאמינו. יום שלישי. רושמת לי, כי נעלמים לי הימים. סוריקטה

שלום אני כותבת על בני שמשוחרר שנה וחצי מהצבא בשנת 2005 עברנו התנתקות מהישוב שלנו והוא היה בגן תמיד עם התקפי זעם,גם כנער,אבל ילד טוב,לא שותה אלכוהול לא סמים חלילה,אפילו סיגריה לא מעשן. מאז השחרור הוא לא מוצא את עצמו,גר איתנו בבית,יש לו חבר אחד טוב שבקושי בקשר,,כמה ידידות מהצבא שמידי פעם הוא בקשר איתן טלפוני,רחוקות ממנו גאוגרפית.. לא מוצא עבודה,ניסינו לשכנע אותו שילך לייעוץ מקצועי ,.הוא מסרב,,,מה אנחנו בתור הורים יכולים לעשות, אנחנו יודעים שהוא צריך ללכת לטיפול מקצועי אבל הוא מסרב בתוקף...אנחנו יודעים שאפ מלחץ עליויותר מידי זה יוביל לכיוון ממש לא טוב... אשמח לכל ייעוץ ממך תודה רבה צ

אודי וכולם, הייתי אצל המטפלת פעמיים....איבדנו בן של חברים מהקהילה :( איבדנו גם דוד של ילדה מהגן (אח של אבא שלה עכשיו יושב שבעה).. והייתי אצלה אודי, אבל משהו בה..לא יודעת להסביר, בהרגשה שלי, שהחוסן שלה גם כבר נשבר... אנסה להסביר, הרגשתי שבניסיון ההכלה שלה היה יותר הזדהות כזו מאשר הרגשה של חוסן ושיהיה בסדר.. אגב מרגישה גם פה:( כאילו הזדהות שרע עכשיו..אבל איפה האופטימיות והטוב??. נעלמה , אין. החוסן שלי גם קצת נעלם עם שני הבנים האלה שנהרגו בעזה...ואילו משפחות אודי...וואו..איזו אצילות נפש, איזו התרוממות רוח יש להן..מאיפה לוקחים את הרוח שלהן? לא יאמן. באים לחזק ויוצאים...רגע, מה היה פה הרגע? סיפורים מצחיקים? סיפורי גבורה, סיפור איך עובדים על הצבא רק כדי להלחם ???????לא נתפס .. ואני פוחדת והחוסן שבמטפלת ובטיפול מרגיש מתרופף..לא יודעת למה...אולי כי היא גם קצת כזה בדכדוך.. בהזדהות יתרה? לא יודעת להסביר, אבל המטפלת שלי היציבה קצת התערערה...וזה קשה לי וגם לא מעיזה לומר מולה...איך אומרים לה? {כן, חזרתי קצת אליה בתקופה המטורפת הזאת) ובתוך כל זה אמא, אמא שלי היציבה גם כבר לא יציבה, תרתי משמע, מתקשה בפעולות יויומיות ולפעמים אפילו מאבדת צלילות...אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף

אני מדברת עם אמא שלי ומתייעצת איתה והיא צועקת עליי וגם אני שמתי פאה וחילקתי נרות עם עוד שכנה והיא לא אמרה לי תיתחדשי על הפאה ....אולי בגלל שאני לא יפה? או שזה לא קשור

שלום, ביתי בת 25 , אוכלת מה שבא לה, לא שמה שום גבול בעניין. אני רואה שהיא הולכת ומשמינה, . אני דואגת לחוסר האכפתיות שלה מעצמה ובעיקר בריאותית, אני מרגישה שהיא כאילו מנותקת מכל מה שקורה איתה .למרות שהיא משדרת אחרת. איך אוכל לדבר איתה על הנושא מבלי לעשות לה נזק ?

הי אודי וכולן אני ממעטת לכתוב כי נדמה שהאנרגיות שלי רעות במיוחד וכמעט שאין לי מה לומר מלבד מילים של שבר. והכל שבור. ואני לא מצליחה להתנחם או לראות נקןדות של אור ותקווה. הבן שלי התגייס ואני רוצה ללכת ולהחזיר אותו הביתה, מרגישה כמו אמא שעוקדת את בנה או שולחת אותו להשתתף ברולטת המוות המטורפת. ובשביל מה אני לא מבינה ממילא הכל שבור. כמובן שאמי מעודדת אותו ואומרת את הדברים הנכונים אבל הגןף שלי בזעקות שבר ובכאבים עזים והלילות שלי כל כך מופרעים והנה מהמשפחה הגדולה נשארנו בבית רק שלושה, אבא אמא וילד אחד והקן המתרוקן לא מיטיב איתי, להיפך. אני רוצה את ההמולה, השולחן המלא, ההתעסקות מבןקר ועד ליל, הביחד, המריבות והצחוקים, המים החמים שנגמרו, הכביסה שנערמת הסירים המתרוקנים. הכל ביחד גיל הבלות הרחם מתרוקנת הבית מתרוקן ורוחות מלחמה קשות ובלתי ניתנות להכלה ועיכול. קשה לי לתפקד, אני אורזת את הגוף בכל בוקר ליום עבודה אבל שעות רבות ממנו אני בוהה. לא מרוכזת. תפקוד נמוך. וכמו תמיד הכל נראה לכאורה בסדר. ואם קראתם עד כה את המילים המתלוננות, עמכם הסליחה. אבל רציתי לומר שככה אני מרגישה. לשתף. שלכם שירה

שולחת לך אהבה לקראת ליל. באמת. את חסרה. ונפלאה. איתך, סוריקטה