פורום פסיכולוגיה קלינית

הא, כותרת מפתה, אנשים יקראו? קראתי את השאלה המזדמנת שכרגע נמצאת בראש השאלות. אשתף באסוציאציות לעולמי ועולם הטיפול. קצת שמעתם על העולם בו גדלתי. עולם בו החנקתי את צרכיי, וכן, בין השאר, גם במובן הקונקרטי של תוצרי מערכת העיכול, הנוזלים והנשימה. בייס. כניסה ויציאה. בהכל היה בלבול גדול, וכך הגעתי לטיפול. מאוחר מאד. בגיל ממש צעיר, כנראה שעוד לפני הזיכרון, הווה אומר אולי גיל ארבע חמש, כבר התאפקתי. בגיל העשרה המוקדם המצב הגיע לכך שהמוח לא נתן פקודה לפנות החוצה את מה שהגוף כבר לא זקוק לו. בעקיפין ובדרכים משונות ומוסוות זה כן קרה, כי לא ניתן להמשיך לחיות ככה פיזית. עברתי אז המון בדיקות פולשניות. אשתף שבגיל מאוחר ואחרי עבודה מאד קשה בתחומים הללו השתפרתי. בשנים האחרונות, רק האחרונות, הגוף יודע בחלק מהמקרים להשתמש בטוב שהוא לוקח מבחוץ ולפנות את הרע. מערכת העיכול, שהיה אישיו מאד רציני, עובדת לרוב כאצל אחד האדם הבריא. והיא לא הייתה בסדר, מאד לא בסדר, כמה עשרות שנים. מזל שלא כרתו לי חלקים ממנה, כי היו גם תוכניות כאלה בהיותי בת עשרה. הו, אמא, איזו בת מאכזבת הייתה לך, בלי סטומה כמו שרצית. עם זאת, עכשיו דאגה חדשה - הכאבים בגוף. מקורות חדשים, אבל אזורים מוכרים, שכבר מעט נחתי מהם. בעיה בריאותית חדשה, שאולי קשורה גם לגיל, גם לנפש, והייתי מבקשת הקלה. לא פשוט בתוך ימים אלו. אז התקדמנו בטיפול חלקית בתחומים מסוימים. בתחום השינה, למשל, לא הצלחתי להגיע להישגים ביכולת עצמית. ותראו, דיברתי כאן על דברים בסיסיים ממש. ובתקופה זו אנחנו רואים כמה דברים כל כך אינם מובנים מאליהם וכמה אנחנו תלויים. איזו תקופה עצובה. כמה חירות ניטלה :-( סופשבוע נעים, סוריקטה

בן 21, אני כבר שנים לא מצליח לעשות שירותים (מספר 2) כשיש אנשים בקרבת מקום, וזה מקשה על האורח חיים שלי מאוד. זה התחיל בזה שלא יכולתי לעשות שירותים אם היו אנשים מחוץ לחדר שירותים(למשל בסלון) ולאט לאט התדרדר לזה שאני חייב שאנשים לא יהיו בבית לכמה שעות כדי שהגוף שלי ירגיש "בטוח" לעשות את השירותים יש לציין שהבעיה היא לא פיזית, אלא נפשית/רגשית או משהו כזה.. השאלה שלי היא איזה סוג של טיפול פסיכולוגי יכול לטפל בבעיה?

האם טיפול cbt יכול להתאים לזה? או שרק הטיפול שהצעת?

כבר אמרתי שאני צמודה לחדשות כל הזמן הבן שלי שוחרר אמש הביתה חולה עם שפעת קשה בגלל תנאים לא תנאים במילואים כל כך קשה לראות את השמות של הנפטרים כל יום על מסך הטלויזיה מגבירים את המצוד אחרי... ומה עם כל שאר החטופים? היום שןב הייתי בביקור בבית החולים וולפסון להמשך טיפול הבלאגן חוגג בכל פינה אין שילוט מתאם למצוא מה שמחפשים לכי עד סוף העולם שמאלה ושם שוב תשאלי הדיירים שלי עברו רק חלקית לדירתם החדשה וכעת שהבן שלי חולה אז בכלל אין מצב להמשיך אז....חייבים למשוך הלאה את העגלה ובנוסף בעלי נפל בבית מאז כבר שבועיים ושבר את כל עצמות המסרק בגב יד ימין הוא נתון בגבס וכך גם הולך לעבודה שלו גם מצבה של אימי אינו משו.. לחץ דם גבוה סכרת גבוהה אין מישהו אחד שיגיד הכל טוב הכל בסדר אני בטח שלא חטולית

הי, נעצבתי עכשיו שוב. רואה אנשים מבוגרים, שסך הכל עד השנה הארורה הזו, ובעיקר המלחמה, היו שמורים, ומרגישה שההישגים, שעמלו עליהם רבות והתמידו, לא הצליחו להשתמר. בגוף ובנפש. רואה מוחות נמחקים. זה מטריד ממש. כך גם אצלי. עבודה קשה ושימור של שנים, ואז התקופה הנוכחית. מחסלת רבים וטובים. כוונתי לאלו שלכאורה נפגעו 'רק' באופן עקיף. גם אנשי טיפול הנפש, בהיותם קודם כל בני אדם, נפגעו מאד. וקשה לי לשאת את הבריונות בשטח. יש לי כמה אחיינים בינהם קרביים מאד שמגוייסים בתקופה זו. הם שייכים לקבוצות הגיל של משתתפי מסיבת נובה, גם של החברה בסדיר ובמילואים - בינהם פצועים, נופלים, שבויים ושורדים. רחמיי שבגיל כה צעיר נפלה עליהם תקופה איומה בהיסטוריה שלנו. אסיים במשפט שואתי - לא נשכח. לא נסלח. סוריקטה

לגמרי...מה שכתבת! אימי אחת מהם.. מהאנשים הקמלים :( קשה המצב. גם לי יש קרובים לוחמים, ילדים של חברים וחברים של הילדים שלי...והרוגים שמכירים .. נראה שאין משהוא שלא מכיר משהוא...ולא רוצה שנגיע למצב של להתקע שם בעזה עם הרוגים כל יום :( למה??? האם באמת לא מתים לשווא? הבן הצעיר כבר מועמד לקרבי, אני לא רוצהההההה אבל לתמוך בו צריך נכון? תחושת הקרבה כזו יש לצעירים, הקרבה למדינה. והמדינה? מה עושה בשביל התושבים? מפקירה... כלום! ואם כולם לא ירצו קרבי מי ילחם? נכון? יש לנו מדינה אחת שחשוב להלחם עליה נכון , איפה נהיה אם לא כאן? אוףףףףףףףף. קשה לי קשה...

זה מה שעובר עליי.... דואגת לכולם. דואגת למצב במדינה.. שרק נשמע לי מחמיר ועוד הרוגים ועוד מחדל ועוד טעות... ובנוסף דואגת לבריאות אימי שמיום ליום הולכת ומתדרדרת..יכול להיות חודשים יכול להיות התדרדרות של שנים. מצבה הבריאותי רע.. זה בגדול, רע כואב והרגשה שקשה להרים את עצמי. עניתי על השאלון של החלומות. מה הרעיון של ציון סופי? לא הבנתי. גם את המטרה לא..אולי המח שלי אטום מרוב כאבי גב/ צוואר...אני על הפנים. פיזית נפשית .. קבעתי קבעתי אודי..( למרות שאין לי זכות להתלונן )אז שבוע הבא אפגוש את המטפלת..אולי יעזור המצב כזה שבהתחלה הייתי הכי חזקה וגיבורה, עוזרת ומנסה פחות לראות ולהשאב לחדשות...הרגשתי כזה בסדר..נתגבר...ובשבוע שבועיים אחרונים הבכי מהמצב ועוד מצבים מתגבר..אוףףףףף שבת שלום או שמא שבוע טוב כבר יהיה..:(

הי מיכל, חושבת שקצת דיברתי על דברים דומים לאשר תיארת. מאד מכמיר לב המבוגרים שרואים אצלם התדרדרות. גם אני השבתי לשאלון החלומות (ואודי, נראה אולי שהצטרפה אליך שותפה מהמשפחה - אז כל הכבוד ממש). מיכל, בוודאי שיש לך זכות להתלונן. כולנו נפגענו, ומותר להיות חלשים. השנה האזרחית עומדת להסתיים. אפשר אולי לנסות לעשות סיכומים של כמה הצלחנו במה שהצלחנו בעולם האישי שלנו על פני התקופה. סוריקטה

אודי :( מאוד מאוד מאוד עצובה. גם המצב במדינה...כל הזמן כפיר ואחיו ואמא שלו 'רודפים' אותי... לא מצליחה לגרש אותם מהעיניים.. התמונה הזו של שיר(?) האמא עם המבט המבוצעת עוטפת את שני הקטנטנים האלו ,חוסר האונים,האימה, נחטפים ואפילו לא כל כך יודעים איפה הם... טוב, דייייייייייייי לא מסוגלת 'לראות'אותם .. וכל החיילים.. כל כך הרבה.. כל כך מיותר.. כל כך חבל... והתצפיתניות הרי התריעו שוב ושוב ושוב.. איזה חוסר אונים.. איך יכול היה המפקד לומר לתצפיתנית שאם תמשיך להתריע בפניו,יעלה אותה למשפט.. דייייייייייייי לא מסוגלת לחשוב ולראות 'את הסיטואציה הזו... איזה חוסר אונים... ומתים . ומתים. ומתים. וזהו ... בטח חוה אימנו בכלל לא היתה מוכנה להביא לעולם את שת שממנו בסופו של דבר נולד אנוש כולנו,כולנו בניו ובנותיו... אולי הכל שיחזור של הרג קין את הבל..(?) מתי כבר יתרחש התיקון? יתרחש? יבואו ימים ויגידו.. אם ישאר פה על פני כדור הארץ מישהו שיגיד.. עצובה מאוד מאוד מאוד

מתגעגעת וחושבת עליכן בנות יקרות, חושבת שנוצר תמהיל של רגשות. אולי יותר זעם מעצבות, העצבות רכה יותר. וגם המון בושה. בושה על השתייכות למדינה שחלק ממנה מתנהל באופן שלא הייתי נותנת לו יד. אדרבא. הבושה, כנראה פחות טובה כאן, כי היא גורמת לאנשים להתכנס במקום להראות את זעמם, המוצדק, לדעתי. ומכאן - נו, אשמה, הרגשת אפסיות ותבוסה. וגם פה חבל, כי 'כוחות הרשע' בונים וחוגגים על זה בדיוק. וגם המון הזדהות לתרחישים בעולם הפנימי, כשכעת אמורים להשקיע יותר משאבים כדי להפריד אותו ממה שקורה בחוץ, שהוא אכן נוראי. והזעזוע, בשלב זה, מתגבר. האמון שלי במין האנושי לא היה משהו גם בעבר, וכעת הוא מדלדל. יש אחלה אנשים, אבל ההרגשה שלי היא שזו קבוצה של מיעוט מול כוחות ההרס והמוות שפשטו בנו. מאמינים שיהיה תיקון. אולי. אם יהיה, בעיניי צפוי תהליך מאד ארוך, ומן הסתם, חלקי. כוחות הנגד ימשיכו לפעול במקביל, אך עד כמה יהיו דומיננטיים. תהליכים דומים מקבילים מתרחשים בעולם כולו. ואנחנו, אנחנו כבר מבוגרות - האם נזכה לראות משהו מזה? משהו מעולם האהבה? בא לי לחתום באיזו מילה גסה או צרחה על מה שמתחולל כאן. ארשום רק אוף. וקר בחוץ. היום היום הראשון של החורף. אבל היי, מעכשיו הימים רק יתארכו חצי שנה קדימה. סוריקטה

כאלה חדשות ובשורות איומות ביום שישי כאלה אלמלא הכאבים המשביתים הייתי קופצת כמו טיל לחבור למשפחות החטופים במאבקן ובזעקתן. מתביישת שאיני יכולה. מתכנסת ומתייתרת. עוד אסון. ... סוריקטה

היום הרמתי את עצמי והייתי לצדם. בזמן שיכולתי. סוריקטה

שלום, ביתי ובן זוגה אמורים להתחתן עוד חצי שנה, בן זוגה מאוד מחובר לאמא שלו, הם גרים חצי שעה ממנה. ההורים שלו בתהליכי גירושין מאוד מכוערים וזה משפיע עליו, וגורם לביתי להרגיש שהיא בעדיפות שניה מהמשפחה שלו. ההורים מערבים את הילדים בכל מה שקורה (2 ילדים בגילאי 25 )בן זוגה לא יהיה מוכן ללכת לטיפול, מה ניתן בכל זאת לעשות, איך אוכל לכוון את ביתי בדרך הטובה ביותר להתמודדות...היא ממש מתוסכלת ומרגישה שבן זוגה עסוק בהוריו ובמיוחד באמו שמשפיעה עליו מאוד(גם לפני תהליך הגירושין של הוריו אמו הייתה משפיע עליו ולא משחררת ממנו). חשוב לי לציין שאמא שלו ביחסים מצויינים עם ביתי . יחד עם זאת המצב מאוד משפיע על הזוגיות שלהם.

אני מפחדת שייהרס לי הציפורניים אם אני יעשה לק או העור אם אני יתאפר ואני עושה את זה רק לבעלי אני רוצה גם לעשות את זה לעצמי איך אני מגיעה למצב כזה

חג אורים שמח לכולם מקווה שכולם מרגישים/ות טוב כבר תקופה ארוכה רוצה להכנס ולשתף אך מערכת הזו מוציאה ממני את החשק לכתוב התחלתי טיפולים בבית חולים אך מפאת חוסר התיחסות של מי שאמונה על מתן שרות המשכי אין תגובה ... מתקשרת יום יום אך היא אינה זמינה ולא חוזרת גם כשאני משאירה פרטים ומבקשת יפה שתתקשר לקבוע לי תור... כך שבמקום שמצבי ישתפר רק הולך ודואך ואין למי לפנות ... מבלה יותר מזמני במיטה חוץ מאשר הטיפול בבית מבאס אותי כל כך שרוצה רק שקט ולישון... הבן במילואים יש קשר דרך כלתי גם המצב בכלל במדינה לא תורם לישמוח... מה גם שהאזעקות שחוזרת מידי פעם מחלישות אותי חוזרת בזכרונות לאותה ילדה קטנה שלא ידעה לאן לברוח בזמן המלחמה... מנסה להחדיר לתת מודע שאני כבר לא שם וגם כבר לא קטנה אךךךךךך זה צורם לי כל כך ומקפיץ אותי בכל רגע מחדש לא יכולה להתנתק מהחדשות כאלו משהו מושך פנימה בלי סוף הדיירים שלי מצאו דירה לעבור אליה די קרוב אלינו שעל כל מקרה תמיד אני שם עבורם כעת הם מכינים את הדירה למעבר ויש המון מה לעשות אני לא שותפה לכל ההכנות אני רק מטפלת בנכדים שלי יקח עוד זמן מה עד שהם יסתדרו מקווה עדיין לפני כל הגשמים החזקים הקטנים מתקררים מהר מאוד ובגלל זה נשארים יותר ימים בבית מאשר במסגרות שלהם בבית ספר.... אני לא מתלוננת אחרי הכל הם ילדים טובים באמת רק השובב הקטן שעל הרצף מורט לי את העצבים בכל פעם שמחליט לקפוץ ממקום ל קום כי אינו מסוגל לשבת אפילו 5 דקות רגוע גם כשאןכל החברת האייפד שלו מה שאני ממש לא אוהבת במקום שיתרכז באכילה נכונה ורגועה ....אבל אני רק סבתא מסוג 2 לא מצד אבא ולא מצד אמא רק צד שלישי כן ככה זה כדי להגיע אליו אני צריכה לעשות קודם עבודה עם אמא שלו..ורק אחרי כן לגשת אליו לא פשוט בכלל !! אני אוהבת אותם כנכדים שלנו לכל דבר לא מפלה בינהם לבין המשפחה הגריעינית מאיפה לוקחים כוח להתמודד עם ילד בן 6 על הרצף שיש לו קוצים המקום ששם נהוג לשבת ??? לא מצליחה לעכוב אחרי כל ההשתוללויות שלי הלב שלי נופל לפני שהוא נופל כל הזמן ומעט נהייתי עייפה לכל המשחקים האלה ולריצות האלה אחרי הכל גמני לא בריאה!! חנוכה שמח ?? עם כל כך הרבה הרוגים ממש לא שמח לי 😭.... לא יודעת אייך לצאת מהצב הזה אין לי כוח לכלוםםםםם חטולית

הי חטולית, קראתי הכל. תקופה קשה מאד, כולנו מעבר לקצה, מה אומר. עצוב המחיר שמשלם כל אחד, במיוחד מי שחלש יותר, חולה יותר ונזקק יותר. אמר לי ידיד מאד חולה מתוך כעסו שבמקום להיות עסוק בניסיונות ההחלמה היחסית שלו, ועל אף שאיכשהו יש לו תמיכה רבה, הוא מקדיש מזמנו לעניינים מנהלתיים. ושוב אומר - הלוואי ויכולתי לסייע לך טכנית לפחות מול הפורום. הייתי מנסה דפדפן אחר, למשל. טוב שכתבת ושיתפת. סוריקטה

הי אודי, הולכת לבדוק. סוריקטה

הי אנשים טובים, חשבתי לפתוח הודעה עוד לפני כניסת השבוע. אנסה לממש עכשיו. קוראת את ההודעות כאן לאחרונה, וגם תרחישים אחרים בעולמי, כעת ופעם, גם במדינה, לאחרונה וגם קודם, ושוב חושבת על משאלתי לחירות, להיות מי שאני, ללא כפייה או הכרח, להיות שווה כאישה, כאדם, לכאוב ולא רק בשתיקה, לא לחרוד מאגרסיות ומגבלות מוגזמות חונקות. שתהא תרבות ליברלית סך הכל. לבטא דחפי חיים. במקביל חושבת על כאביי הגופניים שהגיעו לרמה גבוהה מאד בשבוע האחרון, ובסיכוי גדול, לדעתי, יש להם מרכיב רגשי בעל משקל. היינו - ככל שהעצמי האמיתי שלי יתגלה ויתאפשר, כך יתרככו וימהלו הכאבים ולהיפך. ככל שהזיוף והשקר יתפסו נפח, כך גם הכאב והחולי. בימים האחרונים ניסיתי תרגילי נשימות והרפייה ומנוחה. פחות תרגילי גמישות. פחות תרגילי כוח. פחות תרגילים שמתמקדים במיוחד באזורים הכואבים. והרבה חימום. בוקר שמש, סוריקטה

אני לא רוצה להתקשר למשודך שלי גם אבא שלי אומר בשביל מה כי זה לא צנוע או כי אן על מה לדבר לא הבנתי אותו כי אם השידוך ירצה להתקשר הוא כבר היה מתקשר ואם אני רןצה אני לא מתקשרת כי הרצונות שלי לא מציאותיים ככה אני חושבת יש לי אובססיה לבנים לשידוך וכולי

מה הם הנקודות חולשה אצל פסיכופטים איך אפשר להתגבר עליהם

הי אנשים, מישהו שומע אותי? אתם כבר יודעים שאני מתעוררת בשעה מאד מוקדמת, תמיד וככה זה, ואלו גם השעות בהן המוח איכשהו מתרכז. שונה מהרבה אנשים. כשאבא היה חי, הוא היה האדם היחיד בעולמי שהייתי מתקשרת איתו (בשנים האחרונות וברגשוני ווצאפ) בשעות האלה. מישהו לומר לו שהתעוררתי וההיפך. זה חסר ומכאיב ואין לי חלופה. מבינה שמוזר שכך לאישה בגילי. הוא היה הקור האחרון מול הבדידות שלי. איכשהו מזלו שנחסכה ממנו התופת שמתרחשת במדינה. אבל הוא גם לא זכה לראות אותי מתפתחת. הוא, אולי, היה שמח לכך. מצטערת, אבא, שאכזבתי. היא (אמא שבי) ניצחה, והראש נותר לרוב תחת לקרקע. השבעה באוקטובר הייתה שבת, והזוועות התחילו בבוקר. היום בו אבא ניסה להתאבד גם הוא היה שבת לפנות בוקר. בשתי הפעמים הללו, אולי כי שבת, ניסיתי לאפשר לעצמי לנוח עוד, ואז הגיעו הודעות מבהילות. הכי שקט הכי רועם. הכי בית, הכי המקום הלא בטוח. הכאבים בגוף, אגב, מבקשים עד כדי מחייבים, להרגשתי, גם מנוחה, ואני מאד מנסה. סוריקטה

תודה אודי יקר. כדרכי, רואה את התגובות רק למחרת היום בבוקר. תודה. ממש. יש לנו אומנים נהדרים. חייבים לשמור על זה. גם כחלק מהליברליזם. יום שלישי פעמיים כי טוב. שלכם ואיתכם, סוריקטה

אם הבעל יחשוב שזה בגללו שאת לובשת בגדים יפים אץ צריכה להיות מאושרת תלוי אייך את מציגה את עצמך אם היומים את סתם לובשת משהו פשוט ולכבוד שבת את השמלות היפות שלך הוא יבין שאת מקדשת את השבת עם בגדים ראויים למה שלא תלבשי גם בכל יום בגדים ראויים זה ימצא חן בעיניו הרבה יותר חטולית

אני לובשת רק מתי שאני איתו וזה מציק לי

אני אוהבת להיות יפה אבל רק לשידוך היום לשבת לא שמתי שמלה יפה שמתי את הפחות יפה כי הבחור לא ראה אותי בשבת אבל שאהיה נשואה אני ישים את הבגדים היותר יפים והשאלה היא אם הבעל יחשוב שזה רק בגללו ומזה אני מפחדת...

כי אז הוא יחשוב שאני רוצה אותו ולא יכולה בלעדיו יותר מידי מהרגיל

הי גאולה, אבל, אבל, איכשהו מה שאמרת נכון. נכון וטוב. את כן מתלבשת יותר יפה 'בשבילו'. הנוכחות שלו תורמת לכך. את מתרגשת עכשיו, לפחות בשלבי התחלה, הדאגה לעצמך מופעלת יותר. מה רע? להיפך. ובתוך הקשר - זה נכון. תהיי תלויה בו במידה כזו או אחרת וגם הוא בך. וכן, אולי יעזור לך להגיע לדברים שלבד עם עצמך יותר מסובך לך להגיע אליהם. נראה לי שזו תיחשב דווקא דרגת עצמאות גבוהה יותר. זה טוב. סוריקטה

למה את לבד בדיור מוגן ולא עם ההורים בבית ? את יכולה לשאול את החברות שלך למה הן לא מתקשרות כנראה שהן עסוקות נסי לקחת הכל בקלות יש לי הרגשה שכל דבר מלחיץ אותך סבלנות תועיל מאוד חטולית

תודה חתולית אבל חברות שלי בדירה גם לא מדברות איתי שיחות נפש בפלאפון

עברתי ילדות עם אמא נרקיסיסטית שחדרה אלינו בתחתונים כפשוטו, לא נתנה לנו מרווח וחופש עצמאיים בשום דבר בחיים, הפעילה עלינו המון מניפולציות, ועוורה קינאה ביידים בין האחות ע"י שיבוח אחות אחרת וכו', הסיתה בקול ומול האבא, ועוד ועוד ועוד, היום אני נשואה מנסה לשקם את עצמי, עם בעלי שבשנים הראשונות קצת נפגע ממנה בעקיפין, מילות זלזול והתעלמויות וכו', השאלה מהי הדרך לטיפול ומה היא הדרך להתנהג עם האמא, וכן אם אני סובלת מפוסט טראומה, וככלל אם תוכל להרחיב את היריעה בנושא נרקסיזם והסיבות שהיום אני כ"כ חלשת אופי ומבולבלת וחסרת שקט ובודדה ולא מצליחה לעשות שום דבר בחיים תודה ר דבה

אני גרה בדיור מוגן וכל הזמן רוצה לחזור להורים כי החברות לא מדברות איתי בדירה אני מרגישה בודדה

אני תמיד מסתכלת על זוגות ומקנאה דהם שמחים ואני לא יודעת איך לשמח את השידוך שלי מה אני עושה אני מרגישה שאז הוא לא ירצה אותי כי אני לא יודעת אם להתקשר אליו או לא אם זה לא חפירה

ולמה הוא לא מתקשר יותר הוא מתקשר קצת למה לו יש קצת ואני רותה הרבה לדבר איתו

אני רואה זוגות שהולכים וקונים ריהוט לבית קונים בית יפה ואני והשידוך שלי כמו מסכנים לא קונים ריהוט כי אני לא יודעת מה לקנות ואני עצובה כי לא יודעת מה הטעם שלי ולא רוצה להתייעץ עם אחרים אני רוצה לדעת לבד מה יפה לי מה עושים:( השידוך עדיין יאהב אותי?

אני מדברת עם המשודך שלי ולפעמים יש שתיקה והוא לא מוצא על מה לדבר ואני גם אני מפחדת שהוא לא ירצה לדבר איתי ...וזה קורה גם עם חברות אבל לחברות אני אומרת ביי שיש שתיקה ולשידוך אני לא אומרת כלום כי יותר נחמד לי לדבר איתו אבל הוא לא מדבר גם השאלה אם זה מפריע לו שאני שותקת

הי לכולם, כותבת כאן, למרות שנגיד בשנים האחרונות אני רושמת/אומרת גם מילים בפנים גלויות לאנשים שאני מכירה (ולא בטוחה שזה נכון או טוב) - בכל אופן - שואלת גם כאן וגם בעולם המצומצם שאני מכירה - איך אתם מרגישים עם התהליך במדינה שאנחנו בתוכו? עם מה שמתרחש בימים ובשעות האחרונות ממש. שואלת כי מנסה לאתר בי מה קורה. מנסה ןלא בטוחה שמצליחה. מתסכל גם בהקשר עניין הכאבים בגוף. אני יודעת שכואב מאד ולא יכולה לאתר מיקום או להסביר למי שמנסה לטפל היכן כואב, ובנוסף, אחרי שנוגעים בי (נפשית או גופנית, ויש קול שמשווע לזה) הכאב מתעצם והמחיר כבד עד כדי בלתי נסבל. הימים האחרונים, הרבה ימים כאלה, עוברים עליי לכאורה הפוך ממי שהתנהגתי עד לא מזמן. במעט תנועה פיזית יחסית. לא לקחתי את עצמי לעצרות, למשל, ונכנעתי, גם לא הלכתי לארגן לעצמי דברים סטנדרטיים, ובלב אמרתי לי ש'הם' ניצחו. הראש של המטפל שלי מאד מאד מאד במקומות אחרים. לא ברור אם הוא רוצה להיות פה או לא. אני נפגעת מזה, לא מעזה לומר לו כבר, אבל זה משפיע. ובכלל, כנראה שאנשים מאד מוטרדים וחושבים על עולמם. יודעת, אבל הבדידות אצלי הופכת להיות עוד יותר קיצונית באופן מבהיל. מכל זה כן ניתן לומר שהימים עבורי ימי אימה, איני מצליחה לגשת לרגשות הרכים והמוהלים שאנשים מדברים עליהם בעקבות השבת החטופים הראשונים. המוח שלי נותר איכשהו במצב של חצי שינה, אולי כהגנה, אבל זה יגיע ויתהפך עליי, ואני לבד. ומה הייתי רוצה שיאמרו עליי אחריי? שידעו שהייתי מאד בודדה, שהייתי אישה שפחות ידעה להסתדר בעולם, שלא הצלחתי להתאושש מהפגיעות בעבר. ושלמרבית הצער מרגישה שאפחד לא סופר אותי. אבל אני פה, וגם לא הולכת לשומקום. נראה לי ש(גם) הסקרנות משאירה אותי כאן. סוריקטה

דיברתי עם עצמי בראש על פוליטיקה ועל אישים, בעקבות כך ערכתי חיפוש על אחת מהדמויות שניצלו אותי בעיוות שלהם, מסתבר שהוא פרש מן העולם. נותרו בעולם עוד שניים שהם קרובי משפחה שפגעו בי ברמה רצינית. אני לא מאחלת להם טוב וגם לא לאויבנו. מה פתאום המחשבות האלה ומדוע זימנתי אותן... סוריקטה

סוריקטה, אולי הכל קשור והכל נורמלי בתקופה הכל כך לא נורמלית הזו לפוגעים שלך לא נאחל טוב בשום פנים ואופן גם הם אויבים. לא משחררים את כפיר הקטן תארי לך. הכל מתערבב הכל איתך שירה

הי אודי, ימים קשים כל כך על כולנו היום אמורים לשחרר קבוצת חטופים קטנה ואני חושבת איך עוד יעניש אותנו החמאס את מי לא ישחרר, אולי דווקא את האמא שבזרועחתיה שני ילדים רכים, ביניהם כפיר הקטן, תמונה שהפכה לסמל לזוועה הזו. אני לא מעגל ראשון וקשה לי לדמיין איך זה להיות שם. אני שומעת סיפורים גם כשאני לא רוצה לשמוע. אתמול שמעתי במקרה כתב של רשת תקשורת זרה שתאר מה ראה בסרט מעשה אונס אכזר. ומאז זה מנקר ואני אומרת לעצמי לא יכול להיות זה לא קרה זה לא קרה. לא יכול להיות. הצח האנושי לא יכול לתפוס את מעשי הזוועה. וכל הגשם שתמיד הוא ברכה לא נכון לאף אחד. לא נכון לחקלאים בדרום שלא הספיקו כלום לא נכון לחיילים שצריכים לפעול בבוץ ושלוליות ענק לא נכון לחטופים לתינוקות לילדים לקשישים. לא נכון לאדמת הקיבוצים שעוד מלאה באפר מתים שלא זוהו. גשם לא נכון ורע מאוד. ואני הקטנה שבפנים כל היום חושבת על כפיר ביבס שהוא תינוק ממש קטון ומדמיינת איך אמא שלו שמה אותו בתיבה כמו את משה אבל לא על היאור אלא על מי השטפון ואיך אולי יש עין ששומרת עליו והוא ניצל מכל הרע. אולי בסוף יגיע עם מי השטפון עד מצרים ויד טובה של נסיכה תמשה אותו מהמים ותקרא לו כפיר משה ביבס והוא יחייך והיא תצווה להביא גם את אמא שלו ואת אחיו השני שגדול ממנו בשנתיים. שתהיה שבת שקטה שירה

הי שירה, הגשם, תמיד, מפוזר בכל מני מקומות. בחלקם הוא ברכה, בחלקם פחות. תמיד תהיינה הצפות וסתימות ותאונות ובולענים, אך במקביל גם צמחייה ששוועה לו ותרווה, ואוויר שהתנקה, ומאגרי מים שהתמלאו, ובעלי חיים שיהנו ממנו ועוד. והנה, גם את בסיפורך היפיפה מצאת כיצד להשתמש בזרם הזמני שיצר הגשם כדי להגשים (כן, אותו שורש) משאלה של חירות ושחרור ואיחוד. בינתיים חלפו שלוש פעימות. והמון נתונים חלקם נכונים, חלקם מעוננים, חלקם מופרכים והרבה בלבול ונראה לי שאת הרוב אנחנו בעיקר לא יודעים. סוריקטה, שלא היה לה כוח בגלל הכאבים להשקות את הצמחייה והגשם כן הגיע למה שכן שרד ונזקק לו.

מאז התחילה המלחמה המטפלת לא זמינה.. גם להפגש בקושי מסתדר ואפילו לדבר בטלפון- שאני כמובן משלמת לה, בקושי מצליחה לפנות לי זמן. היא הסבירה שזה המצב ולא פרטה. אני הרבה זמן שותקת ומנסה לבוא לקראת ולהבין אבל האמת שאני מרגישה שאני לא יכולה להמשיך כך. אם זה המציאות הנוכחית שלא יודעת כמה זמן זה הולך להמשך כך, אולי כדי לחפש מטפלת אחרת. כמובן אדבר איתה ואשתף אותה, מתישהו. בינתיים האמת שקשה לי מאוד...

מטפלים רבים עמוסים מאד מאד בפרט בימים אלו. לנו עצמנו קשה להכיל, וגם לסובבינו. אם המצב הוא של גלים - איכשהו ניחא. אם באופן מתמיד יצאנו מתפקוד לאורך זמן - פחות טוב. מה באמת עושים עם זה - שאלה טובה. אתמול יצא במקרה שהייתי עם אחת מאחייניותיי הצעירות. קצת גיוון. מולה לא מראים שכואב, ומדהים שהיא אפילו אמרה במפורש שהיא מבקשת לא לראות אנשים סובלים. אולי ילדים ובעלי חיים יכולים לפעמים להוציא אותנו (לפחות פיזית וטכנית). סוריקטה

באמת שמבינה אותך גמני הייתי במצב כזה ולי אין מטפל לדבר איתו אך..הבן שלי יצא היום למילואים וזה הוציא אותי מהמחבוא לדעת כל פיסת מידע זה לא אומר שמצבי טוב יותר רק לחוצה עוד יותר מקווה שהמטפל יצור קשר ותוכלי לשוחח איתו חטולית

הי חטולית, מאד ביאס שלא היה לי למי לומר שנורא כואב. מאד מאד. מילואים זה מלחיץ בתקופה זו. בכל מקום. גמני הפכתי להיות יותר צרכנית חדשות. משערת שכמו רובנו. שמרו על עצמכם. שנצליח לקוות לטוב. שיהיה בסדר. סוריקטה

חמודה בשידוכין לפי מה שידוע לי אין הרבה קשר של דיבור בין המיועדים להנשא עד הנשואין קחי הכל בקלות הכל יסתדר חטולית

תודה אודי תודה חתולית אתם מאוד נחמדים ותומכים

אני נפעמת מהחשיבה הפשוטה והאמתית, מבלי לנתח ביותר מידי תחכום, כפי שסביר שאני הייתי מנסה לעשות. שמחה שאת כאן, סוריקטה

המצב לא טוב כרגע. רק מתחבאת מתחת לשמיכה ובורחת ממגע ותקשורת. כואב מידי. הודעתי למטפל. נראה. סוריקטה

אשב רגע לידך, בין הדקירות אפשר לנשום, תרשי לי? וגם אניח כאן את שירו היפה של חיים גורי מדויק ועדכני כתמיד בּוֹא קְצָת שֶׁקֶט, בּוֹא קְצָת שִׁעֲמוּם מַגִּיעַ לְךָ הַכֹּל כָּל כָּךְ צוֹעֵק פֹּה, לֹא גָּמוּר. (אֵין רֶמֶז לִמְנוּחָה) מָה שְׁלוֹמְךָ?! שׁוֹאֲלִים אוֹתִי בָּרְחוֹב אֲנָשִׁים לְמִינֵיהֶם שְׁלוֹמִי כִּשְׁלוֹם עַמִּי, אֲנִי מֵשִׁיב לָהֶם וְאָז פּוֹלְטִים הֵם אֲנָחָה קְצָרָה כְּשֻׁתָּפִים לְעֵת צָרָה. יִהְיֶה טוֹב! אֲנִי מַבְטִיחַ כְּאִישׁ סוֹדוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ!

משיח נאוו...זה עוד יקרה אתם תראו חח באמת אבל רציני ;) ויהיה רק טוב

הי שירה, השיר נפלא ועדכני כתמיד. ממש תודה. סוריקטה

תודה אודי. אני כאן. אין לי מושג אם הידיעה הגיעה למטפל. ואיני בטוחה שהיה לעניין לכתוב לו שהרגשתי כל כך נורא. הוא מתנדב בסיוע למשפחות מפונות, קורים גם דברים משמעותיים בעולמו האישי שקשורים לתקופה, הוא מפוצץ בהודעות, יש לו מטופלים נוספים ומשפחה ועוד דברים שאיני יודעת. שירה רשמה בזמנו ששילוב של כאבי נפש וכאבי גוף הוא לא חגיגה (במילותיה היפות שלה, הניסוח שלי קצת מקלקל). כאב לי מאד מאד מאד. כאב גם בגלל כל מני פעולות ביורוקרטיות שקשורות לפרידה מאבא. מניחה שעוד אנשים חוו את היום ההוא שגם היה בו גשם כבד וסערה בהסתגרות. תודה, סוריקטה

אני בשידוכים ואנחנו סגרנו על חתונה אבל המשודך לא עונה לי לפאלפון ומדבר רק עם אבא שלי למה הוא לא רוצב לדבר איתי כי אני מוזרה?ולמה לא ממהרים לקבוע תאריך חתונה עוד לא קבענו זה בגלל שאני לא ממש מטופחת אז מתעכבים או שסה לא קשור

הי יקרות ואודי, שנים שנים שאני מפנטזת על דמות של מתווך ביני לעולם. הגשר מאד מאד חסר אצלי, גם אחרי שנות טיפול שסייעו לי במידה שהן יכולות. לפעמים רחוקות מאד בתדירויות נמוכות מאד יש שם מישהו שימלא את התפקיד עבורי, מבלי שחייבים לי משהו. וגם אז התחושה היא שלא מגיע לי. נדמה, אולי, שחלק מהכאב בגוף קשור לכך. אתמול שוב העזתי קצת לצאת ולשמוע מה חלף על אנשים שלא ראיתי חודשים בתקופה הנוראית בה אנו שרויים. בעיקר הייתי אוזן. מה רציתי לומר? לא יודעת. בלב אומרת שצריך לעשות סדר ועדיין לא הבנתי למה אני עצמי מתכוונת. תקיעות מעצבנת. קצוות פרומים. Bring ThemHomeNow וכאילו יש במשפט האחרון בכדי איכשהו לסגור מעגל, הגם אם חלקית ומרוסק, אך מחבק. באופן סמלי שחררתי פרפרים אמתיים שגידלתי ואימצתי גורה זעירה פצועה מהביוב. סוריקטה

שלום! אני מודעת שאני במצב אבוד. הבאתי את המצב לנקודה קיצונית שבה אני חשה חרדה ולא מצליחה למצוא דרך לצאת מהמצב הרגשי הזה. אני אבודה ומקווה מאוד שתשובתך תעזור לי למצוא דרך לצאת מזה. אני בת 37. גדלתי במשפחה אוהבת נפלאה, לא היו בעיות מיוחדות או משברים בילדותי. כשהייתי בת 19 הכרתי את בעלי. זו הייתה אהבה הדדית, זה התפתח מהר לזוגיות וכשהייתי בת 20 התחתנו. בעלי מבוגר ממני ב-8 שנים, בתחילת הקשר שלנו הייתה דינמיקה שהוא יודע ומבין יותר, בעל יותר ניסיון, "המבוגר". הסתכלתי עליו מלמטה למעלה, נמנעתי מקונפליקטים, שמרתי הרבה על עצמי. אבל למרות זה הייתי מאושרת. אהבתי אותו, הוא אהב אותי, ונראה לי שככה זה יהיה תמיד. הסתכלתי על בעלי כגיבור על גם אחרי 10 שנות נישואים. כשהייתי בת 22 הבת שלנו נולדה, נעשיתי יותר בטוחה בעצמי, ההבדל בניסיון ובגיל כבר לא הורגש כל כך, ובסך הכל הייתי מאושרת בנישואינו. היה קונפליקט אחד משמעותי בנישואים שלנו - בעלי רצה עוד ילדים, אבל אני לא רציתי יותר. במהלך ההריון, לידה, הטיפול והחינוך לא קיבלתי ממנו את התמיכה שהייתי צריכה, בכל מה שקשור לבת שלנו הייתה לי תמיד תחושה שאני לבד. זה היה תמיד אני והבת שלנו ובעלי עסוק בעניינים שלו. לכן, לא הייתי מוכנה להביא ילדים נוספים. וכך, לאחר 10 שנות נישואים, בעלי התחיל להתרחק ממני פיזית. הוא התחיל להימנע מכל אינטימיות פיזית איתי. בתקופה זו עברה עליו תקופה קשה שהיתה קשורה לבריאותו ולכן לא לקחתי קשה את החוסר יחסים אינטימיים בינינו, תמכתי בו באופן מלא ועברנו יחד את כל הקשיים בבריאותו. זה לא היה כל כך חשוב לי כי עדיין היינו קרובים רגשית. תמיד היו לנו טמפרמנטים מיניים שונים, תמיד הייתי צריכה יותר אינטימיות, אבל הדחקתי את זה ולא הרשיתי לעצמי לחשוב על זה, כי מבחינה רגשית ואמוציאונלית היה לנו טוב, וזה היה העיקר עבורי. כשהבעיות הבריאותיות שלו נפתרו, האמנתי שהיחסים המיניים יחזרו. אבל זה רק החמיר, הוא נמנע מאינטימיות פיזית והחל להתרחק רגשית. במשך שנתיים ניסיתי להחזיר הכל, העליתי את הנושא הזה, הוא לא היה מוכן לדבר איתי על זה, הוא היה מסביר את זה בגלל המצב הבריאות שלו (אבל ידעתי הכל על מצב בריאותו כי אני הייתי אחראית על התהליך שלו בטיפול, ולא זו הייתה הסיבה לחוסר יחסים אינטימיים ורגשים). לקחתי יוזמה והצעתי כל מה שיכולתי. אבל הוא התרחק יותר ויותר, הקשר המיני נפסק כשהייתי בת 32, כשהחלטתי לעצמי שאני לא יכולה יותר לקחת יוזמה ולהידחות שוב ושוב. הוא נמנע מלדבר על הנושא הזה, התנהגנו כאילו הכל בסדר, אבל זה היה כמו פיל באמצע החדר. נכנסתי לדיכאון, הרגשתי לא מושכת ומכוערת. הבנתי שהגבר האהוב שלי דוחה אותי שוב ושוב. עדיין רציתי את האינטימיות שלנו, זה שיגע אותי, הוא היה הגבר היחיד בחיי שרציתי. הוא היה הגבר הראשון והיחיד שלי, והוא דחה אותי. לאחר דיכאון ממושך, לאט לאט התחלתי להתעשת. אבל הפסקתי להרגיש משהו כלפי בעלי. סוף סוף קיימנו שיחה גלויה בה הוא הסביר שהוא התנתק כי אני לא רוצה עוד ילדים וזה כאב לו. עדיין אהבתי אותו, אבל בתור קרובת משפחה. כבר לא חיפשתי את המגע שלו, אפילו הרגשתי לא נעים אם הוא נגע בי. היה לי עלבון גדול כלפיו, שכרגע, אחרי 5 שנים, כבר חלף, ונשאר רק יחס רגוע ומנותק. חשבתי על גירושין, אבל הבת שלנו הייתה אז בת 10, ובסופו של דבר החלטתי שאני חייבת להציל את המשפחה והבית שלנו לשמה. ברגע שאיבדתי עניין בבעלי, כל הסכסוכים הסתיימו, והייתה לנו אווירה קלה וידידותית. חמה מאוד ומלאה בצחוק. הבת שלנו הייתה מאושרת בבית, והייתי משוכנעת בתוקף שזו ההחלטה הנכונה. קיימתי שיחה קשה אבל פתוחה שאני לא רוצה יותר יחסיים אינטימיים איתו (כי אחרי כמה שנים הוא ניסה להחזיר את זה ליחסים שלנו אבל בשבילי זה כבר היה אבוד). אבל זה הוביל לכך שפגשתי גבר. זה היה היכרות תמימה באינטרנט דרך אפליקציה ללימוד שפות. הוא היה זר. התקשורת שלנו התפתחה במהירות, מהר מאוד צללנו לרגשות. הכל בינינו היה פתאומי ודרמטי. באותה תקופה הייתי מאוד חמדנית לתשומת הלב הזו, עם אגו פצוע, נזקק. מערכת היחסים שלנו עברה מהר מאוד למישור רומנטי. מעולם לא התראינו והקשר הזה נשאר וירטואלי. אחרי חודשיים הוא נעלם פתאום, מה שעשה אותי עצובה ושוב נפגעתי. בהחלט לא הייתי בסדר מבחינה רגשית כשפגשתי את הגבר הזה, וכשהוא נעלם פתאום, המצב החמיר עוד יותר. כמה חודשים לאחר מכן, נפגשתי והתיידדתי עם גבר אחר שאיתו פיתחתי ידידות קרובה מאוד. גם תקשורת זו הייתה וירטואלית, כי הוא חי בישראל ואני גרתי ברוסיה. התקשורת הזו הפכה למקום מאוד בטוח איפה שהרגשתי סוף סוף בנוח לרפא את מצבי. הצלחתי להתעשת, בנינו יחסי אמון והתחלתי להבין את עצמי טוב יותר. וזה הוביל לכך שאחרי זמן התעוררו בינינו רגשות רומנטיים. הייתי שמחה. ופתאום, כמה חודשים לאחר מכן, הופיע אותו אדם שנעלם לפתע. ומהרגע הזה אני בהחלט יכולה להגיד שהמוח שלי השתגע ושם נדפקתי. חילקתי ל-3 חלקים. נהיו 3 חלקים בי שאיכשהו התקיימו ביחד. עם כל אחד מהגברים הייתי כנה ברגשותיי ובמילים שלי, אהבתי את שלושתם, אבל בדרכים שונות. הסיפור המטורף והפרוע לגמרי הזה נמשך 5 שנים. ניסיתי לשבור את המעגל הזה, אבל לא הצלחתי. התייסרתי, שני גברים ידעו על המצב הזה וגם התייסרו. זה בהחלט גרם לי נזק לנפש והכל גרם לעובדה שלפני 3 חודשים עברתי עם הבת שלי לישראל, פה גר אחד מהחברים שלי. אני מרגישה בלחץ נוראי, חעשיתי את מה שהרגשתי אינטואיטיבית שנכון - הוצאתי את עצמי מהקשרים. נפרדתי מהגבר ה"נעלם" שלי, העברתי את מערכת היחסים שלי עם החבר הישראלי שלי לרמה ידידותית ללא רומנטיקה ואינטימיות. התרחקתי עוד יותר מבעלי, שנשאר בבית מרצונו החופשי, אבל אני מוכנה בכל עת שירצה לעזור לו לעבור לכאן. סיכום מצבי: הפרידה מהחבר ה"נעלם" שלי מביאה לי כאב יומיומי. נפרדתי ממנו כי הוא מעולם לא הפך ל"אמיתי" בחיי, למרות שחלמתי על זה. ראיתי איתו עתיד, רציתי שנהיה "אמיתיים". מעולם לא נפגשנו, הוא תמיד היה מרוחק ולא הרשה לי במיוחד להיכנס לחייו ולא הייתה לו השפעה ממשית על שלי. יחד עם זאת, הוא תמיד תכנן יחד תוכניות לעתיד, שהוא רוצה להתחתן איתי, שהוא אוהב אותי וכו' וכו'. האמנתי בזה, אבל אחרי שעברתי מדינה לפני 3 חודשים, ההבדל בין פנטזיה למציאות התבהר. במציאות, הוא לא סיפק לי שום תמיכה, לא רגשית, לא פיזית ולא חומרית. וכתוצאה מכך התחלתי להרגיש נורא לחוצה בגללו. אבל אחרי הפרידה פשוט נכנסתי לפאניקה. הצבעים דהו, אני מרגישה כמו אדם עם התמכרות ללא המינון הרצוי. ואני מרגישה אשמה על הפרידה שלנו, הוא מאוד פחד מהפרידה שלנו ועכשיו אני מרגישה שבגדתי בו, כי הבטחתי שזה לעולם לא יקרה. שוב מרגישה אשמה. הגבר הישראלי, לעומת זאת, סופר תומך. מעולם לא קיבלתי תמיכה כזו מאף אחד. מבחינה רגשית, אמוציאונלית, פרקטית וכלכלית, הוא תמיד כאן בשבילי. הוא מוכן לקבל כל צורה של מערכת היחסים שלנו, רק כדי להיות איתי. הוא נשוי ולכן אין לנו דרך לקיים עתיד מלא. אבל איתו אני יכולה להיות אני ואני מרגישה איתו בבית. בעלי הפך להיות רקוב משפחה שאני אוהבת, אני מאחלת לו רק אושר, יש לי גישה מוסרית לכך שיום אחד נתגרש, כשהבת שלנו תגדל. אבל אני מפחדת מהצעד הזה. כל זה הביא אותי לתחושת אשמה מתמדת כלפי כולם. היו לי התקפי חרדה חזקים שהתחילו לדעוך לאחר הפרידה מהגבר "הנעלם" שלי. אבל עכשיו אני בדיכאון חדש ואני מבין שהכנסתי את עצמי למצב הזה. והפחד מהבדידות, הפחד מהעתיד, הפחד האם אוכל לעשות כאן חיים לעצמי ולבת שלי מכביד על כולם. איך להתגבר על האובססיה שלי לגבר שממנו נפרדתי, אני עדיין אוהבת אותו בלהט. איך אני יכולה לבנות מערכת יחסים עם חבר שלי, שגם אותו אני אוהבת ושנותן לי רק תמיכה ואהבה ולא דורש שום דבר בתמורה, כל עוד טוב לי. ומה נכון לעשות עם בעלי, שגם אותו אני אוהבת בתור קרובת משפחה. במערכות יחסים אני פועלת כל הזמן מתוך עמדה של ילדה קטנה ומפוחדת. אני רוצה לצאת מהמצב הזה כדי להרגיש שאני יכולה להספיק לעצמי ויכולה לבחור מה עושה אותי מאושרת. אני אבודה ומפחדת מהמצב אליו נקלעתי ואיך אפשרתי לדבר כזה לקרות. והכי חשוב, מה עלי לעשות הלאה?

היי אודי תודה על כל התשובות אני רציתי לשאול אני אישית מאוד נהנית לדבר עם המשפחה שלי בטלפון אחות סבתא אמא אבא וכולי. ועם חברות פחות ברוב המקרים יש שתיקה שאני עם חברות ולפעמים המשפחה לא כל כך מעוניינת לדבר איתי או שמנתקים מהר ואני מרגישה תחושה של דחייה וכנראה פוחדת ליצור קשרים עם חברות כי אני לא יודעת מה נכן להגיד יש מצב שגם החברות לא ירצו קשר איתי כי אולי אני מוזרה או חופרת ומדברת רק על עצמי ובעיותיי...?או רק המשפחה . תאמת שאלתי את אחותי והיא אמרה שהיא עסוקה אז אני לא יודעת אם בגלל זה היא לא מדברת איתי שיחה ארוכה כי בדרכ בנאדם רגיל כולם רוצים לדבר איתו.

לא כל כך נעים לספר אבל אני מרגישה שיש בנות שיותר יפות מימני וזה בקטע מציק השאלה מימה זה נובע מכך שאני באמת לא יפה או בגלל שזה משהו נפשי זאת השאלה כאילו אני רואה בת אחת ואומרת לעצמי אם יסתכלו עליה בטוח יאהבו אותה גם לגבי בנים ואם יסתכלו עליי אני לא מושכת ....משהו כזה

לא אולי תיתן לי רעיון אני לומדת חסידות אבל בלי קשר איך באמת?

אני לא מרגישה בנוח לשים שרשרת או טבעת רק עגילים אני לא מתביישת ואני לא יודעת איך להגיע למצב שאני ירצה לשים שרשרת או טבעת זה מציק לי..

ניכנס לי למוח מחשבה שאני יהנה רק אם אני יהיה יפה לבחור בשידוך או חתונה וככה סתם שאני ניפגשת עם חברות אני לא מתאפרת לעבודה אני שמה עגילים אבל לא מרגישה שהם יפים . לא משנה איזה אני שמה העיקר לשים זו הכוונה . אז איך אני ירצה להיות יפה בכלל ולא רק בשביל בחור?...שאני מתאפרת לא לשידוך אז אני מרגישה שהעור שלי נהרס וזה לחינם.

אני הלכתי לחנות בגדים והיו שם מגפיים והתביישתי לגעת בהם או בבגדים אחרים ...זה מציק לי אני גם מתביישת ללכת עם מגפיים ובאותו מידה גם מיתעצלת כל מה שקשור בהופעה חיצונית

שלום, שאלתי קצת מביכה אותי לכתוב 😒 אבל מכיוון שחשוב לי יותר להבין את עצמי ומה זה אומר אני כן שואלת... אני מספר שנים כבר מתמודדת מדיי פעם עם התקפי בכי/זעם כעס עצמי מאוד מאוד קשה שהמון פעמיים גורם לי לפגוע בעצמי (לא בצורה מסוכנת) כיום זה בהרבה יותר טוב פעם זה היה יוצא משליטה לגמרי לאחרונה כשאני נכנסת למצב של חוסר אונים ובכי אני מרוב כעס על עצמי נושכת את עצמי כל כך חזק שנשארות לי צלקות יותר משבוע ונהיה לי שטפי דם וזה ממש ממש מגרד וכואב לי רציתי לשאול האם אפשר להיגמל מזה? ולמה זה קורה לי ? למה דווקא נשיכה? ולמה אני חוזרת לזה שוב ושוב הרי אחרי שאני נרגעת זה ממש כואב לי פיזית וגם נפשית ואני מרגישה צער שעשיתי את זה לעצמי למה בנאדם נושך את עצמו? וגם עוד שאלה חשובה: יש לי המון ביום יום מצבים שפתאום יש לי נפילת מצב רוח ומצבי רוח ממש משתנים אני יכולה להיות בשיאה היי ופתאום לבכות או להיפך אשמח להבין מה זה תודה רבה מראש שיר

הי שיר הודיה, מניחה שימליצו על טיפול נפשי לבחינת הנושא ומענה לשאלותייך. ניסית? אפשר ללמוד לווסת, או לדבר במילים. אפשר לנתב את הדחפים מלאי האנרגיות האגרסיביות לפעילות אחרת כמו פעילות ספורטיבית, או יצירתית, למשל, ובאמצעותן להשיג איזון נפשי (זה המצב הבריא יותר). סוריקטה

היי סוריקטה תודה על התגובה שלך אני כן ניסתי ניסתי המון המון שנים והמון סוגים של טיפולים ברור שזה מקדם וטוב אני מתכוונת יותר למצבים שבהם אני נכנסת לכמין בועה כזאת של כעס עצמי נורא נורא גדול ושנאה עצמית נוראית ותחושה של כאב מאוד גדול שפשוט גומרת לי מרוב שנאה לעשות לעצמי כאב טיפול זה דבר מאוד טוב ואני שמחה שאני הולכת לטיפול אבל זה גם מאוד מאוד דורש, זה דורש ממני המון אנרגיות נפשיות שלא תמיד אני מוצאת בעצמי וגם שאני שנים ככה שונאת את עצמי כל כך והקטע שהסביבה לא מבינה למה כולם אומרים שאני בסדר ושכולי טוב אבל אני בתוכי מרגישה עמוסה מהחיים המון המון כאב נפשי שלא מצליחה לרפא גם שכיום אני יותר בטוב יותר חיה עדיין יש בתוכי בתוך הלב המון המון כאב שאני לא מצליחה לעבד אותו וזה קשה תודה על המקום לפרוק יום טוב שיר

הי, תודה על תגובת ההמשך. מצטרפת לאודי שעל פי רוב בקשור לפגיעה עצמית הטיפול צפוי להיות ארוך, וההישגים - חלקיים. מטבעה של המציאות. מניחה שמרגיז אותך איכשהו שאומרים לך שכולך טוב. זה אמנם מחמיא, אולי לרגע, אולי בכלל לא חודר, אין לי מושג, בכל אופן - אין זה מדויק. כאילו לא רואים את השלם. את כולך. אותך. יש בך, ככולנו, צדדים ואזורים פחות נהדרים, פחות אהובים, אולי שנואים אפילו, וגם להם חשוב לתת תוקף. פגיעה עצמית יכולה, למשל, לנסות לבטל את קיומם של החלקים הפחות מוצלחים לכאורה. רק שדברים לא עובדים ככה. הם יישארו שם. החלקים ה'מפלצתיים'. כנ"ל לגבי קבלת הסבל כחלק מהחיים. לא ניתן להשיג מצב מצוין או מאושר כל הזמן. וגם לא תהיה לו משמעות כטוב, אם לא יהיה גיוון. גם אם יהיה ריפוי (אי אפשר לדעת מראש, אבל אפשר תמיד לנסות) שוב, הוא יהיה חלקי, אבל נקווה שמספיק לשיפור איכות החיים. טיפול אכן דןרש ימבה משאבים. הן נפשיים והן חומריים. יש גם לכך חשיבות נכבדת משל עצמה. סוריקטה

היי אודי יש לי מצב נפשי שאני לא יודעת מה יפה ואומרים לי תלכי לסטייליסטית וה לא מרגיע אותי כי אני רוצה להחליט מה יפה לי ויש מוצרים שאני חושבת שהם םחות יפים ויש דברים שיותר יפים כמו אני יחשוב שעגילים עם יהלומים קטנים עם חישוק יותר יפים ועגילי פנינה צמודות פחות יפים כי אני לא מרגישה את היופי וההנאה שלהם או קוקו גבוה פחות יפה משיער מגולגל הכוונה שיש דברים שאני פחות מרגישה את היופי שלהם כמו עגילים גדולות חישוקים דקים אני לא ישים כי פחות מרגישה את היופי שלו ולא ניראה לי שזה קשור לטעם לפי דעתי זה משהו נפשי.....

אודי אבל אני לא מרגישה מה יפה

הי גאולה, אנחנו אמנם במקומות אחרים וגם בגילים שונים, אבל רציתי לומר שנדמה לי שאני אולי מצליחה להבין קצת. גם אני לא ידעתי ולא הבנתי איך מתלבשים ועוד הרבה יחסים הדדיים בין אנשים בגיל צעיר וגם לא כל כך צעיר. הצלחתי, בדיעבד, ללמוד חלק מהדברים הללו על ידי אנשי מקצוע ולאורך זמן רב. גם אף אחד לא הבטיח לי שנצליח. חושבת שהתחלתי להתלבש באופן תואם וגם שמרגיש לי אני, קרוב לגיל חמישים. מאד מאוחר. למיטב הבנתי את הרבה יותר צעירה. אבל כן אומר שייתכן שתצליחי ללמוד, ואניח שהלמידה תהיה איטית. בינתיים - אם את יכולה - מציעה שאולי תנסי להקשיב לקרובייך ויקיריך שאת סומכת עליהם ויש ביניכם אמון. עגילים או תכשיטים, למשל, איני עונדת ועד היום מאד קשה לי 'להתגנדר'. גם ציפורניים וכל מני תסרוקות בשיער ואיפורים, איכשהו אני פחות מתחברת, וגם זה בסדר. עם זאת, כן יש משמעות לנראות לא מוזנחת וכן שמורה. למשל, לא בגדים שהם מרופטים ובלויי סחבות ואינם מכובסים. שיער חפוף ומסורק, היגיינת שיניים, ציפורניים שלמות ונקיות בידיים וברגליים, יציבה של הגוף וכד'. כל אלו אינם מובנים מאליו כלל. סוריקטה

אמא שלי בבית חולים...שוב. אז נסיעות לשם וחזרה, אזעקה בחזור אבל בסדר...אני בסדר. רוצה מאוד לפגוש את המטפלת ולא מעיזה לשאול בכלל..כי מה אני? מי אני? לעומת העוטף וכל מי שעבר תופת כזו...ולא ראיתי. שומרת מאוד על הנפש שלי ועדיין...קשה לי. איך אבקש בכלל פגישה שהיא בוודאי עסוקה מעל הראש עם בעיות ממש ממש קשות של אנשים...איך אודי? האם בכלל יש לי זכות ולגיטימציה לבקש לראותה? הבעיות שלי כל כך מתגמדות...ובכל זאת אני דואגת. לבנים של חברות שלא בנייד כי הם לא יכולים ולך תדע איפה הם..(בעזה בפנים מן הסתם) לבעלים של חברות... זוכר שכתבתי שחינכתי לתרום אחרת? יש לי יסורי מצפון על כך למרות שהם תורמים תרומה משמעותית מאוד בימים אלו.... אבל לא פייר ששלי לא בלחימה וחבריהם מהכיתה עמוק עמוק בלחימה....אוף... וכן אוהבת את הארץ מאוד מאוד..וקשה לי מאוד המשפט שטוב למות בעד ארצנו.. וסטונים לא ראיתי. אבל שמעתי וזה מספיק.. מספיק כדי להקשות על הנפש....שבועיים בערך הייתי בניתוק.. בעזרה לאחרים. בעשיה לאנשים שזקוקים אבל ניתוק ומיסוך..אחר כך עליות ומורדות....ועכשיו עצבות עם רצון ומוטיבציה ומורל ופטריוטיות והתרגשות..עצבות...מתערבבים... וכל כך כל כך רוצה אותה...את הפסיכולוגית האהובה שלי לצידי...ולא! עכשיו היא במשימה חשובה יותר..לאנשים פגועים יותר...אוףףףףףףףףףףף רוצה אותה....ולא מעיזה לשלוח הודעה של צורך. מה דעתך?

יגון, אימה וזעם. אלו הרגשות עימם יצאתי (כן, יצאתי) בימים האחרונים. יצאתי באומץ, עם כאבים פיזיים נפשיים, בשעות קשות. יצאתי למתחמי עצרות, טקסים לתמיכה במשפחות החטופים הנעדרים והנרצחים, מקומות שאיכשהו עדיין מדברים בהם, וגם למווסתים ביותר, קשה להסתיר. וגם תוך כדי המלחמה, תוך כדי, ממשיכות ומתקדמות התכניות ההרסניות מלמעלה, וביניהן צמצום חופש הדיבור בכיוונים מסוימים מאד ועוד הטיות וסטייה מאיזונים ושלא נדע. זה ממשיך ומקומם, וכבר לא יודעת כמה נמוך עוד נרד. כמה הפוך - מנסים לפצלח כל מה שטוב, כל מה שהכי טוב ומורכב ויפה ומושקע, ולשטח ולרדד. ועוד רוצה לומר - בבקשה אנשים, נסו לא להיחשף לסרטים או תמונות מהתופת, במיוחד מי שחסר לה העד הפנימי. שנדע להבדיל בין טוב לרע, שכושר השיפוט שלנו יהיה ברור, והלוואי ויש תקווה, סוריקטה המודאגת

בכל מקרה סוריקטה ובמבי זכור לי יום הולדת שלכן...אז מזל טוב! מקווה שירגע וטוב שיצאת! גאה בך!! ימים לא פשוטים עוברים על כולנו...מקווה שכן ישתנה קצת השיח בינינו ואף אחד לא יוותר לנושאים באחריות!! העם יגיד את דברו..בשש אחרי המלחמה. חיזקי ואימצי! גיבורה שלנו!

הי מיכל ואודי, היה תאריך בשבוע שעבר. מי זוכר כבר. בוודאי שיודעת שהיו אזהרות רשמיות בנוגע לצפיות, הן שהביאו אותי לרשום גם כאן. מאד מאד כועסת על התהליכים הדיקטטוריים, ועל חקירות ופיטורין וירידות ומרדפים פוליטיים על הטובים והמוכשרים ביותר. שמתרחשים בימים אלו ממש. במקביל למלחמה. סוריקטה

חוסר מוטיבציה ברמה של ניראה מחלתי תוך הרגשה רעה כולל ישנוניות חזקה כמו דיכאון שהפסיאכטר שלל זאת

שלום כיצד אוכל לעזור לעצמי אימי נפטרה אומנם בגיל 90 אבל טיפלתי והייתי צמוד אליה שנים 24/7 הוצאתי אותה לטייל כל שבוע דאגתי לה מכל הלב היא היתה כל חיי ואני הייתי בשבילה האור היא נפטרה בבית חולים מהתקף לב מול עיני דבר שהקשה עלי יותר התמונה הזאת בראש שלי, כל מקום אני נזכר שהייתי איתה, אפילו היינו ישנים באותו החדר שנים ופתאום אני פוחד לחזור לישון בחדר כי היא חסרה לי, קשה לי להתמודד עם זה שהיא איננה איך אני עוזר לעצמי?

הי אודי עדין אני מתעוררת בבוקר ומנסה לחשב האם טעיתי האם יתכן כי כך וכך נרצחו בשבת השחורה הזו האם יתכן שנחטפו כל כך הרבה אנשים וזה לא נתפס אני בוכה לא מעט מתקשה מאוד להרדם מתקשה להתעורר למציאות הזו בבוקר מתקשה להפחית את הצפייה בחדשות או בתכנים קשים כאילו לא מצליחה להעלים עין למרות שאני יודעת שזה לא טוב לי מתקשה לעקור את המראות האלה את העיניים הקרועות את החיילת המובלת קוראים לה נעמה אני מסרבת להתנתק ומסרבת להתנחם ככה היתה פגישה טיפולית גרועה במהלכה ניסה להגיד לי להיות בעשייה ואני בעשייה מפרנסת אינטנסיבית מאוד. הגוף שלי צורח מכאבים. והוא אומר זה הזמן לחיבוק פנימי. זה כל כך לא זהו לא יודעת מה יהיה איך נקום מכל זה כל האסון הזה גם ככה אני עלה נידף שיהיה סופשבוע שקט שירה

אני שונאת את המערכת הזו כמה פעמים צריך לכתוב ופתאום זה נעלם אווווף אבל את חשובה לי וחשוב לי לעשות שוב עוד מאמץ ולכתוב לך גם אם אני לא קולעת ... מה כל כך לא בסדר אצלך? כנראה זכרונות קשים שהתעוררו בזמנים האלה המילה טרוריסט שהיא מילה קשה מעוררת בך את הכאב מהעבר שמי שגרם לך להרגיש כך הוא למעשה טרוריסט מבינה שקשה לך לכתוב מרוב בושה אך את אינך אשמה בכלום ואין לך במה להתבייש את הדברים הטובים לרוב שוכחים כי הם לא משאירים צלקות הפוך מ...מה שעברת אז הוא באמת היה טרוריסט נכון שהחברה הכללית עדין ישנם את הטוב והרע אולי תנסי להתמדק בדברים טובים שכן קורים היום כמו התגייסות של המונים שנרתמים היום בזמן המלחמה הקשה שמתנהלת כיום ועוזרים יום ולילה לחיילים שלנו בכל מקום ובכל צורה אפשרית ואייך שהוא עדיין יש לך קשר עם האחים שלך וכן הם עסוקים בחיים שלהם בערך כמו רוב האנשים ... גם אם זה לא הקשר שאולי כן היה תורם לך להרגיש טוב יותר חבל באמת שלא נפגשתם ...ליום השנה כנראה שעבורם לא הרגיש כמו שמרגיש לך יקח זמן עד שתתחילי להרגיש כשאת מלאה עדיין בזכרונות באמת ? איזו מעצבנת ובלתי נסבלת את ? אולי תספרי לי? חטולית

הי חטולית, וואו, את כל כך מתאמצת. הלוואי ויכולתי לעזור לך טכנית עם העניין מול האתר כאן. חשבתי שאולי תנסי דרך דפדפן אחר (?) ארשום שורה אחרת לאיזון המצב המכווץ - יש לי חיות טובות. הן ממש טובות החיות שלי בבית, והאמת גם אלו שאני מטפלת בהן בחצר. מקבלות אחת את השנייה ויש ביניהן הרמוניה. ויהיה מפגש עם האחים. מקווה. בהקשר טוב אחר. סופ"ש נעים, סוריקטה

אודי יקר, יש לי גם תרחישי אימה, שיבוא מחבל וירה בנו.. בילדי הגן ואיך אגן עליהם בגופי...תרחיש נורא... מתכננת דרכי מילוט, איפה מתחבאים..וכו'. התכנון מרגיע? לא יודעת.. כל עוד זה "רק" טילים והילדים מקסימים, תוך 20 שניות כולנו במקלט.. מרשים :) אבל אנחנו לא מוגנים לירי.. ולרימונים ושריפות... לרוץ בזיגזג לא לימדתי אותם.. אבל כן להגיע מהר למקלט. לא ראיתי סרטונים, אין לי אינסטגרם או טיק טוק או כל מדיה כזו..אבל הכל זה מחדשות ומילים..יודעת שסרטונים היו גורמים לי לסיוטים..נמנעת. מה מרגיע? כשאני שרה איתם ומספרת סיפורים בתוך המקלט (הם אגב מאוד רגועים כאילו טבעי ללכת למקלט) הם מרגיעים אותי בשמחת החיים שלהם, בזה שאנחנו בסוג של שגרה וכן השלטון המקומי החליט לפתוח גנים, להכניס לשגרה...זה נותן חוסן. מחבלים זה מפחיד, יש יותר שומרים בעיר, יש יותר מתנדבים עם נשק..אז אולי נותן סוג של ביטחון.. הרשו להוציא לחצר בבוקר לקצת זמן...בהתחלה זה קצת הרתיע אותי, עכשיו יוצאים לחצר, המפחיד הוא שאם יבוא מחבל ופשוט ירסס... נקווה לטוב, מקווה שאתה שומר על עצמך גם. ושכולם יחזרו הבייתה...מנסה לדמיין את הטוב...אולי יצליח לי- מחשבה שתצור מציאות :) תודה שאתה גם פה בשגרה- וואו כמה שזה חשוב עכשיו. לצערי לא יכולה להכנס מהנייד רק ממחשב וזה קצת מסבך. אבל מגיעה כשיכולה..זה גם מרגיע! אתה:) תודה.

מה כל כך מעוות אצלי? קוראת את תשובותיך החכמות והמושקעות בקבוצה, אודי, קוראת הודעות אחרות, והקול הפנימי שנשמע בי מאין. וגם במקביל ננזף על שהוא כזה. אומנותם של הטרוריסטים לטפח ולשמר אימה - תקריות עם מאפיינים דומים התרחשו מזמן בבית, כך השתחזר מול דמויות אחרות. במבי - לעניין מה שכתבת באחת השורות - אחד האנשים שפגעו בי, בהמשך למה שהתחיל בבית (ולתקופה של כשבע שנים) היה מאיים שיכרות את האצבע לכל בחור שיסתכל עליי. שיקליט אותי מתפרעת וישמיע באופן חשוף, גם סיפר לי כל מני סיפורים על גוויות מוחבאות, איים שיתרסק עם הרכב למוות כששנינו בתוכו, היה עושה גוסטינג במונחים של אז ועוד דברים שאני פוחדת לרשום מרוב בושה. איני יודעת, אבל הזיכרון חרוט. ומדוע, מדוע אני מזמנת את המחשבות האלה עכשיו ופחות חוברת לאחרות. הרי זה כבר מזמן נגמר. וכבר קרו דברים יחסית טובים יותר. הנה מגיעה נזיפה. לא מצליחה להרגיש את השינויים החברתיים. בעולם שלי, בסביבה שלי, רק אתמול ראיתי את הפילוג והשנאה בין הצדדים, במו עיניי ואוזניי חווייתי. האנשים שאיכשהו יש לי קשר איתם הוא ברובו וירטואלי ומעט מאד מפגשים במציאות. ואני מנסה ליזום, אבל גם כשמשהו מתממש התדירות נמוכה מאד ובה בעת גם יותר מידי. אחיי, כל אחד ומשפחתו ודאגותיו המובנות, אפילו ליום השנה לאבא לא נפגשנו. לא מרגישה שיש על מי לסמוך או להישען בעולם שלי. הצלתי גורה פצועה, וגם על זה אני ננזפת. מה פתאום עוד חיה. לפחות אתה, אודי,*-------------------- (השארתי את השורות שהגורה שקפצה עליי 'הקלידה' ברגע זה), לפחות אתה איתי בעניין בעלי החיים. חסרות לי תרופות, וממש כואב לי ולא מרימה את עצמי לארגן לי אותן. אוף. היה סביר יותר ואולי אפילו לא מאד מזמן, יודעת לומר בדקלום, אבל רגשית איני מצליחה להתחבר לשם. איזו מעצבנת ובלתי נסבלת אני. די. סוריקטה, שיודעת שהכעס מכלה.

בגלל המערכת ה"",משוכללת"" הזו שרק מציקה ומעיקה עלי כל רגע שאני רוצה להכנס ולפגוש כאן את כל מי שכן יכולה להכנס ולשתף.... תיקון טעות כתבתי שאני מאזור המרכז והתברר לי שלא אני מאזור שוב שכחתי ...טוב זה לא הדבר היחיד שאני שוכחת זהו אזור השפלה... וכמו שהדרום חוטף ירי גם באזור שלנו לא חסר ככה זה כשהם מתמקדים באזור שנחלש נסעתי הבוקר לבית החולים לבדיקה שהייתי אמורה לעבור אך בימים טרופים שכאלה שום דבר לא כמו שום דבר אפילו שגומה לו... הכל הלך על מי מנוחות עד לקבלה שלי לבדיקה ואז מצאו שאני עדיין לא כשירה לבדיקה וצריכה עוד טיפול אניטביוטי חסז כדי לעבור את הבדיקה בין הרופא והמנתח והאחות היה חוסר תאום ולקח להם המון זמן להחליט מה לעשות בנתיים עשו תרגיל בבית החולים שהקפיץ את כולם ממקומם עד יעבור הזמן.. בסופו של דבר הכל בוטל עד לתאריך אחר בשבוע הבא ואני כבר אמורה להתחיל טיפול אחר בנתים איזה חוסר טאקט שלחו אותי הביתה סתם כך הייתי בצום 24 שעות לא נורא אך למה אתם סוחבים את החולים סתם ככה?? היציאה מבית החולים היתה לי קשה מאוד מפני שהלכתי לאיבוד בתוך כל מזדרונות המקום לפי אייך שהינחו אותי ללכת בסוף עשיתי את כל העיקוף של המקום תקח לי שעה וחצי לצאת משם צולעת על כאבי רגלים למות מכאבים חזרתי הביתה תשושה הרוסה ובלי בדיקה עד שבוע הבא בתקווה ששוב לא יבטלו אותה גם ככה אני עדיין לא מרגישה טוב וכל שינוי פוגע מחר שוב צריכה לרוץ עבור תרופות להתחיל טיפול ו קווה גם לנוח השעעה כעת 3.19 לפנות בוקר הכאבים לא עזבו סיבה נוסםת למה תא מצליחה לישון!! ליל מנוחה לכולם מחר יום חדש נקווה לבשורות טובות חטולית

אודי יקר!!! דואגת לך, מאוד.. שוב רקטות לצפון.. קריית שמונה, משגב עם, מרגליות ועוד ועוד ועוד.. ומה קורה עם החטופים ? כל כך עייפה.. המחשבות ו'המראות' שאני רואה בדמיוני הורגים אותי, אני מנסה לגרש את המחשבות אבל המחשבות לא מתגרשות מהמוח שלי.. מה עושה שם הילדה בת השלוש לבד לבד ? הרי כל מה שהיא צריכה זה את המוצץ שלה ואת אמא ואבא שלה.. שינקו אותה אחרי שעשתה קקי, שיתנו לה את השוקו שהיא אוהבת ..שיספרו לה סיפור לפני השינה.. מי מתווך לה את העולם עכשיו ? מה היא עושה ? וכל הילדות שם ????? אולי הן כבר בכלל בהריון ??? דיייייייייייי לא רוצה לחשוב על כל זה... ורק שתדע לך אודי שאני לא מאמינה ליוכבד ליפשיץ .לא מאמינה לה. בן זוגה עדיין חטוף שם.. אולי הזהירו אותה שאם תדבר משהו לא טוב על הימים שהיתה שם בעזה (ולא על הדרך שעברה עד שהגיעה לעזה שאלו תועדו ממילא) הזהירו אותה שעל כל מילה מיותרת אולי יקטעו אצבע לבן זוגה ? אולי בגלל זה אמרה את מה שאמרה ??? אודי.. דיייייייייי לא יכולה יותר עם המחשבות האלו.. הן רודפות אותי כל הזמן.. אולי הפרידו רק את החמש שבניר עוז וכל היתר נמצאים באיזה אולם ומחשמלים אותם ??? ובכלל יש כאלו שנחטפו והם אפילו לא בידי חמס.. אולי איזו משפחה עזתית חטפה איזו ילדה בת 10 והפכה אותה לשפחה במשפחה ולשפחת מין ??????? אודי.. אני משתגעת.. באמת.. באמת.. גם אמא צביה לא מצליחה לגרש לי את כל המחשבות האלו שנכנסות לי למוח כל הזמן.. אודי ??? מה יהיה ?? ואתה ?? אולי תעזוב כבר את הצפון ?? אתה יודע אודי ? הגליל, החצבאני, הבניאס, ראש הנקרה, מטולה.. אני כל כך אוהבת את המקומות האלו.. והחצבאני זה בכלל גן עדן .., שם, לפני שהתחילו לבקר מליוני אנשים, פעם, הסתובבו שם אדם וחווה.. וראש הנקרה.. כשאתה מתקרב קרוב קרוב לנקרות אתה יכול לראות שנקרה אחת נראית כמו גיטרה ,..,אחרת כמו הרחם של חווה אמנו ... וזרימת המים...פשוט לעצום עיניים..ו...וכלום... אודי, אתה חושב שהם אונסים את הילדות שם ??

אודי וכולם, התנתקתי מפה וחזרתי שוב...ככה אני נעה בין אופטימיות לפאסימיות. פעם מזמן כשעוד הייתי בטיפול אמרתי למטפלת שאני כמו במניה דיפרסיה- כמובן ששללה ואני ממש לא חולה בזה..אבל אני מאוד כזו. אולי יחסה את זה לשחור לבן..לא זוכרת. נכון שכתבתי פה הייתי מאוד אופטימית...כלומר ביידן וזה..והרגשה של גב.. טוב..בינתיים אני כבר מלמדת במעין סוג של שגרה בגן פיזית כבר יותר משבוע. ויש אזעקות. ..כי יש מרחב מוגן בגן. והילדים מתורגלים..וחשבתי שזה כמו בשדרות ובעוטף שפשוט קראו לזה "טפטופים" אז עכשיו תורנו..לחיות בשגרת הטפטופים... היום באזעקה נכנסנו כולם, עשיתי סריקה בחצר ואז נכנסתי למרחב ולא יודעת הרגשתי פחד...פעם ראשונה שהרגשתי פחד..כי היו אזעקות ממושכות אולי...והסיפורים שהתחברו לסיפורי עוטף...הסייעת אמרה שהייתי לבנה. אבל תפקדתי טוב...בפנים הייתי בפחד...פעם ראשונה שהרגשתי ככה ...כאילו גודל האחריות.. וחשבתי שאולי שכחתי מישהוא בחוץ, הקראנו שמות כולם היו בפנים...סתם פחד....אוףףףףףףףף לא מתאים לי!! מעולם לא קרה! אני מתפקדת מצויין במצבי לחץ, גם הפעם התפקוד היה טוב..אבל בפנים פתאום היה שונה... מצד אחד התרגלנו לאזעקות והילדים מאוד מהר נכנסים למרחב מוגן...מצד שני משהו בי נשבר...ומאוד מאוד השתדלתי לא לראות סרטונים, להמעיט במדיה..כי ידעתי שישפיע עליי...מה עושים? עם תחושת הפחד על ילדים שהם לא שלי? יותר מפחיד... נכנסתי אחרונה כמו תמיד אבל הפעם בדקתי יותר, פחדתי יותר..לקח לי זמן להרגע בתוכי...מצחיק הילדים היו הכי רגועים שבעולם ושרנו שירים :) אבל בפנים משהו עברתי...טבעי? לא טבעי? מה עושים? יש סייעות שמתפקדות היטב וגם אני..אבל בפנים...חייבת להמשיך לשמור על חוסן.....הוריי ואחותי במקום יותר מטווח ..ואני פחות...ובכל זאת. מטופש לחוש מאוים כשאתה במקום די נח ואזעקות רק מידי פעם לא? קצת מתביישת ולא מבינה למה הרגשתי ככה.....לא פחד על עצמי, פחד על הילדים...