פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום וברכה דוקטור ערב טוב אני בת 31 הייתי פגית כשהייתי קטנה יש לי כמה בעיות שאבחנו לי אחר כך יש פה גם שאלה ענקית התייעצנו היום עם משהו שהוא מבין בעתיד והוא אמר שמבחינת הבריאות הכל תקין אצלי (לא משנה אם אני לוקחת תרופות כל היום שיכול להגביר סכרת וכדו ) בעבר כבר עברתי פעמיים לייזר לרשתית בעין שמאל עין ימין עוד לא עשו כלום וגם שנה שעברה היה חשד להיפרדות רשתית ללא יכולת לדעת סיכון ומתי זה יקרה שנה שעברה הרגשתי שאני הולכת ללדת בבית על הרצפה והרופאים לא עשו כלום היום אני אפילו לא מתייחסת להיבובים והפלוטרים שיש לי בגלל שאני לא יכולה להיות כל יום במיון עיניים.. גם כשהייתי בחורה צעירה בת 14.5 הגעתי לשערי צדק אצל רופא עיניים מנהל רשתית עד היום עשיתי בדיקה מקיפה ואמרו לי שהכל בסדר בגלל הגיל הצעיר אז, אמרו לי להגיע למרפאה בעוד 4 חודשים אך אני לא הגעתי אז בילדות ויצא לי שלא הייתי אצל רופא עיניים כבר כמה שנים עד לפני שנתיים בערך... היום דיברתי עם מישהי שהיא לא כל כך מבינה ברפואה והיא אמרה לי ,שאם אני רוצה אני יכולה ללכת מדובר בתורים בבתי חולים שאני מרגישה שאסור לי לבטל אותם האם מותר לסמוך על אחד שיכול להפוך את החיים פתאום לכמה ניתוחי עיניים בגלל שלא טופל בעבר??? תודה רבה... היום שומעים שהרבה אנשים חרדים שאבדו את הראיה בגלל שלא עשו בגיל צעיר בדיקות עיניים האם זה נכון??? ולמה זה קורה דווקא אנשים רוצים להיות בריאים ואומרים להם שכדי להיות בריאים אל תלכו כל כך הרבה לרופאים מה לעשות בכזה מצב??? תודה רבה שמעתי מי מישהי כבר שנה שעברה שהיא לא עשתה בדיקות עיניים כל השנים עד שהגיע בגיל 50 בערך הויא התחילה לאבד את הראיה בגלל גלאקומה משפחתית והיא לא יכלה לראות את הנכדים שלה שמעתי את זה מי נכדה שלה לכן אני שואלת האם זה נכון להגיד שטויות כשמדובר באיבוד ראיה וסיפוק של חיים של אנשים?? תודה רבה אני עובדת ביום יום כסייעת לרופא שיניים ולמדתי גם מזכירות רפואית

שלום לך, אודי, מנהל הפורום, הזכיר לא מזמן ניהול סיכונים לפני בחירה או החלטה. לדעתי אמירה גורפת ובלתי מתפשרת בגנות הרפואה, למשל, או בגנות טיפולים פסיכולוגיים, למשל, ועוד, היא יהירה, חסרת אחריות ומסוכנת. כמו גם האדרה של משהו אחר. טיפולים ובדיקות רפואיות עשויות לסייע ולעכב הידרדרות, או לשמר את הקיים בהתחשב בשנים שגם חולפות. רופאים הם אנשים ואינם מושלמים, הרפואה מנסה בכליה ומגבלותיה. ישנם לא מעט מקרים של הצלחות. וכן, קורים גם כשלים, וגם את חלקם אפשר לתקן איכשהו. מקווה שתדעי לבחור בכיוון שיש לו סיכוי טוב יותר לאיכות חיים, או לפחות להאט דינמיקה שיש בה יותר מרכיבים הרסניים ופחות משמרים. סוריקטה

הי אודי, מה שלומך? אני מוצאת שמאז אותו היום שהכל התחיל אני בפלאשבק ארוך ומתמשך, יש משהו בסיטואציה, בשפה שבה מדבר בה כרגע הרוע שפגע גם בי באותה השפה, בחיילות ובהיותי אז חיילת... הכל חי והתחושה שממש קורעים ממני פיסות בשר ונפש. קצת קשה להסתיר ואנשים שואלים מה איתי או מציינים בחצי חיוך שנראה שמשאית דרסה אותי וכו'. אני מנסה לומר לעצמי את כאן ועכשיו, אבל לא יכולה להתנחם בדבר ויותר מתמיד מונעת מעצמי דברים שקשורים לחיים או מתעקשת להקשיב לפיסות מידע למרות שאומרים שזה לא טוב. אבל אני בתחושה שאסור לחזור לשיגרה ואסור בשום פנים ואופן להתנהג כאילו לא קרה ואסור אסור בתכלית האיסןר לשכוח. אני לא מפנה מבט, אני צורכת חדשות, אני אפילו מדברת לתמונות החטופות והחטופים. והנה היום בשיחה מישהי שיודעת מעט ממה שעברתי אמרה על החטופות 'מסכנות הן לעולם לא יוכלו לחזור לחיות' ואני מתוך טיפשות או רצון לעודד אמרתי 'אבל הנה תראי אותי יצרתי חיים ואני חיה'. והיא מיד ביטלה ואמרה 'מה את משווה זה בכלל לא אותו הדבר.' ואני שתקתי. מוטב לשתוק ודאי שאיני משווה למעשה שקרה לי וארך אולי שעתיים והיו מעורבים בו שלושה דוברי ערבית מפלצות ממש לעומת כמעט 100 ימים ארוכים של סבל מתמשך. אירוע ארוך ושטני. לא מצליחה להתנחם בדבר. מרגישה שהכל ריק ומיותר. תודה אודי על המקום שמאפשר להשמיע מעט ולשתף ועל כך שאתה דואג ומתמיד ומקיים את המרחב הכל כך לא מובן מאליו והמיוחד הזה. שירה

הי שירה, קראתיך וזעקתי. המתנתי שאודי ישיב ראשית. איני זוכרת שדיברת כאן אודות אותו מקרה ועבורי זה חדש. ומזעזע. יותר. בלתי נתפס. לא ניתן לעיכול. הולם. קורע לפיסות אם אחזור על מילותייך בחלקן. ואכן בעל קווי דימיון רבים לאירועי היום השחור. כאילו כל הספינות בצי טבעו. ואני כן אתן תוקף, ותוקף משמעותי. נסי לקחת איתך את הקול הזה. ויש לך ולאב הילדים המשך, שלהבנתי גדלו הכי טוב שאפשר. ומאד מאד מאד נוטה להאמין שאת חשובה לילדיך והם קשורים אליך מאד. תמיד. תמיד. סוריקטה

תודה ממש על המילים האלה על התוקף

טוב בשהוע שעבר התחלתי טיפול אצל פסיכיאטר לא יכולתי להמשיך לחכות למקום הקודם שנה עד ששוב יקבלו אותי להמשך טיפול אחרי הכל לא רק העינינים האלה שמפריעים לשיגרת יומי אלה חוסר שעות שינה .. וכאן הוא נכנס לתמונה הוא נחמד אוהב להתלוצץ מה שהיה לי ממש מוזר רק מפני שמי שטיפלה בי קודם לכן כבר לא מצאה דרך לעזור לי ורופאה שנותנת לך בחירה כמה כדורים לקחת ממש לאא כעת הוא נתן לי כדורים חדשים שלצערי גם אינם עוזרים אחזור אליו ביום אחר הזמין אותי מתי לבוא מעבר לכך פתאום..נהיה שקט .בבית .... מה פתאום נהיה שקט ברור הבן עם אשתו ונכדים כבר לא עושים רעש כל הזמן אף אחד לא רץ מול העינים כל הזמן וצועק ...כמובן הנכד על הרצף... למעשה השקט הזה מזדחל אט אט לתוך החיים שלנו ואפשר לנהל שיחה ולאכול גם בשקט אפשר גם בשבתות לשיר שירים בכייף ולא צריכה עוד לנקות כל הזמן ולסדר אחרי כולם מצליחה לעשות דברים שלא יכולתי לעשות עד עכשיו גם בעלי מחלים משבירת היד שלו יותר בנחת האם זה מה שחיפשתי ? טוב בערך כן כי הקטנים עדיין חסרים לי לא רואה אותם מאז שעברו דירה טוב גם לדברים כאלה צריך להתרגל ולא בא לי להתנצל על כל זה כי..מגיע..גם..לי...ש..ק..ט.. תודה לכל מי שקרא לילי מנוחה ולילה שקט לכולנו כן זה עדיין שם האזעקות חטולית

הי חטולית, טוב לשמוע על הרגיעה היחסית, ועל החדש. מקווה עבורך, ועבור כולנו, שתימצא דרך להקלה יחסית. עם כל מה שעברנו. מתסכלות התקופות בהן הניסיונות מובילים לתוצאות מתסכלות. אבל אולי בעיתויים אחרים, בתקופות אחרות מצליחים להיעזר. יופי שעדכנת, סוריקטה

שלום, יש לי אח בן 31 שעדיין גר בבית איתי ועם אמא שלי(וגם לא רואה מצב שהוא ייצא מהבית) הוא לא מתקלחחח אף פעם!!!אני לא מגזימה הוא שנים לא התקלח!זה ברמה שכבר יש ריח מצחין מהאזור של החדר שלו וכל פעם שהוא באזור. מציינת שאימא שלי אומרת לו "אולי תתקלח" והוא פשוט מתעלם מהנושא לא מתייחס. הוא לא עובד ,כל פעם אומר שיתחיל משו בסוף כלום(גם כשעבד לפני שנה בערך זה היה משרה של 4שעות)לא יוצא מהבית,לא עושה כלום בבית,באמת כמו פרזיט...הוא כל היום בחדר שלו עם הטלפון מעשן כל היום אוכל וזהו... התחיל קצת לשתות בירות.. אני כבר לא יודעת אם זה דיכאון או רמת עצלנות/בטלנות גבוה... אני ממש מיואשת מהמצב ואמא שלי גם מנסה לדבר איתו וזה אבל הוא מקל ראש בנושא..מיותר לציין שטיפול פסיכולוגי הוא לא יעשה!

המצב אצלי לא טוב יותר משלך גם זו הסיבה שקשה לי להכנס לא ראיתי זיקוקים ולא כלום רק בתוך הבית כל הזמן הרגלים שלי לא מאפשרות לי לצאת מאחלת לך שנה אזרחית חדשה רק בטו חטולית

הי חטולית יקירתי, ... אלו לא היו זיקוקים באמת. היה מטח טילים קרוב לחצות הליל במעבר בין השנים האזרחיות. אנשים עשו את ההקבלה המתבקשת. ואני יודעת שמבחינות מסוימות אצלך קשה יותר משמעותית, ומבינה שמאד מאד מבאס, או מרגיז, או מרגיש שנמאס. סוריקטה

... כי צריכה לזכור את הימים. משהו שאף הוא הפך להיות אינו מובן מאליו. כמו גם להתלבש, ללכת, להתרחץ. הכל עוד אפשרי, אבל מורגשת ההתקדמות לתוך הזקנה. אתמול עשיתי מעשה. קראתי לכך משימה כדי לא לצאת באפס השבוע. משהו שלא ניגשתי אליו שנים ארוכות. לדעתי, לפחות מאז היום בו תפסתי מרחק כדי לנסות לבחור בשפיות על פני השיגעון. מרחק ששילמתי עליו מחיר של ויתור כמעט מוחלט של אמא עליי. מתבלבלת המון וקוראת לו היום בו אמא מתה, למרות שחוויתי אותה ככזו מאז ומעולם (והיא חיה לגמרי עד ללכתה סביב גיל זקנה ממוצע). אז עשיתי משהו שעבור אנשים שביננו הוא סוג של סטנדרטי, ומה הבעיה. ביצוע תוך שעה של אחד, ואפילו ספונטני-מיידי, ייקח לי עשר, עשרים שנה ואולי אף פעם. כמעט יכולתי לבכות מעצם המימוש. כמעט התייפחתי במהלכו, ככה בסתר החנוק. הרגשתי את זעקת השבר הענקית שעדיין קבורה. היא ענקית. גם מכירה שקיים הפחד שאם ישתחרר ה'עולם' לא יעמוד בכך. שאלו אותי אם נהניתי. כאילו זה מה שמצפים. אבל לא אוכל לומר. גם לא סבלתי או התעניתי או התייסרתי, מאידך. זו מה שעשתה החוויה בזמן אמת. מניחה שבעתיד עוד אשלם על המימוש שאמור להיות הישג ודבר טוב. כבר הלילה היו אותות. נמאס. אבל שורה תחתונה הוא שהיו הבלחות של אור בתוך הבלבול. לפני הטיפול לא הרגשתי על פני השטח כאלו בכלל. שנים. אז בואו נאמר שיחסית זה שיפור. עדיין מפחיד לי. עדיין קיפאון. קשה להיות מי שאני. וכמובן, עוקבת אחרי החדשות. סופשבוע (חפרתי והסתרתי, לכאורה הייתי יכולה לכתוב בקצר משפט אחד וברור בן שתי מילים). סוריקטה החשופה

טוב, אודי, אהיה אמיצה. אכתוב בשתי מילים - אמל"ק - הלכתי לסרט. כּוּלה. ובאריכות תקופה ארוכה מאד לא הרגשתי בכלל, אף לא לרגע, רצון לעשות משהו. גם לאכול או לבחור אוכל, למשל. מאד נדיר שרצון עולה לפני השטח. על פי רוב הוא נכחד שם למטה עוד בטרם ידעתי על קיומו. המטפל אומר שיש לי דחפים חזקים, הם כן קיימים בבסיס. אבל הם רמוסים וגזורים מאד. מסיבה כלשהי (כתבתי מסיבה כמו חגיגה ולדעתי זה לגמרי קשור, ואת הכלשהי אוכל לזהות למרות שאין רגש נגיש ישיר, אלא מתוך ניתוח בלבד), נקלעתי לפרסום של סרט, שכנראה לא ממש מוכר לרוב האנשים ואיכשהו התבייתתי עליו (גם הרגשת בית ושייכות היא אישיו בתסריט). משך כמה ימים רק נכנסתי ללינק ברשת, אחרי כמה ימים נשאוני רגליי, כלומר האוטובוס, כי קשה לי ללכת בגלל הכאבים, ומימשתי. מוזר לשכמותי ששנים לא מסוגלת לקרוא, לנגן, לראות סדרות כמו רבים לשבת בסלון על הספה, לשבת ליד השולחן לאכול. אלו עדיין קשים לי במיוחד. שינה במיטה הצלחתי להשיג, וגם פה, לפעמים יותר מידי עבורי, ואני בועטת וקמה. הסרט מלא בהסתרות, שתיקות ויש בו המון קצוות פרומים ויכולתי לעמוד (לשבת) בקצב שלו עם הפרעות הקשב שלי. ישבתי על הכסא, שהיה לי נוח יותר מכל כסא בבית, משך כל אורך הסרט. נדיר נדיר נדיר. בשביל אחרים אולי מובן מאליו. לא בשבילי. הלוואי והיו מבינים שכך בכל תחומי החיים אצלי וכמה כואב להיות אני. תודה, אודי. המון תכנים. סוריקטה

סוריקטה אהובה, אמיצה שהלכת ואמיצה ששיתפת מי יתן ותחווי עוד רגעים כאלה. מעניין מה היה הסרט אם תרצי תשתפי. אולי 'אחותי' מזדהה עם רבות מהמילים בהודעות שלך שנותנות הרבה פעמים מילים לתחושות שלי שאיני מצליחה לתמלל, אז תודה שאת. שלך שירה

הי שירה, הניחוש שלך קרוב. סרט זר. דרמה. התמודדות נפש. מבוסס על סיפור אמיתי. מוצג בבתי קולנוע שלרוב בוחרים להציג סרטים עמוקים. הסיום שלו קורע לבבות, וחשבתי לי באותו רגע, שזה כלום לעומת הצעקה שלי בפנים. ילד אורז. חשבתי גם על 'איש הגשם' המחזה, בעברית, בתיאטרון. בתנאי, אולי, שתהיינה שעות הצגה שמתאימות לעולמי המוקדם. תודה, סוריקטה

שנים שלא רשמתי פה.. אבל מרגישה שעכשיו אני ממש צריכה עזרה. הטיפול עם המטפל שלי היה מאז ומתמיד לא שגרתי. אני לא יכולה ממש לפרט עד הסוף אבל בגדול קשר מאוד מאוד קרוב, חוצה גבולות בגבול הטעם הטוב. זאת אומרת שהגבולות שנחצו הם לא היו פיתויים/ משהו מיני או כל דבר כזה. אבל כל מי ששמע על דברים שקורים בטיפול היה די המום. אני חושבת שהמטפל פשוט מאוד מאוד סמך עליי ולכן לא הרגיש סכנה להתקרב והוא באמת צדק כי אף פעם לא חציתי מעבר לפתח שהוא נתן לי אבל זה דרש ודורש ממני המון ויש מחיר לקשר כזה. אני יכולה להרחיב עוד הרבה אבל אעצור פה. כשהתחילה המלחמה חוויתי ממנו פגיעה ממש קשה. זו הפעם השניה בטיפול שאני חווה ממנו פגיעה שהיא לא משהו בקטנה ( או השלכה שלי אלא ממש פגיעה ישירה) בשתי הפעמים האלו קיבלתי מכתב התנצלות, אחת מהם הודה שבאיזשהו מקום כעס עליי וזה יצא דרך התת מודע בכך שפגע בי ובפעם השניה דווקא אמר שמרוב שמפחד לפגוע בי כנראה זה יצא בדרך הזו. מעבר לשתי הפעמים האלו היו כל מיני שכחות שלו של דברים חשובים אבל זה נגיד לא משהו כזה רציני אבל עדיין לא נעים. בכל מקרה הגעתי למצב שאני פשוט לא מצליחה לסמוך עליו והמלחמה לא תרמה לכל המצב.. ופעם ראשונה בטיפול אחרי 6 שנים לקחתי הפסקה, רשמתי לו מכתב מאוד מכבד שמכיר תודה אבל גם פגוע. ועכשיו כל כך עצוב לי. עברו כמעט חודשיים מהפעם האחרונה שהייתי, אני מתגעגעת כל כך ומצד שני חוששת שהוא שכח אותי והחליף אותי במטופל אחר תוך שניה ( אני יודעת שהוא ממש התאמץ למצוא מקום לנפגעים) אני לא רוצה לחזור עכשיו אבל יש בי פחד עצום שבמידה וארצה לא יהיה לו מקום עבורי/ הוא לא ירצה ועוד ועוד וזה שובר לי את הלב אשמח לכל מחשבה, עצה תודה

קבלתי ביקורת מעצבנת. אני יודעת שצריך יודעת מה עושים אבל לא היה מה שצריך באותו הרגע וביקורת..וכשחזרתי הבייתה בכיתי, פתאום הכל נראה שוב בצבעי שחור..שוב קצוות. האם מכל מה שקורה? פתאום מרגישה חוזרת אחורה ממש. קראתי שכתבת שחרדות חוזרות אולי עכשיו. אבל יש הרגשה של חוסר תקווה וקושי במבט לטוב לעתיד. להכלללל למדינה אבל גם במישור האישי הכללללללל...למה אודי? אחרי כל מה שהשגתי בטיפול הרגשת נפילה שכלום לא עוזר וכלום לא חשוב וכלום לא יעזור כי הכל שחור

הי מיכל, בעיניי (מצחיק שכתבתי בעיניי בהקשר) דמעות זה טוב, במובן שחרור הלחצים. וכתבתי לא מזמן, מניחה שאת זוכרת, על התחושה שעמל של שנים ותחזוקה והישגים של שנים לכאורה נמוגים, בהקשרים של עולם אישי ובהקשר של המתחולל כאן. הרבה דחפי מוות באוויר. מצער ממש. גם מקומם במקביל. בזמנים כאלו לא פשוט להפריד בין העולם האישי והפנימי לסביבה בחוץ. נדרשים לכך משאבים וכלים רבים. הייתי רוצה להאמין שהטוב והאור ינצחו. אבל כן, קשה לראות אופק עכשיו. אולי ננסה לחשוב מה כן הצלחנו לתחזק בזמן האחרון. לצד הנזיפות שיש לנו נטייה להיאחז בהן, אולי כי הן הישן והמוכר. לדוגמא, הצלחתי לתחזק את היגיינת השיניים והחניכיים בשנה האחרונה והשיננית התפעלה :-P. האסוציאציות לוקחות אותי לקלידי הפסנתר. השחורים וגם הלבנים. מוסיקה. איזה יום היום? אה, רביעי. סוריקטה

הי חברות ואודי, אניח קצת כאן (ובהמשך, כמובן בשיחות בטיפול). רמת החרדות גבוהה וכעת אני בתקופה בה כאילו איני ממש מתעוררת והמוח נותר תקוע בין לבין, חלום ומציאות, במקום שאינו מצטלל. מבאס, כי כבר היה טוב יותר והתקופה לוקחת למצבים רגרסיביים. בורחת, אולי גם מרוב בושה, מתקשורת עם אנשים. מדאיג. אוף. אחלה 'הופעת זיקוקים' הייתה בחצות הליל... שנה אזרחית חדשה. הלוואי שהמצב הנפשי והגופני ישתפרו אפילו במידה מסוימת. זה כבר בלתי נסבל. סוריקטה

הי אודי, תודה. מסכימה. זה גם ההסבר שאני חולקת עם אנשים. למען האמת הסבר שהיה רלוונטי כבר מתחילת שנה שעברה. מבחינתי, אפשר היה להבין עוד לפני שבעה באוקטובר התפרצויות והתהפכויות של אנשים בסביבה, שלכאורה לא היו קשורות, אבל אני מאמינה מאד שכן. גם המטפל שלי כבר דיבר על כך עוד בראשית השנה שעברה. כך שאני ממש ערה לזה באופן מעציב. החדשות אתמול נתנו קצת משקל נגדי, אבל לכו תאמינו. יום שלישי. רושמת לי, כי נעלמים לי הימים. סוריקטה

שלום אני כותבת על בני שמשוחרר שנה וחצי מהצבא בשנת 2005 עברנו התנתקות מהישוב שלנו והוא היה בגן תמיד עם התקפי זעם,גם כנער,אבל ילד טוב,לא שותה אלכוהול לא סמים חלילה,אפילו סיגריה לא מעשן. מאז השחרור הוא לא מוצא את עצמו,גר איתנו בבית,יש לו חבר אחד טוב שבקושי בקשר,,כמה ידידות מהצבא שמידי פעם הוא בקשר איתן טלפוני,רחוקות ממנו גאוגרפית.. לא מוצא עבודה,ניסינו לשכנע אותו שילך לייעוץ מקצועי ,.הוא מסרב,,,מה אנחנו בתור הורים יכולים לעשות, אנחנו יודעים שהוא צריך ללכת לטיפול מקצועי אבל הוא מסרב בתוקף...אנחנו יודעים שאפ מלחץ עליויותר מידי זה יוביל לכיוון ממש לא טוב... אשמח לכל ייעוץ ממך תודה רבה צ

אודי וכולם, הייתי אצל המטפלת פעמיים....איבדנו בן של חברים מהקהילה :( איבדנו גם דוד של ילדה מהגן (אח של אבא שלה עכשיו יושב שבעה).. והייתי אצלה אודי, אבל משהו בה..לא יודעת להסביר, בהרגשה שלי, שהחוסן שלה גם כבר נשבר... אנסה להסביר, הרגשתי שבניסיון ההכלה שלה היה יותר הזדהות כזו מאשר הרגשה של חוסן ושיהיה בסדר.. אגב מרגישה גם פה:( כאילו הזדהות שרע עכשיו..אבל איפה האופטימיות והטוב??. נעלמה , אין. החוסן שלי גם קצת נעלם עם שני הבנים האלה שנהרגו בעזה...ואילו משפחות אודי...וואו..איזו אצילות נפש, איזו התרוממות רוח יש להן..מאיפה לוקחים את הרוח שלהן? לא יאמן. באים לחזק ויוצאים...רגע, מה היה פה הרגע? סיפורים מצחיקים? סיפורי גבורה, סיפור איך עובדים על הצבא רק כדי להלחם ???????לא נתפס .. ואני פוחדת והחוסן שבמטפלת ובטיפול מרגיש מתרופף..לא יודעת למה...אולי כי היא גם קצת כזה בדכדוך.. בהזדהות יתרה? לא יודעת להסביר, אבל המטפלת שלי היציבה קצת התערערה...וזה קשה לי וגם לא מעיזה לומר מולה...איך אומרים לה? {כן, חזרתי קצת אליה בתקופה המטורפת הזאת) ובתוך כל זה אמא, אמא שלי היציבה גם כבר לא יציבה, תרתי משמע, מתקשה בפעולות יויומיות ולפעמים אפילו מאבדת צלילות...אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף

אני מדברת עם אמא שלי ומתייעצת איתה והיא צועקת עליי וגם אני שמתי פאה וחילקתי נרות עם עוד שכנה והיא לא אמרה לי תיתחדשי על הפאה ....אולי בגלל שאני לא יפה? או שזה לא קשור

שלום, ביתי בת 25 , אוכלת מה שבא לה, לא שמה שום גבול בעניין. אני רואה שהיא הולכת ומשמינה, . אני דואגת לחוסר האכפתיות שלה מעצמה ובעיקר בריאותית, אני מרגישה שהיא כאילו מנותקת מכל מה שקורה איתה .למרות שהיא משדרת אחרת. איך אוכל לדבר איתה על הנושא מבלי לעשות לה נזק ?

הי אודי וכולן אני ממעטת לכתוב כי נדמה שהאנרגיות שלי רעות במיוחד וכמעט שאין לי מה לומר מלבד מילים של שבר. והכל שבור. ואני לא מצליחה להתנחם או לראות נקןדות של אור ותקווה. הבן שלי התגייס ואני רוצה ללכת ולהחזיר אותו הביתה, מרגישה כמו אמא שעוקדת את בנה או שולחת אותו להשתתף ברולטת המוות המטורפת. ובשביל מה אני לא מבינה ממילא הכל שבור. כמובן שאמי מעודדת אותו ואומרת את הדברים הנכונים אבל הגןף שלי בזעקות שבר ובכאבים עזים והלילות שלי כל כך מופרעים והנה מהמשפחה הגדולה נשארנו בבית רק שלושה, אבא אמא וילד אחד והקן המתרוקן לא מיטיב איתי, להיפך. אני רוצה את ההמולה, השולחן המלא, ההתעסקות מבןקר ועד ליל, הביחד, המריבות והצחוקים, המים החמים שנגמרו, הכביסה שנערמת הסירים המתרוקנים. הכל ביחד גיל הבלות הרחם מתרוקנת הבית מתרוקן ורוחות מלחמה קשות ובלתי ניתנות להכלה ועיכול. קשה לי לתפקד, אני אורזת את הגוף בכל בוקר ליום עבודה אבל שעות רבות ממנו אני בוהה. לא מרוכזת. תפקוד נמוך. וכמו תמיד הכל נראה לכאורה בסדר. ואם קראתם עד כה את המילים המתלוננות, עמכם הסליחה. אבל רציתי לומר שככה אני מרגישה. לשתף. שלכם שירה

שולחת לך אהבה לקראת ליל. באמת. את חסרה. ונפלאה. איתך, סוריקטה

הא, כותרת מפתה, אנשים יקראו? קראתי את השאלה המזדמנת שכרגע נמצאת בראש השאלות. אשתף באסוציאציות לעולמי ועולם הטיפול. קצת שמעתם על העולם בו גדלתי. עולם בו החנקתי את צרכיי, וכן, בין השאר, גם במובן הקונקרטי של תוצרי מערכת העיכול, הנוזלים והנשימה. בייס. כניסה ויציאה. בהכל היה בלבול גדול, וכך הגעתי לטיפול. מאוחר מאד. בגיל ממש צעיר, כנראה שעוד לפני הזיכרון, הווה אומר אולי גיל ארבע חמש, כבר התאפקתי. בגיל העשרה המוקדם המצב הגיע לכך שהמוח לא נתן פקודה לפנות החוצה את מה שהגוף כבר לא זקוק לו. בעקיפין ובדרכים משונות ומוסוות זה כן קרה, כי לא ניתן להמשיך לחיות ככה פיזית. עברתי אז המון בדיקות פולשניות. אשתף שבגיל מאוחר ואחרי עבודה מאד קשה בתחומים הללו השתפרתי. בשנים האחרונות, רק האחרונות, הגוף יודע בחלק מהמקרים להשתמש בטוב שהוא לוקח מבחוץ ולפנות את הרע. מערכת העיכול, שהיה אישיו מאד רציני, עובדת לרוב כאצל אחד האדם הבריא. והיא לא הייתה בסדר, מאד לא בסדר, כמה עשרות שנים. מזל שלא כרתו לי חלקים ממנה, כי היו גם תוכניות כאלה בהיותי בת עשרה. הו, אמא, איזו בת מאכזבת הייתה לך, בלי סטומה כמו שרצית. עם זאת, עכשיו דאגה חדשה - הכאבים בגוף. מקורות חדשים, אבל אזורים מוכרים, שכבר מעט נחתי מהם. בעיה בריאותית חדשה, שאולי קשורה גם לגיל, גם לנפש, והייתי מבקשת הקלה. לא פשוט בתוך ימים אלו. אז התקדמנו בטיפול חלקית בתחומים מסוימים. בתחום השינה, למשל, לא הצלחתי להגיע להישגים ביכולת עצמית. ותראו, דיברתי כאן על דברים בסיסיים ממש. ובתקופה זו אנחנו רואים כמה דברים כל כך אינם מובנים מאליהם וכמה אנחנו תלויים. איזו תקופה עצובה. כמה חירות ניטלה :-( סופשבוע נעים, סוריקטה

בן 21, אני כבר שנים לא מצליח לעשות שירותים (מספר 2) כשיש אנשים בקרבת מקום, וזה מקשה על האורח חיים שלי מאוד. זה התחיל בזה שלא יכולתי לעשות שירותים אם היו אנשים מחוץ לחדר שירותים(למשל בסלון) ולאט לאט התדרדר לזה שאני חייב שאנשים לא יהיו בבית לכמה שעות כדי שהגוף שלי ירגיש "בטוח" לעשות את השירותים יש לציין שהבעיה היא לא פיזית, אלא נפשית/רגשית או משהו כזה.. השאלה שלי היא איזה סוג של טיפול פסיכולוגי יכול לטפל בבעיה?

האם טיפול cbt יכול להתאים לזה? או שרק הטיפול שהצעת?

כבר אמרתי שאני צמודה לחדשות כל הזמן הבן שלי שוחרר אמש הביתה חולה עם שפעת קשה בגלל תנאים לא תנאים במילואים כל כך קשה לראות את השמות של הנפטרים כל יום על מסך הטלויזיה מגבירים את המצוד אחרי... ומה עם כל שאר החטופים? היום שןב הייתי בביקור בבית החולים וולפסון להמשך טיפול הבלאגן חוגג בכל פינה אין שילוט מתאם למצוא מה שמחפשים לכי עד סוף העולם שמאלה ושם שוב תשאלי הדיירים שלי עברו רק חלקית לדירתם החדשה וכעת שהבן שלי חולה אז בכלל אין מצב להמשיך אז....חייבים למשוך הלאה את העגלה ובנוסף בעלי נפל בבית מאז כבר שבועיים ושבר את כל עצמות המסרק בגב יד ימין הוא נתון בגבס וכך גם הולך לעבודה שלו גם מצבה של אימי אינו משו.. לחץ דם גבוה סכרת גבוהה אין מישהו אחד שיגיד הכל טוב הכל בסדר אני בטח שלא חטולית

הי, נעצבתי עכשיו שוב. רואה אנשים מבוגרים, שסך הכל עד השנה הארורה הזו, ובעיקר המלחמה, היו שמורים, ומרגישה שההישגים, שעמלו עליהם רבות והתמידו, לא הצליחו להשתמר. בגוף ובנפש. רואה מוחות נמחקים. זה מטריד ממש. כך גם אצלי. עבודה קשה ושימור של שנים, ואז התקופה הנוכחית. מחסלת רבים וטובים. כוונתי לאלו שלכאורה נפגעו 'רק' באופן עקיף. גם אנשי טיפול הנפש, בהיותם קודם כל בני אדם, נפגעו מאד. וקשה לי לשאת את הבריונות בשטח. יש לי כמה אחיינים בינהם קרביים מאד שמגוייסים בתקופה זו. הם שייכים לקבוצות הגיל של משתתפי מסיבת נובה, גם של החברה בסדיר ובמילואים - בינהם פצועים, נופלים, שבויים ושורדים. רחמיי שבגיל כה צעיר נפלה עליהם תקופה איומה בהיסטוריה שלנו. אסיים במשפט שואתי - לא נשכח. לא נסלח. סוריקטה

לגמרי...מה שכתבת! אימי אחת מהם.. מהאנשים הקמלים :( קשה המצב. גם לי יש קרובים לוחמים, ילדים של חברים וחברים של הילדים שלי...והרוגים שמכירים .. נראה שאין משהוא שלא מכיר משהוא...ולא רוצה שנגיע למצב של להתקע שם בעזה עם הרוגים כל יום :( למה??? האם באמת לא מתים לשווא? הבן הצעיר כבר מועמד לקרבי, אני לא רוצהההההה אבל לתמוך בו צריך נכון? תחושת הקרבה כזו יש לצעירים, הקרבה למדינה. והמדינה? מה עושה בשביל התושבים? מפקירה... כלום! ואם כולם לא ירצו קרבי מי ילחם? נכון? יש לנו מדינה אחת שחשוב להלחם עליה נכון , איפה נהיה אם לא כאן? אוףףףףףףףף. קשה לי קשה...

זה מה שעובר עליי.... דואגת לכולם. דואגת למצב במדינה.. שרק נשמע לי מחמיר ועוד הרוגים ועוד מחדל ועוד טעות... ובנוסף דואגת לבריאות אימי שמיום ליום הולכת ומתדרדרת..יכול להיות חודשים יכול להיות התדרדרות של שנים. מצבה הבריאותי רע.. זה בגדול, רע כואב והרגשה שקשה להרים את עצמי. עניתי על השאלון של החלומות. מה הרעיון של ציון סופי? לא הבנתי. גם את המטרה לא..אולי המח שלי אטום מרוב כאבי גב/ צוואר...אני על הפנים. פיזית נפשית .. קבעתי קבעתי אודי..( למרות שאין לי זכות להתלונן )אז שבוע הבא אפגוש את המטפלת..אולי יעזור המצב כזה שבהתחלה הייתי הכי חזקה וגיבורה, עוזרת ומנסה פחות לראות ולהשאב לחדשות...הרגשתי כזה בסדר..נתגבר...ובשבוע שבועיים אחרונים הבכי מהמצב ועוד מצבים מתגבר..אוףףףףף שבת שלום או שמא שבוע טוב כבר יהיה..:(

הי מיכל, חושבת שקצת דיברתי על דברים דומים לאשר תיארת. מאד מכמיר לב המבוגרים שרואים אצלם התדרדרות. גם אני השבתי לשאלון החלומות (ואודי, נראה אולי שהצטרפה אליך שותפה מהמשפחה - אז כל הכבוד ממש). מיכל, בוודאי שיש לך זכות להתלונן. כולנו נפגענו, ומותר להיות חלשים. השנה האזרחית עומדת להסתיים. אפשר אולי לנסות לעשות סיכומים של כמה הצלחנו במה שהצלחנו בעולם האישי שלנו על פני התקופה. סוריקטה

אודי :( מאוד מאוד מאוד עצובה. גם המצב במדינה...כל הזמן כפיר ואחיו ואמא שלו 'רודפים' אותי... לא מצליחה לגרש אותם מהעיניים.. התמונה הזו של שיר(?) האמא עם המבט המבוצעת עוטפת את שני הקטנטנים האלו ,חוסר האונים,האימה, נחטפים ואפילו לא כל כך יודעים איפה הם... טוב, דייייייייייייי לא מסוגלת 'לראות'אותם .. וכל החיילים.. כל כך הרבה.. כל כך מיותר.. כל כך חבל... והתצפיתניות הרי התריעו שוב ושוב ושוב.. איזה חוסר אונים.. איך יכול היה המפקד לומר לתצפיתנית שאם תמשיך להתריע בפניו,יעלה אותה למשפט.. דייייייייייייי לא מסוגלת לחשוב ולראות 'את הסיטואציה הזו... איזה חוסר אונים... ומתים . ומתים. ומתים. וזהו ... בטח חוה אימנו בכלל לא היתה מוכנה להביא לעולם את שת שממנו בסופו של דבר נולד אנוש כולנו,כולנו בניו ובנותיו... אולי הכל שיחזור של הרג קין את הבל..(?) מתי כבר יתרחש התיקון? יתרחש? יבואו ימים ויגידו.. אם ישאר פה על פני כדור הארץ מישהו שיגיד.. עצובה מאוד מאוד מאוד

מתגעגעת וחושבת עליכן בנות יקרות, חושבת שנוצר תמהיל של רגשות. אולי יותר זעם מעצבות, העצבות רכה יותר. וגם המון בושה. בושה על השתייכות למדינה שחלק ממנה מתנהל באופן שלא הייתי נותנת לו יד. אדרבא. הבושה, כנראה פחות טובה כאן, כי היא גורמת לאנשים להתכנס במקום להראות את זעמם, המוצדק, לדעתי. ומכאן - נו, אשמה, הרגשת אפסיות ותבוסה. וגם פה חבל, כי 'כוחות הרשע' בונים וחוגגים על זה בדיוק. וגם המון הזדהות לתרחישים בעולם הפנימי, כשכעת אמורים להשקיע יותר משאבים כדי להפריד אותו ממה שקורה בחוץ, שהוא אכן נוראי. והזעזוע, בשלב זה, מתגבר. האמון שלי במין האנושי לא היה משהו גם בעבר, וכעת הוא מדלדל. יש אחלה אנשים, אבל ההרגשה שלי היא שזו קבוצה של מיעוט מול כוחות ההרס והמוות שפשטו בנו. מאמינים שיהיה תיקון. אולי. אם יהיה, בעיניי צפוי תהליך מאד ארוך, ומן הסתם, חלקי. כוחות הנגד ימשיכו לפעול במקביל, אך עד כמה יהיו דומיננטיים. תהליכים דומים מקבילים מתרחשים בעולם כולו. ואנחנו, אנחנו כבר מבוגרות - האם נזכה לראות משהו מזה? משהו מעולם האהבה? בא לי לחתום באיזו מילה גסה או צרחה על מה שמתחולל כאן. ארשום רק אוף. וקר בחוץ. היום היום הראשון של החורף. אבל היי, מעכשיו הימים רק יתארכו חצי שנה קדימה. סוריקטה

כאלה חדשות ובשורות איומות ביום שישי כאלה אלמלא הכאבים המשביתים הייתי קופצת כמו טיל לחבור למשפחות החטופים במאבקן ובזעקתן. מתביישת שאיני יכולה. מתכנסת ומתייתרת. עוד אסון. ... סוריקטה

היום הרמתי את עצמי והייתי לצדם. בזמן שיכולתי. סוריקטה

שלום, ביתי ובן זוגה אמורים להתחתן עוד חצי שנה, בן זוגה מאוד מחובר לאמא שלו, הם גרים חצי שעה ממנה. ההורים שלו בתהליכי גירושין מאוד מכוערים וזה משפיע עליו, וגורם לביתי להרגיש שהיא בעדיפות שניה מהמשפחה שלו. ההורים מערבים את הילדים בכל מה שקורה (2 ילדים בגילאי 25 )בן זוגה לא יהיה מוכן ללכת לטיפול, מה ניתן בכל זאת לעשות, איך אוכל לכוון את ביתי בדרך הטובה ביותר להתמודדות...היא ממש מתוסכלת ומרגישה שבן זוגה עסוק בהוריו ובמיוחד באמו שמשפיעה עליו מאוד(גם לפני תהליך הגירושין של הוריו אמו הייתה משפיע עליו ולא משחררת ממנו). חשוב לי לציין שאמא שלו ביחסים מצויינים עם ביתי . יחד עם זאת המצב מאוד משפיע על הזוגיות שלהם.

אני מפחדת שייהרס לי הציפורניים אם אני יעשה לק או העור אם אני יתאפר ואני עושה את זה רק לבעלי אני רוצה גם לעשות את זה לעצמי איך אני מגיעה למצב כזה

חג אורים שמח לכולם מקווה שכולם מרגישים/ות טוב כבר תקופה ארוכה רוצה להכנס ולשתף אך מערכת הזו מוציאה ממני את החשק לכתוב התחלתי טיפולים בבית חולים אך מפאת חוסר התיחסות של מי שאמונה על מתן שרות המשכי אין תגובה ... מתקשרת יום יום אך היא אינה זמינה ולא חוזרת גם כשאני משאירה פרטים ומבקשת יפה שתתקשר לקבוע לי תור... כך שבמקום שמצבי ישתפר רק הולך ודואך ואין למי לפנות ... מבלה יותר מזמני במיטה חוץ מאשר הטיפול בבית מבאס אותי כל כך שרוצה רק שקט ולישון... הבן במילואים יש קשר דרך כלתי גם המצב בכלל במדינה לא תורם לישמוח... מה גם שהאזעקות שחוזרת מידי פעם מחלישות אותי חוזרת בזכרונות לאותה ילדה קטנה שלא ידעה לאן לברוח בזמן המלחמה... מנסה להחדיר לתת מודע שאני כבר לא שם וגם כבר לא קטנה אךךךךךך זה צורם לי כל כך ומקפיץ אותי בכל רגע מחדש לא יכולה להתנתק מהחדשות כאלו משהו מושך פנימה בלי סוף הדיירים שלי מצאו דירה לעבור אליה די קרוב אלינו שעל כל מקרה תמיד אני שם עבורם כעת הם מכינים את הדירה למעבר ויש המון מה לעשות אני לא שותפה לכל ההכנות אני רק מטפלת בנכדים שלי יקח עוד זמן מה עד שהם יסתדרו מקווה עדיין לפני כל הגשמים החזקים הקטנים מתקררים מהר מאוד ובגלל זה נשארים יותר ימים בבית מאשר במסגרות שלהם בבית ספר.... אני לא מתלוננת אחרי הכל הם ילדים טובים באמת רק השובב הקטן שעל הרצף מורט לי את העצבים בכל פעם שמחליט לקפוץ ממקום ל קום כי אינו מסוגל לשבת אפילו 5 דקות רגוע גם כשאןכל החברת האייפד שלו מה שאני ממש לא אוהבת במקום שיתרכז באכילה נכונה ורגועה ....אבל אני רק סבתא מסוג 2 לא מצד אבא ולא מצד אמא רק צד שלישי כן ככה זה כדי להגיע אליו אני צריכה לעשות קודם עבודה עם אמא שלו..ורק אחרי כן לגשת אליו לא פשוט בכלל !! אני אוהבת אותם כנכדים שלנו לכל דבר לא מפלה בינהם לבין המשפחה הגריעינית מאיפה לוקחים כוח להתמודד עם ילד בן 6 על הרצף שיש לו קוצים המקום ששם נהוג לשבת ??? לא מצליחה לעכוב אחרי כל ההשתוללויות שלי הלב שלי נופל לפני שהוא נופל כל הזמן ומעט נהייתי עייפה לכל המשחקים האלה ולריצות האלה אחרי הכל גמני לא בריאה!! חנוכה שמח ?? עם כל כך הרבה הרוגים ממש לא שמח לי 😭.... לא יודעת אייך לצאת מהצב הזה אין לי כוח לכלוםםםםם חטולית

הי חטולית, קראתי הכל. תקופה קשה מאד, כולנו מעבר לקצה, מה אומר. עצוב המחיר שמשלם כל אחד, במיוחד מי שחלש יותר, חולה יותר ונזקק יותר. אמר לי ידיד מאד חולה מתוך כעסו שבמקום להיות עסוק בניסיונות ההחלמה היחסית שלו, ועל אף שאיכשהו יש לו תמיכה רבה, הוא מקדיש מזמנו לעניינים מנהלתיים. ושוב אומר - הלוואי ויכולתי לסייע לך טכנית לפחות מול הפורום. הייתי מנסה דפדפן אחר, למשל. טוב שכתבת ושיתפת. סוריקטה

הי אודי, הולכת לבדוק. סוריקטה

הי אנשים טובים, חשבתי לפתוח הודעה עוד לפני כניסת השבוע. אנסה לממש עכשיו. קוראת את ההודעות כאן לאחרונה, וגם תרחישים אחרים בעולמי, כעת ופעם, גם במדינה, לאחרונה וגם קודם, ושוב חושבת על משאלתי לחירות, להיות מי שאני, ללא כפייה או הכרח, להיות שווה כאישה, כאדם, לכאוב ולא רק בשתיקה, לא לחרוד מאגרסיות ומגבלות מוגזמות חונקות. שתהא תרבות ליברלית סך הכל. לבטא דחפי חיים. במקביל חושבת על כאביי הגופניים שהגיעו לרמה גבוהה מאד בשבוע האחרון, ובסיכוי גדול, לדעתי, יש להם מרכיב רגשי בעל משקל. היינו - ככל שהעצמי האמיתי שלי יתגלה ויתאפשר, כך יתרככו וימהלו הכאבים ולהיפך. ככל שהזיוף והשקר יתפסו נפח, כך גם הכאב והחולי. בימים האחרונים ניסיתי תרגילי נשימות והרפייה ומנוחה. פחות תרגילי גמישות. פחות תרגילי כוח. פחות תרגילים שמתמקדים במיוחד באזורים הכואבים. והרבה חימום. בוקר שמש, סוריקטה

אני לא רוצה להתקשר למשודך שלי גם אבא שלי אומר בשביל מה כי זה לא צנוע או כי אן על מה לדבר לא הבנתי אותו כי אם השידוך ירצה להתקשר הוא כבר היה מתקשר ואם אני רןצה אני לא מתקשרת כי הרצונות שלי לא מציאותיים ככה אני חושבת יש לי אובססיה לבנים לשידוך וכולי

מה הם הנקודות חולשה אצל פסיכופטים איך אפשר להתגבר עליהם

הי אנשים, מישהו שומע אותי? אתם כבר יודעים שאני מתעוררת בשעה מאד מוקדמת, תמיד וככה זה, ואלו גם השעות בהן המוח איכשהו מתרכז. שונה מהרבה אנשים. כשאבא היה חי, הוא היה האדם היחיד בעולמי שהייתי מתקשרת איתו (בשנים האחרונות וברגשוני ווצאפ) בשעות האלה. מישהו לומר לו שהתעוררתי וההיפך. זה חסר ומכאיב ואין לי חלופה. מבינה שמוזר שכך לאישה בגילי. הוא היה הקור האחרון מול הבדידות שלי. איכשהו מזלו שנחסכה ממנו התופת שמתרחשת במדינה. אבל הוא גם לא זכה לראות אותי מתפתחת. הוא, אולי, היה שמח לכך. מצטערת, אבא, שאכזבתי. היא (אמא שבי) ניצחה, והראש נותר לרוב תחת לקרקע. השבעה באוקטובר הייתה שבת, והזוועות התחילו בבוקר. היום בו אבא ניסה להתאבד גם הוא היה שבת לפנות בוקר. בשתי הפעמים הללו, אולי כי שבת, ניסיתי לאפשר לעצמי לנוח עוד, ואז הגיעו הודעות מבהילות. הכי שקט הכי רועם. הכי בית, הכי המקום הלא בטוח. הכאבים בגוף, אגב, מבקשים עד כדי מחייבים, להרגשתי, גם מנוחה, ואני מאד מנסה. סוריקטה

תודה אודי יקר. כדרכי, רואה את התגובות רק למחרת היום בבוקר. תודה. ממש. יש לנו אומנים נהדרים. חייבים לשמור על זה. גם כחלק מהליברליזם. יום שלישי פעמיים כי טוב. שלכם ואיתכם, סוריקטה

אם הבעל יחשוב שזה בגללו שאת לובשת בגדים יפים אץ צריכה להיות מאושרת תלוי אייך את מציגה את עצמך אם היומים את סתם לובשת משהו פשוט ולכבוד שבת את השמלות היפות שלך הוא יבין שאת מקדשת את השבת עם בגדים ראויים למה שלא תלבשי גם בכל יום בגדים ראויים זה ימצא חן בעיניו הרבה יותר חטולית

אני לובשת רק מתי שאני איתו וזה מציק לי

אני אוהבת להיות יפה אבל רק לשידוך היום לשבת לא שמתי שמלה יפה שמתי את הפחות יפה כי הבחור לא ראה אותי בשבת אבל שאהיה נשואה אני ישים את הבגדים היותר יפים והשאלה היא אם הבעל יחשוב שזה רק בגללו ומזה אני מפחדת...

כי אז הוא יחשוב שאני רוצה אותו ולא יכולה בלעדיו יותר מידי מהרגיל

הי גאולה, אבל, אבל, איכשהו מה שאמרת נכון. נכון וטוב. את כן מתלבשת יותר יפה 'בשבילו'. הנוכחות שלו תורמת לכך. את מתרגשת עכשיו, לפחות בשלבי התחלה, הדאגה לעצמך מופעלת יותר. מה רע? להיפך. ובתוך הקשר - זה נכון. תהיי תלויה בו במידה כזו או אחרת וגם הוא בך. וכן, אולי יעזור לך להגיע לדברים שלבד עם עצמך יותר מסובך לך להגיע אליהם. נראה לי שזו תיחשב דווקא דרגת עצמאות גבוהה יותר. זה טוב. סוריקטה

למה את לבד בדיור מוגן ולא עם ההורים בבית ? את יכולה לשאול את החברות שלך למה הן לא מתקשרות כנראה שהן עסוקות נסי לקחת הכל בקלות יש לי הרגשה שכל דבר מלחיץ אותך סבלנות תועיל מאוד חטולית

תודה חתולית אבל חברות שלי בדירה גם לא מדברות איתי שיחות נפש בפלאפון

עברתי ילדות עם אמא נרקיסיסטית שחדרה אלינו בתחתונים כפשוטו, לא נתנה לנו מרווח וחופש עצמאיים בשום דבר בחיים, הפעילה עלינו המון מניפולציות, ועוורה קינאה ביידים בין האחות ע"י שיבוח אחות אחרת וכו', הסיתה בקול ומול האבא, ועוד ועוד ועוד, היום אני נשואה מנסה לשקם את עצמי, עם בעלי שבשנים הראשונות קצת נפגע ממנה בעקיפין, מילות זלזול והתעלמויות וכו', השאלה מהי הדרך לטיפול ומה היא הדרך להתנהג עם האמא, וכן אם אני סובלת מפוסט טראומה, וככלל אם תוכל להרחיב את היריעה בנושא נרקסיזם והסיבות שהיום אני כ"כ חלשת אופי ומבולבלת וחסרת שקט ובודדה ולא מצליחה לעשות שום דבר בחיים תודה ר דבה

אני גרה בדיור מוגן וכל הזמן רוצה לחזור להורים כי החברות לא מדברות איתי בדירה אני מרגישה בודדה

אני תמיד מסתכלת על זוגות ומקנאה דהם שמחים ואני לא יודעת איך לשמח את השידוך שלי מה אני עושה אני מרגישה שאז הוא לא ירצה אותי כי אני לא יודעת אם להתקשר אליו או לא אם זה לא חפירה

ולמה הוא לא מתקשר יותר הוא מתקשר קצת למה לו יש קצת ואני רותה הרבה לדבר איתו

אני רואה זוגות שהולכים וקונים ריהוט לבית קונים בית יפה ואני והשידוך שלי כמו מסכנים לא קונים ריהוט כי אני לא יודעת מה לקנות ואני עצובה כי לא יודעת מה הטעם שלי ולא רוצה להתייעץ עם אחרים אני רוצה לדעת לבד מה יפה לי מה עושים:( השידוך עדיין יאהב אותי?

אני מדברת עם המשודך שלי ולפעמים יש שתיקה והוא לא מוצא על מה לדבר ואני גם אני מפחדת שהוא לא ירצה לדבר איתי ...וזה קורה גם עם חברות אבל לחברות אני אומרת ביי שיש שתיקה ולשידוך אני לא אומרת כלום כי יותר נחמד לי לדבר איתו אבל הוא לא מדבר גם השאלה אם זה מפריע לו שאני שותקת

הי לכולם, כותבת כאן, למרות שנגיד בשנים האחרונות אני רושמת/אומרת גם מילים בפנים גלויות לאנשים שאני מכירה (ולא בטוחה שזה נכון או טוב) - בכל אופן - שואלת גם כאן וגם בעולם המצומצם שאני מכירה - איך אתם מרגישים עם התהליך במדינה שאנחנו בתוכו? עם מה שמתרחש בימים ובשעות האחרונות ממש. שואלת כי מנסה לאתר בי מה קורה. מנסה ןלא בטוחה שמצליחה. מתסכל גם בהקשר עניין הכאבים בגוף. אני יודעת שכואב מאד ולא יכולה לאתר מיקום או להסביר למי שמנסה לטפל היכן כואב, ובנוסף, אחרי שנוגעים בי (נפשית או גופנית, ויש קול שמשווע לזה) הכאב מתעצם והמחיר כבד עד כדי בלתי נסבל. הימים האחרונים, הרבה ימים כאלה, עוברים עליי לכאורה הפוך ממי שהתנהגתי עד לא מזמן. במעט תנועה פיזית יחסית. לא לקחתי את עצמי לעצרות, למשל, ונכנעתי, גם לא הלכתי לארגן לעצמי דברים סטנדרטיים, ובלב אמרתי לי ש'הם' ניצחו. הראש של המטפל שלי מאד מאד מאד במקומות אחרים. לא ברור אם הוא רוצה להיות פה או לא. אני נפגעת מזה, לא מעזה לומר לו כבר, אבל זה משפיע. ובכלל, כנראה שאנשים מאד מוטרדים וחושבים על עולמם. יודעת, אבל הבדידות אצלי הופכת להיות עוד יותר קיצונית באופן מבהיל. מכל זה כן ניתן לומר שהימים עבורי ימי אימה, איני מצליחה לגשת לרגשות הרכים והמוהלים שאנשים מדברים עליהם בעקבות השבת החטופים הראשונים. המוח שלי נותר איכשהו במצב של חצי שינה, אולי כהגנה, אבל זה יגיע ויתהפך עליי, ואני לבד. ומה הייתי רוצה שיאמרו עליי אחריי? שידעו שהייתי מאד בודדה, שהייתי אישה שפחות ידעה להסתדר בעולם, שלא הצלחתי להתאושש מהפגיעות בעבר. ושלמרבית הצער מרגישה שאפחד לא סופר אותי. אבל אני פה, וגם לא הולכת לשומקום. נראה לי ש(גם) הסקרנות משאירה אותי כאן. סוריקטה

דיברתי עם עצמי בראש על פוליטיקה ועל אישים, בעקבות כך ערכתי חיפוש על אחת מהדמויות שניצלו אותי בעיוות שלהם, מסתבר שהוא פרש מן העולם. נותרו בעולם עוד שניים שהם קרובי משפחה שפגעו בי ברמה רצינית. אני לא מאחלת להם טוב וגם לא לאויבנו. מה פתאום המחשבות האלה ומדוע זימנתי אותן... סוריקטה

סוריקטה, אולי הכל קשור והכל נורמלי בתקופה הכל כך לא נורמלית הזו לפוגעים שלך לא נאחל טוב בשום פנים ואופן גם הם אויבים. לא משחררים את כפיר הקטן תארי לך. הכל מתערבב הכל איתך שירה

הי אודי, ימים קשים כל כך על כולנו היום אמורים לשחרר קבוצת חטופים קטנה ואני חושבת איך עוד יעניש אותנו החמאס את מי לא ישחרר, אולי דווקא את האמא שבזרועחתיה שני ילדים רכים, ביניהם כפיר הקטן, תמונה שהפכה לסמל לזוועה הזו. אני לא מעגל ראשון וקשה לי לדמיין איך זה להיות שם. אני שומעת סיפורים גם כשאני לא רוצה לשמוע. אתמול שמעתי במקרה כתב של רשת תקשורת זרה שתאר מה ראה בסרט מעשה אונס אכזר. ומאז זה מנקר ואני אומרת לעצמי לא יכול להיות זה לא קרה זה לא קרה. לא יכול להיות. הצח האנושי לא יכול לתפוס את מעשי הזוועה. וכל הגשם שתמיד הוא ברכה לא נכון לאף אחד. לא נכון לחקלאים בדרום שלא הספיקו כלום לא נכון לחיילים שצריכים לפעול בבוץ ושלוליות ענק לא נכון לחטופים לתינוקות לילדים לקשישים. לא נכון לאדמת הקיבוצים שעוד מלאה באפר מתים שלא זוהו. גשם לא נכון ורע מאוד. ואני הקטנה שבפנים כל היום חושבת על כפיר ביבס שהוא תינוק ממש קטון ומדמיינת איך אמא שלו שמה אותו בתיבה כמו את משה אבל לא על היאור אלא על מי השטפון ואיך אולי יש עין ששומרת עליו והוא ניצל מכל הרע. אולי בסוף יגיע עם מי השטפון עד מצרים ויד טובה של נסיכה תמשה אותו מהמים ותקרא לו כפיר משה ביבס והוא יחייך והיא תצווה להביא גם את אמא שלו ואת אחיו השני שגדול ממנו בשנתיים. שתהיה שבת שקטה שירה

הי שירה, הגשם, תמיד, מפוזר בכל מני מקומות. בחלקם הוא ברכה, בחלקם פחות. תמיד תהיינה הצפות וסתימות ותאונות ובולענים, אך במקביל גם צמחייה ששוועה לו ותרווה, ואוויר שהתנקה, ומאגרי מים שהתמלאו, ובעלי חיים שיהנו ממנו ועוד. והנה, גם את בסיפורך היפיפה מצאת כיצד להשתמש בזרם הזמני שיצר הגשם כדי להגשים (כן, אותו שורש) משאלה של חירות ושחרור ואיחוד. בינתיים חלפו שלוש פעימות. והמון נתונים חלקם נכונים, חלקם מעוננים, חלקם מופרכים והרבה בלבול ונראה לי שאת הרוב אנחנו בעיקר לא יודעים. סוריקטה, שלא היה לה כוח בגלל הכאבים להשקות את הצמחייה והגשם כן הגיע למה שכן שרד ונזקק לו.

מאז התחילה המלחמה המטפלת לא זמינה.. גם להפגש בקושי מסתדר ואפילו לדבר בטלפון- שאני כמובן משלמת לה, בקושי מצליחה לפנות לי זמן. היא הסבירה שזה המצב ולא פרטה. אני הרבה זמן שותקת ומנסה לבוא לקראת ולהבין אבל האמת שאני מרגישה שאני לא יכולה להמשיך כך. אם זה המציאות הנוכחית שלא יודעת כמה זמן זה הולך להמשך כך, אולי כדי לחפש מטפלת אחרת. כמובן אדבר איתה ואשתף אותה, מתישהו. בינתיים האמת שקשה לי מאוד...

מטפלים רבים עמוסים מאד מאד בפרט בימים אלו. לנו עצמנו קשה להכיל, וגם לסובבינו. אם המצב הוא של גלים - איכשהו ניחא. אם באופן מתמיד יצאנו מתפקוד לאורך זמן - פחות טוב. מה באמת עושים עם זה - שאלה טובה. אתמול יצא במקרה שהייתי עם אחת מאחייניותיי הצעירות. קצת גיוון. מולה לא מראים שכואב, ומדהים שהיא אפילו אמרה במפורש שהיא מבקשת לא לראות אנשים סובלים. אולי ילדים ובעלי חיים יכולים לפעמים להוציא אותנו (לפחות פיזית וטכנית). סוריקטה

באמת שמבינה אותך גמני הייתי במצב כזה ולי אין מטפל לדבר איתו אך..הבן שלי יצא היום למילואים וזה הוציא אותי מהמחבוא לדעת כל פיסת מידע זה לא אומר שמצבי טוב יותר רק לחוצה עוד יותר מקווה שהמטפל יצור קשר ותוכלי לשוחח איתו חטולית

הי חטולית, מאד ביאס שלא היה לי למי לומר שנורא כואב. מאד מאד. מילואים זה מלחיץ בתקופה זו. בכל מקום. גמני הפכתי להיות יותר צרכנית חדשות. משערת שכמו רובנו. שמרו על עצמכם. שנצליח לקוות לטוב. שיהיה בסדר. סוריקטה

חמודה בשידוכין לפי מה שידוע לי אין הרבה קשר של דיבור בין המיועדים להנשא עד הנשואין קחי הכל בקלות הכל יסתדר חטולית

תודה אודי תודה חתולית אתם מאוד נחמדים ותומכים

אני נפעמת מהחשיבה הפשוטה והאמתית, מבלי לנתח ביותר מידי תחכום, כפי שסביר שאני הייתי מנסה לעשות. שמחה שאת כאן, סוריקטה

המצב לא טוב כרגע. רק מתחבאת מתחת לשמיכה ובורחת ממגע ותקשורת. כואב מידי. הודעתי למטפל. נראה. סוריקטה

אשב רגע לידך, בין הדקירות אפשר לנשום, תרשי לי? וגם אניח כאן את שירו היפה של חיים גורי מדויק ועדכני כתמיד בּוֹא קְצָת שֶׁקֶט, בּוֹא קְצָת שִׁעֲמוּם מַגִּיעַ לְךָ הַכֹּל כָּל כָּךְ צוֹעֵק פֹּה, לֹא גָּמוּר. (אֵין רֶמֶז לִמְנוּחָה) מָה שְׁלוֹמְךָ?! שׁוֹאֲלִים אוֹתִי בָּרְחוֹב אֲנָשִׁים לְמִינֵיהֶם שְׁלוֹמִי כִּשְׁלוֹם עַמִּי, אֲנִי מֵשִׁיב לָהֶם וְאָז פּוֹלְטִים הֵם אֲנָחָה קְצָרָה כְּשֻׁתָּפִים לְעֵת צָרָה. יִהְיֶה טוֹב! אֲנִי מַבְטִיחַ כְּאִישׁ סוֹדוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ!

משיח נאוו...זה עוד יקרה אתם תראו חח באמת אבל רציני ;) ויהיה רק טוב

הי שירה, השיר נפלא ועדכני כתמיד. ממש תודה. סוריקטה

תודה אודי. אני כאן. אין לי מושג אם הידיעה הגיעה למטפל. ואיני בטוחה שהיה לעניין לכתוב לו שהרגשתי כל כך נורא. הוא מתנדב בסיוע למשפחות מפונות, קורים גם דברים משמעותיים בעולמו האישי שקשורים לתקופה, הוא מפוצץ בהודעות, יש לו מטופלים נוספים ומשפחה ועוד דברים שאיני יודעת. שירה רשמה בזמנו ששילוב של כאבי נפש וכאבי גוף הוא לא חגיגה (במילותיה היפות שלה, הניסוח שלי קצת מקלקל). כאב לי מאד מאד מאד. כאב גם בגלל כל מני פעולות ביורוקרטיות שקשורות לפרידה מאבא. מניחה שעוד אנשים חוו את היום ההוא שגם היה בו גשם כבד וסערה בהסתגרות. תודה, סוריקטה

אני בשידוכים ואנחנו סגרנו על חתונה אבל המשודך לא עונה לי לפאלפון ומדבר רק עם אבא שלי למה הוא לא רוצב לדבר איתי כי אני מוזרה?ולמה לא ממהרים לקבוע תאריך חתונה עוד לא קבענו זה בגלל שאני לא ממש מטופחת אז מתעכבים או שסה לא קשור

הי יקרות ואודי, שנים שנים שאני מפנטזת על דמות של מתווך ביני לעולם. הגשר מאד מאד חסר אצלי, גם אחרי שנות טיפול שסייעו לי במידה שהן יכולות. לפעמים רחוקות מאד בתדירויות נמוכות מאד יש שם מישהו שימלא את התפקיד עבורי, מבלי שחייבים לי משהו. וגם אז התחושה היא שלא מגיע לי. נדמה, אולי, שחלק מהכאב בגוף קשור לכך. אתמול שוב העזתי קצת לצאת ולשמוע מה חלף על אנשים שלא ראיתי חודשים בתקופה הנוראית בה אנו שרויים. בעיקר הייתי אוזן. מה רציתי לומר? לא יודעת. בלב אומרת שצריך לעשות סדר ועדיין לא הבנתי למה אני עצמי מתכוונת. תקיעות מעצבנת. קצוות פרומים. Bring ThemHomeNow וכאילו יש במשפט האחרון בכדי איכשהו לסגור מעגל, הגם אם חלקית ומרוסק, אך מחבק. באופן סמלי שחררתי פרפרים אמתיים שגידלתי ואימצתי גורה זעירה פצועה מהביוב. סוריקטה

שלום! אני מודעת שאני במצב אבוד. הבאתי את המצב לנקודה קיצונית שבה אני חשה חרדה ולא מצליחה למצוא דרך לצאת מהמצב הרגשי הזה. אני אבודה ומקווה מאוד שתשובתך תעזור לי למצוא דרך לצאת מזה. אני בת 37. גדלתי במשפחה אוהבת נפלאה, לא היו בעיות מיוחדות או משברים בילדותי. כשהייתי בת 19 הכרתי את בעלי. זו הייתה אהבה הדדית, זה התפתח מהר לזוגיות וכשהייתי בת 20 התחתנו. בעלי מבוגר ממני ב-8 שנים, בתחילת הקשר שלנו הייתה דינמיקה שהוא יודע ומבין יותר, בעל יותר ניסיון, "המבוגר". הסתכלתי עליו מלמטה למעלה, נמנעתי מקונפליקטים, שמרתי הרבה על עצמי. אבל למרות זה הייתי מאושרת. אהבתי אותו, הוא אהב אותי, ונראה לי שככה זה יהיה תמיד. הסתכלתי על בעלי כגיבור על גם אחרי 10 שנות נישואים. כשהייתי בת 22 הבת שלנו נולדה, נעשיתי יותר בטוחה בעצמי, ההבדל בניסיון ובגיל כבר לא הורגש כל כך, ובסך הכל הייתי מאושרת בנישואינו. היה קונפליקט אחד משמעותי בנישואים שלנו - בעלי רצה עוד ילדים, אבל אני לא רציתי יותר. במהלך ההריון, לידה, הטיפול והחינוך לא קיבלתי ממנו את התמיכה שהייתי צריכה, בכל מה שקשור לבת שלנו הייתה לי תמיד תחושה שאני לבד. זה היה תמיד אני והבת שלנו ובעלי עסוק בעניינים שלו. לכן, לא הייתי מוכנה להביא ילדים נוספים. וכך, לאחר 10 שנות נישואים, בעלי התחיל להתרחק ממני פיזית. הוא התחיל להימנע מכל אינטימיות פיזית איתי. בתקופה זו עברה עליו תקופה קשה שהיתה קשורה לבריאותו ולכן לא לקחתי קשה את החוסר יחסים אינטימיים בינינו, תמכתי בו באופן מלא ועברנו יחד את כל הקשיים בבריאותו. זה לא היה כל כך חשוב לי כי עדיין היינו קרובים רגשית. תמיד היו לנו טמפרמנטים מיניים שונים, תמיד הייתי צריכה יותר אינטימיות, אבל הדחקתי את זה ולא הרשיתי לעצמי לחשוב על זה, כי מבחינה רגשית ואמוציאונלית היה לנו טוב, וזה היה העיקר עבורי. כשהבעיות הבריאותיות שלו נפתרו, האמנתי שהיחסים המיניים יחזרו. אבל זה רק החמיר, הוא נמנע מאינטימיות פיזית והחל להתרחק רגשית. במשך שנתיים ניסיתי להחזיר הכל, העליתי את הנושא הזה, הוא לא היה מוכן לדבר איתי על זה, הוא היה מסביר את זה בגלל המצב הבריאות שלו (אבל ידעתי הכל על מצב בריאותו כי אני הייתי אחראית על התהליך שלו בטיפול, ולא זו הייתה הסיבה לחוסר יחסים אינטימיים ורגשים). לקחתי יוזמה והצעתי כל מה שיכולתי. אבל הוא התרחק יותר ויותר, הקשר המיני נפסק כשהייתי בת 32, כשהחלטתי לעצמי שאני לא יכולה יותר לקחת יוזמה ולהידחות שוב ושוב. הוא נמנע מלדבר על הנושא הזה, התנהגנו כאילו הכל בסדר, אבל זה היה כמו פיל באמצע החדר. נכנסתי לדיכאון, הרגשתי לא מושכת ומכוערת. הבנתי שהגבר האהוב שלי דוחה אותי שוב ושוב. עדיין רציתי את האינטימיות שלנו, זה שיגע אותי, הוא היה הגבר היחיד בחיי שרציתי. הוא היה הגבר הראשון והיחיד שלי, והוא דחה אותי. לאחר דיכאון ממושך, לאט לאט התחלתי להתעשת. אבל הפסקתי להרגיש משהו כלפי בעלי. סוף סוף קיימנו שיחה גלויה בה הוא הסביר שהוא התנתק כי אני לא רוצה עוד ילדים וזה כאב לו. עדיין אהבתי אותו, אבל בתור קרובת משפחה. כבר לא חיפשתי את המגע שלו, אפילו הרגשתי לא נעים אם הוא נגע בי. היה לי עלבון גדול כלפיו, שכרגע, אחרי 5 שנים, כבר חלף, ונשאר רק יחס רגוע ומנותק. חשבתי על גירושין, אבל הבת שלנו הייתה אז בת 10, ובסופו של דבר החלטתי שאני חייבת להציל את המשפחה והבית שלנו לשמה. ברגע שאיבדתי עניין בבעלי, כל הסכסוכים הסתיימו, והייתה לנו אווירה קלה וידידותית. חמה מאוד ומלאה בצחוק. הבת שלנו הייתה מאושרת בבית, והייתי משוכנעת בתוקף שזו ההחלטה הנכונה. קיימתי שיחה קשה אבל פתוחה שאני לא רוצה יותר יחסיים אינטימיים איתו (כי אחרי כמה שנים הוא ניסה להחזיר את זה ליחסים שלנו אבל בשבילי זה כבר היה אבוד). אבל זה הוביל לכך שפגשתי גבר. זה היה היכרות תמימה באינטרנט דרך אפליקציה ללימוד שפות. הוא היה זר. התקשורת שלנו התפתחה במהירות, מהר מאוד צללנו לרגשות. הכל בינינו היה פתאומי ודרמטי. באותה תקופה הייתי מאוד חמדנית לתשומת הלב הזו, עם אגו פצוע, נזקק. מערכת היחסים שלנו עברה מהר מאוד למישור רומנטי. מעולם לא התראינו והקשר הזה נשאר וירטואלי. אחרי חודשיים הוא נעלם פתאום, מה שעשה אותי עצובה ושוב נפגעתי. בהחלט לא הייתי בסדר מבחינה רגשית כשפגשתי את הגבר הזה, וכשהוא נעלם פתאום, המצב החמיר עוד יותר. כמה חודשים לאחר מכן, נפגשתי והתיידדתי עם גבר אחר שאיתו פיתחתי ידידות קרובה מאוד. גם תקשורת זו הייתה וירטואלית, כי הוא חי בישראל ואני גרתי ברוסיה. התקשורת הזו הפכה למקום מאוד בטוח איפה שהרגשתי סוף סוף בנוח לרפא את מצבי. הצלחתי להתעשת, בנינו יחסי אמון והתחלתי להבין את עצמי טוב יותר. וזה הוביל לכך שאחרי זמן התעוררו בינינו רגשות רומנטיים. הייתי שמחה. ופתאום, כמה חודשים לאחר מכן, הופיע אותו אדם שנעלם לפתע. ומהרגע הזה אני בהחלט יכולה להגיד שהמוח שלי השתגע ושם נדפקתי. חילקתי ל-3 חלקים. נהיו 3 חלקים בי שאיכשהו התקיימו ביחד. עם כל אחד מהגברים הייתי כנה ברגשותיי ובמילים שלי, אהבתי את שלושתם, אבל בדרכים שונות. הסיפור המטורף והפרוע לגמרי הזה נמשך 5 שנים. ניסיתי לשבור את המעגל הזה, אבל לא הצלחתי. התייסרתי, שני גברים ידעו על המצב הזה וגם התייסרו. זה בהחלט גרם לי נזק לנפש והכל גרם לעובדה שלפני 3 חודשים עברתי עם הבת שלי לישראל, פה גר אחד מהחברים שלי. אני מרגישה בלחץ נוראי, חעשיתי את מה שהרגשתי אינטואיטיבית שנכון - הוצאתי את עצמי מהקשרים. נפרדתי מהגבר ה"נעלם" שלי, העברתי את מערכת היחסים שלי עם החבר הישראלי שלי לרמה ידידותית ללא רומנטיקה ואינטימיות. התרחקתי עוד יותר מבעלי, שנשאר בבית מרצונו החופשי, אבל אני מוכנה בכל עת שירצה לעזור לו לעבור לכאן. סיכום מצבי: הפרידה מהחבר ה"נעלם" שלי מביאה לי כאב יומיומי. נפרדתי ממנו כי הוא מעולם לא הפך ל"אמיתי" בחיי, למרות שחלמתי על זה. ראיתי איתו עתיד, רציתי שנהיה "אמיתיים". מעולם לא נפגשנו, הוא תמיד היה מרוחק ולא הרשה לי במיוחד להיכנס לחייו ולא הייתה לו השפעה ממשית על שלי. יחד עם זאת, הוא תמיד תכנן יחד תוכניות לעתיד, שהוא רוצה להתחתן איתי, שהוא אוהב אותי וכו' וכו'. האמנתי בזה, אבל אחרי שעברתי מדינה לפני 3 חודשים, ההבדל בין פנטזיה למציאות התבהר. במציאות, הוא לא סיפק לי שום תמיכה, לא רגשית, לא פיזית ולא חומרית. וכתוצאה מכך התחלתי להרגיש נורא לחוצה בגללו. אבל אחרי הפרידה פשוט נכנסתי לפאניקה. הצבעים דהו, אני מרגישה כמו אדם עם התמכרות ללא המינון הרצוי. ואני מרגישה אשמה על הפרידה שלנו, הוא מאוד פחד מהפרידה שלנו ועכשיו אני מרגישה שבגדתי בו, כי הבטחתי שזה לעולם לא יקרה. שוב מרגישה אשמה. הגבר הישראלי, לעומת זאת, סופר תומך. מעולם לא קיבלתי תמיכה כזו מאף אחד. מבחינה רגשית, אמוציאונלית, פרקטית וכלכלית, הוא תמיד כאן בשבילי. הוא מוכן לקבל כל צורה של מערכת היחסים שלנו, רק כדי להיות איתי. הוא נשוי ולכן אין לנו דרך לקיים עתיד מלא. אבל איתו אני יכולה להיות אני ואני מרגישה איתו בבית. בעלי הפך להיות רקוב משפחה שאני אוהבת, אני מאחלת לו רק אושר, יש לי גישה מוסרית לכך שיום אחד נתגרש, כשהבת שלנו תגדל. אבל אני מפחדת מהצעד הזה. כל זה הביא אותי לתחושת אשמה מתמדת כלפי כולם. היו לי התקפי חרדה חזקים שהתחילו לדעוך לאחר הפרידה מהגבר "הנעלם" שלי. אבל עכשיו אני בדיכאון חדש ואני מבין שהכנסתי את עצמי למצב הזה. והפחד מהבדידות, הפחד מהעתיד, הפחד האם אוכל לעשות כאן חיים לעצמי ולבת שלי מכביד על כולם. איך להתגבר על האובססיה שלי לגבר שממנו נפרדתי, אני עדיין אוהבת אותו בלהט. איך אני יכולה לבנות מערכת יחסים עם חבר שלי, שגם אותו אני אוהבת ושנותן לי רק תמיכה ואהבה ולא דורש שום דבר בתמורה, כל עוד טוב לי. ומה נכון לעשות עם בעלי, שגם אותו אני אוהבת בתור קרובת משפחה. במערכות יחסים אני פועלת כל הזמן מתוך עמדה של ילדה קטנה ומפוחדת. אני רוצה לצאת מהמצב הזה כדי להרגיש שאני יכולה להספיק לעצמי ויכולה לבחור מה עושה אותי מאושרת. אני אבודה ומפחדת מהמצב אליו נקלעתי ואיך אפשרתי לדבר כזה לקרות. והכי חשוב, מה עלי לעשות הלאה?

היי אודי תודה על כל התשובות אני רציתי לשאול אני אישית מאוד נהנית לדבר עם המשפחה שלי בטלפון אחות סבתא אמא אבא וכולי. ועם חברות פחות ברוב המקרים יש שתיקה שאני עם חברות ולפעמים המשפחה לא כל כך מעוניינת לדבר איתי או שמנתקים מהר ואני מרגישה תחושה של דחייה וכנראה פוחדת ליצור קשרים עם חברות כי אני לא יודעת מה נכן להגיד יש מצב שגם החברות לא ירצו קשר איתי כי אולי אני מוזרה או חופרת ומדברת רק על עצמי ובעיותיי...?או רק המשפחה . תאמת שאלתי את אחותי והיא אמרה שהיא עסוקה אז אני לא יודעת אם בגלל זה היא לא מדברת איתי שיחה ארוכה כי בדרכ בנאדם רגיל כולם רוצים לדבר איתו.

לא כל כך נעים לספר אבל אני מרגישה שיש בנות שיותר יפות מימני וזה בקטע מציק השאלה מימה זה נובע מכך שאני באמת לא יפה או בגלל שזה משהו נפשי זאת השאלה כאילו אני רואה בת אחת ואומרת לעצמי אם יסתכלו עליה בטוח יאהבו אותה גם לגבי בנים ואם יסתכלו עליי אני לא מושכת ....משהו כזה

לא אולי תיתן לי רעיון אני לומדת חסידות אבל בלי קשר איך באמת?

אני לא מרגישה בנוח לשים שרשרת או טבעת רק עגילים אני לא מתביישת ואני לא יודעת איך להגיע למצב שאני ירצה לשים שרשרת או טבעת זה מציק לי..

ניכנס לי למוח מחשבה שאני יהנה רק אם אני יהיה יפה לבחור בשידוך או חתונה וככה סתם שאני ניפגשת עם חברות אני לא מתאפרת לעבודה אני שמה עגילים אבל לא מרגישה שהם יפים . לא משנה איזה אני שמה העיקר לשים זו הכוונה . אז איך אני ירצה להיות יפה בכלל ולא רק בשביל בחור?...שאני מתאפרת לא לשידוך אז אני מרגישה שהעור שלי נהרס וזה לחינם.