פורום פסיכולוגיה קלינית

אני הלכתי לחנות בגדים והיו שם מגפיים והתביישתי לגעת בהם או בבגדים אחרים ...זה מציק לי אני גם מתביישת ללכת עם מגפיים ובאותו מידה גם מיתעצלת כל מה שקשור בהופעה חיצונית

שלום, שאלתי קצת מביכה אותי לכתוב 😒 אבל מכיוון שחשוב לי יותר להבין את עצמי ומה זה אומר אני כן שואלת... אני מספר שנים כבר מתמודדת מדיי פעם עם התקפי בכי/זעם כעס עצמי מאוד מאוד קשה שהמון פעמיים גורם לי לפגוע בעצמי (לא בצורה מסוכנת) כיום זה בהרבה יותר טוב פעם זה היה יוצא משליטה לגמרי לאחרונה כשאני נכנסת למצב של חוסר אונים ובכי אני מרוב כעס על עצמי נושכת את עצמי כל כך חזק שנשארות לי צלקות יותר משבוע ונהיה לי שטפי דם וזה ממש ממש מגרד וכואב לי רציתי לשאול האם אפשר להיגמל מזה? ולמה זה קורה לי ? למה דווקא נשיכה? ולמה אני חוזרת לזה שוב ושוב הרי אחרי שאני נרגעת זה ממש כואב לי פיזית וגם נפשית ואני מרגישה צער שעשיתי את זה לעצמי למה בנאדם נושך את עצמו? וגם עוד שאלה חשובה: יש לי המון ביום יום מצבים שפתאום יש לי נפילת מצב רוח ומצבי רוח ממש משתנים אני יכולה להיות בשיאה היי ופתאום לבכות או להיפך אשמח להבין מה זה תודה רבה מראש שיר

הי שיר הודיה, מניחה שימליצו על טיפול נפשי לבחינת הנושא ומענה לשאלותייך. ניסית? אפשר ללמוד לווסת, או לדבר במילים. אפשר לנתב את הדחפים מלאי האנרגיות האגרסיביות לפעילות אחרת כמו פעילות ספורטיבית, או יצירתית, למשל, ובאמצעותן להשיג איזון נפשי (זה המצב הבריא יותר). סוריקטה

היי סוריקטה תודה על התגובה שלך אני כן ניסתי ניסתי המון המון שנים והמון סוגים של טיפולים ברור שזה מקדם וטוב אני מתכוונת יותר למצבים שבהם אני נכנסת לכמין בועה כזאת של כעס עצמי נורא נורא גדול ושנאה עצמית נוראית ותחושה של כאב מאוד גדול שפשוט גומרת לי מרוב שנאה לעשות לעצמי כאב טיפול זה דבר מאוד טוב ואני שמחה שאני הולכת לטיפול אבל זה גם מאוד מאוד דורש, זה דורש ממני המון אנרגיות נפשיות שלא תמיד אני מוצאת בעצמי וגם שאני שנים ככה שונאת את עצמי כל כך והקטע שהסביבה לא מבינה למה כולם אומרים שאני בסדר ושכולי טוב אבל אני בתוכי מרגישה עמוסה מהחיים המון המון כאב נפשי שלא מצליחה לרפא גם שכיום אני יותר בטוב יותר חיה עדיין יש בתוכי בתוך הלב המון המון כאב שאני לא מצליחה לעבד אותו וזה קשה תודה על המקום לפרוק יום טוב שיר

הי, תודה על תגובת ההמשך. מצטרפת לאודי שעל פי רוב בקשור לפגיעה עצמית הטיפול צפוי להיות ארוך, וההישגים - חלקיים. מטבעה של המציאות. מניחה שמרגיז אותך איכשהו שאומרים לך שכולך טוב. זה אמנם מחמיא, אולי לרגע, אולי בכלל לא חודר, אין לי מושג, בכל אופן - אין זה מדויק. כאילו לא רואים את השלם. את כולך. אותך. יש בך, ככולנו, צדדים ואזורים פחות נהדרים, פחות אהובים, אולי שנואים אפילו, וגם להם חשוב לתת תוקף. פגיעה עצמית יכולה, למשל, לנסות לבטל את קיומם של החלקים הפחות מוצלחים לכאורה. רק שדברים לא עובדים ככה. הם יישארו שם. החלקים ה'מפלצתיים'. כנ"ל לגבי קבלת הסבל כחלק מהחיים. לא ניתן להשיג מצב מצוין או מאושר כל הזמן. וגם לא תהיה לו משמעות כטוב, אם לא יהיה גיוון. גם אם יהיה ריפוי (אי אפשר לדעת מראש, אבל אפשר תמיד לנסות) שוב, הוא יהיה חלקי, אבל נקווה שמספיק לשיפור איכות החיים. טיפול אכן דןרש ימבה משאבים. הן נפשיים והן חומריים. יש גם לכך חשיבות נכבדת משל עצמה. סוריקטה

היי אודי יש לי מצב נפשי שאני לא יודעת מה יפה ואומרים לי תלכי לסטייליסטית וה לא מרגיע אותי כי אני רוצה להחליט מה יפה לי ויש מוצרים שאני חושבת שהם םחות יפים ויש דברים שיותר יפים כמו אני יחשוב שעגילים עם יהלומים קטנים עם חישוק יותר יפים ועגילי פנינה צמודות פחות יפים כי אני לא מרגישה את היופי וההנאה שלהם או קוקו גבוה פחות יפה משיער מגולגל הכוונה שיש דברים שאני פחות מרגישה את היופי שלהם כמו עגילים גדולות חישוקים דקים אני לא ישים כי פחות מרגישה את היופי שלו ולא ניראה לי שזה קשור לטעם לפי דעתי זה משהו נפשי.....

אודי אבל אני לא מרגישה מה יפה

הי גאולה, אנחנו אמנם במקומות אחרים וגם בגילים שונים, אבל רציתי לומר שנדמה לי שאני אולי מצליחה להבין קצת. גם אני לא ידעתי ולא הבנתי איך מתלבשים ועוד הרבה יחסים הדדיים בין אנשים בגיל צעיר וגם לא כל כך צעיר. הצלחתי, בדיעבד, ללמוד חלק מהדברים הללו על ידי אנשי מקצוע ולאורך זמן רב. גם אף אחד לא הבטיח לי שנצליח. חושבת שהתחלתי להתלבש באופן תואם וגם שמרגיש לי אני, קרוב לגיל חמישים. מאד מאוחר. למיטב הבנתי את הרבה יותר צעירה. אבל כן אומר שייתכן שתצליחי ללמוד, ואניח שהלמידה תהיה איטית. בינתיים - אם את יכולה - מציעה שאולי תנסי להקשיב לקרובייך ויקיריך שאת סומכת עליהם ויש ביניכם אמון. עגילים או תכשיטים, למשל, איני עונדת ועד היום מאד קשה לי 'להתגנדר'. גם ציפורניים וכל מני תסרוקות בשיער ואיפורים, איכשהו אני פחות מתחברת, וגם זה בסדר. עם זאת, כן יש משמעות לנראות לא מוזנחת וכן שמורה. למשל, לא בגדים שהם מרופטים ובלויי סחבות ואינם מכובסים. שיער חפוף ומסורק, היגיינת שיניים, ציפורניים שלמות ונקיות בידיים וברגליים, יציבה של הגוף וכד'. כל אלו אינם מובנים מאליו כלל. סוריקטה

אמא שלי בבית חולים...שוב. אז נסיעות לשם וחזרה, אזעקה בחזור אבל בסדר...אני בסדר. רוצה מאוד לפגוש את המטפלת ולא מעיזה לשאול בכלל..כי מה אני? מי אני? לעומת העוטף וכל מי שעבר תופת כזו...ולא ראיתי. שומרת מאוד על הנפש שלי ועדיין...קשה לי. איך אבקש בכלל פגישה שהיא בוודאי עסוקה מעל הראש עם בעיות ממש ממש קשות של אנשים...איך אודי? האם בכלל יש לי זכות ולגיטימציה לבקש לראותה? הבעיות שלי כל כך מתגמדות...ובכל זאת אני דואגת. לבנים של חברות שלא בנייד כי הם לא יכולים ולך תדע איפה הם..(בעזה בפנים מן הסתם) לבעלים של חברות... זוכר שכתבתי שחינכתי לתרום אחרת? יש לי יסורי מצפון על כך למרות שהם תורמים תרומה משמעותית מאוד בימים אלו.... אבל לא פייר ששלי לא בלחימה וחבריהם מהכיתה עמוק עמוק בלחימה....אוף... וכן אוהבת את הארץ מאוד מאוד..וקשה לי מאוד המשפט שטוב למות בעד ארצנו.. וסטונים לא ראיתי. אבל שמעתי וזה מספיק.. מספיק כדי להקשות על הנפש....שבועיים בערך הייתי בניתוק.. בעזרה לאחרים. בעשיה לאנשים שזקוקים אבל ניתוק ומיסוך..אחר כך עליות ומורדות....ועכשיו עצבות עם רצון ומוטיבציה ומורל ופטריוטיות והתרגשות..עצבות...מתערבבים... וכל כך כל כך רוצה אותה...את הפסיכולוגית האהובה שלי לצידי...ולא! עכשיו היא במשימה חשובה יותר..לאנשים פגועים יותר...אוףףףףףףףףףףף רוצה אותה....ולא מעיזה לשלוח הודעה של צורך. מה דעתך?

יגון, אימה וזעם. אלו הרגשות עימם יצאתי (כן, יצאתי) בימים האחרונים. יצאתי באומץ, עם כאבים פיזיים נפשיים, בשעות קשות. יצאתי למתחמי עצרות, טקסים לתמיכה במשפחות החטופים הנעדרים והנרצחים, מקומות שאיכשהו עדיין מדברים בהם, וגם למווסתים ביותר, קשה להסתיר. וגם תוך כדי המלחמה, תוך כדי, ממשיכות ומתקדמות התכניות ההרסניות מלמעלה, וביניהן צמצום חופש הדיבור בכיוונים מסוימים מאד ועוד הטיות וסטייה מאיזונים ושלא נדע. זה ממשיך ומקומם, וכבר לא יודעת כמה נמוך עוד נרד. כמה הפוך - מנסים לפצלח כל מה שטוב, כל מה שהכי טוב ומורכב ויפה ומושקע, ולשטח ולרדד. ועוד רוצה לומר - בבקשה אנשים, נסו לא להיחשף לסרטים או תמונות מהתופת, במיוחד מי שחסר לה העד הפנימי. שנדע להבדיל בין טוב לרע, שכושר השיפוט שלנו יהיה ברור, והלוואי ויש תקווה, סוריקטה המודאגת

בכל מקרה סוריקטה ובמבי זכור לי יום הולדת שלכן...אז מזל טוב! מקווה שירגע וטוב שיצאת! גאה בך!! ימים לא פשוטים עוברים על כולנו...מקווה שכן ישתנה קצת השיח בינינו ואף אחד לא יוותר לנושאים באחריות!! העם יגיד את דברו..בשש אחרי המלחמה. חיזקי ואימצי! גיבורה שלנו!

הי מיכל ואודי, היה תאריך בשבוע שעבר. מי זוכר כבר. בוודאי שיודעת שהיו אזהרות רשמיות בנוגע לצפיות, הן שהביאו אותי לרשום גם כאן. מאד מאד כועסת על התהליכים הדיקטטוריים, ועל חקירות ופיטורין וירידות ומרדפים פוליטיים על הטובים והמוכשרים ביותר. שמתרחשים בימים אלו ממש. במקביל למלחמה. סוריקטה

חוסר מוטיבציה ברמה של ניראה מחלתי תוך הרגשה רעה כולל ישנוניות חזקה כמו דיכאון שהפסיאכטר שלל זאת

שלום כיצד אוכל לעזור לעצמי אימי נפטרה אומנם בגיל 90 אבל טיפלתי והייתי צמוד אליה שנים 24/7 הוצאתי אותה לטייל כל שבוע דאגתי לה מכל הלב היא היתה כל חיי ואני הייתי בשבילה האור היא נפטרה בבית חולים מהתקף לב מול עיני דבר שהקשה עלי יותר התמונה הזאת בראש שלי, כל מקום אני נזכר שהייתי איתה, אפילו היינו ישנים באותו החדר שנים ופתאום אני פוחד לחזור לישון בחדר כי היא חסרה לי, קשה לי להתמודד עם זה שהיא איננה איך אני עוזר לעצמי?

הי אודי עדין אני מתעוררת בבוקר ומנסה לחשב האם טעיתי האם יתכן כי כך וכך נרצחו בשבת השחורה הזו האם יתכן שנחטפו כל כך הרבה אנשים וזה לא נתפס אני בוכה לא מעט מתקשה מאוד להרדם מתקשה להתעורר למציאות הזו בבוקר מתקשה להפחית את הצפייה בחדשות או בתכנים קשים כאילו לא מצליחה להעלים עין למרות שאני יודעת שזה לא טוב לי מתקשה לעקור את המראות האלה את העיניים הקרועות את החיילת המובלת קוראים לה נעמה אני מסרבת להתנתק ומסרבת להתנחם ככה היתה פגישה טיפולית גרועה במהלכה ניסה להגיד לי להיות בעשייה ואני בעשייה מפרנסת אינטנסיבית מאוד. הגוף שלי צורח מכאבים. והוא אומר זה הזמן לחיבוק פנימי. זה כל כך לא זהו לא יודעת מה יהיה איך נקום מכל זה כל האסון הזה גם ככה אני עלה נידף שיהיה סופשבוע שקט שירה

אני שונאת את המערכת הזו כמה פעמים צריך לכתוב ופתאום זה נעלם אווווף אבל את חשובה לי וחשוב לי לעשות שוב עוד מאמץ ולכתוב לך גם אם אני לא קולעת ... מה כל כך לא בסדר אצלך? כנראה זכרונות קשים שהתעוררו בזמנים האלה המילה טרוריסט שהיא מילה קשה מעוררת בך את הכאב מהעבר שמי שגרם לך להרגיש כך הוא למעשה טרוריסט מבינה שקשה לך לכתוב מרוב בושה אך את אינך אשמה בכלום ואין לך במה להתבייש את הדברים הטובים לרוב שוכחים כי הם לא משאירים צלקות הפוך מ...מה שעברת אז הוא באמת היה טרוריסט נכון שהחברה הכללית עדין ישנם את הטוב והרע אולי תנסי להתמדק בדברים טובים שכן קורים היום כמו התגייסות של המונים שנרתמים היום בזמן המלחמה הקשה שמתנהלת כיום ועוזרים יום ולילה לחיילים שלנו בכל מקום ובכל צורה אפשרית ואייך שהוא עדיין יש לך קשר עם האחים שלך וכן הם עסוקים בחיים שלהם בערך כמו רוב האנשים ... גם אם זה לא הקשר שאולי כן היה תורם לך להרגיש טוב יותר חבל באמת שלא נפגשתם ...ליום השנה כנראה שעבורם לא הרגיש כמו שמרגיש לך יקח זמן עד שתתחילי להרגיש כשאת מלאה עדיין בזכרונות באמת ? איזו מעצבנת ובלתי נסבלת את ? אולי תספרי לי? חטולית

הי חטולית, וואו, את כל כך מתאמצת. הלוואי ויכולתי לעזור לך טכנית עם העניין מול האתר כאן. חשבתי שאולי תנסי דרך דפדפן אחר (?) ארשום שורה אחרת לאיזון המצב המכווץ - יש לי חיות טובות. הן ממש טובות החיות שלי בבית, והאמת גם אלו שאני מטפלת בהן בחצר. מקבלות אחת את השנייה ויש ביניהן הרמוניה. ויהיה מפגש עם האחים. מקווה. בהקשר טוב אחר. סופ"ש נעים, סוריקטה

אודי יקר, יש לי גם תרחישי אימה, שיבוא מחבל וירה בנו.. בילדי הגן ואיך אגן עליהם בגופי...תרחיש נורא... מתכננת דרכי מילוט, איפה מתחבאים..וכו'. התכנון מרגיע? לא יודעת.. כל עוד זה "רק" טילים והילדים מקסימים, תוך 20 שניות כולנו במקלט.. מרשים :) אבל אנחנו לא מוגנים לירי.. ולרימונים ושריפות... לרוץ בזיגזג לא לימדתי אותם.. אבל כן להגיע מהר למקלט. לא ראיתי סרטונים, אין לי אינסטגרם או טיק טוק או כל מדיה כזו..אבל הכל זה מחדשות ומילים..יודעת שסרטונים היו גורמים לי לסיוטים..נמנעת. מה מרגיע? כשאני שרה איתם ומספרת סיפורים בתוך המקלט (הם אגב מאוד רגועים כאילו טבעי ללכת למקלט) הם מרגיעים אותי בשמחת החיים שלהם, בזה שאנחנו בסוג של שגרה וכן השלטון המקומי החליט לפתוח גנים, להכניס לשגרה...זה נותן חוסן. מחבלים זה מפחיד, יש יותר שומרים בעיר, יש יותר מתנדבים עם נשק..אז אולי נותן סוג של ביטחון.. הרשו להוציא לחצר בבוקר לקצת זמן...בהתחלה זה קצת הרתיע אותי, עכשיו יוצאים לחצר, המפחיד הוא שאם יבוא מחבל ופשוט ירסס... נקווה לטוב, מקווה שאתה שומר על עצמך גם. ושכולם יחזרו הבייתה...מנסה לדמיין את הטוב...אולי יצליח לי- מחשבה שתצור מציאות :) תודה שאתה גם פה בשגרה- וואו כמה שזה חשוב עכשיו. לצערי לא יכולה להכנס מהנייד רק ממחשב וזה קצת מסבך. אבל מגיעה כשיכולה..זה גם מרגיע! אתה:) תודה.

מה כל כך מעוות אצלי? קוראת את תשובותיך החכמות והמושקעות בקבוצה, אודי, קוראת הודעות אחרות, והקול הפנימי שנשמע בי מאין. וגם במקביל ננזף על שהוא כזה. אומנותם של הטרוריסטים לטפח ולשמר אימה - תקריות עם מאפיינים דומים התרחשו מזמן בבית, כך השתחזר מול דמויות אחרות. במבי - לעניין מה שכתבת באחת השורות - אחד האנשים שפגעו בי, בהמשך למה שהתחיל בבית (ולתקופה של כשבע שנים) היה מאיים שיכרות את האצבע לכל בחור שיסתכל עליי. שיקליט אותי מתפרעת וישמיע באופן חשוף, גם סיפר לי כל מני סיפורים על גוויות מוחבאות, איים שיתרסק עם הרכב למוות כששנינו בתוכו, היה עושה גוסטינג במונחים של אז ועוד דברים שאני פוחדת לרשום מרוב בושה. איני יודעת, אבל הזיכרון חרוט. ומדוע, מדוע אני מזמנת את המחשבות האלה עכשיו ופחות חוברת לאחרות. הרי זה כבר מזמן נגמר. וכבר קרו דברים יחסית טובים יותר. הנה מגיעה נזיפה. לא מצליחה להרגיש את השינויים החברתיים. בעולם שלי, בסביבה שלי, רק אתמול ראיתי את הפילוג והשנאה בין הצדדים, במו עיניי ואוזניי חווייתי. האנשים שאיכשהו יש לי קשר איתם הוא ברובו וירטואלי ומעט מאד מפגשים במציאות. ואני מנסה ליזום, אבל גם כשמשהו מתממש התדירות נמוכה מאד ובה בעת גם יותר מידי. אחיי, כל אחד ומשפחתו ודאגותיו המובנות, אפילו ליום השנה לאבא לא נפגשנו. לא מרגישה שיש על מי לסמוך או להישען בעולם שלי. הצלתי גורה פצועה, וגם על זה אני ננזפת. מה פתאום עוד חיה. לפחות אתה, אודי,*-------------------- (השארתי את השורות שהגורה שקפצה עליי 'הקלידה' ברגע זה), לפחות אתה איתי בעניין בעלי החיים. חסרות לי תרופות, וממש כואב לי ולא מרימה את עצמי לארגן לי אותן. אוף. היה סביר יותר ואולי אפילו לא מאד מזמן, יודעת לומר בדקלום, אבל רגשית איני מצליחה להתחבר לשם. איזו מעצבנת ובלתי נסבלת אני. די. סוריקטה, שיודעת שהכעס מכלה.

בגלל המערכת ה"",משוכללת"" הזו שרק מציקה ומעיקה עלי כל רגע שאני רוצה להכנס ולפגוש כאן את כל מי שכן יכולה להכנס ולשתף.... תיקון טעות כתבתי שאני מאזור המרכז והתברר לי שלא אני מאזור שוב שכחתי ...טוב זה לא הדבר היחיד שאני שוכחת זהו אזור השפלה... וכמו שהדרום חוטף ירי גם באזור שלנו לא חסר ככה זה כשהם מתמקדים באזור שנחלש נסעתי הבוקר לבית החולים לבדיקה שהייתי אמורה לעבור אך בימים טרופים שכאלה שום דבר לא כמו שום דבר אפילו שגומה לו... הכל הלך על מי מנוחות עד לקבלה שלי לבדיקה ואז מצאו שאני עדיין לא כשירה לבדיקה וצריכה עוד טיפול אניטביוטי חסז כדי לעבור את הבדיקה בין הרופא והמנתח והאחות היה חוסר תאום ולקח להם המון זמן להחליט מה לעשות בנתיים עשו תרגיל בבית החולים שהקפיץ את כולם ממקומם עד יעבור הזמן.. בסופו של דבר הכל בוטל עד לתאריך אחר בשבוע הבא ואני כבר אמורה להתחיל טיפול אחר בנתים איזה חוסר טאקט שלחו אותי הביתה סתם כך הייתי בצום 24 שעות לא נורא אך למה אתם סוחבים את החולים סתם ככה?? היציאה מבית החולים היתה לי קשה מאוד מפני שהלכתי לאיבוד בתוך כל מזדרונות המקום לפי אייך שהינחו אותי ללכת בסוף עשיתי את כל העיקוף של המקום תקח לי שעה וחצי לצאת משם צולעת על כאבי רגלים למות מכאבים חזרתי הביתה תשושה הרוסה ובלי בדיקה עד שבוע הבא בתקווה ששוב לא יבטלו אותה גם ככה אני עדיין לא מרגישה טוב וכל שינוי פוגע מחר שוב צריכה לרוץ עבור תרופות להתחיל טיפול ו קווה גם לנוח השעעה כעת 3.19 לפנות בוקר הכאבים לא עזבו סיבה נוסםת למה תא מצליחה לישון!! ליל מנוחה לכולם מחר יום חדש נקווה לבשורות טובות חטולית

אודי יקר!!! דואגת לך, מאוד.. שוב רקטות לצפון.. קריית שמונה, משגב עם, מרגליות ועוד ועוד ועוד.. ומה קורה עם החטופים ? כל כך עייפה.. המחשבות ו'המראות' שאני רואה בדמיוני הורגים אותי, אני מנסה לגרש את המחשבות אבל המחשבות לא מתגרשות מהמוח שלי.. מה עושה שם הילדה בת השלוש לבד לבד ? הרי כל מה שהיא צריכה זה את המוצץ שלה ואת אמא ואבא שלה.. שינקו אותה אחרי שעשתה קקי, שיתנו לה את השוקו שהיא אוהבת ..שיספרו לה סיפור לפני השינה.. מי מתווך לה את העולם עכשיו ? מה היא עושה ? וכל הילדות שם ????? אולי הן כבר בכלל בהריון ??? דיייייייייייי לא רוצה לחשוב על כל זה... ורק שתדע לך אודי שאני לא מאמינה ליוכבד ליפשיץ .לא מאמינה לה. בן זוגה עדיין חטוף שם.. אולי הזהירו אותה שאם תדבר משהו לא טוב על הימים שהיתה שם בעזה (ולא על הדרך שעברה עד שהגיעה לעזה שאלו תועדו ממילא) הזהירו אותה שעל כל מילה מיותרת אולי יקטעו אצבע לבן זוגה ? אולי בגלל זה אמרה את מה שאמרה ??? אודי.. דיייייייייי לא יכולה יותר עם המחשבות האלו.. הן רודפות אותי כל הזמן.. אולי הפרידו רק את החמש שבניר עוז וכל היתר נמצאים באיזה אולם ומחשמלים אותם ??? ובכלל יש כאלו שנחטפו והם אפילו לא בידי חמס.. אולי איזו משפחה עזתית חטפה איזו ילדה בת 10 והפכה אותה לשפחה במשפחה ולשפחת מין ??????? אודי.. אני משתגעת.. באמת.. באמת.. גם אמא צביה לא מצליחה לגרש לי את כל המחשבות האלו שנכנסות לי למוח כל הזמן.. אודי ??? מה יהיה ?? ואתה ?? אולי תעזוב כבר את הצפון ?? אתה יודע אודי ? הגליל, החצבאני, הבניאס, ראש הנקרה, מטולה.. אני כל כך אוהבת את המקומות האלו.. והחצבאני זה בכלל גן עדן .., שם, לפני שהתחילו לבקר מליוני אנשים, פעם, הסתובבו שם אדם וחווה.. וראש הנקרה.. כשאתה מתקרב קרוב קרוב לנקרות אתה יכול לראות שנקרה אחת נראית כמו גיטרה ,..,אחרת כמו הרחם של חווה אמנו ... וזרימת המים...פשוט לעצום עיניים..ו...וכלום... אודי, אתה חושב שהם אונסים את הילדות שם ??

אודי וכולם, התנתקתי מפה וחזרתי שוב...ככה אני נעה בין אופטימיות לפאסימיות. פעם מזמן כשעוד הייתי בטיפול אמרתי למטפלת שאני כמו במניה דיפרסיה- כמובן ששללה ואני ממש לא חולה בזה..אבל אני מאוד כזו. אולי יחסה את זה לשחור לבן..לא זוכרת. נכון שכתבתי פה הייתי מאוד אופטימית...כלומר ביידן וזה..והרגשה של גב.. טוב..בינתיים אני כבר מלמדת במעין סוג של שגרה בגן פיזית כבר יותר משבוע. ויש אזעקות. ..כי יש מרחב מוגן בגן. והילדים מתורגלים..וחשבתי שזה כמו בשדרות ובעוטף שפשוט קראו לזה "טפטופים" אז עכשיו תורנו..לחיות בשגרת הטפטופים... היום באזעקה נכנסנו כולם, עשיתי סריקה בחצר ואז נכנסתי למרחב ולא יודעת הרגשתי פחד...פעם ראשונה שהרגשתי פחד..כי היו אזעקות ממושכות אולי...והסיפורים שהתחברו לסיפורי עוטף...הסייעת אמרה שהייתי לבנה. אבל תפקדתי טוב...בפנים הייתי בפחד...פעם ראשונה שהרגשתי ככה ...כאילו גודל האחריות.. וחשבתי שאולי שכחתי מישהוא בחוץ, הקראנו שמות כולם היו בפנים...סתם פחד....אוףףףףףףףף לא מתאים לי!! מעולם לא קרה! אני מתפקדת מצויין במצבי לחץ, גם הפעם התפקוד היה טוב..אבל בפנים פתאום היה שונה... מצד אחד התרגלנו לאזעקות והילדים מאוד מהר נכנסים למרחב מוגן...מצד שני משהו בי נשבר...ומאוד מאוד השתדלתי לא לראות סרטונים, להמעיט במדיה..כי ידעתי שישפיע עליי...מה עושים? עם תחושת הפחד על ילדים שהם לא שלי? יותר מפחיד... נכנסתי אחרונה כמו תמיד אבל הפעם בדקתי יותר, פחדתי יותר..לקח לי זמן להרגע בתוכי...מצחיק הילדים היו הכי רגועים שבעולם ושרנו שירים :) אבל בפנים משהו עברתי...טבעי? לא טבעי? מה עושים? יש סייעות שמתפקדות היטב וגם אני..אבל בפנים...חייבת להמשיך לשמור על חוסן.....הוריי ואחותי במקום יותר מטווח ..ואני פחות...ובכל זאת. מטופש לחוש מאוים כשאתה במקום די נח ואזעקות רק מידי פעם לא? קצת מתביישת ולא מבינה למה הרגשתי ככה.....לא פחד על עצמי, פחד על הילדים...

הי אודי, הסיוט הזה אמיתי והכל נשבר. כל הפחדים הכי קמאיים כל תרחישי האימה ומחשבות הרדיפה כל תחושת חוסר הבטחון בעולם באדם הכל נכון. יצר האדם רע כל כך גם שאומרים תראי איך כולם עוזרים ומאוחדים אבל השורש הרע הזה היצר הבלתי מרוסן שאינו יודע גבול... וכאן אולי לא אדם סוג של מפלצת הברבריות הזו שלצערי ידעתי פעם גם על בשרי הכל התנפץ לא יודעת אם השבר הזה בר תיקון. אתה יודע, מרגיש אפילו לא נעים להגיד כאילו מה אני הרי בסדר וכולם במצב של אבל ודאגה עמוקה. אני משתפת לא מתלוננת. אני מנסה להבין האם ההשפעה של אירוע קשה כל כך על מי שכבר סובלים מפוסט טראומה מורכבת יכולה להיות בלתי הפיכה, האם שבר האמון יכול להשאר שבר שלא ניתן לאחות גם בטיפול מיטיב? מה דעתך אודי? ומה על הצורך לשמןע ולראות ולא להפנות מבט כאילו להאמין שזה באמת קורה? והמראות, לפעמים מרגיש כאילו אני מסתכלת במראה. אודי תודה שאתה כאן ותשמור על עצמך. תודה שירה

היי רציתי לדעת האם אפשר לקחת כמוסות של אשווגנדה במקביל לסרנדה? לטיפול בחרדות

ובין כל הסיפורים המצמררים הכואבים מרגישה כמה אני חלשה מתמיד כמה הם הגיבורים שנלחמו על החיים שלהם גם אם נחטפו מהם החיים...זה כואב כל כך ואני מה? רק מתקפלת ורועדת מכל אזעקה ומכל בום שנשמע מקרוב ... מחזיקה את עצמי בשיניים לא להראות לנכדים שלי כאן בבית כמה הפחד הזה משתק אותי מה נהיה ממני ? אותה אחת שאמרו את עמוד התווך של כולנו ממך אנחנו שואבים את הכוח והאומץ להיות.... לאן נעלמתי? מה קרה שאני כבר לא שם? הזיקנה עושה בי פחדים של מלחמה כמה אמיצה היתה הגברת ששוחררה מהשבי וסיפרה לכולם אייך החזיקה מעמד למרות הכל..!! הסתכלתי בה וקשבתי לכל מילה שיצאה לה בסיפור המזוויע שעברה אז נכון שהיא רעדה וקרוב לוודאי שתזדקק לטיפול תומך לצאת מהטראומה הקשה שעברה אך עדיין היא עם ראש למעלה פשוט להעריץ אותה שמעתי אותה מספר פעמים והרגשתי את החוסן הנפשי שלה את הכוחות התמונים בה ופשוט מתביישת בי !! כמו התרסקות פנימית עם מסכות כמובן חיצוני שלא ירגישו מה מתחולל פנימה הליחה העה שקט אך הצלחצי מעין לישון רק עם כדור פרקוסט שזה כדור שמכיל מורפיום .. חייבת איכשהו לתפקד והנה שוב מגיע עוד בופש והכל חוזר ע ל עצמו... בלבלתי לכם מספיק במוח על הבוקר שיהיה היום יום יותר קל ונעים עם בשורות טובות לכולם תטולית

כתבת מחזיקה את עצמי בשיניים לא להראות לנכדים שלי כאן בבית כמה הפחד הזה משתק אותי את עדין עמוד התווך את פשוט מחוברת יותר לרגשות מהעבר ומודה באנושיות שבך ...כולנו פוחדים המצב מפחיד ... ולחיות בבומים כל הזמן בסטרס מתמיד כשאת לא צעירה וצריכה לרוץ עם הליכון יקרה יש לך את כל הזכות לפחד אבל !!!!!! יש לך גם את הזכות והיכולת לזכור כמה אמיצה את !!!! כמה כוחות יש לך , את עושה את אפילו במצוקה שלך שומרת על השפיות של נכדייך את בסדר יקרה בעולם מעוות ולא בסדר תשמרי עלייך ותזכרי יש לך כוחות וזה יגמר בסוף כמו כל דבר יש לו התחלה אמצע וסוף אנחנו באמצע הסוף יגיע חיבוק

הי אנשים טובים, בתחילת השבוע חשבתי לפתוח הודעה, כמו בימים של פעם, וכל מה שרציתי לומר בה הוא, שחזרה הגישה לפורום דרך הטלפון אצלי. אולי חל תיקון מסוים במערכת, וכך גם בנות אחרות יחוו פחות קשיים בכתיבת הודעות כאן. צרות קטנטנות. אך כשאנו נתונים בצרה גדולה, יש סיכוי שגם לקטנות, למכשולים קטנים יחסית, אנו מגיבים בהגזמה. בכל אופן - מקווה שמשהו אולי הסתדר טכנית. שומעת את דבריי ומפרשת במקביל. בכל הימים הללו כמעט ואיני מתרחקת מהבית. אתמול והיום כבר ממש כואב, בקושי ירדתי במדרגות. אפילו לקניות פשוטות חששתי ללכת. הסיבות העיקריות על פניו הן מפגש עם אנשים והקושי לסחוב. הכתיבה פה, בעיקר בבקרים, איכשהו מסייעת לשחרור. אף אם לכמה דקות. המון המון דחוס בפנים. שנים ארוכות. מחר, מחר אולי אנסה לצאת לאזור מרכזי. לחוויה של מה שקורה בלב. מתוך החוויה למדים ממש, יותר מאשר מקריאה או צפייה ללא מעורבות. נמצאת הרבה יותר מידי בחור שלי. יותר מידי פידבקים מעצמי ללא תיקון מהחוץ. באופן סמלי גם מנסה להציל יצורה פצועה, שנקרתה בדרכי ממש בתקופה זו. המון מילים. טוב, יאללה, ננסה להתחיל יום על הרגליים. כל אלו מתגמדים, מתגמדים ביחס למתרחש. נשימה. סוריקטה, בנאדם אבוד בעולם גם כך.

אכתוב את זה קצר - נורא ואיום מה שקורה כאן. סיפור אחרי סיפור אחרי סיפור. כל אחד עולם שלם ומזעזע בדרכו. יותר מידי חדשות :-( סוריקטה

קראתי אותך בעיקר המצב הבריאותי והנפשי הירוד אני יודעת שכבר כתבתי לך וסרבת בעבר ומנסה שוב את עדין בגיל שיכולה !!!!!! תוציאי נכות יש לך מספיק בעיות שמגיע לך תביאי מכתבים ( אני יודעת שקשה ) מרופא הנפש שלך מפסיכאטר תביאי מכתבים על כל המצב הגופני אני חא חושבת רק על עכשיו ברגע שיש לך קצבת נכות גם בזקנה הקצבה שלך גבוהה יותר . זה הזמן לשנס את האין כוחות לעשייה עבורך לעתיד . אוהבת מחבקת וחושבת עלייך המון

הי אביב, נראה לי שהנכות שלי מתבטאת גם בעכבה לבקש בפרט את זה, את הנכות. נו, את יודעת. גם הכאבים בגוף שלי - הלכתי מספר מצומצם ומרווח של פעמים לרופא ועוד ניסיונות קלושים. הרגשתי שוויתרו עליי (/ויתרתי עליי) ולא המשכתי לנסות. אדם אחר מזמן היה דופק על השולחן. ניסיון מסכן לעבור דרך בריאות הנפש היה לפני איזה עשור וכבר אז אמרה הרופאה המכשייפה שיתהו בביטוח לאומי למה נזכרתי עכשיו. מרגישה שלא יכולה לבד. ועכשיו עוד גרוע מזה - לא יכולה לבד דברים שכבר הגעתי אליהם עד לא מזמן. ברמה של קושי עצום מידי לצאת מהבית. קושי לנוע פיזית. ההתכנסות גם בנפש וגם לתמצית כאב בגוף. מתביישת, אוף, רע מאד, תודה, באמת, הכי אני כועסת עליי שלא יצאתי לתרום למשפחות של חטופים, או לילדים/אנשים שהלך להם הבית והמשפחה. לא בגלל שאיני רוצה, אלא כי מרגישה שאין לי עכשיו משאבים. עד לא מזמן בשארית כוחותיי הייתי שותפה פעילה ונקטתי עמדה ברורה בהיסטוריה, ברמת המוגבלות ומשקל הנוצה שלי. סוריקטה

לשמור על עצמך זה לעשות המון את יודעת פעם הייתי מתנדבת כל הזמן היום אני לא, וזה בסדר לשמור על עצמיינו על השפיות שלנו זה כל כך הרבה תהיי בחמלה אל עצמך את לא פחות חשובה מאחרים . אוהבת חיבוק

יפה שלי מסכימה שאלו ימים לא קלים עבור אף אחד אך לומר שאת מצטערת על אייך שאת מתנהלת בעולם? מה פרוש הגם שלצידי הקרוב זוועות בלתי יתוארו??? מתוקה שלי אז בימים אחרים היית נראית טוב יותר ובימים אלו כנראה שאת אינך מרוצה מאיך שאת נראית .. את מכה על חטא שלא עשית ממש לא...! למה את מחמירה עם עצמך ולא מוכנה לקבל את השינויים שהזמן עושה בנו ?? לא נשארים צעירים זקופים ובעלי גיזרה לנצח מנסיון שלי ואני קצת יותר מבוגרת ממך הבלאי שלנו טבעי קחי יותר בקלות אכן כן הצרחה חסומה בפנים והיא נותנת אותותיה בכאבים של הגוף והנפש כי אין לנ מקום יציאה את מוזמנת להכנס ולצעוק בכל הכוח אני אשמע אותך אשתדל להיות לצידך אם תסכימי חטולית

הי חטולית, לא זוכרת אם השבתי ושלחתי. מנסה שוב. בכל אופן, מעניין שאת שומעת בדבריי את הקול החפץ להישאר זקוף וצעיר ובעל גזרה. ושמשהו בי לא מקבל את ההזדקנות או ההחלשות והמוגבלות. לא בטוחה. אבל אולי. לא יודעת. אני כן מרגישה שתהליך ההתנוונות יחסית מואץ בשנים האחרונות. דווקא לפני כשלושים שנה (כשהגב עדיין לא היה עקום, ועדיין לא היו דיסקים פרוצים, והיו שרירי ליבה פיזיים תקינים יחסית) הרבה יותר שנאתי את עצמי. כפי שרשמתי אני פוחדת ממפגש עם אנשים ופוחדת לצאת החוצה. אולי כי התרחקתי מזה שבועות. וכמו שמזכירה - ה'לא רואים עליי' הזה היא הרגשה מייאשת. באיזה מקום לא אכפת לי איך אני נראית, כי לא באמת מישהו מסתכל עליי. מניחה שנמצא קונפליקט. נו. מילא. תודה על המילים המושקעות. סוריקטה הנה הגיעה המחיקה

יפה שלי הבדידות אכן גורמת להרגשה קשה מאוד על מה האשמה ? על מה הבושה ?? אני מרגישה שאת מחמירה עם עצמך יותר מידי ומותר לך לצרוח עם כל הכוח שלך לעולם כולו ואמא שלו גם חיבוק אם מתאים חטולית

הי חטולית, אשמה על שאני מתנהלת בעולם, הגם שלצדי הקרוב זוועות בל יתוארו. בושה להראות הן איך שמרתי על עצמי וגם איך הזנחתי וגם, מה שרשום למעלה. הן צמד הבושה והאשמה. הצרחה הגדולה קבורה בפנים והביטוי שלה הם כאבי הגוף והנפש. ימים קשים מידי לכולנו, סוריקטה

אודי יקר!!! דואגת לך, מאוד... תברח משם.. תברח.. לאן? לא יודעת.. כולכם, פשוט לברוח.. לאן? לא יודעת... להתחבא בארון? בעליית הגג? בממד? לברוח לצפון? לדרום? למרכז? ואולי עוד מעט ויטביעו את כולנו בים? אם כך, שבו, תאכלו,תשתו, תריחו את ריח הקלמנטינות, תנשמות עמוק עמוק.. איכלו היום ושתו כי מחר נמות... מזכיר לי סיפור זן(?) מקסים.. ארנב קטן ביער, מתחיל לרדוף אחריו אריה, הארנב בורח, האריה רודף, מגיע הארנב לצוק גבוה, לקצה, האריה מתקרב, לארנב אין לאן לברוח, פסיעה נוספת שיפסע יפול,יצנח לתהום. האריה מתקרב, תחתיו תהום עמוקה, רואה תות קטן , פוף,נוגס בהנאה.. שלכם במבי

הי במבי, קופצת לאסוציאציה, אסקפיסטית, אולי, נוכח דברייך - בין השאר, אני מגדלת עץ קלמנטינות. ועכשיו העץ מניב פירות, וגם הספיק לרדת גשם נאה. כל יום אני קוטפת כמה ומכינה לי מיץ. לעצמי. לא מחלקת לאפחד. מאלו שנושרות ונפגעות, בשילוב עם עלים יבשים, אני מכינה קומפוסט, ויש כמה חרקים ומיקרואורגניזמים שמאושרים מזה, ובעתיד גם הצמחייה תועשר בחמרי ההזנה. כל עוד הם כאן. מעגליות. לטבע יש כוחות משלו. והים יישאר ים. סוריקטה

מתביישת שיראו איך הבית שלי נראה מבפנים (תרתי) - זה תמיד. עכשיו הוא, הבית הקונקרטי / מה שהולך בראש, גם הגיעו למצב של הזנחה ואגירה (קרי, רעלים). עכשיו גם מתביישת מידי שיראו איך אני נראית מבחוץ. גם קודם, אבל במידה מאוזנת. אמנם לא התגאיתי בי, לא הצלחתי לראות שאני עושה דברים טובים ומאד משתדלת, ידעתי שאני מכוערת ומקומטת, אבל העזתי לצאת. שוב אומר שמרגישה כל כך חסרת תועלת ובעיקר נטל על הסביבה, ויש לי משאלה, עדיין, שאיכשהו יצליחו לעזור לי, אולי להצליח להגיע למצב יותר שימושי, למרות שהגיל כבר מתקדם. המוטיבציה הולכת ומתפוגגת. רחצה וכביסה הופכות להיות אישיו. שוב, זה היה, אבל העוצמה גדלה. כל רעש מרגיז. סוגרת חלונות, שמה אטמי אזניים. המשפחה העקיפה ממודרת עוד יותר ומפורקת עוד יותר. איש לעצמו. הייתה ירידת מדרגה בקורונה. עוד ירידת מדרגה עם מות אבא. הרופא שלי עדיין לא חזר, ולא יודעת איך אוכל להרים את עצמי אם אכן תיקבע פגישה. בעבר גם קרה שלא הצלחתי. אז פוחדת. ואיך אני מעזה לעשות דברים של חיים כאשר אצל אנשים, פה קרוב ממש, התרחשה קטסטרופה וחורבן. (/איך הילדה הרשתה לעצמה לחיות כשאמא עברה שואה). היינו פעם קבוצה של חברות ילדות. השנה, והניחוש הוא שיש קשר למצב הפוליטי (חלק מהבנות תומכות, בניגוד מוחלט אליי, הן בחרו בהנהגה פה ומתמידות בכיוון התפיסה שזה נהדר ומתאים) והקשר התנפץ. בתקופה הזו הבנות התרחקו, לא עונות, לא שואלות לשלום, אין סיבה מוסברת, אבל נראה שהסיבה מרחפת באוויר. הן עשו גוסטינג. ומכל זה בחרתי להזדהות עם האשמה החולה המוטחת. אם עכשיו יקרה משהו לאיזו חיה, אם רק תישבר כוס, אצרח באופן לא מותאם. כתבתי לעצמי. אם וכאשר הרופא יחזור אקריא או אומר לו, אבל זה יהיה מנותק כבר ואולי מאוחר מידי. ... סוריקטה

מקבלת בזרועות פתוחות. קוראת את המילים שרשמת כאן לכולנו ונפעמת. אתה כאן, לפחות ככל שהמציאות מאפשרת. תודה, וגם תודה שהפורום פה מגן מפני הודעות מסוימות כל השנים, לא כל שכן כעת. איני יודעת ואולי גם איני רוצה לדעת אם ישנן כאלה פה. הרשת, ולא רק, מפוצצת בתכנים רעילים שמוקאים על המקלדת, לצערנו. דואגת למטפל שלי (וגם לך), שדעתכם מובעת בבהירות בפני רבים, והוא (ואולי גם אתה) מותקף בצורה גועלית במיוחד. הגם שנאמר לעצמנו שאלו השלכות המעידות על הדוברים, ונדע להפריד ולא להזדהות. תודה מהלב, סוריקטה

סוריקטה יפה שלי בהחלט נראה לי שיש לך חרדה ושיכחה היא גם חלק מתהליך אייך זה נקרא לא הזדקנות יש מילה אחרת שגם אני אותה לא זוכרת אז כן שוכחים המוח מתבלה עם הזמן כמו הגוף עצוב לי לשמוע כמה כעת לך עכשיו אוהבת חטולית

לפעמים יש תהליכים של התנוונות במוח, תהליכים דמנטיים וכד'. עם זאת, במקרים מסוימים אפשר לאמן ולשמר חלקית, או להאט את הדינמיקה. כנ"ל גם בגוף. וכה ניסה גם אבא שלי שהיה נכה לפחות בעשרים השנים האחרונות שלו. ובטח שחרדות. תודה, מתוקה, ושמרי על עצמך, סוריקטה

אני סומכת על השם יתברך ביידן הוא כמובן שליח שלו ואין לי שום דבר נגדו לא יודעת אייך לומר זאת אבל פתאום כולם רוצים לבוא לדבר להגיד למדינה שלנו מה לעשות כך זה הרגיש לי הנה ביידן הלך ואיתו כל הביטחון כל הזמן אזעקות אני נחרדת מחדש עם כל אזעקה ורועדות לי הרגלים הלוואי שיהיה לילה שקט ורגוע אני חייבת לישון !! גם החוסר שינה מביא אותי למצב של חרדות מאחלת לילה רגוע לכל הגזרות המותקפות בארץ חטולית 😖😖😖

אודי, הביטחון שלי מגיע מביידן!!! ממש!!!! ביטלו את הרצון לחזור ללימודים פיזית, כנראה נחזור בראשון אבל מי יודע? אף פעם לא קבלנו כזה גב ענק!!!! ענק!! בשבועיים האחרונים הרגשות שלי (ומאמינה של כלם היו ברכבת הרים)כאב, הלם, כעס וזעם עצום!!! ושוב כאב על כל מי שהכרתי גם קרובים פתאום... וגם הרגשת הפקרות של המדינה! שעדיין כך מרגישה, מחדל!!!!!!!! פחד עצום על החיילים שילחמו בעתיד...פחד עצום על החטופים -עדיין יש!! אבל אז...בא האדם הענק הזה לעזור לנו!!! נשיא ארצות הברית!!! תקשיבו לנאום שלו!!!! לכל הנאומים שלו!!!!!!!!!! וואו!!!!!1 אדם ענק!!! ענק!!!!! הוא לא אוהב את ביבי, שלא תבינו לא נכון!! הוא בא לפה בגלל הקשר רב השנים, לא משנה מי היה ראש ממשלה, הוא מדבר אל העם!! העם הישראלי!!!!!!!!! אז נכון- יש לו אינטרס באיזור, נכון... אבל הוא אנושי!! הכי אנושי! ואכפתי!! מאמינה, כי הוא איש עשייה ולא דיבורים. תסתכלו על מעשים , דיבורים שמענו מספיק!!!! וכל המערכות פה כושלות לצערי, כשלו..כי הם תלויים ב"יהיה בסדר" ובכספים שלא הגיעו לצבא עוד....אבללללל יש לנו זכות קיום בארצנו! ואנחנו חייבים לפעול על פי ארצות הברית כי רק ככה נקבל תמיכה!!!!!!!! כמה כח!!!!! רגשות שמשתנים, אבל יש בי עוצמה! וכן, ידאגו לחטופים!! כן, ידאגו ביידן אלוףףףףףףף ויעזור!! ומאמינה באלוקים, כן. ביידן שליח נאמנן!

הי, לא יודעת איך זה אצל פוסט טראומתיים למיניהם בכל אופן אצלי המחיקה עובדת חזק. כעת - נמחקים שמות, פנים, פרקים שלמים בזמן, בהיסטוריה. מילים, הקשרים, קשרים עם אנשים, רגשות, זיכרונות. פוחדת שתהיה כזאת רגרסיה שגם קול לא אוכל להוציא (כמו פעם) וגרוע מזה - גם לא בכתב (כמו פעם פעם). העזתי לצאת ולטעום קצת מהחוץ. החוץ המלא בכרזות של משפחות חטופים, ברסיסי ושיירי נפשות. וקול צרח בי פנימה - רוצה הביתה. וגם בביתי שלי מרגישה כבמקום אליו ברחתי. לא בית. Numb ואף על פי כן ולמרות הכל - יצא איכשהו מחובר, ואני כן יודעת, שמה שהיה, עדיין בפנים, כל עוד אין נזק פיזי מוחי, וסביר שיוכל בעתיד להיות נגיש יותר. סוריקטה

כל כך מזדהה אתך לא מרגישה יחד וזה לא מהיום אין לי מילים גוזרת על עצמי שתיקה כדי לא חהתפרק וגם את זה רוצה למחוק ומכריחה את עצמי להשאיר אנחנו נהייה בסדר , אנחנו למודות מלחמות ... נעבור גם את זאת , חיבוק

את, איך אם לא את, מבינה מבינה :-) חיבוק בחזרה, סוריקטה

המלחמה הזו תימשך 3 חודשים גם רבנים גדולים וגם יודעי דבר 3 חודשים זה.....כמו נצח אני לא עומדת בתקופה הזו עד עכשיו אייך אפשר לחשוב עוד 3 חודשים ?? מחר צפוי להגיע ביידן האיש שעומד מאחורי כל העזרה נגד המלחמה הזו שנכפתה עלינו אחריו יגיע נציג צרפת כולם רוצים להציץ ולראות את הזוועות עולם שקרו כאן בעוטף רק אנחנו כאן בארץ רואים הכל בלייב והלב בוכה על המשפחות על הנרצחים על החטופים על הלוויות היומיות כמה כאב למשפחות השכולות ובא לי לצעוק מה ..אתם..חושבים..שזה..קירקס?? מה אנחנו חייזרים ? למה כל העולם ואמא ואבא שלו גם צרכים לבוא לראות?? למה לא נותנים למדינה הקרועה שלנו מאובדן וכאב לכאוב ולבכות בשקט? אז תגידו הזדהות ? ממש לא רק סתם פוליטיקה שיגידו .....אוווףףף אומנם לא מכירה באופן אישי שום משפחה כזו או אחרת אך כן מרגישה את הכאב הנורא הזה...שהלוואי ולא היה קורה כואב לי בפנים בתוך הנשמה מה שהם לא ירגישו אף פעם לא מצליחה להתנתק מהטלויזיה ולהפסיק לשמוע את כל מעשי הגבורות של האנשים בארץ שלנו כן שלנו!! והדמעות זולגות באין יפריע כי זה רק שלנו מצטערת שיעבור כבר לילה שקט ורגוע חטולית

חטולית יקרה! באים לעזור לדעתי, ביידן הוא חבר שלנו, הוא אדם אכפתי למרות כל הפוליטיקה! הוא עבר בעצמו טרגדיות! תקשיבי לו! הוא מעורר בי תחושת ביטחון! תקשיבי למה שעוזר לך לתחושה זו!!! "אתם לא לבד!" הוא חזר ואמר ועשה!!! כן עשה!!!! להביא לפה את המשחתות האלה וואו!!!!! הוא לא רק "דיבורים" הוא אדם מעשי! מעולם לא ביקר פה נשיא בסדר גודל כזה בזמן מלחמה!! אכפת לו מאנשים, ולכן גם לא רוצה שנפגע בחפים מפשע... ומובן מאוד! צריך להיות גם מוסריים, אנחנו מדינה לא ארגון טרור!! אסור לנו להיות כמוהם!!! אבל תקשיבי לו: "אל" אל תתקפו!!! 15 פעמים 9.11 של ארה"ב!! זה מה שאמר!!! שזה היום הכי נורא של ארה"ב!! צדק צריך להיעשות!! ככה אמר! אנחנו דמוקרטים! בעלי ערכים. אין ברירה.ישראל היא נס!! מדבר על משה רבינו שהמסר שלו נמשך שנים ועל קריאת התורה מהתחלה! אנחנו ניפול אבל נקום מחדש!! וצריך לקום ולהתחיל מחדש כמו התורה- את אדם דתי! תאמיני!! את זה אמר נשיא ארצות הברית!! מאמינה???? "עם ישראל חי" ככה אמר!!! איזה אלוףףףףףףףףףףףףףףףףף!!!!!!! כמה חום וביטחון!! כמה? בזעם שלנו אחרי האסון עשינו טעות- תלמדו מזה!!! בקיצור תקשיבו לו... פתחתי לחטולית, אבל זה לכולם!!! לכולנו! סוריקטה- זה היחד!!! מבינה? לא רק לעזור אחד לשני!!! היחד עם ארצות הברית, היחד של חיבוק חם ואוהב לכולם. גב למדינה! למרות מגבילות הכח.

הי חטולית, להבנתי אנחנו נתונים במצב של אי ודאות. לא יודעים מה יהיה המשך או התהליך וכד'. לא יודעים. משערת שעדיף המקום הצנוע והפחות יהיר. מה אנחנו כן יכולים לעשות בתוך זה, מה כל אחת באופן אישי? היכן כן ניתן להשיג שליטה. כל אחת לעצמה. שאלה טובה. סוריקטה

הי, האם ניתן לפתח פוסט טראומה מקריאה של חומר אלים (מיני) במשך שנים? חוויתי ניצול מיני כילדה (13) במשך כמה חודשים. מאוחר יותר ניסיתי להכנס למערכות יחסים ולא מצאתי עניין. תמיד הרגשתי מנוצלת, מושפלת, קטנה, חשופה וחלשה. כם השנים פיתחתי אגרופוביה קשה שמנעה ממני יציאה מהבית לתקופות ארוכות.בתחום המיני שום דבר לא עורר אותי יותר עד שמצאתי חומר מיני אלים (BDSM, פנטזיות אונס וכו'). בשנתיים האחרונות כל איזכור של אונס בחדשות גורם לי לתגובות של דכאון, וחרדה. האם יכול להיות שהייתה בעיה והחמרתי אותה? או האם יכול להיות שיצרתי את הבעיה?

הרבה מרגישים כמוך... התקווה שלי זה העם! רק העם!!!!! מלמטה.....ומלמעלה מאמינה בקב"ה שיראה אותנו!! בשביל זה צריך להרגיש שכולנו יחד. ויש את היחד הזה!!! זה מורגש ממש חזק עכשיו!!!!!!

הי מיכל, הרבה מדברים על הביחד שאת מתארת. אני לא מרגישה אותו, אלא בודדה מתמיד, כאילו כל אחד ספון אל תוך עצמו. ולא שייכת לאף אחד מהמעגלים. גם לא מסוגלת להתנדב או להציע את עצמי לעזר בגלל הכאבים. אפילו תרומת דם לא הסכימו לקבל ממני (ערכים בריאותיים שאסור עכשיו). קורה שאני מרגישה שלא אכפת ממני, אוטמת הכל, לא מגיבה לאזעקות, לא מגיבה לטלפון. באמת שמחפשת לשאול אנשים איך הם מרגישים את הביחד. לא מגיע אליי... רופא הנפש שלי, כאמור, לא בסביבה כבר שבועות ארוכים. אודי, אפרופו פעילות גופנית - איני מצליחה לבצע תרגילים ייעודיים, אבל גם ביום כזה, כמו היום, בו 'לא זזתי' הגעתי להליכה של אחד-עשר קילומטר ס"ה, עליתי 10 קומות ס"ה, שעה מתוך היום נחשבה זמן של פעילות מתונה או אינטנסיבית. אני כבר לא יודעת אם זה נחשב או לא. וטוב שכאן שומרים על ה'שגרה'. מקל לזכור את הימים בשבוע :-) סוריקטה

עצוב לי שאת מרגישה לבד!!! אבל העם מאוחד.. הרבה יותר מאוחד! תפתחי מדיה, אבל רק על מה שמחזק!!!!!!! תאזיני לביידן "את לא לבד!" ככה אמר!!!! ותאמיני!!!!! לא לבד!!!!!! העם שלנו יותר מאוחד, מתחילים לראות סימנים של התאוששות, גם את תתאוששי.. מאמינה כן!! הרוח הישראלית תנצח!!!!!!תקשיבי למשפחות החטופים שסוף סוף יש אוזן קשבת...(לא ממשלה) ביידן יעזור!!

אני, כנראה, פגומה, נכה. לא מצליחה להרגיש את זה :-( זו האמת שלי. מצטערת. לגמרי עוקבת אחרי החדשות וביקורו של ביידן, ארצות הברית הענקית. כן יצאתי לחוות את החוץ, וכל יציאה מפתח הבית תמיד סופר מורכבת עבורי. לא הצלחתי להתעודד. לא מצליחה. הכאב שלי רק מתמצת. וגם הבדידות. פוחדת מאנשים. רמת אמון נמוכה ביותר. לא מחייכת. גם אני רוצה לכתוב פעם אחת בצעקה עם סימני קריאה - אני לבד. אולי יניח את דעתי (וזה יהיה בעתיד, אם כי מאוחר ואולי מידי) אם כמה אנשים שפעלו בהרס בל יתואר ברמה של המדינה יועמדו לדין וישבו מאחורי סורגים. מצטערת, חסום ובלתי חדיר בשלב זה. ובכלל לא רואה את הסוף, איך מתפתח ומה המחיר. סוריקטה

מה לקחת במקום אריפליי בגלל נשירת השיער ?

השאלה הופנתה בטעות , לא שמתי לב שמדובר בפורום של פסיכולוגיה

היי מיכלי מאמי אין אמא רעה יש אמא שחושבת על טובת הילדים שלה גם אם זה נראה אחרת צר לי לא זוכרת כל מה שכתבת כי זו הודעה שלא נכנסת לעץ כמו אצל סוריקטה הדברים לא מונחים לי מול העינים חיבוק אם מתאים חטולית

תודה...אם לא אמא נוראית אז סתם נוראית לאור המצב..

לא יכולה לזכור כל מה שכתבת כי זה מגיע בכותרת נפרדת לצערי אך הינה זה הדבר אולי היחד שאני כן עושה משתדלת לפחות מנסה שוב ושוב להכנס כי המקום הזה חשוב לי מאוד למרות שהמערכת הזו משגעת אותי עד שמצליחה להכנס לא יכולה לקבוע תורים לבדיקות בבית החולים כל הזמן תפוס או שלא עונים וזה מוסיף לי עוד לחץ ומתח נפשי כן ימים מטורפים סליחה לא קשור למה שכתבת מקווה שתצליחי להתגבר על מה שמטריד אותך חטולית

הי חטולית, בטח שכתבת מילים קשורות למה שרשמתי בהודעה ההיא. שמחה שאת מתמידה פה למרות המערכת הטכנית שקרה בה בלגן. דוגמא טובה ממש. ובאסה ממש שבגלל הימים המתוחים את לא מצליחה לקבוע בדיקות שהיו אמורות להיות בשגרה. כולנו מוטרדים מאד, צורחים מאד, שותקים מאד, מן הסתם. אמצע שבוע, סוריקטה

היום ואתמול הטילים חגגו מעלינו הבומים הלכו ונעשו יותר ויתר חזקים לא רחוק מהבנין שבו אני גרה נפל טיל הוא לא התפוצץ מיד רק כעבור כמה דקות הפיצוץ הזה לקח אותי עם הפחדים שלי כשהייתי ילדה קטנה והמטוסים שעברו מעלינו ואחר כך אזעקות חזרה לאותם ימים גם אז היתה מלחמה הפחד הזה כן הפחד הזה חוזר אלי כל פעם מחדש ומחליש אותי שוב ושוב למזלנו הטוב לא נפגענו ועוד טילים הזעיקו אותנו שוב ושוב לרוץ לחדר המדרגות אין אצלנו ממד אני גרה בקומה שניה והדיירים מקומה 1 עולים אלינו כל אזעקה עם תינוק בן יומו גם מקומה מעלינו יורדים אלינו כשמתחילה האזעקה אני מפסיקה לנשום הפחד משתק אותי ועובר עוד כמה שעות עם עוד כדור הרגעה לצאת מהחרדה אחד הדברים שמאחדים את השכנים שלי כיום ...לדבר על החטופים והנרצחים מה שכנראה מסיח את הדעת מהרעש האיום של הבומים שנשמעים כאלו הם בתוך הבית שלי אין לי עם מי לדבר על הפחדים והחרדות שלי כולם עסוקים עם.... אמי היתה אצלי בסופש וחזרה הביתה מעדיפה את המרחב שלה כולנו כנראה באותה קלחת עם הפחדים והחרדות כל אחת עם מה שהיא מתמודדת תודה למי שקראה מקווה ללילה שקט ורגוע אם ביום אין שקט חטולית

כן..ימים קשים. שולחת חיבוק מחזק. גם לנו אין ממ"ד, עומדת במרכז הבית לא בא לי לרדת למקלט...אצלינו יש אזעקות אבל לא נוראיות נראה לי, אצל הוריי ואחותי כן..יש הרבה. בהחלט מלחיץ אבל מתגוננים כמה שאפשר. שמרי על עצמך כמה שניתן.

אודי יקר וכולם, אין בית בישראל שלא מכיר חייל, משפחות...מישהוא אפילו במעגל שני שלישי... עדכון אצלי: הבן של החברה וחברתו נרצחו....לקח זמן לזהות לצערנו ולא רוצה לחשוב אפילו מה היה להם...ופה בעירי קברו כבר מספר ילדים מהמסיבה ןחיילים ערכיים בטירוף :( ששלושה מכירה, לא מקרוב ממש אבל מכירה את המשפחות. רוצה לדווח על הבנים שלי אבל הכל מתגמד לממדים אפסיים לעומת חיילים בחזית, לוחמים. רק להגיד שהם עובדים 24/7 והם לא בבית. הבן חזר לשבת, אנחנו שומרי שבת.. והקפיצו שוב בשבת. רגשות: אשמה שחינכתי אותם לתרום אחרת.. לא להיות קרביים והם קלטו זאת היטב, ולמה ככה חינכתי אותם? בגלל החלטות ממשלה שגויות, ושלא ימותו לשווא...ולעשות לעצמם :( כי לא רציתי שיצאו שרוטים נפשית שיוזנחו בגלל המערכות בארץ.. האם אני אמא נוראית כל כך?? הם תורמים הרבה אבל מאחורי מקלדות ומכשור.. למזלי הם חכמים...הצעיר לא, וכנראה לא יהיה מנוס מקרבי :( אוף לא רוצה לא במחיר של איבוד חיים, לא מאמינה שבאמת יעשו את מה שאומרים, עוד מעט יגמר הזמן ושוב נמצא עצמנו עם ביקורת מהעולם ונעצור הכל...עוד מבצע! אלופים בלמשוך זמן פה.... כן, לא מאמינה למלחמה אמיתית כי אין ממשלה שתנהיג.. וכל אחד חושב על עצמו, כבר יש הכנה של כסת"ח בטוח.. לא באמת אכפת להם.....מפחדת כל כך להביע דעה פוליטית...אבל קשה שלא. מה כן? התקווה רק מהעם!!! זה מה שנשאר. לצערי הרגשה שהחזירו את עם ישראל לגלות....הנהגה שכשלה ותאשים מישהוא אחר, זה מה שיהיה ברור לי יעלימו ראיות לעוד 50 שנה..... וועדה שתאשים את כולם חוץ מאת עצמם!!!!! והעם אולי אולי יצליח לא בטוח. חוזרים לשגרה: מחר הודיעו שנחזור פיזית לגנים. מלחיץ אבל חייבים לחזור! הלוואי הלוואי שנחזור אבל בטוב. מפחיד לדאוג ל35 ילדים קטנים...אחריות גדולה. כי יש אזעקות האם אני נוראית? כל אמא לא רוצה לאבד.. אבל האם טוב למות בעד ארצנו? האם כל כך טוב להישרט נפשית ולהזנח ע"י כל המערכות?? .. אם הייתי יודעת שהמדינה דואגת ללוחמים אולי אולי הייתי מרגישה אחרת. עצוב אבל זו ההרגשה. הצעיר בכיתה י"ב מועמד לקרבי.. לא מורידה פרופיל בכח אבל ככה זה פה. דורשים שתהיה קרבי ואם אתה לא רוצה או לא מתאים, לא שואלים אותך ממש....הגדולים פשוט עם פרופיל נמוך וחכמים...הצעיר לקוי למידה אז שילחם ככה פה...אוףףף מצטערת שאלו מחשבותיי....אוףףףףףףףףףףףףף סליחה סליחה סליחה.. וגם מבחינת מגורים, תמיד העדפתי מרכז, הוריי בדרום בעיר לא קרוב מאוד...אבל קרוב ואחותי גם שם, חוטפים טילים על הראש, מילימטר מהם. אני פחדנית :( רוצה גם את ילדיי לידי. אמא שכזאת. מצטערת אין בי כח לחימה. עצוב...לא רוצה להיות מגן אנושי....כי אין פה הגנה אמיתית. אין.....מצטערת, שוב. :(

הי, מרגישה לא מסונכרנת. ניסיתי לפתוח הודעות מלא פעמים ונמלכתי בדעתי. כתבתי ומחקתי ושוב ושוב ועינייך הרואות רשמתי תגובות בראש מעורפל ותו לא. ורציתי לומר שגם אני פה. ואני לא כזאת חזקה או חסונה או עמידה. וגם אני מאד פוחדת וזועמת ובודדה (יפה לי שהצלחתי לאתר רגשות אחרי כמה ימי ניסיון). בורחות לי צרחות. ולא עברתי את התופת הנוכחית על בשרי ובחוויה ישירה. בזמנים שכאלה אומרים לנסות לחפש את הטוב ולנסות להטות משקל גם לכיוון הזה, לתפקד כמה שניתן בדומה לימים רגילים, כלומר למצוא את הפעולות המוכרות והבטוחות. ואני יודעת, הרי כך אנהג עם זאטוטים בימי החולי שלהם, למשל, כאשר כן ישנם שיבושים. כך מצאנו לנו דרך בזמן סגרי הקורונה. ועדיין, אלו בקטנה יחסית. מזמינה את כולם להצטרף ולרשום מה כן מצליחים. עד לפני כשנה ברגיל שלי הייתה, בין השאר, פעילות מתמדת. הכאבים בגוף, עוד לפני הקטסטרופה די שמו לכך גבול. מוצאת את עצמי עם הגבלה. כך שעכשיו הכלים שהיו לי נחסמו באופן כלשהו. מבאס. כן ניסיתי לצאת קצת לראות אור שמש אמתי, מבלי להתרחק מהבית. ניסיתי לראות פרפרים, ללטף חתולים. איכשהו מרגישה חסרת תועלת. אם קודם הייתי רצה לסייע ולתרום וכך, אולי, לנסות להרגיש משמעותית, עכשיו הכאבים בגוף יוצרים עכבה. וכנראה שהאיש שסייע לי נפשית טרם בחר רילוקיישן והוא ישוב. בכל מקום מסוכן לנו עכשיו. אפילו לא יודעת אם אוכל לחזור לעבוד. אבל מנסה לבדוק האם ניתן להביא את הגוף למצב שארגיש יותר תקווה להמשך. וכל כך לא רציתי להגיע לנקודה של 'אמרנו לכם'. שאז תהיה כבר שתיקה רועמת. והכל מתגמד. כרגע סוף שבוע, ובראשון - אם נהיה כאן - שבוע טוב. סוריקטה

קרה כמה פעמים שיצא לי לשקר שעברתי אונס. ובפני החברה הכי טובה שלי. סיפרתי לה ממש מפורט ובכללי אני ממש מרגישה שעברתי את זה כי השקר כבר נבנה בתוכי ואני מאמינה בזה.. אני יודעת שזה לא קרה אבל יש לי סיוטים ממה שדימיינתי שהיה... אין לי דרך לצאת מזה. אני לא אחת שקרנית ולא רוצה לשקר על החברה הטובה שלי אבל מפחדת שאם אגלה לה ששיקרתי לא נהיה חברות יותר והחברות הזאת חשובה לי מאד. יש למישהו עצה? ובבקשה אל תכעסו עלי אני יודעת שאסור לשקר בכאלה דברים אבל בפעם הראשונה שאמרתי את זה הייתי מסוממת ממש ואחר כך בניתי על זה סיפור

היי אודי אני מאמנה שאתה מאוד עסוק ומקווה שאתה בסדר הנה זה שוב קורה כבר נכנסתי וכתבתי הכל נמחק הכל נעלם שוב נכנסתי עם המון תלעות למה למה ???? מאסתי במערכת הזו שרק מתעללת בי ועוד בימים כאלה קשים ועמוסים ממש מסויט מסויט אם משהו לא ישתנה בקרוב אני באמת עוזבת הפעם אני אוהבת את כולם/ן כאן בפורום כולן חשובות לי גם אתה אודי אך הגיעו מים עד גועל נפש ממש כך אם זה יסתדר תוכל להשאיר לי הודעה בכותרת בנתיים היו שלום כולם אוהבת חטולית

היי מתןקה כן זה באמת נשמע קשה מאוד מסכימה איתך שהכל כאוס למרות שאני גרה באזור המרכז אצלנו נפל בקטנה אך אלה שסביבינו שעליהם נופלים הרבה יותר כל הדי הנפילות והפיצוצים מרעידים גם את הבנין שלנו ויש תינוקות אין ממד רק מקלט ישן וזהו כבר לא מוצאת פינה להניח ראש בשקט כי אין שקט כל הזמן אזעקות ופיצוצים רק מסתכלת כל הזמן בודקת את רשימת הטילים ... מתח ולחץ אטומי בטוח אצל כולם אמי לא באה אלי רוצה להיות לבד בבית שלה מה שגם מכביד אך לא מצליחה לשכנע אותה לבוכ אלי הנה שוב יירוטים כעת שנעבור את הכל לשלום. אם אוכל אכנס שוב ביי בנתיים חטולית

היי סוריקטה יפה שלי הנה זה שוב לא נותן לי להכנס לתוך העץ שממנו אני אמורה להתחבר שוב יצא ככותרת נפרדת סיוט שבסיוטים להכנס לכאן תודה אהובה חטולית

הי חטולית, לי, למשל, אין בכלל גישה לפורום דרך הטלפון אבל כן דרך המחשב הישן שלי שיש עליו מערכת הפעלה מלפני 13 שנה אולי. אולי יותר. דיברת על בדיקות רפואיות שאת אמורה להצליח להגיע אליהן אחרי החגים. האם עכשיו בתוך כל הבלגן הן יתאפשרו לך? שאיכשהו יהיה לנו אוויר, סוריקטה

מהדרום -טבח. עכשיו גם חיזבאלה וסוריה וארה"ב עם העזרה שבדרך והנאום המרגש, והתמיכה של אנגליה, צרפת ומדינות רבות נוספות.. נראה לי שאני מתחילה לפזול מעוצמת ההתרחשויות השונות.. ואודי, אני דואגת לך, מאוד.. יודעת שאתה גר בגילון, ממש ממש בצפון.. ומי מפה גרה בדרום ? ובכלל.. כזו מדינה פצפונת, הצפון נדבק לדרום והמרחב מאוד מאוד צר ולא מאפשר נשימה סדירה.. בא לי לשאול כל אחת ואחת מכן איפה את גרה? ממש בגבול ?? וואוו... דואגת.. מפחדת, מאוד.. כל אזעקה שנשמעת אני מתקשרת מיידית לאמא שלי לשאול ולאפשר לה לדבר את הפחד.. אמא שלי עברה את השואה בגיל תשע עכשיו הכל חוזר לה והיא בחרדה מטורפת לצד ניתוקים ו'אדישות' לאזעקות והיא נשארת לשבת במיטה וקוראת ספר.. נראה לי שאשתגע בסוף.. אודי.. בא לי לעטוף אותך שם בגילון צמוד לחיזבלה.. מפחדת.. דואגת.. חוסר אונים מטורף... אפילו העננים האפורים כמו מחכים בשקט מאיים, שקט שלפני הסערה.. ואולי אודי, עד שתעלה את הפוסט הזה כבר לא יהיה עולם ????

הי במבי, ממשיכה קצת ממה שרשמת למטה. הממ... עשית אנליזה לתיאור הגינה שבראתי, ובכן - ידעתי להקשיב למילותיי היטב בכל השכבות ממש כשכתבתי. אני כבר מזמן לא בטיפול אנליטי, וכמו שכבר רשמתי פעמים רבות, מי שטיפל בי אולי לא יהיה בארץ יותר. מה שמתרחש היא מציאות. מציאות איומה קטסטרופלית, ואיכשהו כנראה שעדיין יש עולם. יכולה להבין את האטימות וההתכנסות של אמך המבוגרת, ובעיתויים אחרים התנהגות היסטרית, במיוחד בהיותה שורדת שואה. לא כל שכן בגילה. מניחה שכל אחד מאיתנו מכיר אנשים שהיו בתופת בצורתה הסוטה והמעוותת ביותר. וזה נורא. מרגישה שקשקשתי מילים מתוך הרגשת חנק וחושך. סוריקטה

כמובן שאנחנו הגננות עובדות בצורה מוזרה...בפגישות מרחוק וסרטוני ד"ש. מחייכות כאילו הכל סבבה והילדים ממשיכים את החופש.. אבל אני כואבת, כועסת מאוד מאוד מאוד שאין הנהלה!!!!!!!!!!!!!! אין הנהגה!!!!העם מנהיג של עצמו. וזה הכי כואב לי. כל המערכות פה קורסות...לא רוצה לדבר פה פוליטית. אבל הכעס והעצב גדול מנשוא!!!!!!! איבדנו 3 ילדים של חברים, בת של חברה וחבר שלה נעדרים..זה ברמת המיקרו...אבל מה עוד צריך????????? אין ממשלה אין! אני ילדת חורף שנת 73" עבדו עליי בעיניים!!!!!!! אבא שריונר והייתי בת חצי שנה כשאחותי רצה איתי בעגלה לבד, שהיא בת 6 בלבד!! אמרו שלא יהיה כך לעולם...ככה גדלתי. אני מבטיחה לילדים בגן שיש צבא חזק ואנחנו מוגנים!!! איך אפשר להסתכל לילדים בעיניים ולהבטיח???????? בכל יום זיכרון לשואה אני מדגישה, יש לנו מדינה חזקה!!!!!! יש צבא לא יקרה עוד! אנחנו בארץ משלנו. אוףףףףףףףףףףףףףףף סליחה סליחה סליחה שאמרתי להם ככה...סליחה שהוצאתי קיטור עכשיו..ואגב זה כלום לעומת מה שהייתי כותבת :( אגב התקווה שלי הגיעה מהנאום של ביידן במקום מנהיג שלנו. נוראאא!!!!!!!!!!!

הי מיכל, המצב נורא. הרבה זועמים לפחות כמוך. את מלחמת יום כיפור ההיא אני זוכרת... :-( מרוב מילים אין מילים ואין אוויר, החזיקי מעמד, סוריקטה

צר לי אודי הם אינם יכולים לעשות כלום כך נמסר לי זה נגד פולשים לא רצויים יש לזה שם שכחתי כרגע אך שוב כל התהליך הזה מתיששש לא יכולה צר לי גם כעת בקושי נכנסתי לא בשביל העצבים שלי תודה לך אודי אולי אתה תצליח יותר ממני אבדוק מידי פעם.. חטולית

את מתכוונת להודעות שנשלחות על ידי בוטים. אודי - חטולית פנתה למערכת דוקטורס והם הסבירו לה שיש הגנה מפני הודעות של תוכנות אוטומטיות, והיא חווה זאת אצלה בכל כניסה שאינה חלקה, אלא דורשת מאמץ חוזר של זיהוי שמוריד מהדעת. חטולית - מאד מאד מוזר, כי איכשהו היום הרבה פעמים המערכת כן מדלגת על זיהוי תמונות או CAPCHA, שגם אותם לפעמים בינה מלאכותית יודעת לעקוף, כי עדיין יש אמצעים שעוקבים אחרי הפעילות הכללית המוכרת שלך בכל הרשת. מאד מוזר. ומאד מעצבן. עזבי אם לא הבנת את האותיות והמילים למעלה. בשורה תחתונה זה מאד מעצבן. למה דווקא זה נפל עליך. הלוואי שידעתי איך לעזור ולהבין למה זה קורה. סוריקטה

גם אצלי זה כך, נכנסתי ממקום אחר... מצב קשה קשה קשה. ןמכעיס מאוד מאוד מאוד

אודי נשמה, שמור על עצמך והיה שם עבור מי שממש זקוק בבית החולים. ימים קשים לכולנו, סוריקטה

נכנסתי לראות שאתם בסדר ולעדכן שאני בסדר עד כמה שאפשר מחזיקה מעמד בתוך הכאוס האמת הניתוק במקרה הזה מאוד עוזר ...ועוד כמה כלים שלמדתי לאורך שנים ... איתכם באשר אתם

אביב מתוקה, מניחה שאת יודעת שחושבת עליך הרבה. תודה שעדכנת. הניתוק (ופטנטים נוספים) אכן ממלא בדיוק במצבים כאלה את תפקידו המתאים דאז. אנחנו אלופות בתפקוד במצבי קיצון, במצבים קטסטרופליים של ממש מבחוץ, שאיכשהו גם מתלכדים לנו עם העולם שבפנים. אך כשהעולם חוזר להיות בשקט יחסי - חלקי הנפש יכולים לאבד קשר עם עצמם באופן פחות מותאם. זה העניין המוכר. אוהבתותך, חסרת לי, שולחת חיבוק וירטואלי, שבהיותו כזה, בדימיון, יוכל להתאים כרצונך, סוריקטה

בגלל זה נכנסתי לא מסוגלת כרגע ליחד או לחיבור בזכות הניתוק הזה אני היחידה מכל הצוות שהמשכתי להגיע לעבודה רגיל ... אז הניתוק הזה טוב למצבי קיצון ומצד שני לא מרגישה כלום ....פוחדת שבסוף זה יתפוצץ עלי כי כמה אפשר להכיל תשמרי עלייך יקרה חושבת עלייך, חיבוק עוטף

אודי יקר העיניים רואות האזניים שומעות וזה הזוי ובלתי נתפס כל הטריגרים והשחזורים הופעלו אצלי. המחשבה שיום שישי היה יום רגיל ובשבת השתנתה המציאות לבלי הכר. ביום ראשון קיוויתי שהכל היה חלום רע אבל החלום הרע ממשיך והסיפורים מתחילים להיאסף לתמונה בלתי נסבלת. אפילו חיות לא מתנהגות כך. הרוע האנושי המעוות האכזריות שאין לה סוף השנאה. איך נכיל את כל זה מה יהיה על כל אותם ילדים ילדות נשים קשישים שעוברים גיהנום מה יהיה עליהם הבטן מתהפכת הלב זועק הבכי ממאן להירגע שמור על עצמך שמרו על עצמכם כולם עכשיו גם חיינו כאן בצפון מתערערים שירה

הי שירה אהובה מאד, טוב שכתבת. תודה. הזוועות שרצות שנים בראש לובשות כעת צורה מציאותית בעלי מאפיינים דומים. האגרסיה האנושית בצורה המפלצתית והקיצונית והפרוורטית ביותר שלה. שוב, זוועה זו מילה פשוטה מכדי לתאר. קשה לי להתחבר למושג שמשתמש במילה חיות. אלו אנשים. החלקים החולים מעוותים ביותר במין הזה. שלושה אחיינים שלי מגויסים עכשיו וזה מדאיג. אצלנו, כדרכנו במשפחתנו המפורקת - איש לעצמו בשתיקה. מידי פעם נותנים אותות שאנחנו או קיי, בהתחשב. מנסה להוציא את האף ולראות קצת שמש אמתית. מנסה לנשום, כי אין אוויר. החזיקי מעמד, סוריקטה

תודה סוריקטה יקרה דייקת כהרגלך חיות לא מתנהגות כך אין אוויר תחושת האבל קשה והרבה עןד לפנינו שמרי על עצמך ומצאי כיסי אויר של הסחות דעת מפעפ לפעם שלך שירה

באמת שכבר נמאס לי ודי לא יכול להיות מצב שאני כבר הצלחתי סוף סוף להכנס לפורום תראה שכל התשובות שלי בכלל לא מחוברות לשום עץ כולן בנפרד לא מסוגלת יותר כל רגע שרוצה לענות שוב לעבור את המסכת הזו ... גם כך קשה לי להכנס אז כל כניסה באותו הזמן סיוט העצבים שלי תלויים על חוט המצב כעת גרוע במדינה מכל מה שאני מסוגלת להכיל גם המצב הבריאותי שלי כך למה אני צריכה להתמודד גם עם הדבר הזה בכניסה לפורום הגיעו מים עד נפש... מצטערת מאוד לא יודעת מתי אחזור אם בכלל חטולית

הי מתוקה שלי, הלוואי שיכולתי לעזור לך, אפילו 'רק' בעניינים 'טכניים'. שמרי על עצמך, סוריקטה

מצב הזוי... נשמע כמו חלום בלהות, כמו סיוט שעוד מעט ואתעורר ואספר לאמא צביה איזה סיוט, חלום נוראי חלמתי בלילה.. לא.. זו המציאות החיצונית ,הממשית שמתקיימת כרגע, בפה ועכשיו בבית שלנו, פה במדינה.. אודי יקר !!! שומעת על ההתרחשויות בצפון, דואגת לך, דואגת פה לכולכם.. סוריקטה מותק, בא לי לשאול אותך היכן את מתגוררת ? ישוב קטן.. וואוו.. בלתי נסבל כל מה שקורה פה.. הטבח הנוראי בדרום, החטופים.. מראות זוועה חולפים בראשי כשאני 'רואה' את הילדות הקטנות, הילדים הקטנים, הנערות, הנשים, מה הן/ם עוברים עכשיו ? מי מגן עליהם ??? הקשישה הזו 'רודפת' אותי.. היא חייבת את התרופות שלה.. וואוווו איזה חוסר אונים מטורףףף וואוו... ואולי באמת אני חולמת חלום בלהות ואתעורר עוד מעט ואגיד לאמא צביה :' איזה חלום רע חלמתי בלילה'.... וואוו...

טןב שכתבת. לי אין טיפול בזמן האחרון והמטפל ומשפחתו נסעו הרחק, ולא ידוע אם ומתי ישוב, כך שהמחשבות אגורות פנימה. וכבר זמן ארוך שהשכבות סוגרות וסוגרות. פגישות זום בלתי נסבלות מבחינתי. זמן ארוך שאני מרגישה שאיש לעצמו ואין הגנה ואין על מי לסמוך. זו הרגשה של אנשים בודדים כמוני ממילא. לא יישוב קטן, אלא אי זערורי כמעין חלום גן עדן חבוי ומעורבב בסביבה מוזנחת, שיצרתי בתוך יישוב לא קטן. מאחר שתלויה בכוחותיי ובתחבורה ציבורית בלבד - מקום מרכזי, נגיש בקרבה יחסית, יותר מאפשר. שמרי על עצמך, והמון תודה שעדכנת, סוריקטה

לא תאמיני.. בא לי להגיע אלייך ל'אי הזערורי כמעין חלום גן עדן חבוי ומעורבב בסביבה מוזנחת' ו'שומעת' אולי בכמה רבדים.. התוך שבך, סוריקטה, החבוי, כגן עדן , היצירתיות ,החכמה, הטוב, האיכפתיות העמוקה, הרגישות, הפגיעות שבך שיוצרת השלם ,היפה והעמוק שבך.. וכל זאת ,לצד סביבה חיצונית שמזניחה.. ןחןצמזה, סוריקטה מותק, עוד מעט נובמבר ולנו יומולדת.. (אולי אם נשרוד את המלחמה הזו) אולי סוג של התחדשות..(?) שלך, במבי

מיכלי מאמי מרגישה כמוך ממש קשה לנשום המצב חונק הזוייי כמה הרוגים כמה פצויים כמה נעדרים אייך אפשר כך? וכמובן כגננת את חייבת להראות כלפי חוץ שהכל בסדר אסור להראות לחץ אחרי הכל הקטנטנים האלה חייבים מישו מחייך מולם ואת ממלאת את התפקיד נאמנה.. הקושי הזה אומרים ימשך זמן מה מאחלת לך את כל הסבלנות שבעולם חיבוק אם מתאים חטולית

הבת שלי עומדת להתחתן, אנחנו מודאגים מההתנהלות של בן זוגה, הוא גדל בבית שהאמא מאוד דומיננטית, הוא מחובר אליה בחבל התבור, היחס בינו לאבא שלו מרוחק , למרות שהאבא גר בבית, הוא גדל בבית שה אבא צועק, מתלהם על כל דבר ורב עם כל מי שמצבן אותו. בן זוגה של ביתי מתנהג בדיוק כך, אם הדברים לא מסתדרים לו, ואם יש עניין מסויים הוא מתחיל להרים את הקול ולהתעצבן, היינו עדים ל2 סיטואציות שקרו כאשר הוא התנהל מתוך הרמת קול, עצבנות, אגו וכאילו היה "במלחמה", חשוב לי לציין כי הוא בחור אניטליגנט, רגיש,(עובד מאוד עם שכל) ויש בינו לבין ביתי חיבור מצויין, אהבה, צחוקים והמון רגעים יפים. אני משוחחת המון עם ביתי , (בדקתי איתה אם הייתה הרמת יד)אני רואה שבמריבות ביתי כל הזמן צריכה "לחנך" אותו שלא ירים קול , אם הוא מתנהל כך כבר עכשיו מה יהיה כשיהיו להם עניינים רצינים לפתור או כשיהיו להם ילדים. מה נכון לנו כהורים לעשות, האם לשוחח איתו? איננו יודעים

סוריקטה אהובה זה בדיוק הזמן להכללל לצעוק לצרוח לא לשתוק ורק חרדות קשות שמונעות ממני קרוב לוודאי גם ממך ומעוד כמוני וכמוך .. לא יוצאת מהבית לא זזה מהטלויזיה חייבת להיות מעודכנת כל הזמן יש אנשים נעדרים כאן במשפחה וגם אבל לא שלי הכל רחוק מהמציאות הכל הזוייי ברמות קשות והלב בוכה כמה הוא בוכה מצטערת אהובה חיבוק אם מתאים חטולית