לעבור בשלום את גיל המעבר

למרות תוחלת החיים ההולכת ומתארכת, ועל אף שבקרב נשים רבות גיל 50 מסמן פסגה של הישגים בחיים המקצועיים והאישיים, נשים מתחילות לחשוש מהשינויים הפיזיולוגיים הכרוכים בגיל המעבר, ומהסטיגמות הנלוות אליהם, הרבה שנים קודם לכן. על פי ההגדרה הרפואית, מנופאוזה (חידלון הווסת) הינה הפסקת הווסת למשך 12 חודשים או יותר בנוכחות רמה גבוהה בדם של ההורמון FSH (הורמון המהווה מדד עקיף לתפקוד השחלות). בישראל ובעולם המערבי, הגיל הממוצע למנופאוזה הוא 51, אך טווח הגילאים להפסקת הווסת רחב ונע בין 45 ל-55.

ד"ר בני פיינר, מנהל השירות לאורוגיניקולוגיה ורצפת האגן בבית החולים הלל יפה, מסביר: "לפעמים, התהליך שבסופו נפסק הווסת הינו מהיר ומתרחש תוך מספר חודשים, אך לעתים התהליך נמשך שנתיים או אף שלוש, מחזור הווסת הופך לא סדיר עד להפסקתו הסופית. תופעות כדוגמת גלי חום, הפרעות בשינה, שינויים קיצונים במצבי הרוח, יובש בנרתיק, דלקות בדרכי השתן, התדלדלות מסת העצם, בריחת סידן ועוד, מהוות סימפטומים שכיחים בגיל המעבר, אך קיימת שונות רבה בין נשים מבחינת סוג התסמינים שהן חוות ועוצמתם ומקצתן אף אינן חוות תופעות אלה כלל.

תופעות נוספות אשר שכיחותן עולה בגיל המעבר קשורות לשלפוחית השתן ולרצפת האגן, וכוללות דליפת שתן, תכיפות ודחיפות במתן השתן ו/או צניחת איברי האגן (צניחת רחם או שלפוחית). תופעות אלו אינן אופייניות רק לגיל המעבר, אך השפעת הגיל יחד עם הפסקת ייצור הורמון האסטרוגן בשחלות, תורמים להאצה של חלק מהתהליכים האמורים, כפועל יוצא של היחלשות רקמות (שריר, רקמת חיבור) בגוף וירידה באלסטיות שלהן.

בקרב נשים הסובלות מדליפת שתן, ניתן לזהות מנגנונים שונים לתופעה. השכיחים שביניהם:

דליפת שתן במאמץ: איבוד שתן בעת שיעול, עיטוש, צחוק, ריצה, הרמת משאות כבדים וכו', מצבים המאופיינים בעלייה מהירה בלחץ התוך-בטני. הסיבה לדליפת השתן נעוצה בהיחלשות התמיכה שאמורה להינתן על ידי הרקמה שמתחת לשלפוחית השתן והשופכה ו/או עקב פגיעה ביכולת שריר הסוגר אשר בצינורית השתן להתכווץ ביעילות.

שלפוחית שתן רגיזה: תסמונת המתבטאת בתכיפות ובדחיפות במתן שתן, יקיצה משינה עקב הצורך לתת שתן ולעתים אף בריחת שתן 'בדרך לשירותים'. נשים הסובלות מתופעה זו מציינות קושי מיוחד להתאפק במצבים כדוגמת הכנסת המפתח לחור המנעול כששבים הביתה או פתיחת ברז מים והאזנה לקול המים הזורמים.

ד"ר פיינר מציין כי על פי נתונים מעבודות מחקר בינלאומיות, כ-30% מהנשים סובלות במהלך חייהן מדליפת שתן לסוגיה השונים וכ-11% תצטרכנה לעבור ניתוח לצורך טיפול בדליפת שתן או בצניחת איברי האגן. תופעות אלה, גם אם מופיעות לראשונה לפני המנופאוזה, מחמירות בגיל המעבר.

פתרונות רפואיים לתסמיני גיל המעבר

גלי חום: בנשים בגיל המעבר הסובלות מהתסמינים הקלאסיים (גלי חום, הפרעות בשינה, שינויים במצב הרוח וכו') עשוי טיפול הורמונלי חלופי (מתן אסטרוגן עם או ללא פרוגסטרון בטבליות או בצורת מדבקה) להביא להקלה משמעותית ולשיפור באיכות החיים. טיפול זה, יש לזכור, עבר תהפוכות ועמד בעין הסערה בעשור האחרון. בעבר המליצו רופאים לנשים שהגיעו לגיל המעבר ליטול הורמונים באופן כמעט אוטומטי, עקב האפקט המגן של האסטרוגן במניעת אוסטאופורוזיס, מחלות לב וכלי דם, אלצהיימר, סרטן המעי ועוד.

לדברי ד"ר פיינר, "בתחילת העשור הקודם, התפרסם מחקר בינלאומי גדול המוכר בשם WHI (women's health initiative) , אשר מצא לכאורה שלא זו בלבד שטיפול הורמונלי איננו מונע חלק מהתופעות, אלא שהוא אף מעלה את הסיכון לחלות בסרטן שד, ובמחלות לב. המהומה שנוצרה בעקבות פרסום המחקר גרמה לרופאים בכל העולם להפסיק לרשום טיפול הורמונלי בגיל המעבר, ולנשים להפסיק ליטול את הטיפול. בשנים שלאחר מכן, בעקבות בחינה מדוקדקת יותר של המתודולוגיה של המחקר, ומידע שהצטבר מעבודות מחקר נוספות, הסתבר שמסקנות המחקר אינן חד משמעיות. בעקבות כך הוחלט לשנות את גישה ולהגדיר מתי ובאלו מגבלות ניתן להמליץ על נטילת הטיפול ההורמונלי בצורה בטוחה".

כיום, מוסיף ד"ר פיינר, ההמלצה המקובלת היא כי יש לטפל בנשים הסובלות מתסמיני גיל המעבר, כבר בגיל צעיר יותר, סמוך לזמן הפסקת הווסת, ובמינון הנמוך ביותר היעיל עבור כל מטופלת בפני עצמה. את הטיפול יש ליטול כל עוד הוא נחוץ (תוך התחשבות בשיקולי תועלת מול סיכון). לאחר מספר שנים עושים הפסקה במתן ההורמונים, ובודקים את ההשפעה והאם קיים צורך בהמשך הטיפול או לא".

בעיות יובש בנרתיק: תסמינים 'אורוגניטליים' הכוללים אי נוחות ויובש בנרתיק, הפרעה וצריבה בקיום יחסי מין ואף דלקות נשנות בדרכי השתן, ניתנים לטיפול על ידי תכשירים הורמונליים, בצורת משחה או טבליות מיוחדות של אסטרוגן במינון נמוך המוחדרים לנרתיק. מחקרים הראו כי טיפול מקומי בנרתיק מסייע גם במצבים של תכיפות במתן שתן או דליפת שתן מתוך דחיפות.

צניחה של איברי האגן: מתבטאת בהופעת גוש בפתח הנרתיק, בתחושת כובד או משיכה מהאגן כלפי מטה ולעתים בהפרעה במתן השתן, ביציאות ובמגע מיני. במצבים הקלים, תרגילים לחיזוק שרירי רצפת האגן עשויים לסייע. כאשר מדובר בצניחה בדרגה מתקדמת, ניתן להתאים תומכן נרתיקי מסיליקון או לעבור ניתוח לשיקום רצפת האגן. מטרת הניתוח היא להשיב את האיברים הצנוחים לעמדתם הנכונה ולאפשר תפקוד תקין של שלפוחית השתן והמעי וכן תפקוד מיני.

דליפת שתן במאמץ: הכוונה למצבים הכוללים שיעול, עיטוש, צחוק או הרמת משא כבד. בעיה זו ניתנת לפתרון במרבית המקרים על ישי ניתוח זעיר פולשני (ללא פתיחת בטן וללא חתכים ניתוחיים גדולים). ד"ר פיינר מסביר: "דרך חתך זעיר בדופן הנרתיק, משתילים סרט סינטטי שרוחבו כ-1 ס"מ, התומך בצינורית השתן, ומונע ממנה להיפתח כאשר משתעלים, רצים או עושים פעילות גופנית".

דליפת שתן מתוך דחיפות: מצב הקשור לתסמונת השלפוחית הרגיזה ומאופיין בתכיפות במתן השתן ובדחיפות (קושי להתאפק). הטיפול בדרך כלל מבוסס על שילוב מספר מרכיבים וכולל שינויים ספיציפיים בדיאטה, טיפול התנהגותי הקרוי 'אימון השלפוחית' ואף טיפול תרופתי שמטרתו למנוע את ההתכווצויות הבלתי-רצוניות של שריר שלפוחית השתן שעומדות בבסיס התסמונת.

קיימים גם מספר טיפולים מתקדמים כאשר התרופות אינן עוזרות: הזרקת בוטוקס לשלפוחית (הבוטוקס מחליש את התכווצות השלפוחית ויעילותו בין שמונה חודשים עד שנה), וכן נוירומודולציה.

הידלדלות העצם ואוסטאופורוזיס: נשים הסובלות מהידלדלות מסת העצם נמצאות בסיכון מוגבר לשברים. קיימים סוגים שונים של טיפולים במטרה לחזק את העצמות ולהאט את הידלדלותן, החל בהתעמלות ייעודית למטרה זו, דרך תוספי ויטמין D וסידן וכלה בתרופות המעודדות בניית עצם.

"ניתן לצלוח את תקופת המנופאוזה בהצלחה על ידי הקפדה על אורח חיים בריא הכולל תזונה נכונה ומאוזנת, פעילות גופנית קבועה ומעקב רפואי", מסכם ד"ר פיינר.

בואו לדבר על זה בפורום כירורגיה גניקולוגית - ניתוחי רצפת האגן.