איידס: אופטימיות לא זהירה

מחקר חדש של פרופ' גידי רובינשטיין מצביע על כך שהגדרת מחלת האיידס כמחלה כרונית, ולא סופנית, עדיין אופטימית מדי, ושיש פוטנציאל בלתי מבוטל לסכנה.

על פי המחקר, דווקא האנשים האופטימיים שגורסים "לי זה לא יקרה" וסומכים על המזל ואולי גם על התרופות המתקדמות, הם אלו שבסופו של דבר עלולים למצוא את עצמם נשאי איידס.

פרופ' רובינשטיין מרחיב על תוצאות המחקר.

"בראיונות הנערכים בכלי התקשורת עם מומחי איידס, מוצגת עובדה אחת ויחידה, לפיה המחלה כרונית ולא סופנית. מערך ההסברה איננו מדגיש כי השימוש בקונדום נדרש גם אם המחלה כרונית. ההשמטה הזו, של חשיבות הקונדום, מהווה 'אור ירוק' לאנשים הנוטים לסיכון, לוותר על אמצעי מיגון, תופעה הידועה כ'שחיקת הקונדום' (Condom Burnout) שהיא תוצאה מאופטימיות מוגזמת מהטיפול התרופתי (HIV Treatment Optimism). יש לציין כי בכל העולם, הקבוצה שבה העלייה בשיעור נשאי האיידס גדולה ביותר, היא גברים המקיימים יחסי מין עם גברים, כולל בישראל".

מדוע, על פי המחקר שלך, האופטימיות של חולי האיידס ושל האוכלוסייה הכללית בנוגע למחלה, היא חרב פיפיות?

"המחקרים על אופטימיות ובריאות מצביעים בהחלט על כך שאנשים אופטימיים סובלים פחות מסטרס ובגלל הקשר בין גוף ונפש, הם נוטים לפתח פחות מחלות גופניות, יחסית לאנשים פסימיים. גם ההתמודדות שלהם עם מחלות שכבר לקו בהן טובה יותר מאלה של אנשים פסימיים. ואולם, אנשים פסימיים חושבים הרבה יותר על התרחיש הגרוע ביותר (Worst Case Scenario), גם בענייני בריאות וגם בעניינים אחרים, ומתכוננים טוב יותר למצבם. כך שהם מכינים הרבה יותר 'תכניות מגירה', נזהרים יותר ומיטיבים לעשות שיקולים לטווח ארוך לעומת אנשים אופטימיים הסובלים יותר מהטיה חיובית ('לי זה לא יקרה', 'יהיה בסדר'). בכל מה שקשור למניעה וזהירות, 'פסימיסטים הגנתיים' (Defensive Pessimists) ערוכים טוב יותר מאופטימיים לאירועי מצוקה שיתרחשו בעתיד".

איך בדיוק הגישה האופטימית משפיעה על שיקול דעתו של האדם בנוגע לבריאותו?

"המונה המדויק הוא 'הטיה אופטימיסטית' (Optimistic Bias), אשר גורמת לאדם להעריך את הסיכון האישי שלו כנמוך יותר מסיכון של אנשים אחרים, באמצעות מחשבות בסגנון 'לי זה לא יקרה' או 'יהיה בסדר'. במילים אחרות, בהטיה אופטימית קיימת נטייה לא מבוססת לסמוך על המזל. הדבר נכון גם לגבי תחומים אחרים, כמו נטילת סיכונים בתחום הכלכלי (השקעות, הימורים) או תאונות (למשל, מספר הביטוחים שאנשים עושים). בהטיה האופטימית מעורב מנגנון הגנה, מסוג הכחשת ההיבטים הפחות נעימים של המציאות, באופן כללי, ובייחוד אלה המתייחסים אל העתיד. במקרה של איידס, אופטימיות מוגזמת סביב הטיפול התרופתי יכולה להתבטא בהתייחסות קלת דעת אל המחלה".

"אמנם מדובר באמת במחלה שאינה סופנית אלא כרונית, אבל אנו מצפים מאדם רציונאלי שלא יביא על עצמו גם מחלות כרוניות אחרות, ייבדק אצל רופא מפעם לפעם, יקפיד על בדיקות שגרתיות, ינהל אורח חיים בריא ויעשה מה שניתן כדי למנוע את המחלה הסופנית. ידוע כי גברים פונים הרבה פחות לרופאים יחסית לנשים. העובדה שהעלייה הגבוהה ביותר במספר נשאי האיידס מתרחש בקרב גברים המקיימים יחסי מין עם גברים, מצביעה על התחברות בין שני גברים, שבאופן כללי נוטים יותר מנשים להטיה אופטימיסטית ('לי זה לא יקרה') ופונים פחות לרופאים באופן כללי".

עם מה נאלץ להתמודד חולה האיידס הכרוני?

"החיים עם HIV לא קלים בכלל ומצריכים מעקבים רפואיים, חיסונים מרובים, ולעיתים נגרמות (לא אצל כולם) תופעות לוואי תרופתיות. ככל הנראה, גורמת הנשאות למספר רב של בעיות אחרות: שכיחות מוגברת מאוד של מחלות לב וכלי דם, פגיעה בצפיפות העצם, פגיעה בתפקוד מיני, שינויים במסת השומן בגוף ועיוות קל של צורת הגוף. כמו כן, נגרמת פגיעה בכבד, שכיחות מוגברת של ממאירויות שונות, ובעצם, ההערכה כיום היא שהנשאות גורמת להזדקנות מוקדמת ומהירה יותר".

"בנוסף להיבטים הבריאותיים, אין לזלזל כלל בכל האלמנטים הרגשיים והבירוקרטיים שמביאה איתה המחלה: המתמודדות עם החברה והסטטוס החדש, המהווה מצב קשה ביותר, שמוביל רבים מאוד לדיכאון ולהפסקת תפקוד חברתי, לצד קושי רב בהולדת ילדים, ומגבלות הגירה עצומות, שבעצם כובלות את הנשאים לישראל".

"מבחינה טכנית, נשאי המחלה נדרשים לקחת גם כדור אחד ביום, או יותר, כדורים שלהם תופעות לוואי שונות ואינדיבידואליות לכל חולה וחולה. תופעות אחרות של הטיפול הן ארוכות טווח כמו עליית הסיכון למחלות לב, פגיעה בצפיפות העצם, פגיעה בכבד ועוד".

כיצד הסקת שיש קשר ממשי בין האופטימיות, לבין רמת ההשכלה של האדם חולה האיידס?

"הקשר שמצאתי הוא קשר סטטיסטי שלילי מבוקר (כשמנוכה ממנו השפעה של משתנים מתערבים) בין סולם האופטימיות מטיפול ובין רמת ההשכלה. כלומר, ככל שההשכלה נמוכה יותר, רמת האופטימיות מהטיפול גבוהה יותר. יתר על כן, בחיפוש מתקדם באתר 'אטרף דייטינג', נמצא שכל מי שהגדיר עצמו נשא היה בעל השכלה תיכונית בלבד, בעוד הרוב המכריע של אלה שאינם נשאים היו סטודנטים או בעלי השכלה אקדמית. ממחקרים על איידס בעולם, נמצא שבערות רפואית (Low Medical Literacy) נוטים באופן כללי להקפיד פחות על טיפול רפואי סדיר, ובפרט להקפיד פחות על טיפול רפואי באיידס (לאחר ההידבקות). כלומר, התעדכנות רפואית היא מקרה פרטי של רכישת השכלה, ומי שאינו סקרן לידע באופן כללי יברר גם פחות פרטים לגבי ההשלכות הרפואיות של סיכון מיני או של הטיפול המוצע".

"הסבר נוסף לקשר השלילי בין אופטימיות מטיפול לבין השכלה, קשור בעובדה שרכישת השכלה היא תהליך ממושך, הדורש דחיית סיפוקים, ויש לנו סיבה טובה לחשוב שמי שדוחה סיפוקים בתחום אחד ידחה סיפוקים גם בתחומים אחרים. ולהפך: מי שמחפש סיפוק מיידי ואינו דוחה סיפוקים, ייטה לנהוג כך לא רק לגבי רכישת השכלה, אלא גם בתחומים אחרים, למשל בתחום המיני, וישתמש בהתקדמות שחלה בטיפול הרפואי באיידס, כדי להתכחש לסכנות שעדיין קיימות במין בלתי מוגן. ההיבט החיובי של הקשר השלילי בין השכלה ואופטימיות מטיפול, הוא שמחקרים בעולם שנערכו על תכניות הסברה, מעידים באופן חד-משמעי על כך שבעלי השכלה נמוכה שהשתתפו בתוכנית הפנימו ויישמו את ההיענות לטיפול".

פרופ' גידי רובינשטיין הוא יועץ אקדמי בביה"ס למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית נתניה, פסיכותרפיסט המתמחה בטיפול בהומוסקסואלים וביסקסואלים

בואו לדבר על כך בפורום שרינק פרנדלי - ייעוץ פסיכולוגי להומוסקסואלים, ביסקסואלים וטראנסג'נדרים.