גברים בעבודה

מאת: אורי קרמן

מי שעקב אחרי המדור בחודשים האחרונים, עלול היה לקבל את הרושם שהגבר החדש, כפרט וכמוסד, "דפק את השיטה". שהוא מצא דרך ליהנות מכל העולמות: לבלות עם הילדים - אבל לא לעשות כביסה, להזיע במטבח - אבל לא לנקות אחריו ולא לצאת לקרב. לכאורה, הוא הסתדר בחיים. אז זהו, שזה רק לכאורה.

היום אני רוצה לדבר על הגבר החדש כקורבן של השיטה הישנה. לא, אני לא חושב שצריך לרחם עליו - שהרי הבחירה בידיו - אבל חייבים לזכור, שלהנאה של הגבר החדש מהחיים יש מחיר, ואני מתכוון הפעם למחיר הכלכלי. הגבר החדש הוא אמנם חיה דינמית, אלא שהסביבה לא מתאימה את עצמה אליו במהירות הראויה. שוק העבודה הוא עדיין השוק הישן. את לא יכולה להגיע רחוק אם את עובדת במשרה חלקית ויוצאת מוקדם מהעבודה לקחת את הילדים מהגן. למעשה, את לא יכולה להגיע רחוק אם את עובדת במשרה מלאה, ותו לא. כדי להתקדם את צריכה לעבוד כמו גבר: כל הזמן, והרבה. ועכשיו מתברר שלא רק את. גם אתה לא יכול.

נכון, הגבר (עדיין) לא נכנס להריון ולא יוצא לחופשת לידה, אבל מאידך - הוא יוצא למילואים מדי פעם, והוא לא יודע לעשות עיניים ולא מוכן להגיש קפה לבוס. והמסקנה? ברור שהמעסיק יעדיף את המועמדת הנשית, ומי יכול להאשים אותו?

תקרת הזכוכית השקופה, זו שמנעה מנשים להתקדם ולהגיע למשרות בכירות, עוצרת עכשיו גם גברים. במקביל, היא מאפשרת לנשים קרייריסטיות ; "נשים חדשות", לצורך העניין - לעבור לשבור אותה ולהעפיל מעלה. ואילו הגבר החדש נשאר גבוה יותר בממוצע מהמתחרה הנשית שלו על המשרה, ולכן, לראשונה בהיסטוריה, הוא נתקל בתקרת הזכוכית לפניה! הנחמה היחידה שלו, היא שהוא יכול להסתכל למעלה, מבעד לתקרת הזכוכית, ולהציץ לנשים הבכירות מתחת לחצאית. אלא שלעתים קרובות הן לובשות מכנסיים...

הגבר החדש לא רוצה לעבוד קשה, כי יש לו דברים טובים יותר לעשות בזמנו החופשי. אבל אז הוא נתקל חזיתית במשמעות המעשית של אי הרצון הזה: חוסר קידום - לא מקצועי ולא כלכלי; והשתכרות מינימלית (או במילים אחרות: קבלת שכר "של אשה"). כתוצאה מרצונו לעבוד במשרה חלקית ולבלות את מרבית זמנו בחיק המשפחה - אשתו נאלצת לעבוד במשרה מלאה, וכך יוצא שהוא מבלה בעיקר בחיק הילדים (והגבר החדש הוא טיפוס רגיש, ולכן הוא רוצה הרבה ילדים), ומגלה שזו העבודה הקשה מכל.

בקיצור, הגבר החדש והרגיש חווה על בשרו, שכל הטענות הפמיניסטיות שהוא שמע כל השנים - כל הקיטורים הנשיים על אפלייה מובנית, ועל חוסר הערכה לעבודות הבית, ועוד מיני התבכינויות מעין אלה ; היו צודקות. וזה קשה, כי אין דבר יותר גרוע לגבר, חדש ככל שיהיה, מלהודות שהאישה (הפרטית או בכלל) צדקה, ושהוא (ואת זה כבר קשה אפילו להעלות על הכתב), טעה.

המצב הזה מכניס את הגבר החדש למלכוד. הוא יכול לנסות להילחם בשיטה ולהיות פמיניסט-סוציאליסט. אבל אז הוא הופך ליצור פוליטי, לוחם, נאבק - כל מה שהגבר החדש הוא לא, לפי ההגדרות הבלתי כתובות. והוא יכול, כמובן, לקבל את הדין ולהסתפק בפחות. להצטמצם. אבל אז הוא ייאלץ לוותר גם על חלק מההנאות הקטנות, שמבחינות אותו מהגבר הישן. איך, בלי משכורת שמנה, הוא יוכל לקנות זעפרן למרק הכתום שהוא כל כך אוהב להכין, ושהילדים כל-כך אוהבים לשפוך לכיור כשהוא לא שם לב?

הוא יכול לחפש לעצמו עבודה שהוא אוהב, שבמסגרתה הוא ימצה את הפוטנציאל שלו; עבודה שתעשה לו חשק לעבוד, שתעשה לו טוב. אבל ראשית, אני לא מכיר עבודה כזאת, ושנית: אם הוא יתאהב בעבודה וישקיע בה יותר מדי, שוב תעמוד הגדרתו כ"גבר חדש" בסכנה ברורה ומיידית.
אה! הוא יכול לעבוד בפינוי אשפה. עובדים מעט שעות ומרוויחים לא רע. אבל הריח לא מסתדר עם התדמית. הוא יכול להרוויח מהימורים, אבל הוא עלול גם להפסיד. והוא יכול, כמובן, ללכת לחתום בלשכת התעסוקה, וזה אכן מה שהוא עושה בדרך כלל, אבל בדיוק באותו זמן יש לו שיעור יוגה. בעיה.

המוצא האחרון הוא, כמובן, לשלוח את הילדים לעבוד. ככה הוא גם יחסוך בסעיף החינוך, גם יפנה לעצמו זמן בבקרים למסאז'ים ולמסעי קניות, וגם יכניס כסף הביתה. הבעיה היא, שזה לא חוקי, והוא עלול למצוא את עצמו בכלא. והכלא, איך להגיד את זה, הוא לא המקום האידיאלי לגבר החדש.

מתברר, אם כן, שכל רעיון לפתרון של בעיית התעסוקה מתנגש בעצם דמותו ומהותו של הגבר החדש. וזה מוביל למסקנה המתבקשת, שהגבר החדש הוא פשוט עצלן, שמוצא לעצמו כל מיני צידוקים רעיוניים מצוצים מהאצבע כדי לא לעבוד קשה, ואם אפשר - לא לעבוד בכלל.

תקרת הזכוכית השקופה, זו שמנעה מנשים להתקדם ולהגיע למשרות בכירות, עוצרת עכשיו גם גברים. במקביל, היא מאפשרת לנשים קרייריסטיות לשבור אותה ולהעפיל מעלה. ואילו הגבר החדש, הוא נשאר גבוה יותר בממוצע מהמתחרה הנשית שלו על המשרה, ולכן, לראשונה בהיסטוריה, הוא נתקל בתקרת הזכוכית לפניה!