תזונה במימונה: תרבחו ותסעדו

חגיגות המימונה ('מזל והצלחה' בערבית), המסמלות את בואו של האביב, היו בעבר נחלתם הבלעדית של יוצאי מרוקו ומדינות צפון אפריקה. אולם בשנים האחרונות הפכו אירועי המימונה לחגיגה ישראלית כוללת. על פי המסורת בליל המימונה נהוג לאכול מאכלים המסמלים ברכה - דבש, חלב, קמח, דגנים ודברי מתיקה.

כלת המסיבה היא כמובן המופלטה המפורסמת, שמסמלת את סיומו של חג הפסח והחזרה לשגרת אכילת הקמח. אולם דווקא אותו עלה בצק דקיק ובלתי מזיק לכאורה, טומן בחובו תוספת מכובדת של קלוריות, במיוחד אם הוא נטבל ברוב כבוד בחמאה, דבש ושאר ממרחים מתוקים; ולמהדרין נאמר כי מופלטה ממוצעת שווה כ-200 קלוריות. גם העובדה שהמימונה היא למעשה החגיגה האחרונה בשרשרת בלתי נגמרת של ארוחות חג עתירות קלוריות, אינה הופכת את העסק לקל יותר. אז איך בכל זאת, ניתן לשמור על הגזרה ולא לעלות במשקל בעודנו מחרפים את נפשנו בין אותן מופלטות עסיסיות, שנראה שנוצרו במיוחד עבורנו? הנה, כך עוברים את המימונה בשלום.

מלחמה אינסופית

"כשאנו מגיעים לאירוע כמו המימונה או לאירוע אחר בו מעורבת ארוחה דשנה מיד מתעוררת אצלנו המלחמה האינסופית בין משטרת הדיאטה לבין מרדן הדיאטה", מסבירה בלה אגמון, דיאטנית ופסיכותרפיסטית. "מרדן הדיאטה מסתכל על שפע המזון המונח לפניו ואומר: 'אני רוצה!', ואז מיד קופצת משטרת הדיאטה על רגליה האחוריות ואומרת: 'אסור!'. כך נפתחת מלחמת עולם. במרבית המקרים מובילה המלחמה לתחושה לא נעימה ולאכילת בולמוס בלתי נשלטת. ומי מאיתנו לא מכיר את המשפט הנדוש כל כך: אם כבר חטאתי אז עד הסוף... על התוצאות אחשוב מחר".

יש כמה סוגי רעב אליהם יש להתייחס: הרעב הביולוגי-הפיזי, הרעב הרגשי והרעב החברתי. "המימונה נכנסת בעצם בתפר שבין הרעב הרגשי לרעב החברתי", מסבירה אגמון. "אנשים מחכים כל השנה למפגש החברתי ולמטעמים שמציע החג, ומי שלא אוכל ולא משתתף בחגיגה המשפחתית יכול להרגיש חסך ולהתגעגע לטעמים כל השנה. לכן, יש בהחלט צורך לענג את החיך ולספק את הרעב הרגשי והחברתי כאחד, לטעום מופלטות וליהנות מהמתוקים. אולם גם ברגעים טעימים אלה חשוב להיות קשובים לגוף שלנו ולמסרים שהוא מעביר לנו, וכך לשמור על איזון נכון".

לחשוב כמו אדם רזה

"אחד הדברים החשובים בנוגע לאירוע כמו המימונה או לאירוע אחר בו מעורבת ארוחה דשנה הוא לא להגיע מפוחדים", מציינת אגמון. "אדם רזה שמוזמן לסיטואציות כאלה, מגיע רגוע ולא במצב של פחד. אדם רזה מגיע לאירוע בלי מלחמות פנימיות שמלוות את המפגשים עם שפע המזון. הוא אומר לעצמו נראה מה יהיה ולא מכין תוכניות ואסטרטגיות לגבי המזון. אדם רזה לא נכנס לבולמוס אכילה. הוא אוכל לפי מה שהגוף שלו צריך, וזה בניגוד לאדם שמפחד להשמין שיגיע לאירועים כאלה בתחושה שהוא כאילו במסיבת הפרידה ואז הוא יאכל הרבה יותר".

אנשים רזים שמגיעים למקום בו יש שפע של מזון לא מחליטים מראש שלא יאכלו. הם לא מתנפלים מיד על האוכל ומעמיסים על הצלחת. בשלב הראשון הם קודם כל מסתכלים ובודקים את השטח מתוך ידיעה שהקיבה שלהם למעשה קטנה, והם צריכים לאכול כמות מסוימת על מנת לחוש טוב לאחר מכן. אחרי שהם מסתכלים, הם בוחרים רק כמה דברים שמוצאים חן בעיניהם. הם לא מתנהלים מתוך התחושה שלא יישאר להם, אלא מתוך התחושה שאם אני ארצה עוד משהו - אני אקח. בשלב הבא הם אוכלים בהנאה רבה את מה שיש להם על הצלחת, ואחרי כמה ביסים שואלים את עצמם האם הספיק להם או לא. הפעולה שלהם מורכבת מסבב ראשון של מזונות ואחר כך השלמות.

להקשיב לגוף

תינוקות נולדים במרבית המקרים כשהם רזים, אולם נטייה טבעית זו הולכת לאיבוד במהלך החיים, כשאנו צוברים עוד ועוד אמונות לא נכונות לגבי האוכל. לכן הצורך הראשוני הוא להקשיב לגוף.

"הגישה של האנשים הרזים מבוססת על האמונה שהם לא ישמינו כי הגוף שלהם יודע לווסת את עצמו", מסבירה אגמון. "השיח הפנימי שלהם נטול האשמה. הם לא מפחדים מאוכל. ומי שמקשיב לגוף שלו - רוב הסיכויים שהגוף 'יגיד' מתי מספיק לו ומתי הוא זקוק לעוד. באשר למימונה, חשוב מאוד להגיע לאירוע רעבים אך לא מורעבים. אין כל צורך להעניש את עצמנו ולהימנע מהמעדנים המצוינים של החג, אולם לחשוב לבחור את מה שהגוף מבקש ולדעת מתי להפסיק".

בואו לדבר על זה בפורומים הבאים:

פורום הרזיה ללא דיאטה
פורום תזונה קלינית