"לבד על הגג שבתות וחגים"...

השיר, ששמו מהווה את הכותרת למאמר זה, מתייחס לבדידותה של אישה, המנהלת רומן עם גבר נשוי, בשבתות ובחגים, כאשר אהובה נמצא עם אשתו ומשפחתו - והיא לבד. שבתות וחגים, וסופי שבוע בכלל, בארץ ובעולם, מהווים גורם סיכון לאנשים הסובלים מהפרעות נפשיות שונות, ובעיקר דיכאון. ידוע, כי אחוז האשפוזים בבתי-חולים פסיכיאטריים ואחוז ניסיונות ההתאבדויות עולים בסופי-שבוע. ויקטור פרנקל, מאבות הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית, כינה את התופעה "נוירוזה של ימי ראשון". אם במהלך השבוע פועל האדם במסגרת עבודה, לימודים או כל פעילות ממוסדת אחרת, ומצוי בחברת אנשים - הרי בסופי שבוע - בשבתות ובחגים - הוא נמצא במקרה הטוב בחברת משפחתו ובמקרה הגרוע, במידה והוא רווק החי לבדו, בחברת עצמו. לעיתים קרובות הוא אינו מיטיב להיות חבר של עצמו והבידוד הפיזי מחברת אנשים הופך את הבדידות הנפשית בלתי-נסבלת. גם אנשים, שאינם מיטיבים להסתדר עם אנשים אחרים במסגרות כמו עבודה או לימודים, אפילו אלה המרבים לריב עם אנשים אחרים, זקוקים מאוד לחברתם. בעיקר נכון הדבר לגבי אנשים הסובלים מרמה זו או אחרת מדיכאון. אנשים אלה זקוקים, יותר מכול, לחברת אנשים, אך הדיכאון מרחיק מהם אנשים אחרים. בניגוד להפרעות נפשיות אחרות, רמה מסוימת של דיכאון הייתה נחלת כולנו בשלב זה או אחר ואנו נוטים להתרחק מאנשים בדיכאון יותר מאשר מאנשים בעלי הפרעות נפשיות הרבה יותר קשות (למשל, סכיזופרנים), שם ברור שהם החולים ואנחנו הבריאים ולכן הם אינם מזכירים לנו את מצוקותינו.

לא חייבים לנהל רומן עם גבר נשוי, הנמצא בסופי שבוע בחיק משפחתו החמים, כדי לטפס על הקירות מרוב בדידות. אפשר גם להיות בחברת אנשים ולהרגיש בודדים, אך הימצאות לבד עלולה בהחלט להגביר את הבדידות. קיימת בדידות תכונתית, תכונת אישיות הטבועה באדם, שבה האדם הבודד ירגיש בדידות גם בחברת הזולת וקיימת בדידות מצבית, כזו המתעוררת כשהאדם נמצא עם עצמו, ואולי הדוגמא המובהקת לכך הם אכן חגי ומועדי ישראל. מערב ראש השנה ועד מוצאי שמחת תורה אנו לכודים בתקופה כבת חודש שבה או שעלינו להימצא בחברה שאיננו מעוניינים בה בהכרח, משפחותינו, שבהן קיימת לעיתים חמימות רבה מאוד אך לעיתים קרובות בהן גם התפתחו מיטב תסביכינו, קשיינו ביחסים עם הזולת, תחושת מחנק, היעדר מרחב מחיה מספיק ותכונות רבות אחרות המקשות על יחסינו עם הזולת. אם אין לנו משפחה, המצב קשה הרבה יותר וכל מה שנאמר בתחילת המאמר על העלייה בשיעור האשפוזים הפסיכיאטריים וניסיונות ההתאבדות נכון במיוחד לגבי רווקים ורווקות החיים בגפם.

ההבחנה בין "בדידות מצבית" ל"בדידות תכונתית" חשובה בכדי להבין את מקורן של תחושות הבדידות ובכדי לנקוט בצעדים המתאימים להפחתתן.למשל, אדם המרגיש בודד במקום עבודתו לא בהכרח ירגיש פחות בודד אם יצטרף לחוג האזנה מודרכת למוסיקה קלאסית. לעומת זאת, ייתכן שהצטרפות לחוג כזה תסייע בהפחתת תחושות הבדידות של אדם שעבר מקום מגורים והחליף את מקום עבודתו. באמצעות החוג, יוכל אדם כזה להכיר חברים חדשים שיוכלו לעזור לו להסתגל לסביבתו החדשה.

חוקרים זיהו שני מאפיינים שככל הנראה גורמים ליציבות והמשכיות של תחושות בדידות. במילים אחרות, גורמים התורמים לבדידות התכונתית, למרות שהמצב משתנה.

אחת התכונות היא הערכה שלילית מוגזמת של העצמי ושל אחרים. לאנשים יש נטייה גדולה יותר להימשך ולהתחבר אל אדם שנתפס כידידותי ובטוח בעצמו מאשר לאדם שנתפס כקר, מסויג, פחות בטוח בעצמו ונראה שהוא אינו מתעניין באחרים. חוקרים מצאו שלעתים קרובות, אנשים בודדים, שזקוקים במיוחד לחברים, נתפסים על ידי כמרוחקים וקרים. אנשים אלה רגישים ופגיעים מאוד, הם זקוקים נואשות לקשר אנושי, אך פוחדים להיפגע ממנו ולכן משדרים כלפי חוץ ריחוק וקור. בכך הם מגנים על עצמם מהפגיעה שקשר טומן בחובו עבורם, מצד אחד, אך ממשיכים לסבול מהבדידות, מצד שני. אנשים בודדים אלה מגיעים למפגש הבין-אישי עם תחושות שליליות מופרזות לגבי עצמם ולגבי אחרים, קשה להם לבטוח באחרים, ולעיתים הם גם מאמינים שאחרים אינם בוטחים בהם.

עוד נמצא שבקרב אנשים בודדים, בעת מפגש או הכרות ראשונית, רווחת אמונה שאחרים לא יאהבו אותם, כפי שהם אינם אוהבים את עצמם. אנשים כאלה ייטו לפרש כל סימן קטן כדחייה חברתית. הערכות שליליות אלו של אי-אמון, חוסר חיבה ודחייה מונעות מהאדם להתקרב וליצור קשרים עם אחרים, הנתפסים כמאיימים עליהם מאוד.

המאפיין השני שככל הנראה גורם ליציבות והמשכיות של תחושות בדידות הוא חסך במיומנויות חברתיות. ישנם אנשים, המתקשים לנהל דו-שיח, המעניק למשתתפים הנאה וסיפוק, משום שחסרות להן מיומנויות חברתיות כגון ייזום אינטראקציה, שמירה על שיח מעניין, או גילוי התעניינות באחר. לא אחת, בשיחה עם מטופל המתלונן על בדידות, אני בודק האם אנשים באמת מעניינים אותו - האם מה שקורה לאחר באמת מעניין אותו. ברוב המקרים, מסתבר שהאדם הבודד - ללא קשר לגילו הכרונולוגי - פשוט זקוק ל"שמרטף", לנוכחות של אדם נוסף, רצוי אדם שיתעניין בו, אך הוא אינו מעוניין כלל באדם האחר כאדם העומד בפני עצמו. כמובן, שמעטים הם האנשים המוכנים למלא תפקיד של "שמרטף" לאדם בוגר. לעיתים קרובות, אנו מוצאים שמרוב בדידות שני אנשים כאלה, שאינם מעניינים זה את זה, זקוקים למעשה ל"שמרטפים" ואז, במקום לנהל דיאלוג זה עם זה, מתנהלים שני מונולוגים במקביל, כל אחד מדבר על עצמו כי זה מה שמעניין אותו - ואז הבדידות גוברת. לפחות מארבעת הקירות בבית איננו מצפים לתגובה אך במפגש עם אדם אחר אנו בהחלט מצפים לה. כשהיא אינה מופיעה, אלא כל מה שאנו אומרים מהווה רק גירוי לאדם האחר לדבר על עצמו, התחושה ש"אין עם מי לדבר" גוברת. הדרך לפתח מיומנויות אלו היא בשיח עם אחרים. ואולם, אנשים ללא מיומנויות מפותחות מתקשים לפתח קשרים שבהם ניתן להתאמן בפיתוחן וכך נוצר מעגל קסמים, של בדידות.

לסיכום, אנשים שמרגישים בודדים לאורך זמן רב ובמגוון רחב של מצבים, מתקשים לפתח קשרים קרובים, משום שהם ניגשים ליחסים בין-אישיים עם ציפיות שליליות של כישלון מראש וחסרות להם מיומנויות חברתיות, הנחוצות בכדי ליצור מערכות יחסים מוצלחות ופוריות. כדי שהאדם ישבור את מעגל הבדידות, הוא צריך להתנסות בחוויות חיוביות של אינטראקציה בין-אישית. התנסויות טובות של תמיכה ואמון הדדי יכולות להעניק לאדם הבודד חוויה מתקנת של תחושה טובה לגבי העצמי והאחר. בנוסף, זו תהייה הזדמנות עבורו להתאמן ולפתח את המיומנויות החברתיות החסרות לו.

בדידות אינה מוגדרת על ידי גודל המעגל החברתי. בטיפול באנשים דיכאוניים, הסובלים מבדידות, ביקשתי מהם לעיתים לנהל יומן פעילות. השיחה הטיפולית היא סיטואציה ספציפית מאוד ובלתי-מייצגת את חייו של האדם. במפגש הטיפולי האדם מדבר רק על עצמו ורק על מצוקתו. כשקראתי את יומני הפעילות של חלק מאותם אנשים דיכאוניים, שהתלוננו על בדידות, התפלאתי לעיתים לגלות שהם, למעשה, "כוכבים חברתיים" - הם ראו סרט עם X, אכלו עם Y, נפגשו עם Z ולעיתים גם לקחו חלק באירוע חברתי רב-משתתפים. אדם יכול להיות בחברה גדולה של אנשים ועדיין לחוש בדידות ולהיות לבד אך לא להרגיש בודד.

בדידות מתייחסת לאי-ההתאמה בין הקשרים החברתיים הרצויים לבין אלו המצויים. כאמור, כאשר למשל שני אנשים בודדים, שרק על עצמם לספר ידעו, נפגשים - המצב הוא מצב-ביש. הבדידות נחווית במלוא עוצמתה. בעצם, כל אחד מהם מרגיש עד כמה הוא בלתי-חשוב בעיני האדם האחר. הפער בין המצוי לרצוי במערכות היחסים יכול להתבטא בחוסר שביעות רצון מכמות הקשרים (למשל, מספר החברים) או מאיכות היחסים (למשל, מידת האינטימיות או התמיכה בתוך המערכות הקיימות). ככל שהפער בין המצוי לרצוי גדול יותר, כך גם תחושות הבדידות תהיינה חזקות יותר.

בעצם, בדידות היא תחושה סובייקטיבית. אף אחד אינו יכול להחליט עבור האדם האם הוא בודד או לא.

ובכל זאת, ישנה צומת, ישנה נקודת מפגש, שבה הבדידות התכונתית והבדידות המצבית נפגשות. אם נחזור לתקופה זו, תקופת השבתות והחגים - חייהם של אנשים בודדים, המרוכזים מאוד בתוך עצמם, קשים במיוחד. קשים לא פחות הם, כאמור, הפתרונות שהם מוצאים לעצמם. "ייאוש אחד פגש ייאוש שני", אומרות מילות השיר, "שאל אותו איך הוא מרגיש...". לייאוש הראשון כלל לא איכפת איך מרגיש הייאוש השני ולהפך. כך אנו מוצאים מפגשים מהסוג האחר, מפגשים של אנשים שכל אחד מהם מהווה ברירת מחדל עבור האחר. לכאורה, מצב חסר מוצא. ואולם, דווקא כאן טיפול פסיכולוגי יכול לעזור ממספר היבטים:

א.טיפול אינדיבידואלי - מפגשים עם מטפל במצב של אחד על אחד. זוהי סיטואציה שבה אנשים שבדידותם נובעת מתחושת הנואשות, שאחרים אינם מעוניינים באמת במצבם, עשויים בהחלט להיעזר. אמנם, יש להודות על האמת, הסיטואציה מלאכותית. המטופל משלם במיטב כספו למטפל כדי שהאחרון יתעניין בו. ובכל זאת, ככל שהמטפל מתעניין במטופל, הציפייה היא שאותו יחס של "שמרטף" שמחפש האדם אצל אנשים אחרים, אותו צורך בהתעניינות חד-צדדית, בא לאט-לאט ובהדרגה, על סיפוקו ואז האדם יכול להתפנות ליחסים הדדיים מפותחים יותר עם הזולת.

ב. טיפול קבוצתי - בדרך-כלל מומלץ להתחיל טיפול זה במקביל לטיפול האינדיבידואלי, אך לא מייד בתחילתו, אלא לאחר שהצורך העצום בתשומת-לב בלעדית בא על סיפוקו פחות או יותר. השתתפות בקבוצה טיפולית בשלב מוקדם יותר עלולה לחזק אצל האדם הבודד שוב את התחושה שהוא הולך לאיבוד, שתשומת-הלב של הדמות ההורית, מנחה הקבוצה, מתפזרת בין כולם והוא נשכח, ננטש, מוזנח. הטיפול הקבוצתי מאפשר לאדם להכיר אנשים במצבים דומים, כאשר המעמד הקבוצתי הטיפולי, מאפשר להם להסיר את המסכות שהם חובשים בחיי היום-יום. כולם התכנסו לטיפול בבעיה מסוימת, שאין עוד צורך להתבייש בה ולהעמיד פנים שאיננה. הסיטואציה הקבוצתית אף מאפשרת לאדם לפתח עניין בזולת ולזהות, בעזרת חברי הקבוצה, מצבים בהם הוא שקוע מדיי בעצמו ואינו מסוגל להתעניין בזולת, מצבים המעצימים את תחושת הבדידות מחוץ לקבוצה.

ג. טיפול התנהגותי-קוגניטיבי - טיפול שבו באופן אינדיבידואלי, אך רצוי קבוצתי, נלמדות אותן מיומנויות חברתיות שחסרות לאנשים בודדים. ההנחה שעומדת מאחורי טיפול זה היא שאנשים רוצים להשתנות אך פשוט אינם יודעים כיצד.

ד. טיפול פסיכודינאמי - שבו ההתייחסות היא אל המכלול האישיותי של האדם, אל צרכיו שלא סופקו, אל הגורמים שהביאו לבדידותו, אל האספקטים הסובייקטיביים יותר של הבדידות ולעיתים קרובות אל הדיכאון הנלווה לה.

ה. טיפולים נוספים - גישות שונות כגון פסיכודרמה, הנערכת בעיקר בסדנאות של סוף שבוע, גשטאלט, הנערכת בעיקר במסגרת טיפול קבוצתי בסדנאות - כל אלה תופסים את האדם בסוף השבוע עצמו "על חם", בשיא בדידותו, בשיא הזדקקותו, כאשר יש אפשרות לעמוד כאן ועכשיו על מקור הבעיה, או לפחות על ביטויה החיצוניים.

ו. טיפול תרופתי - לא היינו מצפים שבדידות תטופל באופן ביו-כימי, או שיש איזה שהוא כימיקל נגד בדידות, אך חלק גדול מהסובלים מדיכאון נוטים להרחיק מעליהם אנשים, שהם כה זקוקים לחברתם, בכך שהם מטילים עליהם "את כל התיק" הכבד של צרותיהם. במקרים כאלה, טיפול תרופתי סימפטומאטי במצב הרוח עשוי לגרום לאנשים אלה להביא את עצמם אל הסיטואציה החברתית בצורה תקשורתית יותר המאפשרת יצירת קשרים.

__________
הכותב הוא מנהל פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם ולחץ בעבודה באתר דוקטורס www.doctors.co.il, מרצה בכיר לפסיכולוגיה במחלקה למדעי ההתנהגות של המכללה האקדמית נתניה ובעל קליניקה פרטית בת"א, טל' 03.6969697. לדף הבית של ד"ר רובינשטיין לחצו כאן, ניתן ליצור קשר גם במייל: גידי רובינשטיין