תקיפה מינית: הקורבן שאינו מתלונן

נפגעי טראומה מינית עסוקים לעיתים שנים רבות בהסתרת הטראומה. גם כאשר הם מעזים לחשוף את סודם למקורבים או למוסדות כמו מרכזי סיוע לנפגעי תקיפה מינית, רק כ-31% מהם, כך על פי מרכזי הסיוע בשנת 2008, מגישים תלונה למשטרה. נתונים אלו דומים לשיעור התלונות בעולם. מדוע?

פגיעה מינית מתרחשת כאשר פן כלשהו של ניצול והתעללות מפר את האיזון במפגש בין אנשים, כאשר החזק תוקף מינית את החלש באמצעות פיתוי, הפתעה, הסוואה, הונאה, הפעלת לחץ רגשי ואיום, הפעלת מרות, או הפעלת כוח פיזי. כל אלו גורמים לבהלה עצומה של המותקף, המובילה לתגובות קשות, ביניהן הכחשת המציאות המאיימת והכואבת, ניתוק ושיתוק.

תגובת השיתוק מוכרת לכל אחד מאיתנו. היא פוגשת אותנו בעוצמות שונות ובאה לידי ביטוי באופנים שונים. כולנו מכירים את תחושת ההחמצה, "היינו יכולים לומר... למה לא אמרנו...". זהו הביטוי הרך והקל ביותר של תגובת השיתוק. כאשר אדם מקיים שיח כלשהו, נשאל שאלה ומתקשה לשלוף תשובה הידועה לו ברגע המתאים, הוא חש מעין שיתוק אשר מלווה בתסכול. לעיתים האדם מייחס את תגובתו לחרדה מסוימת שבה היה נתון. בפעמים אחרות הנסיבות מורכבות יותר, והוא נשאר עם תחושה קשה שעברה עליו חוויה שאינה מובנת לו, ואשר הייתה מעבר לשליטתו וליכולתו לנהוג אחרת.

הרצון להימנע מפגיעה באחר, מביא להיענות לדברים שאינם רצויים לנו, או אינם נוחים לנו, כיוון ש"לא נעים לנו לומר לא" גם תגובה זו נמנית על תגובת שיתוק מוכרת ושכיחה. השיתוק האוחז אותנו מול דמות סמכות במשפחה או מחוצה לה וההיענות הנובעת מכך, על אף הרצון לסרב או לברוח מן הסיטואציה, הם מצב מוכר נוסף. החינוך הטבוע לצייתנות לדמות הסמכות, חוסר הרצון והיכולת לפגוע בה, התעתוע והערפול שעליו שוקד הפוגע, הופכים את המצב למורכב עוד יותר. במצבים מעורפלים, כאשר הפוגע דואג באופן מניפולטיבי להעמיד את הנפגע במצב מתעתע ולא ברור, הנפגע עלול להגיב בשיתוק. הקורבן, אשר אינו רוצה לחטוא בפגיעה באחר, לוקח את האחריות לכך שהוא שוגה: "כנראה דמיינתי".

לעומת זאת, כאשר המצב ברור וחד-משמעי, קל לו להגיב. גילה אלמגור בת השש יכלה, למשל, לבעוט בפרצופו של מוכר הסוכריות ולברוח, מרגע שהיה לה ברור שהרמת החצאית שלה וליטוף רגליה אינו נאיבי, וכי הוא זומם להמשיך ולפגוע בה: "כשהוא שם אותי גבוה על השקים ואמר לי, 'איזה נעליים יפות יש לך'... ידעתי שאלה הנעליים שנעלתי בכל בוקר, שהיו חתוכות מקדימה, שהבוץ נדבק בהן, שמרוב שהיו מכוערות הייתי בוכה, וידעתי שמי שאומר לי שהנעליים האלה יפות - משקר לי". (מאמרו של בירנברג "תפסתי את עצמי בין הגלים ונמלטתי החוצה לפני שיהיה מאוחר", 7 ימים, ידיעות אחרונות, 19.2.2010).

מובן שלהבנת תגובת השיתוק מתלווים בנוסף מאפייני האישיות של הנפגע, מידת הפסיביות או האקטיביות שלו, הביטחון העצמי שלו, תחושת האיום שחווה, האם חווה טראומות דומות בעברו, מידת האלימות של התוקף, המניפולטיביות שלו, סוג הקשר בין התוקף לקורבן, הפרשי הגילאים, הכבלים הרגשיים והפיזיים שמפעיל על הנפגע, מידת הבידוד שבה מתקיימת סיטואציית הפגיעה ועוד.

השיתוק האוחז בנפגע מול התוקף, מהווה עבור הציבור חידה בלתי מובנת. כאשר האירוע איננו אלים פיזית, החידה לעיתים איננה ניתנת לעיכול. שוב ושוב חוזרת השאלה: למה אפשרת? למה לא צעקת? למה לא הפסקת אותו? למה הלכת שוב? ובהמשך - למה לא התלוננת?

שאלות הציבור נופלות על אוזן קשובה, מהדהדות אצל הנפגע, מוכרות לו מאוד. הוא שואל את עצמו שאלות אלו למן הרגע הראשון שהפגיעה התרחשה. התשובות שהנפגע משיב לעצמו לעולם אינן מספקות אותו. בתגובה הוא חש בושה עצומה ואשמה. להרגשתו מישהו אחר במקומו היה מצליח לפעול טוב יותר ממנו ולמנוע את הפגיעה. בעיניו זו ודאות, גם אם אין לה קשר לנתונים האובייקטיביים. תחושות אלו הן אשר לא מאפשרות לנפגע להתלונן על הפגיעה. המלכוד מחריף כאשר הפגיעה התקיימה יותר מאשר פעם אחת, וכאשר הקורבן שמר על שתיקה לגבי הפגיעה. בשיח הפנימי שלו במקרה זה הוא יאמר לעצמו, "איך אוכל להתלונן מבלי שיאשימו אותי בשיתוף פעולה? אולי אני באמת אשם? אולי לא עשיתי כל שביכולתי כדי למנוע? עובדה, לא סיפרתי לאף אחד עד כה!" כבלי הבושה והאשמה וכבלי הה?א?שמה של הציבור, הנובעים מן הקושי להבין את תגובת השיתוק, מצמצמים את יכולת הקורבן להעיז ולהתלונן.

התלונה וההליך המשפטי

בעת הגשת התלונה, החקירה או המשפט עלול להתרחש תהליך דומה. הסיטואציה נחווית לעיתים פוגענית, מציפה ומחייה אצל הנפגע את אירוע התקיפה המינית. יש בתהליכים אלו מאפיינים מקבילים דומים: הם עלולים להיות מבהילים, מפתיעים, חודרניים, משתקים, מערערים, מבלבלים ותוקפניים. הסצנה זהה בדינמיקה שלה - בשני המצבים ישנה אי-סימטריה בין הצדדים. הקורבן הוא החלש מול גורם חזק. בפגיעה המינית הוא ניצב מול התוקף שהיה חזק ממנו בהיבט כלשהו: גיל, סמכות, דומיננטיות, כוח פיזי, השפעה נפשית, גורם הפתעה וכיו"ב, ואילו בתהליך התלונה הוא שוב חלש כיוון שהמערכת היא גורם סמכותי המייצג את החוק. דמיון זה עלול לעורר חרדה גבוהה במתלונן.

כאשר מדובר בילדים, חקירת הילדים מתנהלת על ידי מומחים אשר הוכשרו לכך. אולם גם למומחים קשה מאוד לקבל מן הילדים נתונים מדויקים ועקביים. לעיתים הילדים אינם בגיל שבו מבחינה התפתחותית ניתן לצפות לקבלת תמונה בהירה עם רצף ברור מבחינת אירועים וזמנים, שכן, קשה מאוד לילדים לדייק בנתונים בכלל ולדייק ביחס לאירוע כאוטי בפרט. לעיתים קרובות הם מכחישים את האירוע ממקום של רגשות-אשם, או של הצפה רגשית, או מתוך צורך להתרחק מן האירוע הטראומטי והמכאיב. כתוצאה, למרות שהאירוע הפוגעני אכן התרחש במציאות, ולמרות שהוגשה תלונה למשטרה, לא ניתן לקדם את התלונה לכדי הגשת תביעה כנגד הפוגע.

החוויה שהילד והוריו עוברים במקרה זה קשה ביותר. לחוויה הטראומתית נוספה טראומה נוספת: תחושה חזקה של חוסר אמון מצד המערכת הציבורית. הבלבול הפנימי מזין את רגשות האשם, ומעורר שאלות בקרב הילד הקורבן, "אולי באמת האירוע לא התקיים ובדיתי אותו מליבי?". סל האשמה מתמלא גם הוא: "אכזבתי את בני משפחתי, אכזבתי את עצמי, לא ניתן לסמוך עלי, לא יאמינו לי יותר, לא אוכל לספר יותר לעולם דברים שמציקים לי, כיוון שאין סיכוי שיאמינו לי".

הבגירים נאלצים להתמודד עם תהליך חקירה עדין הרבה פחות, שבו מופנית כלפיהם לא אחת אצבע מאשימה. החוקרים, אשר מתפקידם לרדת לחקר האמת, נוקטים לעיתים בשיטות חקירה נוקשות אשר אינן מותאמות לאדם שעבר טראומה. אין להם את הכלים או המוכנות להתייחס לרגישות ולפגיעות שלו ולעובדה, שבנקל ניתן להפר את האיזון העדין שבו הוא שרוי, ואשר התנהגויות מסוימות מחזירות אותו לאירוע הטראומטי וגורמות לחבלות קשות בנפשו הכואבת והשבירה. הקורבנות עמוסים רגשות אשם על שלא הצליחו למנוע את הפגיעה. לכן, הטלת ספק באמינותם של מי שמטילים ספק בעצמם, היא גורם אשר מעמיק את הטראומה, ומקשה על החלמתם של אנשים אלו מהמצב הפוסט טראומטי. הם יסבלו מ"טראומה מצטברת" או מ"טראומה מורכבת", אשר תהליך הריפוי ממנה ממושך וקשה.
אם כך, בהתדיינות של הקורבן עם עצמו על האפשרות להגיש תלונה כנגד הפוגע, הקשיים שהוא עלול לעבור בתהליך הגשת התלונה נלקחים בחשבון ומעוררים בו חרדה רבה. הוא מתקשה להשתחרר מן הסיפורים הטראומטיים של אלו שאזרו אומץ והתלוננו, ובנוסף לרגשות הבושה והאשמה המכרסמות בו בעוצמה, מציפה אותו עתה החרדה, שמא יעבור תהליך נוסף של פגיעה. מדובר במעין שחזור של החוויה הפוגענית הטראומטית שחווה.

חרדה זו מרחיקה את הסיכוי שאי פעם יתלונן על הפגיעה. כך הוא נשאר עם הפגיעה הראשונית, עם רגשות האשמה והבושה, ועם התסכול על כך שאין בו את העוז והעוצמה להתלונן. לפעמים מתעוררת אשמה נוספת, על כך שהתוקף ממשיך לפגוע באחרים כיוון שהוא לא התלונן ולא גרם למעצרו. עדיין, אין לו את הכוח הנפשי להתמודד עם תהליך הגשת התלונה, העמידה בבית המשפט ומתן העדות תוך עמידה בחקירה הצולבת. מבחינתו אקט זה צופן בחובו פוטנציאל פוגעני טראומטי קשה.

אין ספק, שהעלאת המודעות של גורמי החקירה והשיפוט למצבם הנפשי הקשה של הקורבנות, המודעות לצורך לקצר את התהליך, ומתן ליווי טיפולי ותמיכתי למתלונן בכל שלבי התלונה יעלו את הסיכוי שהקורבנות אשר העזו לחשוף את הסוד יגישו תלונה. הצלחתם עשויה להוות מודל לאחרים, שעוד לא עשו את צעדם הראשון בדרך לחשיפה.

נעמה בר-שדה היא פסיכולוגית קלינית בכירה, מדריכה, מומחית בטיפול בנפגעי טראומה מינית ובפוגעים מינית, כותבת מאמרים מקצועיים בתחום הפסיכולוגיה.

בואו לדבר על זה בפורום פסיכולוגיה קלינית.