התמודדות עם חוסר שליטה
המסע האישי של ד"ר אילן טל נמשך הפעם למסלול רגשי שבו חווית השליטה אינה קיימת. ההרפיה, כך מסתבר, סייעה לו להתמודד עם תחושת חוסר האונים
שלום לכולם וסליחה על העיכוב בכתיבת הטור הנוכחי. החלטתי הפעם לשתף אתכם בטור אישי במיוחד, ולספר על מצבים אותם חוויתי השבוע ובהם השתמשתי בכל מה שלימדתי אתכם עד כה.
ראשית, גידול ילדים. נושא מורכב, ולעיתים כאוב. השבוע, למשל, החליטו בני המשפחה הצעירים להוציא שיניים, מבלי להודיע על כך מראש. בבת אחת, לשניהם (ניחשתם נכון, תאומים) עלה החום, עוצמת הקול הוכפלה ומספר הפעמים שפרצו בבכי הרקיעה שחקים. נדרשה התמודדות עם כמה חלקים רגשיים, אתאר רק את חלקם.
הרגש הבולט השבוע, חוסר אונים. הילדים גועים בבכי, והלב פשוט נקרע לגזרים. הם באמת מסכנים, פעוטים, מתוקים וסובלים. אני לפחות יכול להגדיר ממה הם סובלים, ותוהה לעצמי שהם בעצמם בכלל לא מבינים מדוע פתאום כל כך רע להם. ואין, פשוט אין מה לעשות. אמנם חום וכאבים מגיבים לנוירופן או אקמולי, אבל השיפור חלקי. הם עדיין סובלים. הג'ל להקלה על כאב השיניים הרדים לי את האצבע, אבל לא הזיז לשיניים שלהם. בקיצור, שיעור יפה בנושא השליטה על חיינו. אין שליטה. זוכרים שדיברנו על זה כבסיס ללחץ? שאנו רוצים שליטה כדי להיות רגועים יותר? במהלך השבוע האחרון הזכרתי לעצמי שחווית השליטה היא פיקציה, היא תמיד היתה פיקציה, כעת אני פשוט פוגש את זה פנים אל פנים. טוב. ויתרתי, לא היתה לי ברירה בכל מקרה. גרוע מזה, תחושת הקומפטנטיות (התחושה שאנו בעלי ערך) נפגמת. אין מה לעשות, וצריך להכיל את זה. רגעים גרועים במיוחד היו כשהתעייפו, אך מכאב לא יכלו לישון. ההרפיה של הטור הקודם הייתה לי לעזר רב. נשמתי שוב ושוב, הזכרתי לעצמי שמדובר בתהליך טבעי, ומעל לכל שלא נורא אם אני מרגיש חסר אונים, פשוט כי זה אכן נכון, אני חסר אונים. כל מה שאני יכול לעשות זה להיות לצידם, כשכואב להם, ולתת לזה משמעות.
מה למעשה עשיתי? ראשית, נשימות, להורדת המתח בשרירים. כל פעם שהם בכו הרגשתי מכווץ, והנשימות עזרו לי, לפחות חלקית ולזמן מסויים. שנית, נטרלתי חשיבה קטסטרופלית, למשל שזה נורא שאין לי מה לעשות. למשל, שאין לי שליטה וזה גרוע. ויתרתי למציאות. זה בדיוק, אגב, מה שאני מלמד אנשים לעשות בכדי להיפטר מהחרדות שלהם. התהליך זהה, אם כי הסיבה שונה. אם מוותרים למציאות, החרדה נעלמת.
דבר נוסף שקרה לי, הוא שפרצו לי לאוטו, ושברו את החלון. הפעם, מיד כשראיתי זאת, נשמתי לי בכיף והורדתי ישר מתח. בקיצור, תהליך ניקוי המושב משברי הזכוכית הפך אפילו למשעשע. הגנב לקח את תיק הספורט עם משקפת הצלילה. במהלך ניקוי האוטו לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה שהמשקפת אופטית, כלומר שאם הוא ישתמש בה הוא עלול להיתקע בקיר של הבריכה. משום מה, במחשבה שנייה, אני לא בטוח בכלל שהגנב חובב שחיה.
ד"ר אילן טל, פסיכיאטר מומחה ומנהל מרכז ד"ר טל לתמיכה רגשית ונפשית.
בואו לדבר על זה בפורום פסיכיאטריה.
