התאבדות: לשים לב לנורות האזהרה

התאבדות נחשבת לגורם מוות שכיח, ובקבוצות גיל מסוימות אף מסווגת כגורם תמותה מרכזי. ד"ר ירחמיאל ברבר פסיכיאטר מומחה למבוגרים, פסיכיאטר של הזקנה (פסיכוגריאטר): "אובדנות היא תופעה בעלת היקף רחב במדינות המערב ובכללן ישראל. על כל מעשה התאבדות יש אינספור ניסיונות התאבדות שאינם נכנסים לסטטיסטיקה".

ד"ר אירנה חייטוביץ, פסיכיאטרית, מומחית לפסיכיאטריית ילדים ונוער, מסבירה מדוע נושא חשוב זה זוכה להתייחסות מעטה: "בקרב חלקים גדולים של האוכלוסייה, לרבות אנשי תקשורת ואנשי חינוך, נפוצה תפיסה מוטעית, לפיה דיבור על מעשי התאבדות עלול לעורר מתאבדים פוטנציאליים ולהובילם לעשות את המעשה. החשש הוא כי תיאור מעשי התאבדות יכול לעורר את סקרנותם של בעלי נטיות אובדניות, בעיקר בני נוער, שעלולים בעקבות זאת לעשות מעשה. זו תפיסה שגויה מעיקרה. לא זו בלבד שאזכור מעשי התאבדות אינו מסכן את המתאבדים הפוטנציאליים, אלא שהוא אף עשוי להציל את חייהם".

סיבה נוספת לדיון החסר בנושא אובדנות נעוצה לפי ד"ר חייטוביץ בתחושה הקשה שמעשה זה גורם לכולנו. ד"ר חייטוביץ: "לבני אדם קשה לקבל את העובדה שאנשים מחליטים לוותר ביודעין על מתנת החיים. תחושות אלה מקבלות משנה תוקף כשמדובר בבני נוער, לגביהם קשה להבין מדוע למרות שמטפלים בהם, משקיעים בהם וכל החיים לפניהם, הם בוחרים למות".

ד"ר חייטוביץ מדגישה כי חשוב במיוחד לדבר עם בני נוער על תחושותיהם, ולבחון האם בכוונתם לעשות מעשה. עם הזמן, בעקבות מאמצי הסברה, גורמים שונים מבינים כי חשוב לדבר על אובדנות. ד"ר ברבר מספר על פרויקט של משרד הבריאות למניעת אובדנות ועל תוכניות רבות המיושמות בצה"ל. ד"ר חייטוביץ מזכירה בהקשר זה את התכנית החדשה של משרד החינוך, שמטרתה למנוע אובדנות בקרב בני נוער. לדבריה, "התוכנית המשלבת אנשי מקצוע, אנשי חינוך והורים שואפת להעלות את המודעות לנושא בקרב התלמידים, ההורים והמורים. בדרכים מגוונות לומדים כל המעורבים לזהות סימני אזהרה מקדימים ולהתמודד עם ילד או נער המגלים סימני אובדנות".

מספר המתאבדים הגבוה ביותר בחברות מערביות מצוי בשתי קבוצות גיל: מבוגרים מעל גיל 60 ובני נוער, לרבות בגיל שירות צבאי. יש יותר מתאבדים ממתאבדות. ד"ר ברבר: "בספרות ובפרקטיקה של אנשי מקצוע העוסקים בבריאות הנפש יש הכרה במעין אבטיפוס של האדם המצוי בסכנת אובדנות. לרוב, מדובר באדם בודד הסובל מהתמכרות כלשהי, בעל רקע נפשי, חולה פיסית, סובל מקשיים כלכליים, מישהו שחווה לאחרונה אובדן או מי שביצע בעבר ניסיונות אובדניים".

ד"ר חייטוביץ מציינת כי בקרב בני נוער המצב מורכב יותר. "חלק מבני הנוער האובדניים אינם סובלים ממחלה נפשית, המהווה גורם מרכזי להתאבדותם של מבוגרים. בני נוער עלולים להתאבד בשל מגוון מצבים המעוררים בהם תחושות ורגשות דרמטיים ומוגזמים. לכן חשוב לעקוב אחר מצבם של בני נוער שחווים אירוע שעלול להיתפס בעיניהם כמשהו נורא. כך, למשל, נערה שהחבר שלה נפרד ממנה; נער רגיש שנכשל בבחינה; וכמובן כל מקרה קיצוני אחר שעלול לערער את עולמם".

ד"ר ברבר וד"ר חייטוביץ ממליצים לשים לב לנורות אזהרה ולפעול אם מתעורר חשש שמישהו מוכר שוקל התאבדות; שאז חשוב ביותר להפנותו לטיפול אצל אנשי מקצוע. ביטויים מקדימים למעשה התאבדות כוללים, בין היתר, שינוי קיצוני בהתנהגות, חילופי מצב רוח, התבודדות והסתגרות, נטישת תחביבים, דיכאון, חלוקת חפצים ופרידה מאנשים".

ד"ר ברבר מסכם באומרו כי ניתן לטפל באנשים הסובלים ממחשבות אבדניות הן על יד טיפול פסיכולוגי והן על ידי טיפול תרופתי מותאם.

בואו לדבר על זה בפורום פסיכיאטריה.