משבר גיל ה-40: אובדן הנעורים

יש המנצלים את ההזדמנות ויוצאים לטיול תרמילאים ארוך, אחרים מחליפים עבודה ובוחרים לטפח חלום או תחביב ישן. יש כאלה שממש לא עושים ממנו עניין, ויש מי שנכנסים לדיכאון עמוק.

גיל ארבעים. אפשר לראות בו הזדמנות לשינוי והתחדשות, ואפשר לראות את חצי הכוס הריקה ולהרגיש כאילו העולם חרב.

"עבור רבים מאיתנו גיל ה-40 הוא צומת דרכים, נקודה בה אנו עומדים ועושים חשבון נפש על מי שאנחנו, על ההישגים אותם השגנו וגם מגיעים למסקנות ובודקים איך אנו ממשיכים מכאן והלאה", מסביר ד"ר אודי בונשטיין, פסיכולוג קליני.

"בחברה המערבית שחרתה על דגלה את ההישגיות והתחרותיות הדבר אף יותר משמעותי. בגילאים צעירים יש בנו רעב להצליח, לכבוש את כל הפסגות האפשריות, כשהשמים הם הגבול. לאחר מכן מגיע גיל בו אנו מתמסדים, מקימים משפחה ומרבית זמננו מתחלק בין הילדים, הבית והקריירה. לאחר מכן, בשנות ה-40 שלנו, כשהילדים כבר גדולים וחלקם אף עוזב את הבית, יש תחושה שאנו משתחררים מחלק מהתפקידים בהם עסקנו בשנים האחרונות ובמקביל יש לנו אפשרות להאט את הריצה במרוץ האינסופי של החיים, דבר שנותן לנו הרבה יותר זמן פנוי לחשוב על מה שצופן העתיד.

"גיל 40 הוא הזדמנות לבחון מאין הגענו ולאן אנחנו הולכים. בשלב זה, רבים חשים כי הם הגיעו לנקודת השיא בקריירה, לנקודת שיא בחיי המשפחה עם בן או בת הזוג, והתחושה לעיתים היא כי תם עידן החלומות והשאיפות. ההרגשה היא כי עד גיל 40 אני חי בהתאם לשאיפותיי, ומעבר לגיל זה אני מגיע להבנה כי מעתה והלאה אצטרך להסתפק רק במה שהשגתי עד כה, וזו בהחלט לא הרגשה נעימה".

לדברי ד"ר בונשטיין, "אם אני אדם שמצויד בכוחות נפשיים חזקים, גיל 40 יכול לחלוף ממש כמו כל גיל אחר, ללא משברים ובעיות. אבל יש גם כאלה שהשינוי בגיל מסמל עבורם את סופה של התקופה הפעילה והיצירתית שלהם כאנשים צעירים. ממצב שבו אני חולם לעשות משהו עם חיי, אני עובר לאבל על מה שכבר לא יהיה, על מה שכבר לא אשיג. העתיד נראה פתאום מאיים ולא ידוע, דבר המעורר פחדים וגורם להופעת משברים ודיכאונות.

"לא כולם חווים את המשבר במלוא עוצמתו, אבל מי שחווים אותו חשים אבל על אובדן הנעורים. עוצמתו ועומקו של המשבר תלויים גם במצב החברתי, המשפחתי, הכלכלי והנפשי. יש תיאוריות שגורסות 'אם תחשוב חיובי החיים שלך יילכו בדרך הזו', אבל זה לא תמיד כל כך פשוט, ויש תחושות והרגשות שלא תמיד תלויות בתיאוריות הגדולות. לכן, כחלק מהטיפול במשבר יש לסייע לאדם למצוא משמעות מחודשת לחיים.

"הרעיון המרכזי הוא לחדול מראיית החופש כהיעדר מגבלות, דימוי המוזן על ידי הנטייה לראות בנעורים את התקופה היחידה שיש לה ערך אמיתי. בפסיכולוגיה הקיומית ממליצים על 'קבלה עצמית אקטיבית'. קארל יאספרס, פסיכיאטר ופילוסוף קיומי, סבור שהחירות העמוקה ביותר נחווית דווקא כשאנו עומדים בפני גבולות בלתי עבירים.

זו קבלה של העובדה שיש דברים בחיינו שאינם ברי שינוי. קבלה זו יכולה להיות גם המקור לסבל אינסופי אך גם המקור לתחושת משמעות והישג.

הדרך לרכישת תחושת המשמעות וההישג טמונה ברכישה הדרגתית של ידע על עצמנו. ד"ר בונשטיין מכנה זאת 'פיתוח העין הפנימית' הכוונה היא פיתוח יכולת הכוללת פרידה מהפנטזיה לגבי מי שאנחנו ומי שיכולנו להיות והשלמה עם מגבלותינו. כך נוכל להפיק מעצמנו את המיטב.

חלק מבני ה-40 מחפשים דרכים להוכיח לעצמם שהם עדיין חיוניים ויצירתיים. הקיצונים שבהם עוזבים את המשפחה ועוברים לגור עם בת זוג צעירה, מתמכרים לטיולים או לפעילויות ספורט אקסטרים שמעלות את האדרנלין.

"מי שמגיע לגיל שנחשב לבעייתי בעיניו, צריך להבין שאולי מעתה והלאה לא יצעד באותו קצב בו התקדם עד עתה, אולם בכל מקרה הוא מתקדם", מסביר ד"ר בונשטיין. "מי שלא משכיל לעשות את המעבר והשינוי המחשבתי, פשוט יישאר במקום ולא יוכל להתקדם ולהתפתח. בכל נקודה ונקודה בחיים חשוב שנהיה מצוידים ביכולת למצוא משמעות לכל דבר".

בואו לדבר על זה עם ד"ר אודי בונשטיין בפורום פסיכולוגיה קלינית.

ד"ר אודי בונשטיין הוא פסיכולוג קליני וכותב הספר "העין הפנימית" שיצא לאור בשנת 2011 בהוצאת אוניברסיטת חיפה ו"ידיעות ספרים".