שכול: עצב שלא מרפה

מדינת ישראל, שתחגוג השבוע את יום עצמאותה ה-64, קמה בזכות עוז נפשם של רבים וטובים מבניה ובנותיה. יותר מ-22 אלף נופלים במערכות ישראל הותירו מאחור משפחות, הורים, אחים וילדים - וכמעט אין משפחה בישראל שהשכול לא נגע בה. ההתמודדות עם שכול היא התמודדות שחיים אותה יום יום, שעה שעה ולא מגזים מי שאומר שהחיים נחלקים ללפני ואחרי.

עם התפתחות החברה הישראלית ניתן להבחין גם שינוי באתוס הישראלי בכל הנוגע לשכול. בראשית חיי המדינה ועד אחרי מלחמת יום כיפור ראו בנופלים גיבורים שנפלו על הגנת המולדת. בעקבות זאת, ההורים והמשפחות של נדרשו על ידי המוסדות ובמיוחד על ידי עצמם להתנהג בהתאם - קרי להיות ?חזקים? ולא להחצין את הכאב, ובוודאי למעט לבקש עזרה לכאבם. תהליך האבל נחווה כדבר פרטי וכל משפחה התמודדה עמו בהתאם לכוחות הנפש והתמיכה שהיו ברשותה.

במלחמת לבנון חל שינוי מסוים בתפיסת האבל, משום שהייתה זו מלחמה שנויה במחלוקת שחצתה את העם. הקונפליקט בעם הוביל חלק מן המשפחות השכולות להביע באופן מוחצן את כאבן ואת תחושת הכעס על האובדן לצד הקריאה לקבלת עזרה.

לפי מודל קובלר-רוס ההתמודדות עם אבל מתרחשת באופן ליניארי: בראשית ישנו שלב ההלם וההכחשה, לאחר מכן שלב המיקוח, שלב הזעם, שלב הדיכאון ולבסוף שלב ההשלמה. תהליך נכון שיגרום למינימום משקעים עתידיים הוא תהליך שבו חווים את כל השלבים באופן מלא. פרק הזמן לתהליך הוא תקופה של שנה, אך במקרים מסוימים הוא יימשך זמן רב יותר. מעבר לכך, התהליך כולל אפיזודות ספיראליות, חזרה של האדם לשלבים קודמים. התקופה שסביב האזכרה לדוגמה מחזירה לשלבי הכעס או הדיכאון, בהתאם לאישיותו של המתאבל ולהלך הרוח המשפחתי.

גורם נוסף המשפיע על אופן התגובה הוא כמובן סוג הקירבה בין המתאבל לנופל. אובדן של הורה או של בן זוג הוא דבר שמתקבל כשכול שאפשר להגדירו אפילו כטבעי, עם כל הצער שבכך. מילדות חונכנו שדור הולך ודור בא, לכן נאבד את הסבים והסבתות, בהמשך את ההורים ובבוא העת אנו עלולים לאבד גם את בן הזוג. בניגוד גמור לכך, אובדן של ילד נתפס כהפרה בוטה של סדרי עולם. אובדן כזה מעורר תחושות אשמה כאילו לא ביצענו את תפקידנו "להגן" על הילד, ומעורר שאלות קשות כמו "מה עשינו שזה מגיע לנו?" וכן הלאה. תגובה כזו, גם אם היא מתרחשת באובדן הורה או בן זוג, נחווית באופן מתון יותר.

במקרים שבהם במשך שנה לא חל כל שינוי בתפיסת השכול ייתכן כי המתאבל נכנס למצב של אבל פתולוגי. מצב זה מאופיין בתקופה ממושכת שבה האדם מרגיש שאינו יכול ליהנות יותר מחייו כשהאדם היקר לו איננו. המתאבל חש דיכאון, היעדר טעם לחיים, אובדן תחושת משמעות לחייו ועוד. בנוסף, לעתים יש כפייה של מנהגי אבלות מתמשכים על כל בני הבית, האדרה של המת על חשבון הקרובים החיים.

יתרה מזאת, בשל הברית שהופרה, חשים הורים שאיבדו את ילדיהם חרדה עמוקה לגבי שלום ילדיהם הנותרים, שכן ההגנה שחשו בעבר הוסרה, והם חשים חרדה עמוקה וקשה לגבי ילדיהם. במצב זה, ההורים האבלים רוצים לגונן על ילדיהם בהגנת יתר שלא מאפשרת לילדים לחיות את חייהם ולמלא את משימות חייהם. במקרה של דיכאון בזמן אבל פתולוגי או חרדה קיצונית מומלץ להתייעץ עם רופא משפחה או פסיכיאטר לגבי טיפול תרופתי בנוסף לטיפול השיחתי פסיכותרפי.

אנשים שונים מתמודדים עם אובדן של אדם קרוב באופן שונה. תגובת האבל קשורה לאישיותו של האדם, והדפוסים המשפחתיים שלפני האסון או האובדן. אדם מאוד מופנם יסתיר את הרגשות גם בתהליך האבל, אדם מוחצן יותר ישתף וידבר על תחושותיו. חשוב לתת לגיטימציה לכל אדם לבטא את האבל ולנהוג באופן שמסייע לו, ללא שיפוט ומתוך אמפתיה של הסביבה.

העולם הפנימי של כל אחד מהאנשים בסביבה עלול להשפיע אף הוא ולהביא לתגובות ממקום הגנתי ושיפוטי. אמירות כמו "איך היא יכלה להתחתן שוב כל כך מוקדם?" או "איך הם יכולים לנסוע כל כך מהר לטיול, אחרי שמת להם ילד?" אינן נדירות ומגיעות מאותו מקום הגנתי שבמקרים מסוימים הופך לשיפוטי.

אופן ההתמודדות אינדיבידואלי לגמרי ותלוי באישיות, בהיסטוריה ובנורמות המשפחתיות שבהן גדל. דפוסי האישיות הנשיים מובילים במקרים שבהם הדבר נדרש לשיתוף ולטיפול, תוך הבעה לידי ביטוי של הפגיעות והכאב שהן חוות. הגברים נוטים במקרים מסוימים לנתב את הכאב למקומות אחרים, דוגמת מעורבות פוליטית וציבורית, ניתוב האנרגיות להקמת מפעל הנצחה וכן הלאה.

האבל הוא תחושה שכל אחד מתמודד עמה אחרת. גם אנחנו כתומכים במתאבלים מושפעים מתפיסותינו אנו ובמקרים מסוימים ממהרים לשפוט או להמליץ המלצות שונות. למרות זאת, חשוב להתגבר על הדחף לעוץ עצות אוניברסליות ולשתף פעולה עם האבל - כך שנוכל לתת לו נחמה ועזרה, ולהרחיק מפני מה שנתפס בעיניו מכאיב ומכביד. במקרים של אובדן אדם צעיר או אבל פתולוגי רצוי לפנות לאיש מקצוע שכן שכול של אדם צעיר מרסק את העולם, שובר ופוצע כל תחום, וישנה תחושה של כאב כה גדול שאי אפשר להמשיך ממנו. במצב כזה ניתן לדמות את המטפל לקביים עבור האדם, הזוג או המשפחה האבלים. לפחות עד שיוכלו ללכת שוב בעצמם. שלא נדע עוד צער.

הכותבת היא פסיכותרפיסטית (MSW).

בואו לדבר על זה בפורום פסיכולוגיה קלינית.