תלות תובענית בהורים: יש תקווה

"אבל איך אני אשנה אותו?"
"איך אני אגרום לה להבין?"
"איך אני מכריח אותו להגיע לטיפול?"
"אני תמיד אומר לה: את צריכה לרצות"

אמירות מסוג זה אנו שומעים מהורים לבוגרים חרדתיים ותלותיים, רובם בשנות העשרים לחייהם, חלקם בשנות השלושים או הארבעים, אשר נשארו בבית והתבודדו, או נשארו לגמרי תלויים בתמיכת ההורים, ללא יכולת לתפקד ולהתמודד עם חרדותיהם או עם משימות החיים.

הרוב הגדול של בוגרים אלה (להערכתנו מעל 70%) סובל מהפרעות חרדה וחלק קטן מהם סובל מהפרעות אחרות (דיכאון, מניה-דפרסיה, פסיכוזה פרנואידית).

מהו שלב "הבגרות המפציעה"?

לפני כ-15 שנים, זוהה שלב חדש בהתפתחותם של צעירים במדינות העשירות יותר: "הבגרות המפציעה" (emerging adulthood). שלב זה, המתרחש באופן טיפוסי, לדעת החוקרים, בגילאי 18-25 מאריך את המעבר בין שלב ההתבגרות לשלב הבגרות ופורש אותו על פני מספר שנים.

אכן, גיל הנישואין והלידה הראשונה עולה בעקביות, כמעט בכל מדינות המערב. צעירים רבים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם עוברים תקופה של תלות כלכלית בהוריהם, קודם שהם יוצאים לעצמאות מלאה. במקרים רבים, מדובר בתופעה זמנית ונורמטיבית, המקנה לצעיר קרש קפיצה נוח ל"חיפוש עצמי", ללימוד מקצוע, או להשקעה בלימודים אקדמיים.

אבל לפעמים משהו משתבש, ומה שמתחיל כתקופת מעבר מתגלה כדרך ללא מוצא. מעברם של הצעיר או הצעירה לתפקוד עצמאי מלא - נעצר. הם נושרים מהלימודים, אינם עובדים, מפתחים בהוריהם תלות חומרית ורגשית קשה. חלק מן הצעירים תובעים את השירותים בתקיפות וחלק פשוט מניחים את אספקתם כמובנת מאליה, ללא כל צורך לתבוע.

מהי תגובת ההורים הרצויה במצב של תלות כה קשה?

הורים המבטאים אי-שביעות רצון מהמצב ומבקשים לשנותו עלולים להיתקל בתגובה תוקפנית, מאשימה ותובענית מצד הצאצא התלותי. כל ניסיון לנתק בכוח את חבל הטבור הכלכלי והרגשי ולבטל את השירותים שהם מעניקים לילדיהם, נתקל בתגובות קיצוניות: התפרצויות זעם, לעתים עד כדי אלימות של ממש, איומים של הפסקת קשר עם ההורים, התבודדות מוחלטת והסתגרות בחדרם ולעיתים אף איום בהתאבדות.

רוב ההורים נסוגים בבהלה לנוכח תגובות קיצוניות אלה. הם חוששים כי אם יפסיקו את תמיכתם הגורפת הילד יתפרק, יברח או יפגע בעצמו. לכן, בלית ברירה, לפי תפיסתם, עליהם לחדש את אספקת השירותים לצעיר.

מהי ההגדרה של "תלות בוגרים תובענית"?

תלות בוגרים תובענית (Adult Entitled Dependence) איננה מוגדרת כהפרעה אינדיבידואלית, אלא כמתכונת יחסים בלתי תקינה, המתקיימת בין הבוגר התלותי ובין משפחתו. תסמונת זו מתאפיינת במעגל הרסני ומתיש של תלות, ניסיונות היחלצות כושלים, ייאוש הורי גובר, הסתגרות, הסתרה וחוזר חלילה. מעגל זה אנו מכנים בשם "מלכודת התלות".

כל הסלמה מחשקת עוד יותר את המלכודת. עם הזמן, הצעיר הולך ומסתגר בעולמו והתקשורת בינו להוריו הולכת ומצטמצמת לשפת התביעות והשירותים אשר יספקו אותן. ההורים מתביישים במצב ומסתירים אותו במידת האפשר מקרובים, ידידים והסביבה החיצונית, מה שתואם באופן מושלם את נטיית ההסתגרות של הצעיר. המשפחה שוקעת בבידוד, נאטמת להשפעות העולם החיצון.

מה מעצים את המלכוד בין הצעיר התלותי לבין הוריו חסרי האונים?

במצב זה, מתקיימות אינטראקציות בין הצעיר ובין הוריו, אשר מעמיקות את תחושת המלכוד ההדדי. למשל, בכך שעצם הניסיונות של הצעיר ושל הוריו להקל על המצב מביאים דווקא להחמרת המצב.

מזווית הראייה של הצעיר, החוויה היא שאין לו ברירה, אלא לקבל חסות מהוריו, ולהישען עליהם, כדי להימנע מחרדה או מתחושת הכישלון שהוא נוחל בכל חשיפה למציאות החיצונית. אולם החסות באווירה המוגנת של הבית מורידה עוד יותר את תחושת היכולת של הצעיר - ובכך מעמיקה את חוויית המלכוד. ההורים, מצדם, מרגישים חמלה עמוקה כלפי ילדם ונדחקים להקל על סבלו.

מהי ההשפעה הצפויה של טיפול הממוקד בצעיר?

ניסיונות טיפול המתמקדים בצעיר אינם מבטיחים. רבים מצעירים אלה אינם מעוניינים כלל בטיפול. אחרים היו בטיפול או נמצאים בטיפול, אך הדבר איננו מקדם תפקוד עצמאי. במקרים רבים, הטיפול אף תורם להנצחת המצב, בכך שהצעיר והוריו מבינים שכל עוד הבעיות הפנימיות הקשות לא תטופלנה כהלכה, אין לצפות להתקדמות. כך, יוצר הטיפול מנגנון השהיה והמתנה נוסף, המביא לחודשים של פאסיביות - ולעתים אף שנים.

במצב זה, ההורים עשויים להיות הגורם היחיד החש דחיפות וצורך לפעול, וכך הם מגיעים אלינו לייעוץ, בתקווה להצליח לשנות את מצב ילדיהם.

בשנים האחרונות, פגשנו עשרות ומאות משפחות הסובלות מתלות תובענית. כמו כן, יחד עם פרופ' חיים עומר, פיתחנו מודל התערבות לתופעה, הנשען בעיקר על עבודה עם ההורים ואינו דורש את שיתוף הפעולה של הבוגר התלותי עצמו. סבלם של הורים המתמודדים עם בעיות תלות הוא עצום.

כיצד פועל המודל לפעולה של ההורה מול הצעיר התלותי?

הצעד הראשון והחשוב ביותר בעבודתנו להקלה על סבל זה נעוץ בפיתוח הבנת ההורים כי המחשבה שלהם שביכולתם לשנות את בנם או ביתם היא אשליה, ושלכן עליהם לוותר על אשליה זו. הם אינם יכולים לדחוף את הצאצא לטיפול, הם אינם יכולים לגרום לו להבין וכלל לא ניתן "להצטרך לרצות". אפשר רק "לרצות" או "לא לרצות".

הכרה זו מלווה באכזבה רבה, לעיתים אפילו בתהליך דמוי-אבל. מאידך, היא פותחת פתח לתחושה של הקלה, של מרחב פעולה, של אומץ ושל חשק מחודש לחיות. הכרה זו גם מסיטה את תשומת הלב של ההורים מכל מה שהם אינם יכולים להשפיע עליו בחיי הילד הבוגר, אל שדה השינויים האפשריים שהם יכולים לחולל בהתייחסותם אליו.

מיקוד ההכרה והפעולה עובר אפוא ממה שאי אפשר לחולל אצל האחר, למה שכן ניתן לחולל אצלי, ביחס לאחר. למשל: אמא לבן הסובל מהפרעה טורדנית כפייתית מכירה בכך שאין בכוחותיה לעצור את שטיפת הידיים של הבן, אבל היא כן יכולה, בעזרתנו, לטפל בחרדותיה לגבי הבן, ולהפסיק לספק לו כמויות מסחריות של סבון ידיים ומגבות נייר.

בהינתן התגייסות משפחתית רחבה יותר, קיים סיכוי מצוין שהסימפטומים הכפייתיים אצל הבן יתחילו להיחלש.
למשל: אבא שהבת שלו בת 27 סובלת מהפרעת אישיות גבולית מגלה שהוא לעולם לא יצליח לשכנע אותה בכך שהוא אוהב אותה ולעולם בחייו לא ייטוש אותה. אבל הוא כן יכול להתמודד סוף סוף עם חרדת הנטישה המאפיינת את כל יחסיו האינטימיים, חרדה המזינה מאוד את הפרעת הבת.

בעבודתנו ב"מרכז להעצמה הורית" אנו מגלים כל יום מחדש את מה שלימדו אותנו מייסדי התרפיה המשפחתית בשנות ה-40 של המאה ה-20: הפרעות נפשיות לעולם לא מתקיימות במבחנה אטומה. כולנו חלק ממארג בין אישי, משפיעים עליו ומושפעים ממנו. בעבודתם אתנו, הורים מגלים שהדרך היחידה שלהם להעצמה עוברת דרך פרדוקס: כדי להתחיל להשפיע חיובית על חיי ילדיהם, עליהם לוותר על כל מאמץ לעשות זאת. זו הנקודה, בין הפחד לייאוש, בה נולדת התקווה.

דן דולברגר הוא פסיכולוג, מטפל זוגי ומשפחתי, מנהל המרכז להעצמה הורית.

המאמר מבוסס על דברים שנאמרו ב-3.12.14 בכנס המשפחות של עמותת אנוש, "במסע ההחלמה", במסגרת חודש בריאות הנפש

בואו לדבר על זה בפורום יחסי הורים ילדים וזוגיות.