אל תשליכני לעת זיקנה

העולם המערבי עובר שינויים משמעותיים בתוחלת החיים: במדינות ה-OECD, שיעור הקשישים מעל גיל 65 בשנות ה-60 היה רק 15% מכלל האוכלוסייה. הוא צפוי לגדול ל-30% בשנת 2030. יחד עם העלייה בגיל, אוכלוסייה זו עלולה לסבול ממוגבלויות פיזיות וקוגניטיביות, שהיו בעבר מנת חלקה של אוכלוסייה מצומצמת בהרבה.

מרבית הקשישים מצמצמים את היציאה מהבית עקב גורמים חיצוניים, כגון יציאה לפנסיה, ירידה בהכנסות, צריכה מופחתת של מוצרי יום-יום ועוד.

לא קיימת הבנה מספקת לחשיבות של הנגשה של המרחב הציבורי לקשישים, עקב חוסר הבנה של הצרכים המיוחדים שאוכלוסייה זו נזקקת להם. אוכלוסיית הקשישים מאופיינת בירידה ביכולת תפקודית, כגון חולשת שרירים, סיבולת נמוכה וירידה בחושים כגון חוש השמיעה והראיה. חלק לא קטן מהקשישים גם לוקה בירידה בתהליכי חשיבה, המתאפיינת בירידה בזיכרון, ליקוים בקשב ובריכוז, הפוגעים ביכולת ההתייחסות למספר מסיחים בו זמנית. במקרים קיצוניים, כגון בשלבים מתקדמים של מחלת הדמנציה, גם ליקויים בהתמצאות במרחב הציבורי.

המרחב הציבורי הוא קריטי לרווחתו של האדם הקשיש, כפי שיתואר במאמר זה. אך המרחב הציבורי והיכולת לנוע בו בחופשיות מגבילות ומקשות על יכולתו של הקשיש להתנייד באופן עצמאי. הקשיש נאלץ לוותר על נהיגה ולעבור לשימוש בתחבורה ציבורית, הליכה ברגל ותלות בבני משפחה בהסעות.

מחקרים מראים שיותר ממחצית מהקשישים מדווחים על קשיים הנובעים מחוסר הנגישות או זמינותם של מסגרות תומכות וגורמים המסייעים בהגברת ההשתתפות ביציאה לקהילה. שתי כתבות קודמות: "הגיל המבוגר: אל תיתקעו בבית" ו"מגרש המשחקים של סבא" ממחישות את חשיבות היציאה למרחב הציבורי והחשיבות של מתן אפשרות לקשיש לגור במסגרת הקהילה, ככל שניתן.

יחד עם המודעות ההולכת וגוברת לצרכים אלו, קיימים גורמים המקשים על קשישים לצאת מהבית, ובהם:

1. מדרכות רעועות, המקשות על הליכה במשטח ישר, ללא היתקלות באריחים בולטים או בורות, המגבירים את חוסר היציבות בהליכה.

2. מחסור בספסלים ובמקומות ישיבה, כדי לנוח ולאסוף כוחות להמשיך בדרך.

3. מחסור בשירותים ציבוריים. מרבית הקשישים סובלים משלפוחית רגיזה או בריחת שתן, ולכן, כאשר הם יוצאים מהבית, עליהם לתכנן את המסלול ולוודא שירותים נגישים במסלולם.

4. פחד לחצות כבישים סואנים, עקב איטיות בהליכה והחשש שמא לא יספיקו להגיע לקצה השני של הכביש, לפני שהרמזור יתחלף. זאת, בנוסף למגבלות שיוצרות מכוניות החונות על המדרכה, באופן המקשה על המעבר בשוליים צרים, ומכריח את הקשיש לרדת לכביש, במקום ללכת על המדרכה הבטוחה.

5. היעדר תחושת ביטחון, הבאה לידי ביטוי בחשש משוד, מנערים חצופים ורוכבי אופניים הרוכבים על המדרכה.

מטרות התאמת הנגישות במרחב הציבורי

1. לסייע לקשיש להגיע לחברים, בני משפחה, מקומות בילוי ומתן שירותים.

2. שיפור תחושת הערך העצמי מעצם הגברת הניידות וחוסר תלות בזולת. הגברת ההשתתפות בחיי הקהילה והקניית תחושת מסוגלות ותרומה לקהילה.

3. חיזוק הגוף, כגון מערכות לב-ריאה ושריר-שלד מעצם הניידות וההליכה במרחב הציבורי.

מרפאים בעיסוק, בעלי כישורים הולמים, מהווים גורם חשוב התומך בקידום "חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות". מרפאים בעיסוק מבססים את התערבותם על סמך הכרת הגורמים הייחודים הכוללים את גורמי האדם (מוגבלות מוטורית, חושית, תקשורתית), גורמי הסיבה (המחסומים הסביבתיים והחברתיים המקשים על הניידות) וגורמי העיסוק (מהות התפקיד שהאדם לוקח בחייו).

בהתייחסות לאוכלוסייה הקשישה, יש למצוא ולאמץ פתרונות בשני מישורים. מישור אחד מתייחס לגורמים פיזיים, הנובעים מחולשת שרירים וירידה בחושים. המישור השני נובע מירידה ביכולות קוגניטיביות.

במישור הפיזי, חשובה ההקפדה על מדרכות ישרות, ירידה בשיפוע קל מהמדרכה במעבר חצייה, מעקה ליד גרמי מדרגות, מיקום ספסלים לאורך הדרך, תאורה נאותה עם רדת החשיכה, הקניית ביטחון בשימוש בתחבורה ציבורית ואישית ונגישות למקורות צריכה. עידוד שימוש במכשירי שמיעה וראיה, שייתכן כי הקשיש פחות מעוניין להשתמש בהם עקב חוסר נוחות או סטיגמה.

במישור הקוגניטיבי, ניכרת חשיבות נעלה להדרכה של הסביבה, כדי לעודד גורמים בקהילה להבין את צרכיהם של הקשישים. אוכלוסיית הקשישים לעיתים מתקשה להבין את ההוראות בדפי מידע, מתקשה להשתמש בטכנולוגיות חדשות, כגון מתקנים להנפקת כרטיסים לתחבורה ציבורית, עזרה במקומות ציבוריים לא מוכרים ולעיתים בעזרה במקומות מוכרים, אך יחששו לשאול שוב, בגלל סטיגמה וחוסר נוחות. בסביבה זו, שילוט הולם וברור ופנייה בטון דיבור ברור ואיטי, תוך כדי הקפדה על כך שהקשיש יבין את ההוראות, עשויים לסייע רבות בעידוד הקשישים להשתתף בפעילויות במרחב הציבורי, לשפר איכות חיים ולעודד אינטראקציה חברתית במקום להישאר במסגרת הבית, בודדים ומבודדים.

גם אנשים שעברו אירוע מוחי ונמצאים בתהליך שיקום נזקקים לתרגול בביצוע פעולות תפקודיות במסגרת הקהילה. לפי עקרון זה, אנו מעודדים מרפאים בעיסוק ופיזיותרפיסטים לצאת עם מטופלים למרחב הציבורי. היציאה למרחב הציבורי מאפשרת תרגול של מיומנויות מוטוריות הקשורות לניידות במרחב מחוץ לבית חולים מצד אחד, ומצד שני תרגול מיומנויות קוגניטיביות, כגון התמצאות במרחב וביצוע קניות בחנויות בסביבה.

הכותב הוא מנהל הריפוי בעיסוק בבית החולים השיקומי "בית בלב" בבת ים, מקבוצת מכבי שירותי בריאות

בואו לדבר על זה בפורום שיקום וגריאטריה.