לא בת 16 ולא כל-כך יפה

כמו בחלק מהמאמרים הפופולאריים שכתבתי, גם את המאמר הזה אפתח בדוגמא ממטופל הנמצא בטיפולי, אלא שהפעם המטופל הזה הוא, אני.

נולדתי עם עיניים קטנות ושקועות, אשר מאז ומתמיד היו מכוסות חלקית ע"י העפעפיים העליונים. תמיד קינאתי באותם אנשים, גברים ונשים כאחד, שכאשר פקחו את עיניהם נגלה לעיני המסתכל מלוא גודל גלגל העין שלהם, עפעף שלם ומעוצב. פה ושם שמעתי על ניתוח עפעפיים, אך מעולם לא עלה בדעתי לעבור אותו. ראשית, מהר מאוד גיליתי שהעפעף (או יותר נכון היעדרו) הוא רק קצה הקרחון: יש לי שיער מקורזל ואני רוצה שיער חלק, יש לי גוף רפוי ואני רוצה גוף שרירי, הגב קצת עקום משחר ילדותי, אני פוזל בעין שמאל וזו רק רשימה חלקית. שנית, וחשוב מכך, איך אני, שמטיף לקבלה עצמית אלך לשנות את עצמי?

עד כה עסקנו ב"איך אני נראה?" ומכאן אעבור, ברשותכם, ל"איך אני רואה?" עם השנים צנחו להם העפעפיים באופן שהסתירו חלק ניכר משדה הראייה שלי. הגיעו הדברים לידי כך, שהייתי צריך להחזיק את העפעף ביד כדי לצפות בטלוויזיה (אלא אם כן הייתי מסתפק בשורת התרגום, שהוא לא תמיד משהו, או בחוש השמיעה בלבד). בשלב זה התרציתי וביקרתי אצל מנתח עפעפיים. הראשונה סברה שהרווח בין העפעפיים העליונים והגבות קטן מדיי מכדי שאפשר יהיה לפתור את הבעיה ע"י הרמת העפעפיים ועל כן יש להרים גם את הגבות וכדי להרים את הגבות יש להרים את המצח. מכיוון שהייתה חביבה מאוד אך צעירה למדיי, הרמתי גבה ופניתי למנתח נוסף, ותיק הרבה יותר. גם הוא החזיק באותה דעה והפנה אותי למנתח פלסטי. חזרתי הביתה מתוך ידיעה ברורה שזו נכות שיש לחיות איתה אני ניתוח פלסטי לא אעשה!

ואולם, משנאלצתי להחזיק ביד גם את העפעף השני, פצחתי בסבב מנתחים פלסטיים ונחשפתי לעולם הזוי לחלוטין. אחד הציע לי למתוח את המצח בשיטה אנדוסקופית, כלומר, לתקוע שני מסמרים בקרקפת במקום לחתוך את המצח מסביב והיה ישר מספיק כדי לומר שאחד הסיבוכים בניתוח כזה הוא שהמצח צונח בחזרה. האחר פסל את השיטה ואמר שהשיטה הבטוחה היא לעשות חתכים מסביב למצח ולמתוח את העור, אלא שהשיטה אינה מקובלת בגברים, משום שהיא משאירה צלקות והואיל וגברים, בניגוד לנשים, מתקרחים, יראו את הצלקות. כתחליף הוא הציע לי ... צלקות אחרות: הוא יעשה חתך מעל הגבות וירים אותן - גם זה מותיר צלקות, אך הואיל ואני בלאו הכי מרכיב משקפיים, אוכל להסתיר אותן ע"י מסגרת עבה. להסתיר את התוצאות של ניתוח פלסטי יקר ורווי סבל?!. ובל נשכח את ידידנו, "האינשטיין של יפן", פלסטיקאי שהומלץ לי ע"י גורם רפואי בכיר, פסל את שתי הטכניקות הקודמות והציע למתוח את העיניים לכיוון הרקות. לפתע, החזקת העפעפיים בידיים נשמעה לי אופציה הרבה יותר סבירה.

המלחמה הזו עם הטבע, מלחמת הפלסטיקה של השינוי בפסיכולוגיה של הקבלה וההשלמה, כמו גם השעות שביליתי בחדרי ההמתנה בחברת מועמדות לניתוחים פלסטיים, העלו בי הרהורים שונים. הרוב המכריע של המועמדות, יש לציין, היו בחורות צעירות וטובות מראה.

באותם ימים רצתי לטלוויזיה, עם העפעף ביד, כל אימת שמנתח פלסטי התראיין בה. מנתחים פלסטיים, יש לציין, הם אנשים מוכשרים מאוד. קודם כל, הם רופאים, כך שללא ספק הפסיכומטרי שלהם גבוה, וכך גם האינטליגנציה שלהם. שנית, בשוק הבשר המשתולל בתחום הזה הם צריכים להילחם בעמיתיהם תוך שימוש בטכניקות שיווקיות מתוחכמות, שיגרמו להם לשכנע, מצד אחד ולהיראות אמינים, מצד שני. ובכל זאת, אחד מהם הציג את מחירי הניתוחים הפלסטיים היקרים כזולים. מדוע? כי הם גורמים לשיפור הדימוי העצמי תוך כמה שעות ואם משווים זאת לעלות של טיפול פסיכולוגי הנמשך שנים, התוצאות יעילות ומהירות הרבה יותר. אלמלא היו לי שתי ידיים שמאליות, הייתי חושב שטעיתי בבחירת מקצועי.

אולי עיסוק של מנתח פלסטי בדימוי עצמי נשמע, איך לומר, קצת לא מקצועי, אך חוות דעת של פסיכולוגית בנושא היא כבר עניין אחר. בין התופעות המרתקות, שציפו לי בחדרי ההמתנה של המנתחים הפלסטיים, מצאתי גם מאמר פרי עטה של הפסיכולוגית התקשורתית והמתוקשרת, ורדה רזיאל-ז'קונט, אותו כתבה ממיטת החלמתה ממתיחת הפנים שעברה אצל המנתח הפלסטי שהמתנתי לו ולאות תודה אף שלחה את המאמר למרפאתו. לפי עדותה שלה על עצמה בהזדמנויות שונות, אורך-רוח וסבלנות אינן התכונות הבולטות שלה ואולי מכאן גם עמדותיה הנחרצות בגנות טיפולים פסיכולוגיים ארוכי-טווח. עקביותה ראויה לציון, גם בקיצורי-הדרך שהיא מציעה ("תעזבי אותו", "קחי פרוזאק") וגם בהמלצה על פתרונות, שהיו טובים בשבילה (לפחות לדעתה, אבל זה מה שחשוב...) לכלל האנושות. הכתבה אינה לנגד עיניי ואני מסתמך על זכרוני בקשר לכתבה, שקראתי לפני למעלה משנה, כך שאשתדל להיות זהיר בציטוט. זכורה לי אנלוגיה אחת בין טיפול בשיניים רקובות, שעליו אין מחלוקת, ובין ניתוח פלסטי למתיחת עור רפוי כדי להיראות צעיר יותר. הייתי יכול להביע את דעתי על אנלוגיה זו בצורות שונות, אך אני מעדיף לסמוך על האינטליגנציה והשכל הישר שלכם, קוראים יקרים, במציאת ההבדלים. אני רק יכול לשתף אתכם באסוציאציות שעלו במוחי ולעיניי נתגלו שלוש פסיכולוגיות בכירות אחרות, בנות גילה של ורדה רזיאל-ז'קונט פלוס-מינוס (נדמה לי שבעיקר פלוס), שנראות לטעמי מיליון דולר ולא עברו ניתוח פלסטי (למיטב ידיעתי, ואם כן, לא פרסמו זאת): פרופ' איילה מלאך-פינס, שלא צובעת שערה משיער ראשה, פרופ' עמיה ליבליך, שמסתובבת עם שיער ארוך, אסוף לצמה סולידית ופרופ' שולמית קרייטלר, גם היא עם שיער ארוך ויופי-אופי מאוד מיוחד, שחבל למתוח אותו. כולן משדרות קבלה עצמית של גילן, הן רחוקות מלהיות מוזנחות והדימוי העצמי שלהן נשען, מן הסתם, על הישגים אחרים.

כל מנתח פלסטי סביר מברר את ציפיותיהם של המועמדים לניתוח. יש בכך גם היבט מסחרי, שנועד למנוע מראש טענות הנובעות מאכזבות, וגם היבט פסיכולוגי, שנועד לעמת את המנותח עם המגבלות המציאותיות של הניתוח. עניין בעייתי הרבה יותר הוא ההכשרה הפסיכולוגית של מנתחים פלסטיים. נטייה אנושית טבעית היא לבחור פרט מסוים, בעייתי ככל שיהיה, ולדבוק בו כ"ה-בעיה שלי" בה"א הידיעה. משל למה הדבר דומה? שבמקום להתעמת עם אי אלו ליקויים בדימוי העצמי שלי - שאף מנתח פלסטי, דיאטה, או מכון כושר לא יוכלו לפתור אעשה מטמורפוזה, הווי אומר, שינוי צורה ולא שינוי תוכן או מהות. אמתח את המצח, אעשה דיאטה, אלך למכון כושר, אחליק את השיער (או, לחילופין, בעלי השיער החלק הגולש והדימוי העצמי הנמוך, יסלסלו אותו) ו...? האם אהיה מרוצה מעצמי? לשיטת הפלסטיקאי, שטוען לשיפור הדימוי העצמי בעזרת ניתוח, כנראה שכן. אולי גם לשיטתה של רזיאל-ז'קונט. לשיטתה של ד"ר ג'ניפרס, כנראה שלא.

ד"ר ג'ניפרס היא פסיכולוגית, שפתחה מרפאת ייעוץ ייעודית בברלי-הילס, המיועדת באופן בלעדי לטיפול בנשים שעברו ניתוח פלסטי. על עלון הפרסומת שלה מתנוסס המשפט: "Now that Im beautiful, why am I still so sad?" ("כעת, כשאני יפה, מדוע אני עדיין כה עצובה?"). לנשים, שפנו לד"ר ג'ניפרס, היה דבר אחד במשותף: הן ניגשו לניתוח פלסטי כצעד נואש, לאחר שפקדו אותם אירועים קשים (בחלק מהמקרים בעליהן נטשו אותן לטובת נשים צעירות יותר). רבות מהן, שחיו חיי נישואין כושלים, היו משוכנעות שחיטוב גופן בעזרת ניתוח שאיבת שומן או טשטוש קמטים כאלה ואחרים ישפרו את מצבן. חטובות, חלקות ודיכאוניות הן פקדו את מרפאתה של ד"ר ג'ניפרס. ואני שואל: "למה אחרי ולא לפני?" האם המנתחים הפלסטיים, שמפגיזים אותנו בצילומי "לפני-אחרי" אכן ממצים את האפשרויות לסינון פסיכולוגי של מועמדות לניתוח? איזה אחוז מהן מופנות לאיש מקצוע מתחום בריאות הנפש?

לא, אינני מצפה ממנתח פלסטי שיכרות במו ידיו את הענף, עליו הוא יושב ויאמץ לעצמו את ה"אני מאמין" הפסיכולוגי המקצועי שלי, לפיו יש לקבל את עצמך כמו שאתה, אך להערכתי, קיים טעם לפגם בכך שמי שאמור להתפרנס מהניתוחים הללו ישמש גם המסנן הפסיכולוגי של מועמדיו, בהיעדר הכשרה מתאימה לכך.

במאמר, שראה אור אשתקד בכתב-העת המדעי Archives of Internal Medicine נסקרו ארבעה מחקרים אפידמולוגיים על תמותה בקרב נשים שבחזן הושתלו שתלי סיליקון. החוקרים גילו שסכנת המוות מהתאבדות בקרב קבוצה זו גדול פי 3-2 מאשר בקרב בנות גילן באוכלוסייה הכללית. החוקרים מסיקים שיש צורך במחקר אפידימולוגי דחוף לבדיקת הנושא. חששם הוא שהמנתחים הפלסטיים שביצעו את הניתוחים בנשים שהתאבדו לא היו רגישים מספיק לגילוי הפרעות נפשיות וגורמי סיכון אחרים. החוקרים מתריעים על כך שעד שהנושא לא ייחקר בצורה יסודית, יש לשקול התייעצות פסיכיאטרית לפני הגדלת חזה.

במחקר אחר משנת 2000, שבדק את הסיבוכים הפסיכולוגיים של 281 ניתוחים פלסטיים, נמצא שהסיבוכים הפסיכולוגיים היו רבים לאין שיעור מאשר הסיבוכים הפיזיולוגיים כמו שטפי דם או זיהומים. ב-95.4% מהמקרים נתקלו המנתחים בתגובות חרדה, ב-96.8% באכזבה, ב-95.0% בדיכאון, ב-92.2% בתלונות גופניות לא ספציפיות וב-88.5% בהפרעות שינה. רוב המנתחים (75.8%) דיווחו על כך שסינון מטופלים דיכאוניים הוא חשוב, אך רק 18.8% היו מסוגלים לזהות תסמונת פוסט-טראומטית במנותחים לאחר מעשה. החוקרים מדגישים שסיבוכים פסיכולוגיים מתרחשים באותה מידה או במידה רבה יותר מסיבוכים גופניים כתוצאה מניתוחים פלסטיים. מנותחים המתנסים בסיבוכים גופניים נוטים יותר להתנסות בסיבוכים פסיכולוגיים. כך גם מנותחים בעלי הפרעות פסיכולוגיות קודמות. אכזבה, חרדה ודיכאון היו הסיבוכים הפסיכולוגיים השכיחים ביותר.
מעניין לציין שרוב המנתחים במחקר זה סברו שאת מלאכת הסינון צריך לבצע הצוות הסיעודי ולא הם עצמם.

אולי אחד הפספוסים הגדולים ביותר של מנתחים פלסטיים הוא באבחון הפרעה זו, שלעיתים קרובות היא כוללת פגם גופני ממשי, אך המשקל הניתן לו ע"י המועמד לניתוח הוא הרה-גורל. במקרה כזה ציפיותיו של המנותח מהניתוח נשמעות מציאותיות ביותר, אך נטייתו "להלביש" על הפגם הממשי עולם ומלואו דורשת אבחון של איש מקצוע מתחום בריאות הנפש. בהפרעה זו החולה מאמין שאיבר או חלק מאיבר בגופו פגום. המחשבה על ההפרעה משתלטת על המחשבה כולה ומה שהפלסטיקאי עלול לפספס הוא את הערכת היתר העצומה (over-valued idea) של החולה, שהפגם קשה ונורא. הסימפטום מרוכז לרוב בפנים (אף, פה, קמטים, צלקות, אוזניים, שיער, עיניים), בחזה או באיברי המין. לעיתים קרובות מאוד החולה פונה בבקשות חוזרות ונשנות לניתוח פלסטי בתקווה שהניתוח ישנה את חייו ויסלק את מה שהוא רואה כסיבה לאומללותו. פרופ' מיכה נוימן, לשעבר מנהל המרכז לבריאות הנפש שלוותה ומי שכתב על ההפרעה בספר "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה" (הוצאת פפירוס), מציין שגם כאשר חולה כזה מופנה להתייעצות פסיכיאטרית בקשר לניתוח (דבר שבדרך-כלל אינו נעשה, כשמדובר בניתוח פרטי והרוב המכריע של הניתוחים הפלסטיים אכן נערך בשוק הפרטי), יש להיזהר מאוד מהמלצה זו, משום שקרוב לוודאי שהתקוות הלא מציאותיות לא תתממשנה. החולה יתאכזב מהניתוח וירגיש שהשינוי המקווה בחיים לא חל, והוא ישקע במצב נפשי גרוע עוד יותר.

לאחר התייעצות עם פלסטיקאי בכיר, ששלל את הצורך בניתוח להרמת המצח והפנה אותי לאוקולופלסטיקאי (רופא עיניים המתמחה בכירורגיה פלסטית של העין) בכיר (שניהם נבחרו מתוך רשימת עשרת הרופאים הטובים בתחומם בארץ), בוצע בי לפני שבועיים ניתוח להרמת עפעף. לא לחינם ציינתי פעמיים את המילה "בכיר", כי בחרתי בהם מתוך מחשבה שהם אינם זקוקים לניתוח נוסף, שהצלחתו שנויה במחלוקת. אינני נראה יותר טוב, אך אני בהחלט רואה יותר טוב וזו הייתה מטרתי. הניתוח ה"קטנטן" הזה - המוצג בכל האתרים של המנתחים הפלסטיים כקל שבניתוחים הפלסטיים, ניתוח שלמחרתו ניתן לחזור לעבודה (במשקפי שמש) כלל לא פשוט. שוחררתי בלי לדעת את כל תופעות הלוואי הצפויות. את הפגישה עם המטופלת, שנקבעה למחרת הניתוח (בהשפעת התיאור הקליל של הניתוח), ביטלתי, אם כי את הפגישות שקבעתי מספר ימים לאחר מכן קיימתי כמתוכנן. שלשום הייתי בביקורת אצל המנתח, שפתח במילים: "עברת ניתוח כלל לא פשוט!" החלמה מלאה, מסתבר, נמשכת כמה חודשים, לדבריו.

כמו ורדה רזיאל-ז'קונט, גם אני כותב אליכם תוך כדי התאוששות מהניתוח, אך עם מסר שונה לחלוטין:

השתמשו בפלאי הטכניקה הזו רק אם אתם חייבים!
אל תהססו להתייעץ עם איש מקצוע מתחום בריאות הנפש לפני הניתוח קל מאוד להלביש את כל תסביכנו העמוקים ביותר על ה"צ'ופצ'יק של הקומקום" ולהשלות את עצמנו שחיינו ייראו אחרת לאחר התיקון הנקודתי. זכרו שהמנתח הטוב ביותר אינו מומחה לבריאות הנפש, גם אם הוא נחמד מאוד (וגם זה די נדיר...)
תקנו פגמים מראה מבוגר וקמטים אינם פגמים ואינם "שיניים רקובות". הם שלב בהתפתחות שיש לקבלו. אם קשה לכם איתו, פנו לייעוץ פסיכולוגי כדי לקבלו ולהשלים איתו: הקבלה וההשלמה הפסיכולוגיות ולא הניתוח הפלסטי הם-הם השינוי!
קראו עוד ועוד: אנחנו בעידן האינטרנט. הרופאים הם בעלי המקצוע, אך קהל הצרכנים אינו בור!

במהלך ההתאוששות מההרדמה שמעתי את קולו של סוכן דוגמניות ידוע, שחיפש את מנהל המרכז כדי לסגור איתו איזה "דיל קולקטיבי לשיפוצים" עבור כל דוגמניות הסוכנות במחיר מבצע. לדעתי, צריך להציע טיפול פסיכולוגי במבצע לצעירות חטובות, שמוכנות שיחתכו בבשרן החי ויפה שעה אחת קודם!

לערוץ רפואה אסתטית

בואו לדבר על כך בפורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם ולחץ בעבודה.

לאתר הבית של ד"ר רובינשטיין - לחצו כאן