תוצאות חיפוש עבור התמכרות-לעבודה

שלום,עד לפני מספר שנים הייתי מנהל פרוייקטים, בחברהכאשר צורת עבודה היא שכר אחוזי עמלה. פרפקציוניסט, עד הפרט האחרון. בחברה נוצר משבר מדומה, ועזבתי, בלי באמת שהדברים נסגרו לגמרי כולל כספית מבחינת דקדוק סופי. אבל זה נשכח. כלומר גם ענינים כספים נשארו באוויר. בעת האחרונה ראיתי שיחות מלקוחות העבר, כאשר עברו כבר 3 שנים בערך!, ואז חלמתי חלום שדמויות העבר והחברה עולות בו בזמן עכשווי,שכביכול המצב שמהעבר מתעורר ויביא סכסוך על כל המשתמע מכך. לוגית יש לי הבנה והסבר מסודר לכל. אבל רגשית זה עורר בי סוג של התעוררות, וזה בגלל הפרפקציוניזם שלי, החזיר אותי לפרטי פרטים, של מה שהיה, הסברים לעצמי מחדש לגבי התהליכים מה קרה סדר הדברים מיקוד בכל שלב, נימוקים. בקצור ברור לי שזה לא תואם את המצב למציאות במרחק ונקודת זמן זה, אבל זה שטף עצום בגלל הניתוח והדקדקנות שלי. זה מפריע לי, והכל בגלל שחלמתי חלום די מציאותי שעורר אותו. שאלתי איך להתייחס להתעוררות מצב של עיסוק בפרטים שזורמים למח בעקבות חלום שיצר התעוררות כזו, כאשר בפועל לא ממש קרה דבר חמור במציאות. מה שמפריע בכך בעיקר, זה הצורך לדייק כל פרט בניתוח התהליך שהיה בעבר לפרטי פרטים. כתבתי טיוטה לשחרר. זה נעצר מעט. אבל בא בגלים. אני מניח שזה יתמתן אבל התופעה די מפריעה לי. וקרתה לי בעבר גם במצבים רגילים של ניתוח פגישות שיחות בעבודה, תודה

היי, אני בת 23 ומאז שזוכרת את עצמי אני אדם מאוד הישגי, פרפקציוניסט, חשוב לי לדייק, לעמוד בסטנדרטים מסוימים. בשנתיים האחרונות התחילו להופיע לי מחשבות שזה לא תמיד כ"כ טוב כמו שזה נשמע... אני מרגישה שבמושגים מסוימים זה תוקע אותי. בבית ספר תמיד היה חשוב לי להשיג את הציונים הכי טובים, לא מוכנה לקבל כישלון - היה וזה כן קורה, זה מדכא אותי מאוד. בעבודה חשוב לי למלא את כל המשימות, אני עושה המון רשימות... אם לא הספקתי לעשות משהו זה מקשה עליי מאוד. אני מנהלת צוות שברובו בוגר יותר ממני (מבחינת גיל), אני המנהלת הכי צעירה במקום העבודה שלי. והרבה פעמים אני מוצאת את עצמי כועסת על אנשים שלא עומדים בסטנדרטים של מקום העבודה, עד כדי שלפעמים נדמה לי שאלו יותר סטנדרטים שלי... אני ממש עובדת לאחרונה על הנושא הזה, זה המון פעמים הכל או כלום - בן אדם יכול להיות עובד מצוין ואם שכח לעשות משהו אני אוטומטית רואה את זה כהקטנת ראש ועד שלא מציגים לי את התמונה המלאה אני מתקשה לחשוב עליה. הכל אצלי מאוד מתוכנן, מסודר לפי רשימות, מטלות שצריך לבצע בכל יום. עכשיו אני גם סטודנטית וזה מקשה כי מצד אחד העבודה היא די מרכז חיי, מצד שני חשוב לי להצליח בתואר. מצד שלישי, אני לא תמיד מצליחה לשלב בזה דברים אחרים. יש לי כמה חברות טובות מאוד (כולן עובדות איתי או עבדו איתי בעבר), אבל אלו אנשים שבררתי בפינצטה ומאוד לא קל לי להתחבר לאנשים באופן כללי, הרבה פעמים תופסים אותי כסנובית או אנטיפתית חוץ ממי שבאמת מכיר אותי. אני לא יודעת אם זה שייך, אבל לא הייתי מעולם בזוגיות ולא בגלל שמעולם לא נמשכתי או הייתי מעוניינת במישהו אלא כי יש לי תבנית מסוימת ומאוד קשה לי להתפשר על אדם שחורג ממנה, ובאופן כללי מרגישה שקשה לי לסמוך על אנשים (גם אם נגיד יש מטלה בלימודים ומתחלקים לזוגות וכל אחד צריך לעשות חלק, אני אבדוק את החלק שלא אני עשיתי ואעדיף לעשות אותו בעצמי.) אני לאט לאט מתחילה להבין שהתפיסה הזו צריכה להשתנות איכשהו אבל זה מרגיש לי שזה אשכרה מקיף אותי בכל תחום חיים... אשמח לקבל קצת עזרה כי על פניו ה"תכונות" שאני מציגה נשמעות חיוביות, וכולם בסביבה רואים בי בן אדם מצליח, מצטיין, מסור לעבודה שלו ואני מצדי אף פעם לא מרוצה מעצמי לחלוטין וגם לפעמים מקנאה בחברות שלי ש"זורמות", שיש להן גמישות מחשבתית, יכולת לשנות תכניות. אין לי כאן שאלה ספציפית, יותר חוות דעת (שאני יודעת שאין באמת אבחון דרך האינטרנט), אבל מעניין אותי לשמוע האם זה דבר נפוץ? האם פרפקציוניזם זו הפרעה מסוימת ולא פשוט תכונה?

בגיל 48 הבנתי שאני מוצלח אבל וורקהוליסט. התחילו ניצני בעיות בריאות. השמנה טיפה שינה לא כמו פעם ובכלל. זה היה ברטרוספקט סוג של מאניה! עליה עם שיאים ללא הפסקה זה תאור נכון להגדיר וורקהוחיזם כמאניה עם הרבה שיאים ללא הפסקה? בכל מקרה, החלטתי להוריד הילוך וכמעט ל20 ווליום עבודה. זו היתה החלטה קשה נגד האוטומט החברתי. הרגשתי שאני חייב לפעול ככה. וזה די עובד המשקל אוזן וגם הגוף בכלל. שאלתי נוגעת לתהליך שהתרחש בעקבות השינוי, הרבה חלונות חברתיים אישיים נמוגו ונעלמו. ואני ממש לא מרגיש חוסר. כן נהנה מחברת אנשים שלא במסגרת עבודה. האם במצב אופטימלי ניתן להגיד שהנוגד מאזן ורקוהליזם זה סכיזואידיות מסוימת בעניני עבודה? אם לא מה המאפיין הנפשי שנוגד את התופעה הוורקהוליסטית? כזה שיכול להגדיר מצב שמנטרל את השורש של הוורקהוליזם. דרך אגב ברור לי שוורקהוליסטים הם אצל הרבה סוגי אנשים אבל משהו מאחד אותם לא? ומה נוגד או התופעה?

שלום פרופסור, תודה על תשובתך שעזרה לי להבין את שתי הגישות של הטיפול בocd. האם תןפעת הocd ביטוייה הנפוץ "החיובי" כביכול הוא בוורקהליזם? בדרך כלל? או שזה נובע מעצם העובדה שרוב זמננו מוקדש לעבודה ובדרך זו זה הפך מעיין מנגנון מרכזי שדרכו הבעיה מתבטאת? אם כך האבחנה שציינת בין הגישה של להיות עסוק כל הזמן שמהווה מעין ריפוי בעיסוק , לבין הפחתת הגירויים , כולל וורקהליות וזמן עבודה, שמציב גירויים שרק מגבירים את העיסוק האובססיבי במעטה שבו למעשה מתחזקים את האובססיה רק בצורה מנותבת להצלחה כביכול. אם הבנתי נכון אז האם הגישה שבה הונחתי בהפחתת הגירויים וכן בחירה בעמידה מול החרדה שמתעוררת מבלי לברוח ממנה היא דרך חיים אמיתה יותר כדבריך, משמעותה הפחחת עומס עבודה בפועל וכן החשפות לגירויים שמעוררים חרדה, עד שהחרדה עצמה שעומדים מולה חולפת מעצמה ויש הקלה וצבירת חוויה חיובית שמשמעותה הנה זה מצליח לי- אני מתגבר. השאלה שעולה מבחירה זו אם למרות האומץ שבכך האם אין בזה סוג של מנגנון המנעות מסוים, דילול מצבים ודילול חוויות החיים? עד כמה ואיך יש לאזן בין המצבים? בין גירויים וכניסה לאובבסיה לבין החשפות לחרדתיות ועמידה מולה,אשר יש בה גם צורך בהפעלת מנגנון המנעותי מסוים מחויות החיים הנופלות עלינו מדי יום. תודה.

אני גיליתי לעצמי לפני שנתיים שאני מכור לעבודה. וורקהוליק. אבל לא מובן הטכני בלבד אלא בסטטוס המחשבתי. למעשה נהייתי ער לכך שמרבית הזמן המחשבתי הוא סביב העבודה. גם בשעות הפנאי הכל היה מחשבות על עבודה. נקודת השינוי קרתה שהבנתי שאני לוקח התחייבויות לשנים של עבודה בסגנון כזה. זה קרה בעקבות שיבושים שקרו עם עמיתים לעבודה שחשתי שאינם מסורים למשימות כמוני. שמתי לב שהם למרות העומס מצליחים להתנתק ואני בהמתנה כל הזמן. הבנתי שאני שונה ושהמצב הוא שאני לא מרפה ממחשבה על העבודה. אולם כיוון שאני לא הצלחתי להפריד מחשבתית בין עבודה למשהו שאינו עבודה ובעיותיה החלטתי להכניס את עצמי לתהליך גמילה על ידי כך שהפחתתי את כמות המטלות והנושאים בעבודתי. אני פרילנסר. זה כמעט שנתיים ככה. בשלב הגמילה זה היה נורא אני לא במצב עבודה והמוח עסוק בעבודה. גם שהמטלות פחתו זה המשיך עד לשלב מגוחך שבעיות קטנות העסיקו אותי כי זה מתחום העבודה. רק לפני זמן לא רב נוצרה פריצת דרך לא נכנעתי לצורך ליצר מטלות עבודה. ובבת אחת הרגשתי פריצת דרך במחשבה רוב המחשבות עברו לאיך להינות מהזמן שהתפנה כאילו המוח התרוקן מהדיסקט הישן. התחלתי מעשית למלא את הזמן מתוך התעוררות ספונטנית בהנאות פנאי מקניות ספרים טיולים קצרים ונסיעות. אני כמעט מתמכר לכיף שבזה. כעת נצרב לי במח שאין כל דרך חזרה למצב הקודם. אני מרגיש שאני בצד הדני המנוגד לוורקהוליזם. מתמכר להנאה של חוסר יעדי הצלחה בעבודה. פשוט ככה. מרוויח פחות וזה לא אכפת לי. השאלה איך לשמר את תחושת הסף הטובה שהשגתי כי הגבול דק ובכל זאת לחזור לעבוד או שבכלל אין בעיה עם המצב שלי כרגע. לי זה נראה שמצבי כיום זה המצב הנכון לחיים תקינים. הגוף ממש מגיב טוב לסדר הזה. אבל זה מאוד לא מקובל. אני סקרן לדעת איך ליצור סינטזה בלי לאבד את התחושה הנכונה שעמלתי קשה להשיגה . ההרגשה שהשגתי שפשוט נעים לי עם המצב כפי שהוא כיום הקצב המרחב. מהכירותך עם הנושא זה מצב שיכול להתקיים לאורך זמן או שיש סוג של שילוב בלי לחזור למצב מחשבתי וורקהולי.

שלום,אני בת 26 וחמש שנים האחרונות,סיבכתי את עצמי. הייתי מתבגרת שמנה (89 קילו) אבל מעולם הדבר אינו הפריע לי. הייתי מקובלת וההורים שלי מעולם לא העירו לי או התייחסו לזה באופן בעייתי. לקראת הגיוס,החלטתי ללכת לקרבי והפסקתי לאכול פחממות וסוכרים וירדתי 18 קילו. הגעתי לצבא במצב סביר ביותר ורזיתי עוד במהלך השירות. לקראת השחרור,דווקא כשרזיתי,התחלתי להתעסק בעצמי באופן אובססיבי. איך שהוא הזמן עבר והיום אני שוקלת 55 קילו,עברתי תאונת דרכים די קשה ולא יכלתי להמשיך להתאמן וכל מה שיכלתי זה בעצם להרעיב את עצמי.. כשהמצב השתפר,החלטתי ללכת לטיפול כשהבנתי שהנתעסקות בזה,היא מוגזמת,ומפעת עבודתי כגננת מובילה בגן ילדים,האחריות הייתה כבדה ונקיפות המצפון שלי הולכות וגודלות..אני בטיפול והמטפלת שלי כבר שבועיים וחצי לא בארץ והמצב שלי רע. לא שאני מרעיבה את עצמי עכשיו,אבל לא מצליחה לאכול ומרגישה שאני לא מסוגלת לקום,רוצה לעשות דברים אבל רק מהמחשבה על לקום ולעשות אותם,גורמת לי לבכות,מרגישה ריקנות כואבת נורא ובדידות ומן הרגשה שאין לי דרך לצאת מזה. איך יוצאים מזה? אני מבינה את הצרה,המטפלת שלי כבר הציעה שאתאשפז,אבל אני בן אדם וורקוהוליק ביותר ואוהבת לעבוד והעבודה בגן היא עבודה שמעניינת אותי וחשובה לי ואני לוקחת אותה ברצינות ואני לומדת במסגרת אקדמאית ולא מרגישה שיכולה לשים הכל בצד ולהתאשפז. ומצד שני,זה בלתי אפשרי ככה.. אני לוקחת כדורים. וזה עוזר ביומיום לתפקד,אבל המחשבות על השומנים והסוכר והבטן והרגליים והידיים.. זה לא עוזב אותי אפילו לא בלילה.. שלשום בלילה הייתי כל כך ריקה ומתוסכלת שברגע של טיפשות והרגשה לא ברורה,פשוט גזרתי לעצמי את השיער.. אני יודעת שהפורום לא במקום טיפול,אבל הפסיכולוגיתשלי לא כאן ואני לא מעוניינת לכתוב לה בחופש שלה,ובכל זאת צריכה עזרה.. או סתם מילים מעודדות,אופטימיות,אולי עצה? משהו אלטרנטיבי שהוא לא טיפול ארבע פעמים בשבוע וגם לא אישפוז שירתק אותי מחיי.. תודה וסליחה על המגילה,חיפשתי גם לפרוק איך שהו,ולא רק למצוא פיתרון..

שלום אני בת 35 ולאחר שתי לידות אובחנתי בדכאון קל לאחר לידה טופלתי בעבר בציפרלקס וכעת אני נוטלת כבר קרוב לשנה סרנדה לאחרונה (בשבוע האחרון) אני חשה בסערת רגשות חריפה מאוד של התפרצויות בכי קשות חוסר תפקוד בסיסי בבית עם הילדים חוסר סבלנות והתמכרות לעבודה כאשר טעויות שקרו בימים האחרונים הקצינו את מצב הרוח הירוד יש להוסיף ולציין שאני סובלת מהשמנה ולאחרונה סובלת מאוד מבולמוסי אכילה בלתי נשלטים בעיקר בשעות אחה"צ והערב בחזרתי מהעבודה בנוסף התא הזוגי ירוד עד למצב של רצון עז בפרידה וגם בתקשורת עם ילדי בן החמש וחצי מאבחון שעשיתי באתר נראה כי אני סובלת מציקלותימיה .. איך אוכל לאבחן זאת בוודאות ומה הטיפול המומלץ ? אודה עם תענו לי בהקדם האפשרי

שלום, רציתי לקבל עצה לגבי סוג טיפול מועדף אני רווק, בן 33 כמעט. חי לבדי בת"א. מבחינה אישיותית אני טיפוס אינטליגנטי מאוד, רגיש ו...מופנם (לא רציתי לרשום ספונטני:-) מאוד. כמו כן אני די פרפקציוניסט ואובססיבי. עובד בעבודה מלחיצה ובנוסף לומד. תמיד הייתי טיפוס חרדתי במידה זו או אחרת, בשנים האחרונות טופלתי בסימבלתה במינון בינוני ודי עזר. מזה מספר חודשים אני נוטל מינון נמוך של 30 מ"ג על דעת עצמי לאחר שחשתי הקלה. עם זאת, בתקופה של החודשים האחרונים אני חש חרדה מסוג שלא היה לי בעבר, לפחות לא באותה עוצמה - מאופיינת בעיקר ע"י התעסקות אובססיבית במחשבות, ניתוח בלתי פוסק של כל דבר קטן ובנוסף תחושה כללית של חרדה, מתח נפשי ועייפות תמידית, חוסר אנרגיה, חוסר חשק לפעילות חברתית, חוסר חשק מיני, אדישות גבוהה לסובבים אותי, תחושת רובוטיות וחוסר ריכוז. הדבר שהכי משפיע עלי הוא ללא ספק מחשבות ומודעות יתר לעצמי, מוצא את עצמי מסתכל עלי מהצד בהרבה מצבים. כמו כן בנוסף אני מרגיש שהעבודה שחקה אותי מאוד. באיזשהו מקום אני אפילו מרגיש שאולי מדובר באיזה סוג של סכיזופרניה כי המוח לא מסוגל להירגע ואני כל הזמן חושב על עצמי ב"גוף שני". יש לציין שהייתי בעבר בכל מיני סוגי טיפולים, לא ממש הועילו וגם לא תמיד התמדתי. אני חושב שאני מורכב מאוד וקצרה היריעה לתאר את הגורמים שלדעתי הביאו אותי למצב הזה אבל מאחר ולדעתי אני סובל מתסמינים "קלאסיים" של דיכאון וחרדה רציתי לדעת מה מוטב עלי לעשות: א.טיפול CBT ב.פסיכואנליזה ג.להגדיל את מינון הכדורים ד.מאמן אישי (הכי סקפטי לגבי שיטה זו אבל דווקא אותה לא ניסיתי) כמו כן אשמח לדעת אם יש לכם מושג על קבוצות תמיכה שנפגשות בשילוב פסיכולוג של אנשים כמוני. מתנצל על הטקסט הארוך ותודה מראש על הקדשת תשומת הלב, ר'.

שלום, שמתי לב שיש לי אופי התמכרותי. היש דבר כזה? שקיעה בדפוס פעולה של "לא מרפה" עד שיושלם פרפקט. לכן נשאבתי לשעות נוספות, שבתות, חגים, והכל עם משמעות וכמובן כסף. האם זה באמת מאופי? או סיפוק יצרים? מילוי תוכן? ומה ניתן לעשות? טיפול קוגנטיבי התנהגותי? איך מוצאים איזון? בברכה,

שלום רב רציתי להתייעץ ולשתף , יש לי ארבעה ילדים , הגדולה בת 15 עוד מעט, בן 11 וחצי, בת 6 ובן שנתיים וחצי, העניין הוא שאני פשוט לא משתלטת עליהם! הם משגעים אותי הם רבים כל הזמן יש להם דרישות כל הזמן אני מרגישה כמו עובד במיזללה, בסוף היום אני חשה חסרת חיים לגמריי מותשת ועם נקיפות מצפון על כך שכעסתי עליהם, שני האמצעים היפראקטיביים ולי מתחשק פשוט לקום וללכת עם כל הכאב והצער , חיי הם לא חיים יותר הם גודש של מריבות וסערות אני מרגישה רע, בעלי רוב היום לא בבית כי הוא עובד מסביב לשעון ואני עובדת במשרה מלאה גם כן , אני רוצה שהכל יהיה מושלם משתדלת לרצות את כולם אבל זה בלתי אפשרי ... לפני שבוע פשוט קרבתי בהתמוטטות עצבים אני מרגישה שאני לא מסוגלת יותר להמשיך לחיות כך:(

אני מרגישה שאנני דורשת מה שמגיע לי מההנהלה וממשיכה להגיע לעבודה כמבוקש ועושה מעל ומעבר ויותר מידי בעבודה וחוץ מללכת לעבודה וחזרה הביתה לא מענין אותי כלום ולא מזיז אותי כלום כל חיי נהיו סביב ללכת לעבודה לבוא לנוח ושוב שיהי כוח ללכת לעבודה למחרת ניראה לי שזה ממש חלק מהתמכרות לעבודה בהמשך העלה דברים אחרים ואשתף אותך שתוכלי לעזור לי כשהיה יותר ממוקדת ומרוכזת בזמן לייף כרגע אני במחלה מהעבודה אבל חושבת איך לחזור לעבודה ואני עוד חולה וכואבת זה גם דוגמה להתמכרות שלי אשמח לקבל תבוה מימך אם ניראים תסמינים כאלה מידברי

האם יכול להיות קשר בין התמכרות לעבודה(וורקואוליזם)לבין מחלת הפרקינסון.

אני מכור לעבודה בגלל שיש לי את המחשבה שאם אני לא יצליח בעבודה אז אולי לא אחיה טוב וכסף זה מה שיעשה לי חיים טובים וייתן לי מעמד חברתי ודרך ההצלחה יש לי אישור שאני טוב

אייך אפשר לעזור למטופל שסובל ממחלת היאפים בעזרת פרחי באך?

שלום, אני נשואה שנתיים + ילדה בת שנה. ביני ובין בעלי יש מחלוקות במספר נושאים מהותיים, שמעכירות את חיי הנישואין שלנו, עד למצב שבו בימים מסוימים אנו לא רוצים להסתכל אחד על השני. אחת הבעיות המרכזיות היא ההשקפות השונות שלנו לגבי עבודה ומשפחתיות. אני טיפוס יותר משפחתי ולדעתי בעלי מכור לעבודה ואינו מקדיש די זמן לטיפוח הזוגיות בינינו. הדבר מתבטא גם בפגיעה באינטימיות. בעלי עובד מול מחשב 9 שעות מיום ראשון עד חמישי והוא סחוט מעייפות. אני איני עובדת, ואני נמצאת עם הילדה עד שהוא חוזר. בשעות הערב והלילה אנו מטפלים ומשחקים איתה יחד. מאז הלידה אינני במיטבי מבחינה פיזית (לדוגמה, אני מתקשה להתעורר בלילה כשהיא בוכה, ובעלי עושה זאת במקומי). חשוב לי לציין שאנו במעמד הבינוני, ללא דירה ומכונית. אני לא רוצה לחיות יותר עם ההרגשה שאין טעם לנישואין אשמח לקבל את עצתך בעניין

שלום, אני נשואה שנתיים + ילדה בת שנה. ביני ובין בעלי יש מחלוקות במספר נושאים מהותיים, שמעכירות את חיי הנישואין שלנו, עד למצב שבו בימים מסוימים אנו לא רוצים להסתכל אחד על השני. אחת הבעיות המרכזיות היא ההשקפות השונות שלנו לגבי עבודה ומשפחתיות. אני טיפוס יותר משפחתי ולדעתי בעלי מכור לעבודה ואינו מקדיש די זמן לטיפוח הזוגיות בינינו. הדבר מתבטא גם בפגיעה באינטימיות. בעלי עובד 9 שעות מיום ראשון עד חמישי והוא סחוט מעייפות. אני איני עובדת, ואני נמצאת עם הילדה עד שהוא חוזר. בשעות הערב והלילה אנו מטפלים ומשחקים איתה יחד. מאז הלידה אינני במיטבי מבחינה פיזית (לדוגמה, אני מתקשה להתעורר בלילה כשהיא בוכה, ובעלי עושה זאת במקומי). חשוב לי לציין שאנו במעמד הבינוני, ללא דירה ומכונית. אני לא רוצה לחיות יותר עם ההרגשה שאין טעם לנישואין אשמח לקבל את עצתך בעניין

שלום אינה, מעניין אותי לדעת אם אפשר לחלק את ההתמכרות לשתיים: כזו שממלאת חלל ריק שנוצר באדם ואז היא מהווה תחליף למשהו רגשי- או כזו שנקלעים אליה 'במקרה'. בשני המקרים קשה לצאת ממנה כי הגוף והנפש מגיבים כמו מתוך איזו רוטינה. אבל שאלתי היא מתוך נסיונך- האם אפשר להכליל ולומר שכל התמכרות היא בעצם נסיון למלא משהו שחסר? האם באמת ניתן לעשות חלוקה כזו או שמנסיונך גם ה'מקרה' אינו מקרה... ואם אמנם החלוקה קיימת האם מן הסתם אופן ההתיחסות הטיפולית היא שונה? תודה.

שירתתי בתפקיד קשה בצה"ל ביחידה מבצעית,השתחררתי בגיל 45 . בשירות הייתי במצבים של ,לחצים,עצבים,חרדות,פחדים,עבודה מסביב לשעון,פלאפון לא היה מפסיק לצלצל,בשירות הארוך שלי הייתי במצב כוננות לכל אפשרות שלילית, בקיצור דרוך כל היום,והמערכת החיסונית שלי עבדה מאוד מאוד קשה בפני כל הנ"ל. והשאלה בבקשה:אני משוחרר מקבע בערך 10 חודשיים,ופתאום הגוף שלי לא עובר את הנ"ל ,יש לי שקט נפשי ללא עצבים וחרדות ועוד... ופתאום לפני 10 חודשיים אני רוצה רק לישון ולישון זה לא יאמן מה שקורה לי ,ואין לי שליטה על רצון השינה. האם יש קשר , משינוי קיצוני ביותר שהייתי לשקט הנפשי שיש לי עכשיו? אני רוצה לציין שעשיתי בדיקות מקיפות ביותר בנושא הנ"ל יצא שלילי. אשמח לתשובה

אנחנו נשואים 17 שנה עם שלושה ילדים בן בן 11 ו תאומות בנות 9.בעלי עובד מסביב לשעון כמנהל חנות ואני רוב הזמן עם הילדים. כשהוא מגיע הביתה אנחנו מכינים ארוחת ערב רואים טלויזיה והולכים לישון. הוא בעל מאוד טוב, עוזר לי בבית בכל מה שצריך , הוא אחראי על ארוחות הבוקר וכריכים לילדים וכמובן שמדבר איתם על הדרך. מה שבעצם מפריע לי זה שהוא לא מתענין בילדים לעומק ז"א ש.ב. איך היה בביה"ס? הוא ניזון ממני בהרבה דברים, ומרוב שהוא עייף לא נותר לו כח לדבר עם הילדים.הם יכולים להיות אחה"צ באיזה מקום והוא לי יידע מזה אפילו. בשישי שבת הוא איכשהו מתקשר איתם אבל העיפות ניכרת עליו והוא גם בוהה בטלויזיה. הילדים אוהבים אותו ולא חשים איזושהיא מצוקה רק לי זה מפריע מאוד שאני כל הזמן צריכה לדרבן אותו ולהזכיר לו שהוא גם אבא לילדים האם אני טועה? צודקת? רוב המריבות שלנו זה על זה... מה לעשות?

שלום, אני ובן זוגי בשנות ה- 30 לחיינו. נמצאים יחד קצת יותר משנה, מתוכם מתגוררים יחד כמעט 8 חודשים. הקשר התחיל בהתלהבות ובאהבה גדולה (לא מיד, לקח כמה שבועות...), לאחר תקופה קצרה לחצתי על מגורים משותפים, ומיד כשחתמנו על החוזה, קיבלתי "רגליים קרות" ונכנסתי למעין חרדה, אבל הכרחתי את עצמי. האמנתי שמדובר יותר בקושי של לעזוב את הבית עם בן זוג בפעם הראשונה בחיי, מאשר משהו שקשור בו. במהלך תקופת המגורים המשותפים היו תקופות שהיה לי ממש טוב, ולא מעט תקופות קשות מאוד. בן זוגי מכור לעבודה ועקב לחצים לא רגילים בעבודה, כמעט ולא זכיתי לשום יחס חם, אוהב במשך תקופה של 4 חודשים. תקופה קשה זו העלתה המון לבטים, לא פעם הרגשתי שאני חיה בזוגיות אבל בעצם אני לבד, ומבחינתי זו הרגשה קשה מאוד..... ההתנהגות שלו פגעה בי מאוד מבחינת הרגשות, אני לא יכולה לומר שאני מרגישה אליו את אותה אהבה שחשתי לפני 10 חודשים. נפגעתי ממנו לא מעט.... והיום, אני חייבת לקבל החלטה, הן בשל הזמן, והן בשל הלחץ החברתי, רוב חברתיי ואפילו הצעירות ממנו נישאות הקיץ. היום, אחרי שנה וחודש יחד, אני לא יכולה לומר בפה מלא ש"זה זה", אני עדיין מתלבטת. האם עצם העובדה שאחרי תקופה כ"כ ממושכת אני לא בטוחה, זה בהכרח אומר שזה כנראה לא זה? אני ממש לא מצליחה להגיע להחלטה שאהיה שלמה עימה. מבחינתי, כל החלטה היום, לכאן או לכאן, לא אידיאלית. והזמן דוחק....... אודה להצעתך.

שלום, 1. מה ההבדלים בין המונחים (1) אישיות גבולית, (2) אדם בעל קווי אישיות גבוליים, (3) הפרעת אישיות גבולית., ומי מהם מתאר מצב "נורמאלי" ומי פתולוגי? 2. האם ניתן לאבחן אדם כבעל הפרעת אישיות גם אם הוא איננו אימפולסיבי ואינו נוטה להתפרצויות כעס (אלא בעל שליטה עצמית גבוהה מאוד, שקול ומחושב, קר רוח, ונטול ספונטניות) ? 3. האם השילוב של קויים/הפרעה גבולית עם קווים/ הפרעה כפייתית-טורדנית היא שילוב ידוע ונפוץ? והאם ייתכן כי אדם בעל מאפיינים כפייתיים בולטים (פרפקציוניזם, "מכור לעבודה", מקפיד על סדר וניקיון, חסכן, נעדר ספונטניות ויכולת ליהנות) יאובחן כגבולי? 4. האם אדם יכול להיות מוגדר כבעל הפרעת אישיות גבולית רק בתקופה מסוימת בחייו, כשלפניה ואחריה הוא "נורמאלי" או שמדובר ב"נישואים קתוליים", ומהרגע שאובחנת ככזה - תישאר כזה ? תודה רבה :)

שלום, 1. מה ההבדלים בין המונחים (1) אישיות גבולית, (2) אדם בעל קווי אישיות גבוליים, (3) הפרעת אישיות גבולית., ומי מהם מתאר מצב "נורמאלי" ומי פתולוגי? 2. האם ניתן לאבחן אדם כבעל הפרעת אישיות גם אם הוא איננו אימפולסיבי ואינו נוטה להתפרצויות כעס (אלא בעל שליטה עצמית גבוהה מאוד, שקול ומחושב, קר רוח, ונטול ספונטניות) ? 3. האם השילוב של קויים/הפרעה גבולית עם קווים/ הפרעה כפייתית-טורדנית היא שילוב ידוע ונפוץ? והאם ייתכן כי אדם בעל מאפיינים כפייתיים בולטים (פרפקציוניזם, "מכור לעבודה", מקפיד על סדר וניקיון, חסכן, נעדר ספונטניות ויכולת ליהנות) יאובחן כגבולי? 4. האם אדם יכול להיות מוגדר כבעל הפרעת אישיות גבולית רק בתקופה מסוימת בחייו, כשלפניה ואחריה הוא "נורמאלי" או שמדובר ב"נישואים קתוליים", ומהרגע שאובחנת ככזה - תישאר כזה ? תודה רבה :)

שלום, 1. מה ההבדלים בין המונחים (1) אישיות גבולית, (2) אדם בעל קווי אישיות גבוליים, (3) הפרעת אישיות גבולית., ומי מהם מתאר מצב "נורמאלי" ומי פתולוגי? 2. האם ניתן לאבחן אדם כבעל הפרעת אישיות גם אם הוא איננו אימפולסיבי ואינו נוטה להתפרצויות כעס (אלא בעל שליטה עצמית גבוהה מאוד, שקול ומחושב, קר רוח, ונטול ספונטניות) ? 3. האם השילוב של קויים/הפרעה גבולית עם קווים/ הפרעה כפייתית-טורדנית היא שילוב ידוע ונפוץ? והאם ייתכן כי אדם בעל מאפיינים כפייתיים בולטים (פרפקציוניזם, "מכור לעבודה", מקפיד על סדר וניקיון, חסכן, נעדר ספונטניות ויכולת ליהנות) יאובחן כגבולי? 4. האם אדם יכול להיות מוגדר כבעל הפרעת אישיות גבולית רק בתקופה מסוימת בחייו, כשלפניה ואחריה הוא "נורמאלי" או שמדובר ב"נישואים קתוליים", ומהרגע שאובחנת ככזה - תישאר כזה ? תודה רבה :)

לפני כמה זמן בערוץ הבריאות שודרה תוכנית בשם "המבחנה" על זוג שעבר 7 הפריות שלא צלחו. לפי מיטב הבנתי היו לאישה אילו בעיות עם הביציות. פרופ' זיידמן ליווה את הזוג הזה. איך זה שעם כל זה שמהללים את פרופ' זיידמן הוא לא הצליח לגרום לאישה (איילת) להרות?! זאת אומרת שהוא לא כזה "מלך" כמו שטוענים. מי שצפתה בתוכנית ורוצה להגיב אשמח לשמוע תגובות.