תוצאות חיפוש עבור כשל-רב-מערכתי

ד"ר שלום רב, עברתי תאונת דרכים עם צליפת שוט. אני סובלת מכאבי צוואר ,הגבלה בתנועות צוואר,בלטי דיסק בצוואר ,יישור הלורדוזיוס וקיפוזיס צווארי. לאחר התאונה הופיע אצלי דום נשימה בשינה מהסוג החסימתי. שאלתי- האם ייתכן שהבלטי דיסק כפי שתארתי גורמים ללחץ על הלשון או על השקד וזה מה שגורם לדום נשימה ,כי לא היה לי לפני התאונה ? תודה מראש.

שלום רב אבי בן 71 חולה סי או פי די כבר כמה שנים. נפח ריאות בערך 25 אחוז. עד לפני שנה תפקד רגיל יחסית עבד יצא נהג הכל בלי בלון חמצן. עבר לפני כמה שנים הדבקת ריאות עם דבק ביולוגי אצל פרופסור קרמר . לפני אחת עשרה חודשים התאשפז על תסחיף ריאה בבית חולים יוספטל אנחנו אילתים ולאחר יומיים שוחרר. כעבור יום חזרנו שוב לבית חולים בגלל קשיי נשימה ותפקוד והסתבר שהוא נדבק בדלקת ריאות כעבור כמה ימים כשעדיין לא חש טוב הועבר לבלי נבון למחלקה פנימית שם כעבור יומיים הדרדר יותר והחליטו להרדים ולהנשים אותו. אז הגיעו תשובות מבית חולים באילת שבהם הסתבר שהוא נדבק בחיידק דם אלים ועמיד אליצטיקובטור והאנטיביוטיקה רחבת ההיקף שקיבל לא הועילה. הוא הועבר לטיפול נמרץ אחרי קריסת מערכות והיה בשבוע שבועיים בסכנת חיים מיידית. כעבור חודשיים שוחרר וחיפשנו מקום פנוי נואשות לשיקום נשימתי. לבסוף נמצא מקום בבית בלב בנשר. מחודש יוני הוא שם וכל פעם שהוא קצת מתקדם בתוכנית ההנשמה ודרגתו הוא חוטף דלקת ריאות וחוזר מהתחלה. עכשיו זו הפעם השישית שביעית בערך. בפעם הקודמת אחרי שבועיים עם אנטיביוטיקה הוא המשיך עם חום והגיע לספירת כדוריות לבנות על אפס ופינו אותו לארבעה ימים לרמבם . הוא היה גם עם זונדה כמעט חצי שנה כי האוכל נכנס לו תחילה לריאות. הוא מיואש ומדוכא בגלל שכל פעם שהוא הולך צעד קדימה בגמילה הוא חוזר שלושה אחורה. השאלה האם ניתן להיגמל בככל במצבו? כיצד ניתן להתגבר על הדלקות החוזרות האלו? וממה הן יכולות לנבוע? האם יש דרך לטפל בו בבית וכיצד? אנא אנחנו נואשים כבר ונואשים לעזור לו לצאת מזה. אודה לתשובתך בהקדם

ערב טוב דוקטור בת 45 האם טיפול באליקוויס 5 מג פעמיים ביום בלי אבחנה חד משמעית של פרפור פרוזדורים יכול להיות מסוכן ? האם יש צורך בניטור בדיקות דם בטיפול הנ"ל ? יש לציין ברקע שינויים איסכמיים רבים בחומר הלבן המתאימים למחלת כלי דם קטנים בוצעה סגירת pfo עדיין דלף בינוני בבדיקות הולטר קרדיו r אירוע של at שנרשם בטעות כaf אירוע בודד של avb1 שנרשם כavb נוירולוג המליץ לקחת טיפול של אליקוויס 5 מג פעמיים ביום במקום אספירין ולהשתיל ilr האם טיפול זה בטוח במידה ולא עברתי פרפור פרוזדורים? מבינה שיש דעות שונות בין קרדיולוגים לנירולוגים בנושא תודה רבה על המענה

היי בחודש אוקטובר האחרון אובחנתי כחולה בטרשת נפוצה עם נגע פעיל בראש ובצוואר ובגב לא פעילים , כמו כן עוד לפניי הפיענוח התלונה העיקרית שלי היו סחרחורות שעד היום על פי מה שאני מתאר לנירולוג אינם תואמים לסחרחורות בעקבות המחלה ויכולות להיות קשורות למקרה אחר , מה שאני מתאר זה סחרחורות שמגיעות עם בעיה בדיבור כשאני מוקף אנשים ומשתתף בדיון ומדבר הרבה וכשאני צוחק זה מתגבר,הסחרחורת אף מופיעה בלילות כשאני עייף מאוד כמו כן כאשר הסחרחורת מתחילה יש לי מעין "קריסת ברכיים ומרפקים" שאני חייב לשבת ואם לא אני נופל מאין קריסת מערכות כללית , אם אני שוכב במהלך הסחרחורת ועוצם עיניים למשך מספר דקות הגוף לא מגיב אני לא יכול לקום ורק האוזניים שומעות כמו תחושת שיתוק אז פשוט אני משתדל להשאיר את העיניים פתוחות ולא במהלך הסחרחורות . האם תלונות אלו מזכירות מחלה אחרת או בעיה כלשהי מוכרת ? ולאיזה רופא עליי לפנות אם הנירולוג לא מוצא לזה תשובות שקשורות לטרשת ?

שלום אבי הגיע לטיפול נמרץ לאחר קריסת מערכות של כליות וכבד ובעכבותם נשימה,מספר הטסיות היה נמוך מאוד (7 אלף) הוא קיבל אנטיביוטיקה במשך 4ימים אבל הבעיה היתה אחרת והוא טופל בפלזמפרזיס ואז התחיל להתאושש וכל המדדים הסתדרו במשך 12 ימים ולאחר מכן התחילו להוריד את חומרי ההרדמה והוא החל להתעורר באי שקט ואי יכולת לנשום בכוחות עצמו והוא לא מצליח לשמור על עירנות יש לציין שהוא עבר גם סיטי ראש יומיים לפני ההתעוררות והבדיקה יצאה תקינה, המליצו לנו על פיום קנה כמה זמן זה יכול להמשך עד שהוא יתעורר בצורה רגילה ויתקשר איתנו

סבתי במצב קריטי בבית החולים והיא כבר כמה ימים לא טיפה של שתן בכלל...מה שמעיד שהכליות קרסו. כמה זמן שייך לחיות ללא שהכליות פועלות? אומרים לנו שזה ענין של שעות ובינתיים היא שרדה שלושה ימים. לצערנו אין הרבה לעשות במצבה ובגילה. השאלה היא עבורנו, האם שייך לחיות ימים רבים ללא כליות ומתן שתן?

שלום ד"ר ארתור קרנר שמי שמעון ואני נכה 100% מצה לאחר הרעלת עופרת . סובל מיתר לחץ דם עם פגיעה רב מערכתית . עברתי 6 צנתורים פעמיים עם הכנסת תותב שנסתם פעמיים . הוחלט על ניתוח מעקפים לאחל הצינתור משנת 2004 . לאחר שעתיים עברתי אירוע מוחי בפלג גוף שמאל . ואז בוטל הניתוח מעקפים . בשנת 2006 הוחלט לעזור לי בצנתור נוסף במהלך הצנתור עלה לחץ דם ל300 סיסטולי בשל היפקסמיה תחת לחצי דם אלו הונשמתי למשך יממה . בצנתור הכלילי כמפורט בדוח מחלה טרשית בכל העורקים בעיקרבחלקים דיסטלים . הוחלט על הגברת הטיפול התרופתי וטיפול שמרני . לשאלתי . האם הטיפול השמרני היא הדרך היחידה למצבי ? האם צנתור נוסף יהיה בסיכון מוגבר ? האם בגלל האנטומיה הכלילית שאיננה מתאימה לטיפול פולשנית .הטיפול היחידי הינו שמרני ?? אשמח לתשובתך ותודה מראש בברכה שמעון

האם המשפט שבנושא השאלה נפוץ יחסית לאחר פציעות של תאונות דרכים עם פגיעה רב מערכתית ו3 ניתוחים עם קיבועים מסמרים והשאר בריאות וכו? האם קיים מושג כזה שבנושא השאלה בספרות הרפואית?

האם אפשר להשתיל קוצב לב למשהו שיש לו קריסת מערכות

בהריון חודש7הייה לי קוצר נשימה שבוע הסיטורציה הייתה בסדר בדיקות קרונה שלילי נתנו לי משאף שעזר בסוף שילדתי לילד היה אותו דבר בעיות בנשימה סיטורציה סדירה הוא יתאמץ בנשימה במשך 10 שעות ולא טיפלו בזה הלחץ דם נהיה 130 ובסוף גרם שיהיה לו קריסת מערכות זה קשור להריון ? רשלנות רפואית הייתה פה אבל מה שהיה לי בהריון גרם לו להתאמץ בנשימה

בעקבות לחץ דם גבוהה שלא טופל לתינוק נהייה לו קריסת מערכות יש לו גם מום לבבי שהיה צריך לנתח בגיל 5חודש התינוק שלי היה מונשם מורדם במשך חודש ואחרי זה קיבל דיאליזה הכליות לא ישתפרו והרופאים יתייאשו אני מפחדת שהרגו לי אותו כי הייתה לו סיטורציה נמוכה 50 ודופק נמוך 50 והרופא ישב לידו ולא נתן לו שום דבר חיכה שהדופק ירד ל40 כדי לבצע החייאה שזה מסג ללב למה לא נתנו לו משהו אולי אם היו מגבירים חמצן הוא היה חי

התינוק שלי נולד2קילו נהייתה לו קריסת מערכות יש לו גם אי ספיקת כליות והבנתי שבגיל 5חודש אי אפשר לנצח בגלל הכליות אני מוכנה לתת ממני אבל הרופאים אומרים שאין ברירה ואי אפשר לנצח בגלל הכליות מה אפשר לעשות

התינוק שלי נולד פג יש לו מום ev canalאחרי 4ימים בפגייה נהייתה לו קריסת מערכות הכליות שלו לא עובדות ונותנים לו דיאליזה הבנתי שאפשר למשוך את זה לגיל יותר גדול שנה אולי עם תרופות אבל רציתי לשאול אפשר לעשות השתלת כליות שיש מחלת לב

שלום וברכה, אמי סובלת במשך כ6 שנים מאלצהיימר, ובשנה האחרונה אושפזה מספר פעמים עקב זיהום בדרכי השתן. היום מאושפזת כבר כמעט שבועיים באסף הרופא עם זיהום ספסיס שגרם להתייבשות וקריסת מערכות, מונשמת ורדומה, ועברה החייאה בבית החולים בהמשך מספר שעות. מאובחנת עם שוק ספטי אורינארי עם צמיחת איקולי, סובלת גם מאי ספיקת כליות. לטענת הרופאים, בעקבות החייאה ממושכת נגרם נזק מוחי בלתי הפיך. איננו יודעים עד כמה זה נכון, מאחר ונזק מוחי היה קיים לפני בעקבות האלצהיימר. האם יש אפשרות ליעוץ בנושא, האם ניתן לברר על דרכי פעולה כלשהם לדעתך? אוכל גם לשלוח אבחון של בית החולים. אודה על עזרתך!

האם מותר לקחת ביחד עם ציפרלקס וסרוקוול וטגרטול ומירו וקלונקס ובונדורמין ופנרגן ודרלין ונקסיום ומינירין מילט את תוספי התזונה אשווגנדה וגינסינג קוריאני וסיני ואמריקאי וסיבירי ומזון מלכות שנמצא בתוסף תזונה להגברת האנרגיה ? תודה

אימי נפטרה בגיל 95 מקורונה. בהודעת הפטירה הסעיף הראשון בסיבת הפטירה הוא: multe organ filar הסעיף השני הוא: covid-19 infection מה המשמעות של הסעיף הראשון?

אימי נפטרה בגיל 95 מקורונה. בהודעת הפטירה הסעיף הראשון בסיבת הפטירה הוא: multe organ filar הסעיף השני הוא: covid-19 infection מה המשמעות של הסעיף הראשון?

אומרים שהאיבר הראשון שמושפע מהשפעת זה הלב. אז אם אין לי שום תסמין של שפעת ואני מרגישה רגיל אבל יש לי תחושה כזאת בלב. זה יכול להיות שפעת? שהתסמין היחיד שלה זה תחושה בלב?

שלום רב, אשמח לעזרתך בהקשר לסבא שלי. הוא הגיע לבי"ח עם חום לפני כשבועיים והיה מאושפז ומטופל באנטיביוטיקה מאחר וטענו כי יש לו דלקת בשתן.חשוב לציין כי הוא אדם פעיל ובריא למעט סכרת קלה ואירוע מוחי שהיה לפני מספר שנים. ביום ראשון בבוקר הודיעו לו שהוא משתחרר עקב הטבה במצבו. באותו היום בשעה 17:00 אירע כשל מערכתי ובו הרופאים טוענים שחווה אי ספיקת לב באופן מפתיע עבורם ולא ברור ובצקות בריאות. מאותו ערב הוא מורדם ומונשם בכ 40 אחוז. היום לאחר שהורידו באופן הדרגתי את חומרי ההרדמה אנו מצפים ומקווים להתעוררות. תוך כמה זמן הוא אמור להתעורר ומה התהליך בהמשך? תודה רבה מראש על תשובתך.

באלו סיטואציום / סימפטומים רעלת הריון יכולה לגרום למות האם או העובר? 2. במקרה של מוות -מי נפגע קודם מהרעלת האם או העובר (מי מת קודם)? 3. אם לאמא יש לחץ דם גבוה וחלבון 300 - וחוץ מזה אין עוד סימפטומים ואין היפרדות שיליה- האם העובר יכול למות כתוצאה מרעלת?

שלום טל, שמי דניאל, אני בחור בן 25 שמתמודד עם פוסט טראומה מורכבת כתוצאה מלגדול בבית מזניח ומרעיל ריגשית, עם הורים בעלי פסי אישיות/ הפרעה נרקיסיסטית, יחד עם וורקוהוליזים (שניהם מנהלים ביחד עסק משפחתי, ואני גם עובד איתם בשנים האחרונות מאז השיחרור וחי איתם) אבל בפוסט הזה רציתי להתמקד בקושי שלי בליצור מערכת יחסים איתנים ביני לבין המטפלת שלי, ומשבר אמון שאני חווה לאחרונה, שמערער לי על כמה טוב שחשבתי שהקשר בנינו, וגורם לי להרגיש תקוע, ולא בטוח כיצד להמשיך ממנו כל כך… אני נמצא בטיפול פסיכודינמי מזה כשנתיים וחצי, פעם בשבוע, עם מטפלת שאני מעריך, ומוקיר תודה ויכול להגיד שעברנו כברת דרך משמעותית ביחד. אבל אפילו שזה כבר מס' פגישות אני משתף אותה בכמה אני מרגיש פגוע מהמשבר הזה, ועוסק רק בזה. עדיין קשה לי לשקם את האמון שלי (שאולי מראש לא היה חזק מספיק), והתיקוף והתשובות שאני מקבל ממנה מרגישות כבר לא אפקטיביות ומספקות כבעבר. ואולי אי אפשר אחרת לאור האמון הפגוע שלי, אף על פי שהיא כן משתדלת, ואולי אומרת את "הדברים הנכונים" וזה עדיין לא מספיק.... ואני מודע לזה שהרבה מהתחושות שלי מעורבות, נובעות או מועצמות כתוצאה מהעברה שלי של היחסים עם ההורים אל המטפלת שלי, וגם המשבר הזה לא יוצא דופן. ואני משתף את המטפלת שלי שאני מודע לזה לפעמים אני עושה כך, ומשליך עליה, אך עדיין משהו בדינמיקה בנינו מרגיש שלא עובד טוב, ואני מתחיל לחשוב שהיא לא מכילה את הדפוס הזה בצורה טובה, מה שמגביר אצלי עוד יותר את הקונפליקט. ולכן אני פונה אלייך בתקווה שתוכלי לשתף אותי מנסיונך, ולשמוע את חוות דעתך לגבי מתי צריך לדעת להגיד שהטיפול מיצה את עצמו, ומתי כן להילחם עליו ? ואיך יודעים אם המטפל/ת מתאימה לי או מקצועית מספיק לעזור לי ? כי אני מוצא את עצמי מתחבט יותר מדיי בדילמה הזו, רציתי לשאול מה דעתך על כיצד אתם אמורים להיראות לדעתכם יחסי אמון תקינים בין מטפל למטופל ? ועל קושי של המטופל לסמוך. ועל הדרך רציתי לתקף את עצמי עם ההתמודדות האישית שלי בסוגייה הזאת שקשה לי. האם התחושות שלי שפעם אחר פעם שאני מרגיש שאני נותר איתם לבד, הם טבעיות, האם יש לכם ניסיון עם תחושות דומות מצד המטופלים שלכם ? ומצד שני תוהה לעצמי אם יכול להיות שאני פשוט מפחד להיפגע שוב.. כפי שאת מבינה המשבר הזה מורכב מהצטברות של הרבה דפוסים חוזרים ביני לבין המטפלת שלי שלבסוף גורמים לי לבילבול, להטיל את אותם סימני השאלה . דפוסים חוזרים למשל: אני חווה הרבה בעיקר בתקופה האחרונה תחושות שהיא מופתעת הרבה מהתגובות שלי. ולעיתים מציפה מחדש של הטראומה והפחדים, מה שגורם לחיזוק אמונות מגבילות שלי לא בכוונה, ותחושה שהיא לא יכולה להכיל את כל הצדדים שלי, ותחושת פרדוקס כשהמטרה שלנו היא ליצור קשר בטוח. כמובן שקשה להסביר לאוזניים חיצוניות, אבל בכל זאת רציתי להמחיש קצת כמה דפוסים חוזרים כאלו: 1. לאורך התקופה האחרונה מרגיש לי לפעמים כבר שהסבלנות שלה פחתה כלפיי, והיא חסרת אמפטיה, רגישות כפי שאני צריך, וזה בדרך כלל קורה כאשר אני מדבר על הצרכים הריגשיים, אמונות מגבילות, חששות וכו', ובעיקר על קשיים, ודברים שמפריעים לי בקשר שלנו... למשל יש לי חשש שמוכר לשנינו לאורך כל הטיפול: שאני לא רצוי, ומתי שהוא ימאס לה ממני, או שאני מבקש לדון בנושאים לא רצויים. ושאני סיפרתי לה על התחושות והציפיות שלי בפעם האחרונה לאור המשבר הזה, אז היא קיבלה בהפתעה את התגובות שלי, (למשל עד כמה אני נעלב ומרגיש דחוי, עד כמה אני כועס כלפיה והעולם,) ולא הרגיש לי שהיא באמת נכונה רוצה לדון בזה, או מזמינה אותי להמשיך לדון בזה, ושיתפתי אותה פגישה אחרי זה, שאני מרגיש "לא מוזמן" לדון בנושאים הללו, ואובססיבי, ושוב היא הופתעה, התנצלה וחשבה שזה היה מובן מאליו, שאני תמיד מוזמן לדון במה שאני רוצה, וזה למה היא לא חשבה להעלות את זה. נכון זה סוג של לקיחת אחריות מצדה. אבל (לאו דווקא באשמתה) זה גרם להרגיש חריג, ולהתבייש בזה שאני צריך הזמנה אישית, ואפשר להגיד כמעט לדרוש את התיקוף שלי בעצמי . וקיוויתי( אולי ציפייה מוגזמת) שלאור ההתעסקות שלנו בנושא, וההיכירות היא תבין שאני צריך שהתיקוף הזה יגיע ממנה. כיוון שקשה לי יותר להאמין בכנות של תיקוף שאני ביקשתי, לעומת תיקוף שהגיע מיוזמתה) ואני מרגיש לא נוח לבקש. (אפילו שמצד שני אני מבין שאני בשלב שאני צריך הרבה תיקוף, וזה לא ריאלי לצפות שהיא תמיד תדע את זה.) 2. ובפעם אחרת, אותה הפעם שהציתה את המשבר: שוב שיתפתי את המטפלת שלי בפחד שאני מעיק ומתיש אותה. וההתקדמות שלי איטית לעומת מטופלים אחרים, אז היא הגיבה לזה עם גיחוך עדין, ואמירה מופתעת של "מאיפה אני שולף את המחשבות האלה?". ובאותו רגע הביך אותי ובילבל לשמוע את המשפט הזה מפיה. הפרשנות שלי לאחר הפגישה הייתה שזה היה ניסיון שלה לעודד אותי, ולהפריך את הפחדים והאמונות המקבילות שלי, ולהמחיש לי כמה הם רחוקים מהמציאות, או שאולי הם באמת מגוחכים. אולי כדי לגרום לי להרגיש רצויי בעקיפין רמזה לי שהיא מוצאת סיפוק בעבודה איתי, והקצב התקדמות טוב או לא רלבנטי בכלל. וברור לי שהכוונה שלה הייתה טובה, ואם להודות התגובה שלה כן חיזקה ותיקפה אותי, ואף נהנתי ממנה בצורה מסויימת. אך מצד שני היא גם כירסמה לי בדימוי העצמי כי זה הרגיש לי גם כמו סוג של לעג. גם אם הוא לא ישיר כלפיי - עדיין לעג שגורם לי להרגיש חריג ולחשוב שאולי ההאיחזות שלי בפחדים האלה היא אובססיבית ומוגזמת, ואולי באמת מכתיבה לי את החיים שלי בצורה מגוחכת. אבל משם אני באופן בלתי נשלט כמעט מתוך הרגל אני משליך את זה על עצמי שמשהו בי פגום, ואולי אני מה שמגוחך פה, אם האמונה הזאת שאני לא רצוי עדיין שולטת בי ומנהלת אותי, ואני חווה לעג מהמטפלת שלי.. אבל כשאני בוחן את זה מזווית רחבה יותר, להיות נלעג הוא רק עוד מרכיב אחד ממה שמרכיב את הפסיפס בנינו, ואולי בכלל זה בלתי נמנע עבורי, כיון שלאור נסיבות חיי, יש לי נטייה טבעית להרגיש נלעג ע"י הסביבה, ואני רגיש לדחייה, והדפוס הזה שיחזר את עצמו גם עם המטפלת שלי. ומצד שלישי אולי היא התכוונה ליצור איתי חיבור חזק יותר בצורה שלא פגשה את מה שההיתי צריך באותו רגע, אולי זה היה אמור אולי היא התכוונה ליצור טיזינג בריא, שאני עוד לא יכול לקבל ? וזה היה אמור להיות סימן לזה שהמטפלת מרגישה פתוחה איתי, שזה דבר טוב. ואולי הבעיה שלי היא שאני מזדהה את הפחדים שלי, והאמונות האלה יותר מידיי, כאילו זה מה שמגדיר את עצמי. 3. וששיתפתי בפגישה אחרת את המטפלת באמביולנטיות שלי לגבי התחשה שלי שלהרגיש נלעג, היא דחתה את כל הראיצונליזצייה מסביב אף על פי שברור לי שגם חווית העבר שלי משפיעות, אך מרגיש לי שהיא לא מכילה את זה עד הסוף. מכיוון שהיא התעכבה רק על תחושת הלעג, והתעלמה מהשאר, לכן הסקתי גם מזה וגם מהתגובה שבאה אחרי זה תחילה או שהיא רוצה לעזור לי להתחבר לצד הפגוע שלי, אבל נפגעתי ממה שקרה אחרי זה וחשבתי שאולי היא מתגוננת, ולקחה את זה אישית. היא קיבלה זאת בתדהמה ובצער שאני מרגיש נלעג ממנה, וכמעט דרשה ממני לפרט מה היא עשתה שגרם לזה. הרגיש לי שהיא ממש כעסה, אולי היא נבהלה משום מה שמטופל שלה יכול לחוות אותך ככה, אולי זו העברה נגדית שלה. ובאותו זמן אני נלחצתי כיוון שזה הרגיש לי כמו שיחזור טראומתי מההורים שלי שהיו שוללים לי לגיטימצייה לרגשות שלי אם לא ההיתי מצליח לתת להם תשובות פה במקום, כאילו מדובר באודישן. כמובן שמרוב פחד ההיתי מגמגם ומילה בקושי יצאה לי, או שפשוט ההיתי מקבל בלק אוט, ואז היו מביישים אותי שאני שקרן ורק רוצה תשומת לב, ואז לנטוש אותי ריגשית. ובאותם רגעים ההיתי מרגיש כישלון למורות שבדיעבד אני מבין שלא הייתה לי אפילו דרך לעבור את "האודישן הזה". ולדעתי המטפלת שלי הייתה אמורה להכיר את זה, כיוון שדיברתי על זה כמה פעמים בעבר, אבל היא הציפה בדיוק את אותו תחושות,ללא כוונה. וששאלתי אותה פגישה אחרי זה אם היא התגוננה באותו רגע, היא טוענה שלא. ומה שהצית את המשבר בסוף אותה פגישה ההרגשתי שהמטפלת שלי מציפה את הטראומה שלי ואמונות מגבילה, (שאחרי זה היא התברר כלא בכוונה) בצורה מאוד חזקה שחוויתי בתור פגיעה ישירה: אמונה מגבילה שאני פגום ומנותק מהמציאות, ושאני מייאש אותה. שמעתי אותה משתמש במילים קשות כמו "ממאבדת עצות" מולי-, "אם אני מרגיש נלעג ממנה אז סימן שיש פה כשל מערכתי" מה שהתפרש אצלי כנטישה דווקא בזמן שאני נזקק לתיקוף ממנה. ואחרי זה שאלתי אותה על זה ולדבריה הוצאתי את המילים מהקשרם. ונכון אני מבין את זה שטיבעי שטיפול יציף מחדש את כל הפחדים והטראומות, יאתגר אותם ואת האמונות המגבילות, ואני מבין שאני מוציא פה דברים מהקשרם, ואפילו באותו רגע.. אבל בתקופה האחרונה אני מרגיש שאלה עולים על ידה באופן שאני לא מצליח להבין כיצד מקדם אותי, ובאופן שמפקיר אותי "לבד במערכה" ומעצים את הקושי שלי לסמוך. ואפילו שהיא לאחר מכן התנצלה ולא ידעה שלקחתי את זה ככה, מה שמצד שני גורם לי להרגיש שאולי היא לא יודעת מה היא עושה. והמקרה הזה השאיר אותי עם תיסכול על איך המטפלת לא שמה לב מבעוד מועד לאיך זה משפיע עליי ? האם אנחנו לא מכירים מספיק זמן כדי שהיא תדע מה הטריגרים שלי, ולא תלחץ עליהם בטעות ? אלא אם כן זה משרת משהו ? ואפילו באותו פגישה ובפגישה שקדמה לזו בדיוק מצאתי את עצמי מדבר על אותם טריגרים, ועוד באותו פגישה והיא מעוררת אותם שוב, אפילו אם זה ללא כוונה... אבל הרגיש לי פרדוקס שמצד אחד היא מעודדת אותי להודות שאני פגוע ומרגיש נלעג עד עומקי נשמתי, ומצד שני אני הרגשתי שהיא לא הייתה סובלנית ושזה שומש נגדי בתור מתקפה כמעט, או כתירוץ לחווית הנטישה שספגתי ממנה. אבל אחרי זה לכאורה "ישרנו את ההדורים", והפחד מנטישה פחת. אבל אני מבין שזה בעצם עוד דפוס חוזר אחד מיני רבים, ואני נותר תמיד עם התחושה שהמטפלת שלי מופתעת הרבה מהתגובות שלי, ואני מוצא את עצמי מוטרד מזה, ומרגיש חריג, ואולי שמשהו בי (שוב) פגום או לא בסדר, אם אני מעורר אצלה תגובות שכאלה. וזה מחזק אצלי עוד אמונה מגבילה שיש לי שאני בלתי ניתן להבנה, ועוד אחרי יותר מ 20 שנה של גימגום זה מאוד חזק אצלי. 4. ולאחרונה היא "משקפת" לי לאור המשבר אמון הזה, "שלא משנה מה היא תעשה היא תמיד תרגיש ממני שהיא לא בסדר", וזה מותיר אותי תלוי באוויר, ומבולבל מה אני אמור להסיק מזה. האם היא גם מטילה עליי עכשיו את האחריות לרגשות שלה ? או שקשה לה איתי ? אני מנסה לחקור את עצמי אז אני מתעלל בה ? אני גרום לה לסבול ? אני צריך לסרס את עצמי מלדבר על נושאים קשים ? וגם במקרה הזה היא טוענת שלא לזה התכוונה, וסה"כ תפקידה הוא לשקף את הדברים, ושאני צריך לדאוג לעצמי ולא לה, ורק צריך לדעת את זה.... (את הנושא הזה לא הספקתי עוד לחקור עד הסוף כיון שהיה ממש לאחרונה) ושוב, זה מעלה שאלות על טיב היחסים לכל אורך התקופה הזו. ברור לי שטבעי שיהיו פערים, אי הבנות, פרשנות שונה בנינו, שנינו אנשים נפרדים עם מטענים אחרים וחוויות חיים אחרות. . אבל אני תוהה לעצמי האם נחצה פה גבול שהוא יותר מידי ? גם אם הכוונות של המטפלת שלי הן הכי טובות שאפשר, אולי משהו בנינו לא עובד טוב, וזה פוגע בטיפול שלי ? אולי גם על סמך זה שהמטפלת שלי מופתעת הרבה מהתגובות שלי, ומההיבטים השונים שלי בצורה כזאת ועוד בשלב הזה של היחסים בנינו לאחר יותר משנתיים וחצי.. האם זה מה שאני צריך ? אולי מטפל/ת טוב/מקצועי מספיק לא היו צריכים להיות מופתעים כל כך ? אולי היא לא מנוסה מספיק ? כיוון שלהבנתי התגובות שלי הן די אופייניות לאדם במצבי עם פוסט טראומה והורים נרקסיסטים, ובכל זאת היא מופתעת. ברור שאני לא אבקש ממנה להפסיק להיות מופתעת כיוון שזה לשקר לעצמי, וכמו שאני לומד להכיר ברגשות שלי, לא הגיוני שאני אבקש ממנה שהיא תדחיק את את התגובות והרגשות הטבעיות שלה… אבל לפעמים כל הדפוסים האלה מרגישים לי משהו פרדוקסלי, אם המטרה הטיפולית שלנו היא ליצור מרחב בטוח. ואז שאני משתף אותה בתחושות שלי לגבי המשבר הזה ובחווית הללו, היא כן תביע אמפתיה ותצטער על החוויה שלי, ועל זה "ושאיך שהיא בחרה להתנהג לא פגש אותי במקום שההיתי צריך באותו רגע." אז ואנחנו מבינים שיש בנינו אי הבנה וכו', לכאורה מיישרים את ההדורים, והיא מתקפת אותי. ולכאורה הכל כבר צריך להיות טוב ויפה, התשובות שלה הגיוניות סה"כ, ואמורות לספק אותי… ואומנם היא אמרה לי כבר שהיא לא מצפה את זה ממני, אבל אני בעצמי כן מרגיש שאני צריך כבר לסלוח, להמשיך הלאה, אבל מסתבר שזה לא כזה פשוט… ועצם זה שאני לא מצליח לעשות כן גורם לי להרגיש קטנוני, ואובססיבי, סוג של קמצן שלא יכול להמשיך הלאה, ולסלוח, וכפוי טובה שהיא סבלה אותי עד כה, ושמתי שהוא אני אמאס עליה. וכן גם על זה ודיברנו... מדוע התיקופים האלה לא מספיקים לי ? מרגיש שזה מתנדף עם הזמן כמו מים שזולגים מכף היד. אולי שבוע בין פגישה לפגישה זה מספיק זמן כדי לשאול את עצמי אם זה אמיתי בכלל מה שקרה, אולי יכול להיות שהסיבה הפשוטה היא שזה בגלל שהאמון שלי נשבר. רצית לציין גם שאני ללא שום ניסיון מקדים בעולם הטיפולים - מה שכנראה מוסיף לתחושת הבילבול, ואני נמצא בשלב שאני מתלבט אם המשבר הזה זה על רקע חוסר כימיה ביני לבין המטפלת, אולי הציפיות שלי לא ריאליות, או שקרה משהו והיא איבדה את הסבלנות שלה כלפייי. או שאולי היא לא מספיק ממוקצעת בתחום שאני מתקשה בו. ושהמטפלת שלי כנראה פשוט לא מבינה איפה היא פוגשת אותי בהרבה מקרים, ומה זה אומר להיות ילד להורים נרקיסיסטים, גם לאחר השנתיים וחצי שאנחנו נפגשים. או רקע סמוי נוסף הוא הקושי שלי בלתת אמון ולסמוך, גם אני מאוד רגיש לדחייה באופן כללי - רגישות שגורמת לי לשחזר מהעבר תבניות ביחסים להרגיש לא רצוי בטיפול, ולהרגיש נטל כפי שהרגשתי בתור ילד על ההורים.. מה שמקשה עליי להמשיך הלאה. אני לא יודע כמה אני יכול להגיד כמה היחסים בנינוו היו חזקים, וכמה אני מרגיש בטוח, מערכות יחסים זה משהו שנמנעתי ממנו כל החיים, וקשה לי לסמוך, ואפילו לשמור על קשר עין עם המטפלת שלי ובכלל גם לאחר שנתיים וחצי. ואולי היחסים בנינו יותר שיטחיים ממה שרצתי להאמין ? . ואולי לאורך כל הזמן החיבור בנינו לא באמת היה כל כך טוב כמו שחשבתי, והמשכתי למורות הכל, כי הסתנוורתי מקצת תיקוף ואמפתיה לראשונה בחיי…? איך אפשר לדעת, חוץ מלהמר שאני לא אפגע שוב, או (יותר חשוב) שזה הטיפול והמטפלת שנכונה לי ? אבל מצד שני כן אני מפחד לאבד אותה, ואת האוזן הקשבת שחשבתי שמצאתי לעצמי, והשאלה אם זה יהיה חכם להתעקש על הקשר הזה, או שאולי הגיע הזמן להיפרד ולהמשיך הלאה, או שאולי הנטייה שלי לברוח מקונפליקטים ואינטימות מדברת. ואני ותוהה לעצמי אם בכלל יהיה לי את הכוחות להתחיל מהתחלה עם מטפל/ת אחר/ת, אני אפילו מוצא את עצמי אפילו מתבייש בזה שהמשבר הזה צץ בשלב כזה מאוחר, וכועס על עצמי שאולי התעלמתי מכל הסימנים המקדימים. ומותש מנטלית מהעניין, בין אם הוא הזדמנות חיובית לצמיחה או לא… ומצד שני גם עולות מחשבות שאולי זה לא חייב להיות ככה, אולי אני צריך לסלוח לה, אולי עבר עליה יום רע באותו יום ? ואולי אני צריך כן לתת לזה סיכוי, ולהפסיק להשליך כל מיני משמעויות לסיבה שהיא מופתעת מהתגובות שלי, ולהפסיק לתלות בזה את הדימוי עצמי שלי, ולקבל את עם עצמי שעדיין יש לי לגיטמצייה לתחושות שלי, שהם כן הגיוניות לחוויות חיים שעברתי, אפילו שהיא מופתעת ממני (אני מקבל את זה מהמטפלת שלי אבל לא מספיק.) ורק אז אני יצליח להשתקם מזה לאט לאט. אני יודע שהפוסט הזה ארוך בצורה היסטרית, עם יותר מדיי שאלות לא מצפה לתשובות לאחת אחת. יותר מהחוסר ודאות, הכעס והכאב, מפריע יותר התחושה שלי שאני מרגיש תלוי באוויר. מה גם הפנתי כמעט את רוב הסוגיות האלה למטפלת שלי, עדיין אני נשאר בסימני שאלה, אולי "כנראה זה החיים" ואין תשובות להכל. וברור לי שלא את וולא היא יכולים להחליט בשבילי מה לעשות והאם לנסות לסמוך עלייה מחדש, ושום תשובה שלה כנראה כבר לא תרפא את המשבר הזה ותענה על הסימני שאלה, כל עוד האמון שלי פגוע זו תהיה חייבת להיות אך ורק בחירה שלי לנסות ולשקם אותו. בכל אופן אני ממש מודה ומעריך את העבודה שאת עושה, אני חושב שזה מלאכת קודש. מודה לך שקראת עד פה. אני מוצא את עצמי קורא הרבה ומתרשם מהחוויות של אנשים אחרים ומהחוות דעת שלך. ואני מרגיש פחות לבד, ומבין היום לעומת העבר שבו הייתי מאוד מבודד - שהרבה מהמצוקות הרגשיות שלנו הם אוניברסליות ומשותפות במהותן, להרבה אנשים ואצל כל אחד באופן קצת שונה.

אבי בן 59 מונשם ומורדם לאחר קריסת מערכות לאחר מוות קליני הכבד חזר לתפקוד ומצב הריאות השתפר הכליות לא מתפקדות והתחילו לעשות דיאליזה כפעמיים ניסו להוריד לו את ההרדמה ועלה לו הלחץ דם והתחיל להאיץ לו הדופק והרדימו אותו שוב האם זה משהו שכיח? ומה יכול לגרום לו להתעורר מהרדמה בצורה תקינה? תודה רבה!

היי בחודש אוקטובר האחרון אובחנתי כחולה בטרשת נפוצה עם נגע פעיל בראש ובצוואר ובגב לא פעילים , כמו כן עוד לפניי הפיענוח התלונה העיקרית שלי היו סחרחורות שעד היום על פי מה שאני מתאר לנירולוג אינם תואמים לסחרחורות בעקבות המחלה ויכולות להיות קשורות למקרה אחר , מה שאני מתאר זה סחרחורות שמגיעות עם בעיה בדיבור כשאני מוקף אנשים ומשתתף בדיון ומדבר הרבה וכשאני צוחק זה מתגבר,הסחרחורת אף מופיעה בלילות כשאני עייף מאוד כמו כן כאשר הסחרחורת מתחילה יש לי מעין "קריסת ברכיים ומרפקים" שאני חייב לשבת ואם לא אני נופל מאין קריסת מערכות כללית , אם אני שוכב במהלך הסחרחורת ועוצם עיניים למשך מספר דקות הגוף לא מגיב אני לא יכול לקום ורק האוזניים שומעות כמו תחושת שיתוק אז פשוט אני משתדל להשאיר את העיניים פתוחות ולא במהלך הסחרחורות . האם תלונות אלו מזכירות מחלה אחרת או בעיה כלשהי מוכרת ? ולאיזה רופא עליי לפנות אם הנירולוג לא מוצא לזה תשובות שקשורות לטרשת ?

שלום רב, אבי בן 75, חלה בדלקת ראות ולאחר אישפוז של לילה בפנימית נכנס למצב של ספסיס עם קריסת מערכות, הורדם והונשם, שכב מונשם ומורדם שבועיים בטיפול נמרץ(מתוכם היה מורדם כ-5 ימים אך הצליח להתעורר רק כ-6 ימים לאחר הפסקת ההרדמה), כיום מאושפז בשיקום נשימתי עם טרכאוסטום, לא מובר למנשם כבר 5 ימים ברצוני לציין שאבי היה אדם פעיל ועצמאי עד לאירוע אם כי ברקע ידוע על י"לד, סכרת לאחר גיל 60, ומטופל תרופתית, כחודשיים לפני האירוע עבר השתלת קוצב לב כרגע ערני חלק משעות היום, מבצע הוראות, עדיין ישנוני בשאר היום שאלתי היא עד כמה אנחנו צריכים להיות מוטרדים מפגיעה מוחית בעקבות מה שעבר ובהתאם לגיל ולמצב העירנות שלו....תודה