מרד נעורים הוא מצב התפתחותי תקין שעובר כל מתבגר. מדובר...
מתי מומלץ להפסיק להניק, באיזה שלב ניתן לעבור למזון מוצק,...
הורים רבים מתקשים לקבל את העובדה שילדם זקוק לאבחון וטיפול...
התפתחותו, תפקודו, הישגיו ובריאותו הנפשית של הילד מושפעים...
שלום רינת, עיצוב התנהגות יכול להתאים בגיל זה, אם עושים אותו נכון. תכנית כזו עובדת אם היא מוגדרת היטב, מכוונת למקטעי התנהגות ספציפיים וברורים (למשל: לחלק את היום למקטעי זמן קצרים יותר, בהם הילדה מתוגמלת אם לא נשכה אף אחד). רק לאחר שהוכחדה התנהגות אחת ספציפית, עוברים להתנהגות הבאה (למשל: לא הכתה). מה שחשוב הוא להימנע מהגדרות עמומות ("אם תתנהגי יפה, תקבלי מדבקה"). תנאי נוסף להצלחה, קשור לעוצמת התגמול. המוטיבציה לשיתוף פעולה תלויה בסוג ה'חיזוק' הנבחר. חשוב שאת התגמול הילדה תרוויח אך ורק דרך ההתנהגות הנאותה. כלומר, לא ניתן לה מדבקות גם על התנהגות 'טובה' אחרת. לא נבטיח לה משהו שהייתה מקבלת ממילא, גם ללא המאמץ מצידה. בקיצור, עיצוב התנהגות הוא תורה שלמה (אמנם לא מאד מורכבת), שעקרונותיה חייבים להתקיים כדי שתהיה יעילה. בהצלחה! ליאת
שלום תמר, מעדיפה להשיב תחילה לשאלתך השנייה. אבחון אינו גזירת גורל אכזרית, אלא דרך למפות את אזורי החוזק והחולשה של הילד, להבין את הסיבות להתנהגותו, ולאתר - מוקדם ככל האפשר - את כל מה שיכול להפריע לתפקודו של הילד. משאותרו הקשיים, אפשר לחשוב גם על ההתערבויות הרלוונטיות שיתנו מענה מדוייק ומיטיב. אלה המשמעויות. בעיני, ילד שמתחיל להסתבך, לספוג הערות, עונשים או כעס מצד הסביבה - במיוחד כשמדובר בילד טוב לב וחמוד - מאותת על קושי, ולכן אבחון טוב הוא יותר ממתבקש. עד האבחון (וכאן אנו חוזרים לשאלתך הראשונה), חשוב לעשות הכל כדי לא לפגוע בתפיסה שלו את עצמו, וכדי לא להחליש את מעמדו החברתי. אין פירוש הדבר שנתיר לו להתנהג ככל העולה על רוחו. אדרבא, נחדד את ההבחנה בין טוב לרע, בין מותר לאסור, ונאכוף את הכללים. טבלת עיצוב התנהגות היא רעיון מצויין, שלגמרי שם במוקד את ההתנהגות הטובה. טבלה כזו צריך לעשות עם הרבה מחשבה, רצוי בעזרת גורם מנוסה כלשהו. הרעיון הוא - לחזק מקטעי התנהגות או מקטעי זמן בדרך לתוצאה הסופית הרצויה שכרגע נראית קצת רחוקה מהישג ידינו. כך למשל, נגדיר בטבלה מקטעי זמן הגיוניים (נניח שיעורים) בהם הילד התנהג כמצופה ממנו. כאן חשוב להגדיר במדוייק (!) מה נדרש ממנו. לדוגמא, על כל שיעור שבו אינו מציק לילדים - יקבל מדבקה. חשוב להיות מאד בהירים בדרישה, ומאד מצומצמים. אם מכחידים התנהגויות של הצקה, לא נטפל באותו זמן בפטפוטים. אם הילד צובר מספר (שנקבע מראש) של מדבקות, הוא יוכל להמירן בפרס כלשהו, שיכול להיות משהו ממשי חומרי, או צ'ופר/זכות כלשהם. לאחר שהושגה מטרה אחת, אפשר לעבור לאחרת. אם בשבוע הראשון הילד לא הציק לאף אחד, אך פטפט והפריע בשיעור - הוא עדיין יקבל את המדבקה. זה כלל חשוב מאד ותנאי להצלחה. בהנחה שקיימת הפרעת קשב ברמה כזו או אחרת, חשוב לאפשר לילד אפיק לגיטימי לפריקת המתח המצטבר בשיעור, ולהתאים את הדרישות ממנו ליכולותיו. בהצלחה ליאת
עדי שלום, את אכן מתארת מצב קשה ובלתי נסבל בבית. אין שום סיבה, שאתם או כל אדם אחר יסבול מצעקות ואיומים. במקרים אלו צריך טפול כוללני. כיון שבנכם נמצא בטפול במסגרת של עצוב התנהגות, אני ממליץ לשתפם, ולהרחיב את התכנית גם לבית. שנית, הנער אינו מטופל בתרופה להפרעת הקשב והרכוז. איני מכיר את ההסטוריה התרופתית שלו, אך יש לשקול בחום טפול בתרופה סטימולנטית (כמו Ritalin, לדוגמא). שלישית, יש בהחלט מקום לשקול העלאת מנון התרופה להפרעת ההתנהגות (Risperdal). רביעית, אם דבר אינו עוזר והמצב אנו משתפר, יש לשקול השמת הנער בפנימיה. בהצלחה, ד"ר ברנע ארז.
מרד נעורים הוא מצב התפתחותי תקין שעובר כל מתבגר. מדובר...
מתי מומלץ להפסיק להניק, באיזה שלב ניתן לעבור למזון מוצק,...
הורים רבים מתקשים לקבל את העובדה שילדם זקוק לאבחון וטיפול...
התפתחותו, תפקודו, הישגיו ובריאותו הנפשית של הילד מושפעים...
שלום רינת, עיצוב התנהגות יכול להתאים בגיל זה, אם עושים אותו נכון. תכנית כזו עובדת אם היא מוגדרת היטב, מכוונת למקטעי התנהגות ספציפיים וברורים (למשל: לחלק את היום למקטעי זמן קצרים יותר, בהם הילדה מתוגמלת אם לא נשכה אף אחד). רק לאחר שהוכחדה התנהגות אחת ספציפית, עוברים להתנהגות הבאה (למשל: לא הכתה). מה שחשוב הוא להימנע מהגדרות עמומות ("אם תתנהגי יפה, תקבלי מדבקה"). תנאי נוסף להצלחה, קשור לעוצמת התגמול. המוטיבציה לשיתוף פעולה תלויה בסוג ה'חיזוק' הנבחר. חשוב שאת התגמול הילדה תרוויח אך ורק דרך ההתנהגות הנאותה. כלומר, לא ניתן לה מדבקות גם על התנהגות 'טובה' אחרת. לא נבטיח לה משהו שהייתה מקבלת ממילא, גם ללא המאמץ מצידה. בקיצור, עיצוב התנהגות הוא תורה שלמה (אמנם לא מאד מורכבת), שעקרונותיה חייבים להתקיים כדי שתהיה יעילה. בהצלחה! ליאת
שלום תמר, מעדיפה להשיב תחילה לשאלתך השנייה. אבחון אינו גזירת גורל אכזרית, אלא דרך למפות את אזורי החוזק והחולשה של הילד, להבין את הסיבות להתנהגותו, ולאתר - מוקדם ככל האפשר - את כל מה שיכול להפריע לתפקודו של הילד. משאותרו הקשיים, אפשר לחשוב גם על ההתערבויות הרלוונטיות שיתנו מענה מדוייק ומיטיב. אלה המשמעויות. בעיני, ילד שמתחיל להסתבך, לספוג הערות, עונשים או כעס מצד הסביבה - במיוחד כשמדובר בילד טוב לב וחמוד - מאותת על קושי, ולכן אבחון טוב הוא יותר ממתבקש. עד האבחון (וכאן אנו חוזרים לשאלתך הראשונה), חשוב לעשות הכל כדי לא לפגוע בתפיסה שלו את עצמו, וכדי לא להחליש את מעמדו החברתי. אין פירוש הדבר שנתיר לו להתנהג ככל העולה על רוחו. אדרבא, נחדד את ההבחנה בין טוב לרע, בין מותר לאסור, ונאכוף את הכללים. טבלת עיצוב התנהגות היא רעיון מצויין, שלגמרי שם במוקד את ההתנהגות הטובה. טבלה כזו צריך לעשות עם הרבה מחשבה, רצוי בעזרת גורם מנוסה כלשהו. הרעיון הוא - לחזק מקטעי התנהגות או מקטעי זמן בדרך לתוצאה הסופית הרצויה שכרגע נראית קצת רחוקה מהישג ידינו. כך למשל, נגדיר בטבלה מקטעי זמן הגיוניים (נניח שיעורים) בהם הילד התנהג כמצופה ממנו. כאן חשוב להגדיר במדוייק (!) מה נדרש ממנו. לדוגמא, על כל שיעור שבו אינו מציק לילדים - יקבל מדבקה. חשוב להיות מאד בהירים בדרישה, ומאד מצומצמים. אם מכחידים התנהגויות של הצקה, לא נטפל באותו זמן בפטפוטים. אם הילד צובר מספר (שנקבע מראש) של מדבקות, הוא יוכל להמירן בפרס כלשהו, שיכול להיות משהו ממשי חומרי, או צ'ופר/זכות כלשהם. לאחר שהושגה מטרה אחת, אפשר לעבור לאחרת. אם בשבוע הראשון הילד לא הציק לאף אחד, אך פטפט והפריע בשיעור - הוא עדיין יקבל את המדבקה. זה כלל חשוב מאד ותנאי להצלחה. בהנחה שקיימת הפרעת קשב ברמה כזו או אחרת, חשוב לאפשר לילד אפיק לגיטימי לפריקת המתח המצטבר בשיעור, ולהתאים את הדרישות ממנו ליכולותיו. בהצלחה ליאת
עדי שלום, את אכן מתארת מצב קשה ובלתי נסבל בבית. אין שום סיבה, שאתם או כל אדם אחר יסבול מצעקות ואיומים. במקרים אלו צריך טפול כוללני. כיון שבנכם נמצא בטפול במסגרת של עצוב התנהגות, אני ממליץ לשתפם, ולהרחיב את התכנית גם לבית. שנית, הנער אינו מטופל בתרופה להפרעת הקשב והרכוז. איני מכיר את ההסטוריה התרופתית שלו, אך יש לשקול בחום טפול בתרופה סטימולנטית (כמו Ritalin, לדוגמא). שלישית, יש בהחלט מקום לשקול העלאת מנון התרופה להפרעת ההתנהגות (Risperdal). רביעית, אם דבר אינו עוזר והמצב אנו משתפר, יש לשקול השמת הנער בפנימיה. בהצלחה, ד"ר ברנע ארז.
הרטבת לילה נגרמת משילוב של מספר גורמים. לכן יש מספר טיפולים. רצוי לברר את הגורם להרטבת לילה ולא לטפל ללא אבחנה. בכבוד רב פרופ פומרנץ 098621860
שלום מנשה, העובדה שהצליח להתגבר בשנה שעברה על קושי דומה (שחלף) מעודדת מאד, וכך גם הידיעה שבמהלך היום הילד מצליח להירגע ולקיים שגרת-גן תקינה. לחרדה אקוטית יש סממנים אופייניים (אלה שתיארת), והגם שמדובר בחוויה קשה מאד לילד, ואולי גם להורים, אין בכך סכנה ממשית לשלומו. אגב, הסיכוי להתעלף במצב זה נמוך מאד, הודות לעלייה בלחץ הדם ובקצב הלב האופייניים לחרדה קיצונית. לעתים, המופע הדרמטי של התקפי החרדה, מעורר מתח וחרדה גם אצל ההורה, מה שעלול באופן מעגלי להחריף את הסימפטומים אצל הילד. לכן, רצוי שמי שייקח את הילד לגן יהיה ההורה היותר "חסין" מבחינה נפשית, ומי שמצליח להישאר רגוע יחסית גם מול ההתקף. אפשר לדבר על כך עם הילד בשעות שאחרי הגן או בערב (לעולם לא בזמן התקף), לומר לו שאתם רואים ומבינים כמה קשה לו, ומבקשים לחשוב ביחד איתו מה יעזור לו להרגיש טוב יותר. אפשר לתת לו איזה חפץ שייתן לו תחושת ביטחון (אבן יפה, בובה של גיבור-על, ואפילו טלפון נייד ממנו יוכל להתקשר אליכם). חפץ כזה עוזר לילד לחוש מידה של שליטה, ויכול להפחית את רמות החרדה. הסבירו לו שאתם סומכים עליו ובטוחים ביכולתו להתגבר, גם אם זה קשה לו. אני מציעה לקצר את השהות שלכם בגן, וליצור פרידה קצרה עניינית, למרות התקף החרדה. אפשר, במקרים מסוימים, להיעזר בעקרונות של עיצוב התנהגות. למשל, לתגמל אותו על הישגים חלקיים בפרסים קטנים, עד להשגת המטרה הסופית. לדוגמא: להבטיח פרס קטן על כל בוקר שבו לא בכה בבית, לפני שיוצאים לגן. אחרי שהושגה מטרת-ביניים זו, נתגמל על כל פעם שהצליח לא לבכות/להקיא באוטו, בדרך לגן. לאחר שהושגה מטרה זו, נתגמל על כל בוקר שבו הצליח "להגיד שלום" ולשחרר את ההורה, גם אם בכה/הקיא. לבסוף נעבוד על היכולת להיפרד ללא בכי, כמו גדול. במקרה כזה, חשוב לתגמל בפרסים קטנטנים, או במדבקות ששוויין יוגדר מראש בסכום כסף קטן, אותן אפשר יהיה לצבור לסכום גדול שיוקדש למשהו כייפי שהוא רוצה. ביום שאינו מצליח, הוא לא יקבל מדבקה, אך לא נגרע מדבקות שכבר נצברו. בהצלחה ליאת
שלום מולי, כשאנחנו מדברים על בשלות לכיתה א', הכוונה היא (בין היתר) ליכולת לעמוד באכזבות ותסכולים, ליכולת לדחות סיפוק, להמתין בתור, לעכב את הדחף ולעדן את התוקפנות. נראה שכל אלה עדיין לא הבשילו אצל בנך, ולכן - יהיו הסיבות אשר יהיו - עדיף לטפל ללא דיחוי, כדי שיצליח לעמוד בהצלחה בדרישות ובציפיות ממנו בשנה הבאה. עלייך לזכור שטיפול בילדים נעשה בדרך של משחק ויצירה, ולכן אין צורך לחשוש מפאת גילו הצעיר. הטיפול במקרה שלכם - לפחות בעיני - חייב לכלול הדרכת הורים אינטנסיבית, ואם את נרתעת מטיפול בילד, אל תוותרי בשום אופן על הדרכת הורים, שתסייע לך לסייע לו. בהצלחה ליאת
שלום מיטל, מדובר ככל הנראה בהתניית הפחד לסביבת ביה"ס, בעקבות האירוע ההוא. תגובות פחד שהותנו אפשר להכחיד בעזרת התניית נגד, בעזרת טיפול פסיכולוגי (קוגניטיבי-התנהגותי) קצר מועד. אפשר לנסות תחילה לבד, בדרך של "עיצוב התנהגות" (חיזוק בעזרת פרסים מקטעי התנהגות, בדרך להתנהגות הרצויה ה'מלאה'). כלומר, אפשר יהיה לנסות להציע פרס על כל בוקר שבו הוא נכנס לכיתה לבדו לאחר שליוויתם אותו עד לדלת הכיתה. לאחר שהתבססה היכולת, לוו אותו עד לקומה, אך לא עד דלת הכיתה. אח"כ עד הכניסה למבנה, וכך הלאה. שני התנאים הבסיסיים להצלחה הם - א. הקפדה על מקטעי התנהגות קטנים, הגיוניים, ובעלי סיכוי טוב לחוויה של הצלחה. אל תדלגו על שלבים למרות הפיתוי! ב. הקפדה על מערך תגמולים יעיל, כלומר, פרסים שיהיו 'שווים' מצד אחד, אך קטנים במידה שלא תגרום לכם פשיטת רגל. אפשר לבנות טבלת מדבקות, כאשר כל מדבקה שווה 1-5 ש"ח, ובסוף השבוע קונים משהו בסכום שנצבר. זכרו שכישלון אינו גורע מהפרסים שכבר הרוויח, והקפידו לעודד, להתפעל, ולהביע אמונה מלאה ביכולתו להצליח. אתם מוזמנים לדווח. בהצלחה ליאת
שלום לך, מה שאת מתארת נשמע כמו בעיית גבולות (או חוסר גבולות), גם אם לתחושתך אינכם הורים 'זורמים'. בעיני, הניסיון להבין מה מקור ההתנהגות, אינו בא במקום הטיפול הענייני בה, ולפעמים, מרוב רצון טוב וניסיון להבין את הילד, אנחנו מפספסים, ומחמירים בבלי דעת את המצב. אני מבינה את הכעס שלך על מה שקרה אתמול או שלשום (זה באמת מכעיס), אך בעיני עונש חמור ויוצא דופן ("כך שלא ישכח את הבעיטה הזאת") אינו הפיתרון. כאשר אנחנו מגיעים לעונשים, ומחפשים את המענה ה'אולטימטיבי' לאירוע בודד, אנחנו בעצם עושים טיפול קוסמטי. הפיתרון, בעיני, הוא שינוי גישה כולל, תוך שמירה עקבית על כללים וציפיות ברורים מאד, בצורה עקבית ולאורך זמן. עיצוב התנהגות הוא דבר מצויין, אך עליו להיעשות נכון, ובליווי של גורם מקצועי. ככלל, כדי שמערך תגמולים יהיה יעיל, יש לעקוב אחר מספר כללי יסוד: * חשוב שיהיה ברור גם לנו וגם לילד מה *בדיוק* ההתנהגות המתוגמלת. להגיד לילד שיקבל מדבקה בכל יום ש"התנהג יפה", זאת אמירה כללית מאד. עדיף להיות הרבה יותר ספציפיים וברורים. למשל על כל שעה שבה לא היכה ילד אחר. שעה! לא יום! או על ישיבה במפגש ללא הפרעה. * חשוב לשמור את הפרס (מדבקה, ממתק, פרצוף מחייך) רק למטרה זו, ולא לחלק אותו בתקופה הזאת בשום מקרה אחר. * אין למנוע מהילד את התגמול על התנהגות טובה, אם עשה משהו רע אחר. כלומר, אם אנחנו מתגמלים על יום ללא נשיכות, ניתן לילד את הפרס אם לא נשך, גם אם באותו יום הוא קרע ילד במכות (אך לא נשך). רק לאחר שההתנהגות הספציפית נרכשה במלואה, אפשר לעבור להתנהגות חדשה. אני ממליצה מאד להיעזר בהדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים מנוסה, ולחסוך זמן, עוגמת נפש ותסכולים, מכם, מהילד ומהגננת. בהצלחה ליאת
שלום סיוון, זו דוגמא מצויינת לתחום שבו אפשר להיעזר בהצלחה בטכניקה שנקראת "עיצוב התנהגות". נסי לחלק את התנהגות היעד (אכילה בכף או במזלג) למקטעים קטנים יותר, והגדירי לעצמך במדויק מה את מצפה בכל פעם. למשל: לאכול רק את האורז בכף או כפית (ואת הקציצה בידיים). בכל פעם שהילד מצליח לעמוד במשימה, תני לו פרס קטן, אבל שווה (למשל אצבע של שוקולד קינדר מייד לאחר הארוחה). אמרי לו שאת גאה בו על ההישג. חזרי על כך עד שתרגישי שההתנהגות התבססה. נסי לא לתת את אצבעות השוקולד בהזדמנויות אחרות, כדי שזה יישאר פרס אטרקטיבי. כשההתנהגות הזאת נלמדה, עברי למקטע הבא (פירה, צ'יפס, סלט, וכך הלאה). אל תעברי לשלב הבא עד שההתנהגות שהגדרת לעצמך לא הושגה. זכרי, שבכל מקטע את מתגמלת רק את מה שהגדרת מראש. כלומר, אם את מצ'פרת אותו רק על אכילת אורז בכף, אל תגיבי כשהוא אוכל בידיים את הצ'יפס. וכך הלאה. בהצלחה, ואת מוזמנת לדווח איך הולך. ליאת
שלום רב, במצבים של דאגה וחוסר אונים מול התנהגויות מקצינות של ילדים, מתחילים לעלות רעיונות הנוגעים לסוגי התערבות שונים. בעבודתי נתקלתי לא פעם גם ברעיונות אבסורדיים הכובשים את לבם של הורים מיואשים, כמו מסאז'ים, דיאטות, מרפאים באור, באנרגיות, כירופרקטיקה (לא לכאבי גב), טיפולים בעזרת בקבוקי צבע, שחייה, ריקוד ואמנויות לחימה, סוסים, כלבים ונחשים - כולם יכולים להיות נחמדים מאד, אך לא תמיד מכוונים לבעיה האמיתית של הילד. עיצוב התנהגות יכול לעזור במקרים מסוימים, ובמקרים אחרים לא. אגב, כמעט כל פסיכולוג קליני מכיר טכניקות התנהגותיות כאלה, ויכול לשלבן בעבודתו במידת הצורך. בעיני, מילת המפתח היא "יעילות". הולכים על מה שעובד. אם הטיפול התרופתי מתברר כיעיל, הייתי מניחה לו ליהנות מיתרונותיו, ולאפשר גם למערכת להירגע. לתחושתי, יש מספיק גורמים טיפוליים בתמונה, מכדי שאדחף גם אני עם עצות ורעיונות הנשענים על תיאור קצר וחלקי. ועוד משהו, ילדים מורכבים ותובעניים כמו אדוארד, נזקקים לסיוע וליווי לאורך זמן. לא מוכרחים לירות בכל התותחים הכבדים ברגע נתון. לפעמים, אפשר להוסיף עזרה - כמו למשל עיצוב התנהגות - רק לאחר שהמצב נרגע קצת, ועולה רמת הקואופרטיביות של הילד ומשפחתו. סבלנות... שבת שלום ליאת
שלום רב התשובה היא שנוירופידבק יכול לעזור במקרים כאלה. בין אם הבעיה היא בשל הפרעת הריכוז ובין בשל התפרצויות הזעם. כדי לדעת איך ניתן לעשות זאת יש לבצע בדיקה הקרויה QEEG. ניתן לקרוא עוד על הטיפול ב ADHD ועל הבדיקה באתר - http://www.neuroclinic.co.il בהצלחה
התופעה התנהגותית ויש מקום ליעוץ אצל פסיכולוג ילדים כדי לברר מה המשמעות של הרוק בפה, בשבילה. אפשר לבנות תוכנית של פרסים על בליעת הרוק עיצוב התנהגות) או לבדוק מה ה"רווח המשני" שלה בהתנהגות זו. יש המון דרכים להתייחסות ורצוי להבין את המקור לפני שמחליטים מה לעשות... בהצלחה
שלום רב, היחס כלפי דמויות סמכות, מורות במקרה זה, יכול להדהד או לשקף את יחסו של הנער אליכם, הוריו, ואולי באופן ספציפי הכעס על אמא, שבחוויה שלו נטשה אותו לפני שנתיים. לפעמים, הורים עסוקים מאד בכאב הפרידה או במאבקים הנגזרים ממנה, עד כדי הזנחה שלא מדעת את הילדים (לפעמים דווקא את מי שנתפסים כגדולים ו'מבינים'). אני מסכימה מאד עם הצורך למצוא עבור בנך דמות טיפולית זמינה שתוכל להכיל אותו ואת הכעסים שלו, אך איני יודעת לומר מה מוגדר כ'חובתה' של היועצת. לטעמי, הכתובת העדיפה במצב כזה היא דווקא פסיכולוגית קלינית, ואם אתה חושש שלא תוכל לעמוד בעלויות של טיפול פרטי, אפשר לפנות דרך קופת החולים (מחיר מסובסד) או מרפאת משרד הבריאות (חינם, אבל תור ארוך). באופן כללי, אני מציעה לך להגיע אל המנהלת, אך במקום להתלונן ולכעוס, לנסות לגייס את עזרתה ותמיכתה. יש בביה"ס עוד משאבים, ויתכן שחלק מהם ניתן יהיה לגייס לטובת בנך. עמדה מתקיפה עלולה לחבל במגמה הזו, ולכן אני מציעה להגיע למנהלת, אך לוותר על הלהט. בהצלחה ליאת
שלום אמא של רוני, בעיצוב התנהגות מגדירים יחד עם המטפל יעדים ספציפיים, תוך הגדרת האמצעים להשגתם. לעיתים קרובות, הדרך להשגת יעדים אלה קשה וארוכה מדי, ואז יש צורך בהגדרת מטרות ביניים צנועות יותר, או בחלוקת המטלה הגדולה לחלקים קטנים ומעשיים יותר. מאימתי שהוגדרו היעדים והוגדרו האמצעים להשגתם (למשל מטרת-על היא ציונים טובים בתעודת סוף השנה במתימטיקה, ויעדי הביניים הם הישגים טובים במבחנים הקטנים לאורך השנה), נבנה מערך חיזוקים שלם (תגמולים, פרסים ותמריצים מסוגים שונים) שישמש אותנו לחיזוק התנהגויות רצויות אותן אנו רוצים לעודד (למשל הכנת שיעורי בית, למידה למבחנים, שמירה על מחברות מסודרות, וכד'). המטרה הסופית היא צמצום התלות בחיזוקים, והגברת המוטיבציה הפנימית להתנהג כמו שצריך. מציעה לכם להיעזר בפסיכולוג קוגניטיבי-התנהגותי או בשירותיה של מעצבת התנהגות. בהצלחה ליאת
שלום אורה, מציעה לך להתייעץ עם פסיכולוג התפתחותי המיומן בעבודה עם ילדים מהספקטרום. אני מאמינה שאפשר לפתור את הבעיה גם בעזרת עיצוב התנהגות. מקווה שיישלחו לך המלצות למייל ששלחת, ואם לא, תוכלי להתייעץ גם בפורומים הייחודיים להורי pdd הקיימים ברשת, בהם בוודאי כבר נתקלת. בהצלחה ליאת
היי נלי, כשמדובר בפעילות מסוג זה, הדומה לחיטוט כפייתי בעור, אין טיפול מסוים שהוכיח את יעילותו אצל כולם. כנראה שזה קורה בגלל שקיים פצע באיזור זה, ועל פי רוב כאשר מצליחים להביא את הפצע להחלמה מלאה, החיטוט באזור המסוים נפסק. הצלחה מסוימת נרשמה כאשר מכסים את הפצע (בחבישה כל שהיא) או מתחילים פעילות חילופית נמרצת, עד שהפצע מחלים. רק במקרים מסוימים תוכנית של עיצוב התנהגות סביב הנושא הזה נמצאה יעילה. בנוסף, חלק גדול מהפעולות האלה מתבצע כאשר המבוגרים אינם יכולים לראות זאת. לכן, לא בטוח שמדובר בהפרעה ושיש פה מקום לתהליך טיפולי של ממש. אפשר לנסות לחבוש את הפצע בחבישה שהוא לא יוכל להסיר אותה, לפחות כל עוד המוצץ בפה. מומלץ גם לא לתת לפעולה הזו כל תשומת לב, חיובית או שלילית, מלבד ניקוי הפצע וחבישתו. אם קיימות תופעות נוספות שיכולות להצביע על מתח נפשי או חרדה, יש מקום לפנות לטיפול. בהצלחה!
שלום גלית הרבה הומאופתים מטפלים בילדים. הדרך למצוא הומאופת כזה, היא להתקשר ולבדוק איתו מה כישוריו והתמחויותיו. רשימת הומאופתים ניתן למצוא באתר האגודה להומאופתיה קלאסית. טוב שאת פונה לטיפול בשלב הזה-טיפול הומאופתי מדויק יכול להפחית חרדות ולהגביר ביטחון. יש לי ניסיון רב עם ילדים וראיתי הצלחות יפות מאד בתהליך הטיפול. חשוב שתגיעו לטיפול עם סבלנות כי תהליך כזה יכול לקחת זמן. כל טוב עירית פרידמן-0523915183
שלום דנה, אני מניח שאתם אחרי השלב של הבדיקה הרפואית של דנה על ידי רופא/ת הילדים, במטרה לשלול שינויים בבריאותה הגופנית, האחראיים על השינויים ההתנהגותיים. במידה ולא אני ממליץ על פגישה משותפת עם הרופא/ה שלה. הכתובת הנכונה עבור בתך היא פסיכולוג/ית התפתחותיים, אליהם תופנו על ידי הקופה בה בתך מבוטחת. גם בסקטור הפרטי יש לא מעט פסיכולוגים התפתחותיים אליהם ניתן להגיע באמצעות המלצה (מהרופא/ה, ממני..) או דרך חיפוש ברשת האינטרנט. זהות הפסיכולוג/ית תלויה בעיקר באזור מגוריכם והדרך בה תבחרי בחיפושך (קופת החולים, קליניקות פרטיות). לידיעתך יש גם מרפאה התפתחותית טובה בשניידר- אני ממליץ, שם גם משלבים הדרכת הורים מסודרת. כל פסיכולוג התפתחותי יחבר בין הטיפול הפרטני/משפחתי לזה המערכתי מול גורמי החינוך. ובכל זאת חשוב להעלות זאת בשיחה הראשונה. בהצלחה רבה
הרגלי השתנה, לבצע הערכה של שלפוחית שתן. לטפל בהתניה ליום .
יסמין שלום רב, רמוטיב איננו תרופה לשיפור הקשב והריכוז. במבט רחב, נראה לי שאתם והנער זקוקים להדרכה והכוונה צמודה - אתם: הדרכת הורים, הנער: עיצוב התנהגות וטיפול לא-תרופתי לנושאי הריכוז. נא כיתבו לי באיזה איזור אתם גרים, לדוא"ל: [email protected] ואני אשיב לכם המלצה לטיפול איכותי באיזור מגוריכם. בברכה, ד"ר מ. למפיט
יסמין שלום רב, רמוטיב איננו תרופה לשיפור הקשב והריכוז. במבט רחב, נראה לי שאתם והנער זקוקים להדרכה והכוונה צמודה - אתם: הדרכת הורים, הנער: עיצוב התנהגות וטיפול לא-תרופתי לנושאי הריכוז. נא כיתבו לי באיזה איזור אתם גרים, לדוא"ל: [email protected] ואני אשיב לכם המלצה לטיפול איכותי באיזור מגוריכם. בברכה, ד"ר מ. למפיט
שלום ויקה, אני מרגישה את המצוקה שלך ואת הקושי בו את נתונה. את מתארת ילד עם בעיות התנהגות, שככל הנראה לא נובעות ממקור אורגני. זה התחיל מקשיי שפה ותחושת חריגות, ואולי גם כתוצאה מהנסיבות המשפחתיות שבהחלט יכולות לעורר בילד קטן הרבה חרדה, תסכול וזעם. אני חושבת שהטיפול התרופתי לבדו אינו מספיק. הטיפול בנוילפטיל אכן צריך להיות זהיר והדרגתי בילדים, ולא כדאי להסתמך רק עליו. לטעמי, הילד חייב להיות במקביל גם בטיפול רגשי אצל פסיכולוג קליני, שיראה גם אותך להדרכת הורים. הטיפות יכולות אולי להרגיע קצת, אך הן אינן מטפלות במצוקה שמסתתרת מתחת לסימפטום. ומילה נוספת לגבי ביה"ס - במצבים מסוימים, בעיקר אצל ילדים עם בעיות התנהגות קשות, מסגרת טיפולית קטנה, גם אם היא נופלת בקטגוריה של חינוך מיוחד, יכולה לתת מענה לא רע בכלל, שאינו מתאפשר בכיתה של 35-40 ילד. בכיתות אלה עובדים על עיצוב התנהגות והפחתת התנהגויות אנטי-סוציאליות. איני רומזת שזהו הפיתרון המועדף במקרה שלכם, אלא רק מבהירה שזו לא תמיד אפשרות נוראה כ"כ. בררי עם רופא הילדים שלך אפשרות לטיפול פסיכולוגי דרך קופ"ח, או דרך המרפאה של בריאות הנפש לילדים ונוער באזורכם. בהצלחה ליאת
שלום לי, אני חושבת שהדרך הטובה ביותר במקרה כמו שלכם זה טיפול רחב, שיאפשר לעבוד במקביל עם הילד ואיתכם. אחרי הכל, טיפול הוא רק שעה או שעתיים בשבוע, ואתם נמצאים איתו כל הזמן. הדרכת ההורים היא חלק בלתי נפרד מהטיפול בילד, בעיקר כשמדובר בבעייה קשה מול דמויות סמכות. אני מתרשמת שהילד שלכם משווע להחזקה וסובל מאד. כדאי להזכיר בהזדמנות זו, שסטירת לחי אינה אמצעי חינוכי, והיא מעידה בעיקר על תחושת חוסר אונים וייאוש של ההורים. לכן, אני מעודדת אותך לשתף פעולה עם הטיפול, להתאזר בסבלנות גם אם השיפור לא יהיה מיידי, ולהתמיד בקשר עם אנשי המקצוע. השאירי את ההתניות למעצבת ההתנהגות, ונסי להישאר אמא ולא מטפלת. להיות אמא, אין פירושו להיות וותרנית וכנועה, אלא גם ובעיקר דמות חזקה שאפשר לסמוך עליה, שאוהבת ומעניקה, אך גם מציבה דרישות וגבולות בצורה עקבית וחסרת פשרות. אני רוצה להאמין שידריכו אותך איך לעשות זאת ביעילות. דרך צלחה ליאת
שלום שול, מטפל אכן אמור לגלות אמפתיה לכל מצוקה רגשית באשר היא, בין אם היא "הגיונית" ובין אם לאו. אמפתיה היא ניסיון להיכנס לנעלי המטופל מבחינה רגשית. הוא אינו צריך להסכים עם הגירוי שמעורר את הדיכאון, אך הוא אמור להבין את חוויית הדיכאון ואת העובדה שגירוי זה אינו נעים, גם אם אצל אנשים שאינם נתונים בדיכאון הוא היה מעורר תגובה קלה יותר. לא הייתי קורא לניסיונות של מטפל לבדוק קיומם של רגשות מסוימים "פרובוקציה", אלא ניסיונות להעלות למודעות חומר מודחק. הסיטואציה של הטיפול היא בהחלט אמיתית, אך תלוי למה את מצפה ממנו. אם הוא יתנהג איתך כחבר שיוויוני לחלוטין, הוא לא יהיה יעיל. את מתארת גישה טיפולית פסיכודינאמית (מבוססת על עקרונות הפסיכואנליזה) ואם תרגישי כך לאורך זמן, ייתכן שקיים מקום להחליף גישה, למשל לטיפול התנהגותי-קוגניטיבי, שבו המטפל עובד על עיצוב התנהגות וניסיון לשנות דפוסי חשיבה -כל זאת בצורה פחות "רגשית" ממה שאת מתארת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com