תוצאות חיפוש עבור הדחקה

קראתי באחת התגובות שלך שאמרת שביסקסואליות הי מתחילה כנטייה מינית נורמלית (סטרייטית) ואז היא משתנה האם נטייה זו היא מולדת או נרכשת?

אני יודעת שזה יישמע כמו שאלת אישור או איך שאת לא מכנה את זה אבל בבקשה תנסי לקרוא ולענות לי על זה בבקשה ממך !! כתבתי בפורום אצל פסיכולוגית וכתבתי לה שאני מפחדת להיות לסבית ושאני לא יודעת למה יש בי פחד כזה ושא י לא מצליחה לחשוב בבהירות האם יש לי או אין לי משיכה ואם אין לכאורה אז למה אני פוחדת ? כתבתי לה בנוסף שאין לי ככ משיכה לגברים וגם לא רצון לזוגיות ואני לא יודעת למה . המחשבה או התחושה הזאת לא עוזבת אותי כבר המון המון זמן . היא פשוט כתבה לי ככה - ״היי מיטל, נשמע שאת בשלב ההתמודדות עם זה. פחד לא נוצר סתם אלא מהרגשה או קבלה שלך עם עצמך או היכרות כזו או אחרת. אני לא רואה סיבה לפחד מזה אם את לא כזאת או אם את לא מרגישה משיכה ככל שתהיה, רגשית או פיזית. האם את מצליחה לחשוב בבהירות לגבי זה? מה זה עושה לך? ממליצה להגיע אליי או לפסיכולוג אחר באיזור שלך לבירור זהות ונטייה מינית״. היא אשכרה כתבה לי את זה - והיא פסיכולוגית בדיוק כמוך ! מה היא רואה שאת לא בכך שאת אומרת שזה סה״כ מחשבה טורדנית? היא אומרת שאולי אני בשלב הכחשה או הדחקה כי קשה לי להעמיק בזה ולהכיר את עצמי

לפני זמן מה שאלתי אותך אם ייתכן ויש לי OCD שהתפספס באיבחון כי הבינו אותי לא נכון או לפחות מרכיבים כאלו, בעצתך ישבתי עם איש מקצוע ושאלתי אבל לפני שהספקתי אפילו לפרט הוא פשוט אמר באופן נחרץ שלא, ואולי יש לי ספק אבל הוא בגלל הדחקה ואולי יש מחשבות טורדניות, אבל אני חייבת לתת להן ביטוי ואין כזה דבר להתעלם כי זה טראומתי ואי אפשר לטפל בלי להתעסק ולחפור בתוכן. אני מבולבלת, כי לא הצלחתי להסביר, אני חוששת שאני סתם אתן מקום למחשבות שתכנן מפחיד אותי, אני לא צריכה אישורים למרות שהייתי שמחה שמישהו יגיד לי שזה הכל רק מחשבות, אני בעיקר מעוניינת לא לדבר על זה, לא לתת להן תוקף וכמובן לא לחשוב את זה באופן לא רצוני... מה את אומרת? לקבל את זה ככה? לדבר על מחשבות טורדניות ולהתעסק בתוכן מפחיד שאני לא רוצה להתעסק איתו?? אני לא יודעת למה אני מרגישה שאם יהיה לי OCD הכל יהיה ברור יותר אני אציין שיש לי תסמינים נוספים שממש ממש לא עונים על ההגדרה הזו, ולכן אולי זה מבלבל. תודה רבה מעריכה את דעתך.

היי לאחרונה אובחנתי עם hocd אם אני נמנעת מלחשוב על בנות או לנסות לדמיין את עצמי עם אישה זה אומר שאם אני נמנעת מזה אז אני רוצה את זה פשוט מכחישה? אומרים שמי שנמנע או מפחד כנראה מדחיק את זה בבפנים שלו. אני לא יודעת מה זה אומר ולפעמים זה עושה לי גועל לפעמים אני כבר מיואשת ומנסה לדמיין ואז נגעלת

ההמתנה לבדיקה החשובה שרק לאחריה הרופא המומחה יציע לי את מה שיציע. ההמתנה לפגישה עם המומחה שתהיה שבוע לאחר הבדיקה. ואז ההמתנה לצנתורים או הניתוחים, ושלא מבטיחים לי שגם לאחר הצנתורים המצב לא ישוב לקדמותו בתוך מספר חודשים או שנים מעטות. אף פעם לא הבנתי כיצד אנשים חיים ומתפקדים כאשר נודע להם שנכנסו למציאות שכזו, והיום, כשאני אחד מהם, אז אני ממש לא מבין זאת. כיצד אפשר להימנע מן החששות והפחדים? כיצד אפשר להימנע מלעסוק בכך בכל רגע נתון? מה הסוד של אלו המסוגלים לחיות כרגיל במצבים שכאלה? אולי ההשלמה עם מצבם? אולי ההכחשה וההדחקה? מה הסוד שלהם?

היי, כבר כמעט שנה שאני מאובחנת עם פוסטראומה, אחרי שנות הדחקה. אני יודעת שפוסט טראומה יכולה לגרום להמנעות. המנעות ממקומות שמזכירים את הטראומה, ריחות מצבים וכו'. זה נכון מאוד לגביי. השאלה שלי היא: האם יש קשר בין התכונה הזאת של פוסט טראומה - המנעות - לעניינים אחרים בחיים? כי מקומות הם דבר מאוד משמעותי אצלי. וריחות, ובגדים, והכל - אני מרגישה תחושות בצורה הרבה הרבה יותר חזקה מאשר כל מי ששאלתי. לדוגמא, אם קרה לי משהו לא מאוד נחמד איפשהו, אני אמנע מאוד להגיע לשם. גם אם זה לא דבר רע עד כדי טראומה. פתאום קלטתי שזו אותה התנהגות עם עניינים שמזכירים לי את הטראומה, כמו עניינים אחרים בחיים. כאילו אימצתי את ההמנעות לכל רבד בחיי, כשהיא לא הייתה אצלי לפני החשיפה של הטראומה. האם לפי מה שידוע זה דבר שיכול להיות קשור, או תכונה שמגיעה ממקום אחר? תודה רבה

היי אודי וכולם, בזמן האחרון יש אסונות..ו..מלחיץ. שלחתי הודעה לא מזמן לפסיכו' שאני בסדר אבל רוצה להפגש...הנייד,שלה היה סגור ונראה רק קו אחד. חיכיתי. עברו שעתיים..ונלחצתי.. ואז היא שלחה הודעה שהיא בחו"ל ותתקשר כשתחזור. באותן הזמן ששלחתי הודעה הודיעו על התאונה עם האוטובוס ושאישה כבת 60 נהרגה... הראש שלי הסתחרר..דאגתי לה. היא בסדר. אבל..הלחץ הזה של לאבד אותה במשך שעתיים אוףףף. תארתי לעצמי שהיא בחו"ל כי הנייד תמיד מחובר מראה 2 קווים...אף פעם לא אחד. רק כשהיא בחופשה... השאלה..מה עושים? מה עושים אם באמת קורה אסון כזה??? אתה נפשית מאבד "הורה מיטיב" כזה..ואתה לא יכול לדבר עם איש שיבין זאת.. האם יש תמיכה ממישהוא אחר? נורא להגיד אבל...מישהוא שיבין...שיהיה שם להכיל??? ו.. איך מגיעים ל..למשפחה לבקש שלא יתעסקו בדברים החסויים לדוגמא.. או ..לא יודעת. אין לי שום דרך אחרת להשיג אותה חוץ ממספר נייד יחיד...וזה קצת מלחיץ גם. הלכתי רחוק. אבל ממש הייתי בלחץץץץץ. חזל"ש טוב,שיהיה.נמאס לי מאסונות ומריבות של אחים במדינה.. :( ותודה לסוריקטה היקרה שמשתדלת כל כך...את אמיצה! שנלחמת.

הי אודי וכולן תקופה לא פשוטה בפנים ובחוץ הכל מתערער גלי המחאה עוצמתיים כל כך יש אלימות בכל מקום כמעט בכל שיח מפחיד נראה שבשנים האחרונות משהו התערער בעולם מאוד, מגפות, מלחמות, פגעי טבע ועוד... הזמן קיבל מימד אחר. כדר עשור אני מתמודד עם התפרצות קשה של משבר נפשי. החיים המשיכו ובשבילי כאילו נעצרו, אבל לכאורה לא. הייתי מאושפזת ולמשך כחצי שנה פרשתי מהחיים, חזרתי לעבוד חלקית, הוספצי לימודי תואר שני שסיימתי בהצלחה עם עבודת מחקר, הילדים גדלו מאוד, שניים כבר פרחו מהקן ועוד אחד עוד מעט, צעיר ילדי גבוה ממני והיה רק בן שלוש בתחילת המשבר. אני רוצה להשיב לי את הזמן האבוד או לחזור לשם ולהבין מה קרה. הכל כל כך מבולבל. הכל מרגיש לי כל כך לא אמיתי. חכה עוד רגע אני אומרת לזמן אבל זה חסר סיכוי. אני כל כך עצובה ומבולבלת. העצב הזה מכרסם ומכרסם ואינו מרפה. הייתי רוצה קצת להיות קצת לנשום קצת להרגיש הקלה. להבין שאלה החיים. מרגישה מאוד בודדה בתוך העצב והתחושות האלה. שירה

שלום, כתבתי כאן כבר מספר פעמים. איבדתי את אמי היקרה לפני חצי שנה (וזה לא נראה שעברה חצי שנה כי הכל בתחושה עדיין חדש לי). אני חושב שהדחקתי את המציאות הקשה, כמובן שאני מודע למה שקרה, אבל עדיין כנראה יש כאן אלמנט חזק של הדחקה. בימים האחרונים אני חושב שאולי הגעתי לאיזשהו שיא - אני כבר לא מסוגל יותר. פתאום להתחיל להבין שבאמת אני לא אראה אותה, והיא לא אותי, גורם לי להרגיש שאני לא מסוגל יותר עם הגעגועים. פתאום אני באמת מתגעגע אליה. עד עכשיו זה לא היה געגוע, זה אולי היה הלם על אש קטנה בשילוב עם אדישות? אתמול בלילה הסתכלתי באלבומי תמונות מהילדות, שאמא שלי שם איתי ועם בני משפחתי ובמהלך עיון בהם תוך כדי כך שאני חווה געגועים בלתי נסבלים, חוויתי לראשונה בחיי התקף חרדה. היו לי נשימות קצרות מאוד, הרגשתי צער עמוק מאין כמוהו, ומאוד בכיתי... הייתה לי תחושה של זרמים בפנים וזה נמשך 5-6 דקות. אני כל הזמן נמנע מללכת לטיפול כי אני לא מסוגל להיפתח בפני אנשים זרים, ואני גם נמנע מכדורי ssri מתוך חששות. אני חושב שאני צריך ללכת לשיחות עם פסיכולוגית, אבל לא יודע איך להיות כנה עם איש מקצוע ולספר באמת מה עובר עליי. קשה לי להיפתח. איך אפשרי לתת אמון במישהו זר ולספר לו את הנושא?

אני מאובחן ומטופל על או סי די ובינתיים כל מה שניסינו בחלק הצליח וברוב המחשבות לא הצליח (בעיקר באלו הקשות יותר והמפחידות) עד ששמתי לב שאני פשוט עושה את הטיפול נכון אבל מדחיק את המחשבות טורדניות ולא עוזר כמה שאני מנסה להחשף אליהם ולהישאר איתם אני לא מצליח והשאלה שלי היא אם יש דרך ללמוד איך להפסיק להדחיק אותם כי ברור לי שאם אני יצליח לחשוב עליהם ולהשאר איתם הם יטופלו יותר טוב והאם זה תהליך ארוך להפסיק להדחיק או משהו שתוך שבוע שבועיים וכד' אפשר ללמוד אותו תודה מראש

שלום אני בן 21 לפני שנה קרה לי שהמשיכה לנשים ירדה אני לא נמשך לנשים כמו פעם ורק לציין שפעם התחרמנתי מנשים ואוננתי עליהן ויש לי מחשבות שאולי אני הומו או בי ואני לחוץ מזה מאוד ואני לא יודע מה לעשות אך פעם בחיים שלי לא נמשכתי לגברים יש פנטזיות על גברים אל אני אף פעם לא דמיינתי מתנשק גם לא בשנה שזה קרה לי הייתי חרמן על הנשים ועכשיו אני חושב שיש לי אולי משיכה לגברים אני לא יודע אני כל הזמן בודק באתרי פורנו באופן אובססיבי 24 7 עם אני כזה או לא חשבתי לצאת מהארון כבי אך כולם אומרים לי שאני סטרייט וזה נזק אמרתי מה לעשות? ועוד שאלה אתה מדבר על הדחקה האם אתה מתכוון לזה שמשהו היה סטרייט והוא הפך להומו?

הי אודי, לפעמים הייתי רוצה לפתח את הנושא איתך, התכתבות חיה שתוכל למצות את הנושא או רק להבהיר אותו או רק לקחת משהו מנקודה אחת לנקודה שנייה. ככה, כשאתה כותב לי שיש מאמץ שהקצוות לא יפגשו אני רוצה לנסות להמשיך להבין מה זה אומר. מבחינתי אולי זה המאמץ לקיים שיגרה תוך אחזקה קפדנית/הסתרה/הדחקה של העולם הפנימי כדי למנוע זליגות. כדי שאוכל לקיים חיים. מה מרגיש מטפל שיושב מול אחת שכמותי? האם זה המתכון לכניסה למעגל התקיעות? אני רואה איך במודע אני מנסה לנתק אץ עצמי עכשיו מהטיפול. לא הלכתי כבר שלושה שבועות, בהתחלה מפני שהרגשתי מאוד לא טוב ולא יכולתי להביא את עצמי לשם כשאני כל כך מעורערת מפני שפחדתי שהאכזבה רק תחמיר את המצב. זה היה עצוב שלא יכולתי להיעזר במקום שהייתי אמורה להיעזר בו. עכשיו הוא רחוק, אולי עוד מעט אשכח אותו לגמרי ואהפוך להיות עוד יותר קהה. בינתיים אני ממשיכה לסמן את הימים על הגוף, גם את זה לא הצליחו שש שנות טיפול לשנות, אני לפרקים כועסת ושוכחת או משלימה ונזכרת או כל צרוף לא הגיוני. תודה אודי שירה

שלום, אני בת 39. הייתי 8 חודשים בטיפול פסיכולוגי עם פסיכולוגית נחמדה וטובה. ההורים שלי היו מאוד אלימים, גם היתה גם אלימות מילולית כל הזמן ואלימות פיזית, למרות שהייתי תלמידה מצטיינית וילדה טובה. העניין הוא שהגישה של הפסיכולוגית שהייתי אצלה לא היתה כמו השיטה של פרוייד שבה המון זמן אנחנו מנסים לחזור לילדות ולהעלות תכנים שנשכחו או הודחקו... אלא לדבר על הילדות ויחסית מהר לסיים עם זה ולעבור להווה ולעתיד ולא לחזור לילדות. אחרי 3 חודשים סיימתי לספר כל מה שהיה לי על הילדות. יצא לי לקרוא פוסט שמישהי כתבה שהפסיכולוגית שלה גרמה לה להזכר בארועים טרואומתים שהדחיקה ולא זכרה, והיא ציינה שזה דבר חיובי. בגדול היתה כל יום אווירה של אלימות בבית, אבל כמובן שיש המון ארועים שאני לא זוכרת או כי עבר הרבה זמן או כי הדחקת. האם לפי דעתך זה דווקא מומלץ לנסות ולהחזיר למודע ארועים שהדחקתי או שאני לא זוכרת מבחינת האלימות והסיטואציות עם ההורים? האם אולי כדאי לנסות פסיכולוג שעובד בשיטה כזאת? יצא לי לקרוא שהדחקה מושלמת היא דווקא טובה כמו שיש ניצולי שואה שעשו הדחקה מושלמת והמחקרים שהם במצב הרבה יותר טוב ממי שלא הצליח לעשןת את זה(לארועים מסויימים שעברו). האם במקרה שלי לא ייתכן שיש הדחקה מושלמת ואז כן חשוב לנסות ולהזכר בעוד ועוד סיטואציות קשות של אלימות? בגדול אני זוכרת שזה היה יומיומי, האלימות המילולית והפיזית בין פעמיים בשבוע לפעם בשבועיים. תודה מראש

היי דר שרון מה שלומך? אני קוראת בפורום המון. אוהבת את התשובות שלך ולומדת מהם המון. את חוזרת וכותבת שצריך להתעלם מהמחשבות הטורדניות, את אומרת לא לתת להם במה. לא לענות עליהם לא לנסות לפתור אותם. והם פשוט יחלפו. אבל האם זה לא הדחקה??? מפחדת שאם אדחיק זה יבוא לי בהפוכה. מה ההבדל בין הדחקה לבין לא להתייחס למחשבות? תודה וסופש נעים :)

היי כבר שנה בערך סובלת מחרדות ופחד שמישהו יפגע בי. לאחרונה התחלתי טיפול בפסיכותרפיה. שעושה לי טוב מרגישה שאני מרוכזת במה שקורה בהווה. מה שקורה כאן ועכשיו. אבל שהפחדים והחרדות תמיד איתי "מרחפות" מעליי מנסה לא לחשוב עליהם בכלל. שהם באות אני מנסה להתעסק בדברים אחרים. האם זה טוב? האם זו דרך טובה? או שזו בעצם הדחקה וזה יכול להתנקם בי? כי אם אני נותנת לעצמי לחשוב עליהם ולא להתגנד זה עושה לי סטרס בגוף ואני מרגישה ממש אבודה. תודה מראש

היי דר שרון אני סובלת מocd כבר תקופה יש לי מחשבות טורדניות ומציקות. קניתי את הספר "די לאובססיה" ושם כמו שאת יודעת הם כותבים טיפים כיצד אפשר להתגבר על מחשבות אלו. היה שם משהו שהתחברתי אליו שזה בעצם דחיית המחשבה והטקס לזמן אחר. לדוג' באה מחשבה להגיד לעצמי בראש- " אחשוב על זה בצהריים" עד שזה נעלם והופך להיות חסר חשיבות. **השאלה אם הדבר טוב באמת? זה מרגיש לי שזה כמו הדחקה , ויש לי פחד שזה יחזור אליי כמו בומרנג. המחשבה האובסיסיבית שלי מטורפת , היא בעצם מבוססת על זה שמישהו תקף אותי מינית, הרדים אותי והזרע שלו תקוע אצלי בגוף. אני יודעת שזה נשמע מפגר טיפשי וחולני.אני יודעת שזה לא נכון. ואפילו שאני כותבת את זה עכשיו זה רק מחזק לי כמה זה טיפשי ( אגב זה גם תרגיל שכתבו בספר , לכתוב את האובססיה לקרוא אותה ולהבין שהיא רק בראש) אני כרגע בטיפולי פוריות ומפחדת שאם אצליח להיקלט מבעלי אחשוב שהזרע לא שלו ואז אהיה בדיכאון. מקווה שאני ברורה... **האם את יכולה להמליץ לי על עוד תרגילים שאוכל להפסיק לחשוב "שתקוע" לי משהו בגוף? אני מנהלת אורח חיים בריא ונורמאלי לחלוטין. רק שהמחשבה הזו משבשת לי את היום. וכמובן שאני יודעת שזה רק בראש שלי אבל את יודעת איך זה עם ה ocd תמיד יש את ה10 אחוז הזה שאולי זה נכון...... תודה רבה מראש את מדהימה ואני ככ שמחה שיש את הפורום הזה

שלום, כל חיי סבלתי וסובלת ממחשבות טורדניות לצערי. לפעמים מצליחה להדוף אותם ולפעמים לא. שמה לב שהן חזקות ולא מרפות כאשר אני בתקופה לא טובה. אני בתהליך של הפלה. לאחר שלא היה דופק לצערי המאוד רב. אני בחופשת מחלה בבית, אתמול בצהריים אמא שלי הגיעה לבקר, ולאחר שהלכה שכחתי לנעול. זאת אומרת שמהשעה 1 וחצי ועד 7 בערב הבית היה פתוח. אני גרה בעיר קומה 8 , באותה קומה שלנו ישנן עוד 4 דירות שרובן משפחות באותה הקומה שלי. בגדול אין מה לפחד , אבל נכנס בי פחד מטורף שמישהו נכנס הרדים אותי ועשה בי כרצונו. למרות שבוודאות ישנתי בסהכ 50 דקות. בין השעה 2 ל3. ההיגיון הבריא אומר שאין מצב שכזה. מי כבר יכול להיכנס. מאיפה ידע שדווקא אצלי פתוח. זה צהריי היום יש תנועה של שאר הדיירים בקומה. האיזור שלי מאוד טוב איזור של משפחות ואנשים מדהימים. ואיך בדיוק אפשר להרדים בן אדם עי נשימה של משהו ועוד לשעה?!?! בקיצור יודעת שהכל בראש שלי. אבל אין לי שקט!! החוסר ודאות , החוסר שליטה, החוסר אונים ממה שקרה לי הכל מתחבר והורג אותי!!! הנפש שלי הרוסה. איך מתמודדים? האם הפחד הזה נובע ממה שחוויתי? הכל סרטים בראש שלי... נמאס לי לפחד! נמאס לי מהמחשבות האלה. תודה וסליחה

אני אם יחד ית. חד הורית לבן עשרים מאז גרושי חזרתי לבית של ט. אימא מדנת שמונים ושבע. חייתי עין אמי שלושים ושתיים שנים. אמי נפטרה לפני ארבע שנים במשך הזמן לאחר ארבע שנים אכול צף לי זה היה מצב של הדחקה בגלל שהיתי עין אימא הרבה זמן כשהיא ית גרה טיפלתי בה אבל היה לי ביטחון בחיים. לאחר ארבע שנים היה חסר לי את החופש לצאת מהבית לעבוד להיות חופשיה את מפטירה של אמי קבלתי בבום דרך הטלפון. כיום אני סובלת מחרדות כי ואין לי ביטחון להמשיך את החיים מציאות מאוד מפחידה אותי אני בחורה מאוד תלותית כשאמי הייתה בחיים ביתי כמו עטופה בתוך עולם בטוח אני עדיין גרה בבית אמי הבית ריק המיטה שלה מזכירה לי אותה אבקש שיחה ליעוץ.

אני עצובה אני לא מצליחה להיות בשום מקום דווקא לפגישה לקחתי את מה שכתבתי כאן והצלחתי לתת לה לעזור ולי להיות אבל זהו דקה אחרי נעלתי הכל הכאב הצורך הבכי הכל נעול ... גם מכאן מתרחקת למרות שנמצאת המון ....כמו כלב עזוב שזקוק לפינה אבל בורח כי מפחד ממכה.... מאבדת המון זמן ,יודעת את זה כי מנסה ללמוד למבחנים ואחרי שעה מגלה שקראתי שתי שורות 😢 החומר הזה קשה לי כל כך ....כל הפרעות הנפש ..הכל נוגע בי ,מציב לי מראות כואבות .. והכי חשוב זה הלהצליח לדבר את הקונפליקטים מול אמא לפני שהיא נעלמת ולא מסממת את עצמי עם כלום ... אין משכחי כאב לנפש אז יש הדחקה ....שלא עוזרת וגם כאן עצוב ואני דואגת וגם כועסת ....אבל מבינה שככה זה . ובמבי סליחה שמשתמשת במילותייך יודעת שהכוונה הייתה בהם בגלל המחקר של אודי ובכל זאת הם כאבו לי מאוד "שנשאר לך זמן את באה לכאן לשחק"...ואולי הם המראה למה שקורה כאן ...וירטואלי ולא באמת אמיתי ...

אני מכיר את התחושה של איבוד שליטה, שלא הייתי נאמן לעצמי ועשיתי דברים כדי לרצות אחרים. זה עובד מספר שנים עד שזה מתפרץ החוצה וזה מה שקרה לך. לא תצליחי להדחיק את זה יותר. חרדה היא תוצאה של הדחקה. מעתה והלאה תהיי נאמנה לעצמך ואל תעשי שום דבר שלא הולך יד ביד עם ה self שלך

זה התחיל בערך בכיתה ו. הייתי ילדה תמימה. הייתי תמיד משחקת במחשב במשחקי ילדים ותמיד היו קופצים לי פרסומות. באחת הפעמים קפץ לי פרסומת של אתר לסטוצים. בהתחלה התעלמתי מזה. לאחר כמה פעמים התחלתי להתעניין במה שזה כי לא היה לי מושג מה זה... באיזשהו שלב התדרדרץי והתחלתי לראות פורנו ולהתמכר לסרטי פורנו. כן. ילדה בת 12, דתיה, רואה סרטי פורנו. הזוי. באיזשהו שלב אחותי הקטנה תפסה אותי באמצע שאני רואה קטע מיני במחשב... התביישתי בעצמי ועברתי תקופה שניסיתי להכחיש את מה שעשיתי בפני עצמי. לא רציתי להיזכר בתקופה הזאת... בזמן האחרון התחלתי לראות עוד הפעם את הסרטים האלו... והשבוע אותה אחות תפסה אותי שוב. אני מתביישת בעצמי ורוצה להפסיק עם זה אבל אני יודעת שאני לא יכולה . אני רוצה למות מבושה.

שלום רב , אני ואשתי בסביבות גיל 40 , ביחד כ 20 שנים ומאוד אוהבים ,עברנו ולמדנו ביחד את כל נושא המיניות התפתחנו התנסנו וניסינו ביננו הרבה , לי אין בעיה לדבר על הפנטזיות שלי ואנחנו משתמשים בזה , אבל אשתי טוענת בנחרצות שהיא לא חובה פנטזיות בכלל, וכלל לא מצליחה לדמיין או להתרגש ביחסים כלשהם אם אדם אחר מלבדי ,האם זה הגיוני או שיש אפשרות אחרת כגון הדחקה או משהו נוסף?

גיל 26. התחילה אצלי פזילה חדשה. אני לא רואה כפול. הייתי אצל נוירולוג והוא אומר שזה לא ייתכן שהפזילה חדשה, אחרת הייתי כן רואה כפול. וזה אומר שתמיד הייתי פוזלת. זה באמת לא הגיוני שמתחילה פזילה חדשה ורואים רגיל? שאלה שניה- עובדתית זה מה שקרה.. האם זה יכול להיות קשור לזה שאני לא רואה בשתי העיניים בו זמנית אלא כל פעם באחת אחרת? (רופא עיניים אמר שאצלי ככה המצב). האם יכול להיות שזה מה שגורם שלא אראה כפול? או שבוודאות כשלא רואים כפול הפזילה מולדת? תודה

מעבר קיצוני מקצה לקצה. מה קרה לי. בילדותי הייתי ילד נמרץ יצירתי פעיל ומהיר לדעתי ללא יכולת דחית סיפוקים בסיסית. אבל מנומס. גל בלימודים בסדר מצטיין רק במה שאהבתי. מקצר ברב מתעמק במה שאוהב. לאחר הצבא ולימודים הפכתי משקיען טוטאלי שהעמיק והפך למורה בנושאים מורכבים ותהליכים ויסודות הפרפקציוניזם הועלו על נס. להעביר תלמידים תהליכים ארוכי טווח עם סבלנות אין קץ אמנם עם יעדים אבל שעות של הוראה והנחיה שזה כיום לא מובן לי מאיפה באה הסבלנות. אחכ גם בתחום עיסקי אבל תהליכי לחלוטין שבו הפרפקציוניזם זה תועלת עליונה בכל שניה. ואז בוקר טוב זהו חזרתי להיות מקצר לא מעוניין בתהליכים עם מודעות וויתור שהתחברה עם הכרת התובנה שהחיים קצרים ועקרון לוותר מבחירה הפך את הילד הנמרץ למבוגר שנהנה ונוטש מבחירה תהליכים מכל סוג להוציא מינימום נדרש. לא מתעניין בכל דבר שדורש תהליך ממוקד ביעד ואם אינו חשוב או דורש תהליך מואפרכב וארוך אבל אינו בעל חשיבות עליונה או מטרה ערכית או אפילו כלכלית. אז זהו לא מעניין. במידה מסויימת זה להיות הילד בצורה מהדורה בוגרת. הפרפקציוניזם לא נעלם ונדרש לו אבל הבחירה לא להכנס לתהליכים לא הוראה לא כל דבר של מאמץ מתמשך שהחביא את הפרפקציוניזם לביטוי נמצא כמציאה נפשית. פטנט כזה שהשד הפרפקציוניסט שישאר בבקבוק. מבחירה. מצאתי מציאה? פתאום גם לא לדעת העל גם במחיר הדחקה זה טןב לי. מי היה מאמין. אני מרגיש שזה הישג והתפתחות ולא נסיגה. יש דברים בגו?