תוצאות חיפוש עבור טיפול-פסיכואנליטי

הי אוריה, שיהיה לך בהצלחה! אודי

הי מימה, כנראה שהיה איזשהו תהליך. נכון להסתכל על זה בטווח ארוך ולא נקודתית (לפעמים גם מעבר לטיפולים שונים). בכל מקרה, יש עוד דרך לעבור. אודי

הי מימה, ממש לא. יש טיפולים רבים בגישות שונות. יש גם כאלה שהם מסע של גילוי משותף. מי יכול לדעת מה יגלה לפני שהלך בדרך הזו? הצעתי לך (שאני יודע שאין לה סיכוי, אבל בכל זאת) - זה להפסיק עם ה"דפקו אותי" הזה, להרפות ולהמשיך הלאה. אני משער שלו היא ידעה מה תהיה התוצאה - ספק רב אם היתה מוכנה להתחיל בכלל טיפול. אודי

שלום משה, אני אינני מאמין ב'טיפול' פסיכיאטרי בהלומי-קרב, אלא באופן זמני במצבים קיצוניים ביותר כאשר לא ניתן לתקשר איתם בדרך אחרת. טיפול תרופתי אינו טיפול, אלא שימוש בסמים כדי לטשטש את הכאב הרגשי. התרופות אינן מתקנות ואינן מרפאות, לעתים תופעות-הלוואי שלהן גם מזיקות. נזעי חשמל הם 'טיפול בהלם', ואין דבר ציני יותר מאשר שימוש בהלם כלפי נפגעי הלם-קרב. זהו טיפול פרימיטיבי הדומה למי שבועט במכשיר חשמלי כאשר אינו פועל. בדרך כלל הבעיטה גורמת למכשיר לנזק נוסף, אך לפעמים היא גם גורמת למגע שניתק לשוב ולהתחבר. זה אינו 'טיפול'. מדוע צריך היפנוזה? מה הקשר שלה לפוסט-טראומה? כל שחזור של הטראומה מעורר את הטראומה ומחמיר את הסימפטומים הפוסט-טראומטים, וכל טיפול המסתמך על שחזור הטראומה עלול להזיק ביותר (לכן טיפול פסיכואנליטי או פסיכודינמי אינו מומלץ). הטיפול היחיד שעשוי לסייע הוא טיפול התנהגותי, שאינו טיפול 'נפשי' אלא תרגול שיכול לסייע לנפגעים לשקם את המיומנויות הרגשיות והחברתיות שנפגעו. אני עצמי פיתחתי את גישת 'האימון הרגשי', שאינה טיפול אלא דרך-חיים פשוטה ויעילה שמשקמת את המיומנויות הרגשיות שנפגעו. בזכות הגישה הזו הצלחתי להתמודד עם הלם-הקרב שלי, ולסייע גם לאחרים. אינני מתגורר בישראל, ואפשר לקרוא על כך בספרי 'אימון רגשי'. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

הי מימה, אלו מלים בלבד... אני לא יודע אם זו הפואנטה של טיפול אנליטי ולא יודע איך "יוצרים" הזדהויות. לגבי שאלתך השניה - אדבר אתו על כל מה שהוא יהיה מוכן לדבר אתי. אודי

הי חנה, אומר זאת כך: טיפול פסיכולוגי הוא תנאי להתקבלות למסלול ההכשרה בפסיכולוגיה קלינית; טיפול פסיכואנליטי הוא תנאי לקבלה ללימודי פסיכואנליזה וטיפול פסיכותרפויטי הוא תנאי ללימודי פסיכותרפיה... נותן לך כיוון למענה? אודי

הי מימה, בהחלט אפשר לומר. אודי

הי מימה, ברור שלא. את יכולה לעיין כאן: http://www.d.co.il/Article1202/ אין כאן כפיה של שום דבר. כפיית טיפול לא יכולה להצליח לרוב. אודי

שלום איתי, במאמר על הלא מודע כותב פרויד כי להבין דבר מה ולהתנסות בו הן שתי חוויות מסדר שונה לחלוטין. ההתנסות האנליטית, לפחות במקרה של נוירוזה, כרוכה במה שמכונה חצייה של הפנטזמה. פנטזמה, שם אחר למציאות נפשית, אינה אלא תסריט לא מודע באמצעותו נותן הסובייקט פרוש לארועים בחייו, לעיתים קרובות, פרוש שהוא עצמו גורם לו סבל. יחד עם זאת, לפנטזמה יש תפקיד ממסך ומגן בחיי הסובייקט: התסריט הפנטזמטי פרוש כמסך על פני המועקה. התסריט הפנטזמטי קשור במיניות: זה בו שמתעלמים תנאים ארוטיים שונים של הסובייקט. תנאים אלו הם פרטיקולריים, תולדות, בין היתר, של האופן בו סובייקט לקח על עצמו ייצוגים שונים בהם נתקל בהיסטוריה שלו. לא מעט סרטי קולנוע ניסו לכלול בעלילה ובתסריט שלהם סצנות של פגישות אנליטיות. אלא שתסריט עשוי להיות א-מין עבור סובייקט במידה והוא התסריט של הפנטזמה הפרטיקולרית שלו עצמו , על האופן בו מיניותו כרוכה בה. זה כשדבר מה בתסריט הפנטזמטי נסדק, כשאופן הפרשנות השגור של סובייקט, הסיפור שנוהג הוא לספר לעצמו, אינו פועל עוד, שמתרחשת פניה לאנליזה, פניה שעשויה להפוך לשאלה סובייקטיבית, שאלה שעימה ניתן יהיה לחצות את הפנטזמה. לשאלה מהסרטים יש כתובת אפשרית שאינה דווקא הכתובת הקולקטיבית של הקולנוע. בברכה, פרופ שירלי שרון-זיסר

שלום לך, כן, מניסיוני אני יכולה להעיד על כך שטיפול פסיכואנליטי משנה חיים באופן ממשי ורדיקלי. שבת שלום, פרופ שירלי שרון-זיסר

הי מימה, זה נראה לי דיון מרוחק ואינטלקטואלי. טיפול אנליטי אמור לגעת בעיקר בחוויה (וראי איזו חוויה עצומה נוצרה אצלך). אם את רוצה להבין, הטוב ביותר יהיה לחוות טיפול טוב. כזה שמתאים לך. אולי מוגבל בזמן. עם סשנים קצרים ומטרות מוגדרות. בינתיים, את מוזמנת לקרוא בספרו של יאלום "מתנת התראפיה". למיטב זכרוני, גם שם אלו רק מלים, אבל מתקרבות לתיאור מהימן, פשוט וברור. אודי

הי במבי, לא צריך ציאניד... הבור הזה קיים שם, ויוצא החוצה מולה. חשוב שתמשיכי לדבר את הצורך שלך. בעיקר אל מול מה שאימת סיפרה לך, על האופן שבו קיבלת את ההזנה... עצוב וחשוב לשמוע, אודי

שלום לך, "חוסר הידע" שאת ממהרת לבקש "סליחה" לגביו הוא-הוא דווקא המנוע לעבודה בפסיכואנליזה... אחד הדברים שמלמדת הפסיכואנליזה הוא כי דווקא מהמבואות הסתומים בידע, ממה שהוא אניגמה עבור הסובייקט, צומח ידע חדש בנוגע למה שלא הולך בחייו. מתוך עמדה של מי ש"יודע" אי אפשר לחקור את הלא מודע, וזה לכן שההליך האנליטי עצמו כורך מה שאנו מכנים "היסטריזציה" – שאינה אלא שימה שסימן שאלה של הידע השגור שלנו; מה שנדמה לנו שאנו יודעים ובטוחים בו לגבי עצמנו. בטקסט שלך את גם חוזרת ומציינת (פעמיים) שאת "מבקשת"; כלומר, את מפנה מה שבפסיכואנליזה אנו מכנים "תביעה" כלפי אחר שאת מניחה לו ידע. גם תביעה שכזו היא מסד לאנליזה, שהרי אי שם חבוי בה מה שאנו מכנים האיווי (desire) שלך שיעלה לאחר שיתרוקן הסבל המיותר שאת חוקרת. סבל זה -- מה שאת מנסחת כ"טראומה קשה" או "קושי גדול, כאב ותסכול" -- נחקר תוך כדי ובאמצעות התביעה שאת מפנה לסובייקט שאת מניחה לו ידע כפי שאת מניחה אצלו את הסבל שלך ומה שעדיין איך יודעת עליו: כלומר לאנליטיקאי בקשר אהבת ההעברה. אנליטיקאי הוא אכן מי ש"עבר הכשרה": הכשרה זו אינה קורס או תכנית אקדמית. היא האנליזה של האנליטיקאי עצמו, אנליזה שלעיתים קרובות אינה דבר מה שמתרחש "לאחרונה" אלא הוא תהליך הנפרש על פני שנים ארוכות, ושמתלווים אליו גם שנים ארוכות של הדרכה אצל אנליטיקאים וותיקים יותר ושל לימוד ועבודה באסכולה של פסיכואנליטיקאים שנמשכים לאורך החיים כולם. פסיכואנליחזה, כתב לאקאן, היא טיפול הניתן על ידי פסיכואנליטיקאי, ופסיכואנליטיקאי הוא תוצר של האנליזה שלו. אם כך, במידה וקלינאי עבר כברת דרך באנליזה האישית שלו והסמיך את עצמו החל מרגע מסוים בה (ולא החל מתכנית לימודים שסיים "לאחרונה"), הרי שהטיפול שהוא מנהל עשוי להיות בגדר אנליזה (אם כי נתן יהיה לאמת זאת רק בדיעבד, אם הסובייקט שעבר אנליזה יחליט להעיד על כך). אם כך הם פני הדברים לגבי מי שאת מפנה אליה תביעה טרנספרנסיאלית, הרי שאת נמצאת כבר באנליזה. אם אינם כך, הרי ששינוי בתדירות הפגישות, למשל, לא יהפוך אותו לאנליזה. בקרב הציבור הרחב, מקובל לכנות "פסיכודימי" טיפול שהתפישה התאורטית של הקלינאי המנהל אותו כוללת מונחים שונים שניסחו אנליטיקאים מפרויד והלאה אך שמתנהל כשיחה בין שתי פרסונות, כלומר ללא מתן מקום להפקה של הלא מודע והתערבויות של האנליטיקאי ביחס אליו ובלא שהקלינאי עצמו עבר הכשרה אנליטית (ההווה אומר בראש ובראשונה אנליזה אינטנסיבית וממושכת). פסיכואנלחיזה, לעומת זאת, אינה בדיוק "שיטת טיפול" אלא אתיקה שלוקח על עצמו מי שעבר אנליזה בכל מפגש קליני שהוא מקיים, שמכוונת לסובייקט של הלא מודע: למתן מקום לסימםפטום ממנו הוא סובל, ולהפקת ידע חדש אודות הסימפטום הזה החל מפענוח תצורות של הלא מודע שנעשה בעיקר על ידי הסובייקט עצמו. זוהי אתיקה שנותנת מקום ללא ידוע ולמפתיע, לא לפרוטוקולין ידועים מראש של "שיטת טיפול." עוד מילה לבי המילה "עמוק" שמופיעה מספר פעמים בטקסט שלך: פרויד הבהיר כבר בראשית דרכו כי הדיבור על המנגנון הנפשי כמרובד (לא מודע, סמוך למודע, מודע) אין פרושו כי הלא מודע הוא "עמוק." הרי הלא מודע אינו ממוקם ב"עומק" כלשהו בתוך הפרסונה. לאקאן הוסיף כי אין לדבר על "עומק" ביחס ללא מודע שהרי זה על פני השטח שמופיעים הסימפטומים שהם תצורות הלא מודע המובילה סובייקטים לבקש אנליזה: למשל, בתופעות בגוף כמו פצעונים על הפנים. הלא מודע, אם כן, אינו עומק אינו אלא מה שפרויד כינה ה"סצנה האחרת," הזר שבכל אחד מאיתנו, שגם לאחר שהוא מגיח בפגישה אנליטית יוותר זר למה שהוא בלשון פרויד ה"אגו הרשמי" שלנו. פסיכואנליזה היא בראש ובראשונה הסכמה של אנליזנד להתקל בסצנה אחרת זו ולחצות אותה. באמצעות החסר בידע. דרך צלחה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

שלום שי, שאלה מורכבת שאלת. ראשית, אחזור ואומר כי פסיכואנליזה אינה מוגדרת במספר הפגישות בשבוע. לטיפול פסיכואנליטי אין סטנדרט: הוא טיפול המכוון לסובייקט בייחודיותו, שהיא ייחודיות סיפטומטית, והסימפטום ככזה הוא בדיוק מה שחורג מן הסטנדרט: סטנדרט ההומאוסטזה בכלכלה הנפשית של הסובייקט שהסימפטום פורע. לכן אין "מינימום" כדבריך, של מספר פגישות בשבוע, כפי שאין מחיר קבוע לכולם וכפי שאין אורך פגישות קבוע לכולם. הכלכלה של האנליזה היא כלכלה ליבידינלית, והיא תלויית סובייקט. מה שהביא אותך לשקול פניה לאנליזה הוא, מן הסתם, אכן "שיקולים כלכליים": משקל עודף שיש בחייך לסבל מן הסימפטום. סבל זה הוא במהותו כלכלי: רמת גריה במערך הנפשי שהיא גדולה מרמת ההומאוסטזה (רמת הגריה שהיא נסבלת עבורך). עודף גריה זה הוא שנחווה כאי-עונג, הווה אומר כסבל. אל מול סבל זה, שהוא במהותו מסדר כלכלי, מה שמציעה הפסיכואנליזה הוא מן הסדר של המפגש: מפגש עם פסיכואנליטיקאי. מה שמגדיר טיפול פסיכואנליטי, אם כן, הוא בראש ובראשונה ההכשרה האנליטית שעבר הפסיכואנליטיקאי, הווה אומר האנליזה שלו עצמו. זה עם הכשרה זו, ולא עם ידע שנרכש במסגרות אקדמיות ובודאי לא עם פרוטוקולים ידועים מראש לגבי מספר פגישות בשבוע, מספר קבוע מראש של פגישות בכלל, מחיר לגפשיה או אורך כל פגישה, שאנליטיקאי עושה עם פניות המגיעות אליו. ההחלטה לצאת מן הסצנה האנליטית כמו ההחלטה להכנס אליה כרוכה בהכרעה של סובייקט. הכרעה זו גם היא, מן הסתם, הכרעה כלכלית. סוף אנליזה אינו ארוע מן הסדר של הידע: הוא כרוך בשינווים בכלכלה הנפשית של הסובייקט, בהפחתה בסבל ההתענגותי, בעודף שהביא את הסובייקט לאנליזה. שינויים כאלה מתרחשים כל העת מרגע שהחלה אנליזה, במידה ואכן החלה. גם במספר מצומצם של מפגשים עם אנליטיקאי עשוי להתחולל מה שלאקאן מכנה "רגע לראות": בידוד כלשהו של מבנה סובייקטיבי מבלי שזה עובר את התהליך של חציית הלא מודע וחציית הפנטזמה אותו מכנה לאקאן בשם "הזמן להבין." אך מאותו ה"|רגע לראות" אכן ניתן, כמשתמע מדבריך, להמשיך. דרך צלחה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

הי מימה, דעתי היא שניסחת היטב את הרגשתך שהמטפלת לא היתה רגישה כלפייך ושלא "קלטה" במועד את חוסר היכולת שלך לשאת עמימות. זה לא קורה לך גם קצת כאן, הקושי הזה? אם כן, אולי זו הזדמנות לנסות ולהרחיב מעט את גבולות היכולת לשאת את העמימות... מה דעתך? אודי

שלום לך, רב תודות על מילותיך ... מעניין ביותר בהם מה שמושם בין סוגריים. הפסיכואנליזה מלמדת כי מה שמושם בסוגריים, היינו מבודד ומוחסר מידע אוניברסלי, או ממה שידוע לאחר, או ממה שמופיע עבור אדם כידע מודע, הוא-הוא מקומו של הסובייקט: של הלא-מודע ושל האיווי. מקום זה הוא שמיוצר ונתמך במהלך האנליזה. וכפי שמעידות מילותיך, זהו מקום שיצירתו כרוכה במאמץ, או ליתר דיוק ב"התאמצות," שהרי מדובר בפעולה שזמן מכריע בה אינו זמן סביל של מה שנעשה לסובייקט -- ומשום כך, בין היתר, אין הגיון בדבור על "מטופל" או "פציינט" בפסיכואנליזה – ואף אינו רק זמן פעיל. זהו זמן רפלקסיבי, של פעולה היוצאת מן הסובייקט, וחוזרת אליו במהופך, בבחינת היותו הגורם למה שהוא המושא שלו, זמן ההתפעל. זמן פרדוכסלי זה של פעולה המוחזרת אל מחוללה, שהוא קריטי לפעולת הדחף, הוא גם זה בו דיבורו של הסובייקט באנליזה מוחזר אליו – במהופך, מה שמאפשר לו לעיתים להתקל בו באופן אחר, מפתיע, כך שדיבור זה מופיע עבורו לא ככזה בו הוא "יודע מה הוא אומר," אלא כזר, מוזר, אחר. מה שמהפך את המסר הוא מה שהדיבור נתקל בו כמכשול: האובייקט (בלעז, גם מה שמתנגד, (objects . האנליטיקאי בנוכחותו השותקת הוא שמגלם מכשול זה לדיבור המהפך תא המסר. "פסיכואנליזה" הוא שם למבנהן של קשר חברתי בו אנלחיטיקאי נוכח כאובייקט, בו מתחוללת, כתוצאה מנוכחות זו, הנתמכת במה שאנו מכנים "האיווי של האנליטיקאי," האפשרות לסוגריים בהם יכול לעלות הסובייקט של הלא מודע באופן שהמסר שלו מתהפך, כפי שכבר מתרחש במשפט אחד מבין דבריך. אפקט אחד של הדיבור במסגרת קשר חברתי משונה זה, שבא אל העולם עם התגלית הפרוידיאנית, הוא ניסוחן של שאלות סובייקטיביות, הווה אומר, שאלות פרטיקולריות של הסובייקט אודות הסיבה לסבל בחייו. שאלה כזו היא תנאי לעבודה אנליטית, והיא כרוכה בלקיחת אחריות של הסובייקט לסבל עליו הוא מתלונן, לעיתים קרובות כמה ש"נגרם" לו על ידי אחר מרושע – עוד מופע של היפוך. בדבריך, בעקבות הסוגריים והמבנה הרפלקסיבי של הפועל, מופיע גם המבנה הדקדוקי של השאלה (אפילו עם שני סימני שאלה... "??") אם לא בקשר לנקודה סובייקטיבית, באשר לסקרנות לגבי הפסיכואנליזה, ולגבי אנליטיקאית מסויימת ... זו התחלה. המסמן "פסיכודינמי" הוא כותרת מקובלת בתחום בריאות הנפש בגילומו המוסדי והאקדמי לגישות טיפוליות שאינן מתייחסות לאדם רק כאורגניזם – בין אם כזה שמגיב לחמרים כימיים או מגיב לטכניקות אילוף קוגניטיביות-התנהגותיות – אלא לתהליכים סובייקטיביים. רובן ככולן של גישות אלה נטועות בפסיכואנליזה הפרוידיאנית ושואבות ממנה או מנגזרותיה. אלא שמסגרת מושגית אל מטפל ובהשכלתו האקדמית, גם אם היא כוללת טקסטים של פרויד ולאקאן, אינה כלל מה שמכשיר אותו כאנליטיקאי. פסיכואנליטיקאי הוא בראש ובראשונה תוצר של האנליזה האישית שעבר, וזה כאפקט שלה, ולא של סיום מכסה מסויימת של שעות לימוד, שהוא מסמיך עצמו כאנליטיקאי. לכך נוספת הכשרה, בין אם בהדרכות אליהן פונה האנליטיקאי מצד עמיתים אנליטיקאים הנתפשים בעיניו כמי שנמצאים בנקודה רחוקה יותר בהכשרתם, בין אם בלימוד במוסדות לימוד שאינם תחומים בדרישות האקדמיות של שלשו שנות לימוד לתואר או תעודה בפסיכותרפיה אלא נמשכים כל עוד לאנליטיקאי יש צורך ועניין בכך, וחשוב מכל, באסכולה של פסיכואנליטיקאים שם יכול הוא למסור משהו מהתנסותו בקליניקה כאנליזנד או אנליטיקאי ולשמוע את מה שמוחזר אליו מקהילה זו. הכשרה זו, מטבע הדברים, היא אינסופית, ומניה וביה אינטנסיבית וארוכה יותר ממה שמציעוצ מגרות לימוד אקדמיות. יוצא מכך שפסיכואנליטיקאי עשוי להיות בעל תעודות אקדמיות שונות, ביניהן של פסיכולוג, פסיכיאטר (כפי שהיה לאקאן), נוירולוג (כפי שהיה פרויד), מטפל בהבעה ויצירה, עובד סוציאלי, פסיכותרפיסט, פילוסוף (למשל, ז'אק אלאן-מילר) ועוד. אף אחת מתעודות אלה אינה מה שעושה אותו לאנליטיקאי – ואף לא לא-אנליטיקאי. פסיכואנליזה, יוצא מכך, וכפי שאומר לאקאן, היא טיפול הניתן על ידי פסיכואנליטיקאי, הווה אומר מי שהסמיך את עצמו החל מן האנליזה שלו ונמצא בתהליך ההכשרה באסכולה של אנליטיקאים על שלוש מימדיה שנמנו לעיל. טיפול כזה , כאמור, מקיים גם סוג מסויים של קשר חברתי או "שיח," אותו מכנה לאקאן "השיח של האנליטיקאי," ובו מתמקם האנליטיקאי, כאנוור, כאובייקט-סיבה מול הסובייקט של הלא מודע, ושהמידה והאנליזה מובלת עד סופה הלוגי,לא רק שמופק בה אופן סיםוק ייחודי לסובייקט עימו יכול הוא "לעשות את החיים," אלא גם ניתן להפיק ממנה ידע חדש עובר הפסיכואנליזה. מובן, שלא כל טיפול "פסיכודינמי," העושה שימוש במושגים שמקורם בפרויד, מחולל מבנה זה של שיח. ומאחר ושאלתך נסובה על שאלת "ההבדל," ניתן להוסיף כי ההליך הפסיכואנליטי אכן מכוון להבדל: החל מההבדל שעושה ההבדל המיני בחייו של כל סובייקט, דרך התקלות בכל פגישה אנליטית, בעוד ועוד ניואנסים, עוד ועוד דקויות, עוד ועוד הבדלים, בשיח הלא מודע של הסובייקט, וכלה בבידודו, בסוף הליך זה, של מה שלאקאן מכנה ה"הבדל המוחלט": אופן הסיפוק הדחפי הייחודי לחלויטן של הסובייקט, המהווה את אמצאתו הייחודית לחלוטין בחיים. מכאן ניתן להמשיך ... : בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

היי יעל, אני משתדלת כן לקשר בין הודעות במידה ואני מצליחה לזכור את התוכן והשמות. לא תמיד מצליח לי. דעתי לגבי אנליזה היא שיש אנשים שזה מאד מתאים להם, ויכולים להגיע באנליזה למקומות שלא הצליחו להגיע אליהם שנים, בטיפול פסיכודינאמי, רגיל, של פעם בשבוע.אנליזה יכולה במצבים כאלו "להקפיץ" את המטופל מדרגה. לעומת זאת, יש אנשים שאנליזה אכן יכולה לעודד אצלם תלות ורגרסיה לא בריאה ולהחמיר מצבם ולהם לא מומלץ להגיע לטיפול כזה. אני לא יכולה לדעת "לאן את שייכת" ואני בהחלט מבינה את חששותייך. אני חושבת שכדאי שתשאלי את המטפלת שלך מדוע היא חושבת שאנליזה מתאימה לך? תעלי בפניה גם את הפחדים מהחמרת התלות, תשאלי מה לדעתך אפשר להשיג באנליזה שלא הושג עד היום ועוד. אל תפחדי לשאול! אלו החיים שלך והטיפול שלך. זה שהיא לומדת פסיכואנליזה זו לא סיבה מסזפיק טובה מבחינתך- להכנס לשם. אם יש סיבות נוספות שכן קשורות אלייך- זה משהו אחר. ליאת.

בהחלט טיפול הינו תהליך ארוך וממושך ,זה בהחלט התחלה של הטיפול

שלום לך, כותרת של שאלה למכתבך, שאלה על הבדל, ולמעשה על יחס בין שתי קטגוריות (פסיכואנליזה" ו"פסיכותרפיה פסיכואנליטית"); וסיומו שאלה על "איך זה מסתדר?" בתווך, בגוף המכתב, סדרה של שאלות שתכנו של רובן נסוב סביב סיפוק ואבדנו, ומבנהו של רובן נשען על ו'ו חיבור תחילית ("ואם תנאי הטיפול ..." "ובעצם האם..." "ולמה במקרה שלי..."). ו'ו החיבור היא אוגד האמור להצביע על משפט מחובר, אך כשהיא תחילית היא מצביעה למעשה על משפט חסר. דבר מה הלך לאיבוד, נשאר לא נאמר, הוחסר, מן הטקסט שלך עצמך. דבר מה, אם כן, לא הסתדר. ההתנסות הפסיכואנליטית אכן מלמדת כי דבר מה אינו מסתדר. בעיקר בין גבר לאישה, בעיקר ביחסי האהבה, יש משהו שתמיד לא הולך, לא מסתדר בשדה של ההבדל, שהוא בסופו של דבר תמיד ההבדל המיני. לאקאן כינה זאת "אין יחס מיני." אין הרמוניה אידילית גם ביחסי האהבה המאושרים ביותר, כפי שאמר פרויד. אלא שלעיתים קרובות, דווקא הסבל הנובע מהעדר היחס המיני מתברר באנליזה כמקור הסיפוק של הסובייקט: סיפוק פרדוכסלי שהוא סיפוק בסבל, סיפוק אותו כינה לאקאן בשם "התענגות." סיפוק מבעית וממית זה שחוזר בחייו של הסובייקט כאילו הוא כפוי עליו חזרה שאינה אלא גילום של מה שפרויד כינה דחף המוות הוא שניתן לוותר עליו, לאבד חלק ממנו, במהלך הריפוי הפסיכואנליטי. אבדן הסיפוק שכרוך בתשלום הוא גילום מבני מסויים של אבדן סיפוק זה. הויתור על ההתענגות שהפונה לאנליזה סובל ממנה בה בעת שהיא הדבר שקשה לו ביותר להפרד ממנו משופ הסיפוק הכרוך בה מאפשר את הפקתו של הלא מודע, כלומר של הסובייקט, כתוצר של האנליזה עצמה. בשונה מכל מה שמכנה עצמו "תרפיה" לפסיכואנליזה אין תכלית, אך יש לה סיבה: הסיפוק שאבד ועשוי לשמש כסיבת הסובייקט, סיבת האיווי. לכן כפי שאיו יחס בין גבר לאישה אין יחס בינו לבין הפסיכואנליזה גם אם הוא עושה שימוש במושגים מבית היוצר של פרויד ולאקאן. העדר היחס, עם זאת, הוא העדר פורה ממש כמו אבדן הסיפוק שהפסיכואנליזה מכנה סרוס. זה בתחומו שמתאפשרות האמצאות בחיי האהבה, ומתאפשרים החיים. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

הי במבי, מחבק... אודי

<p>היי מיכל, אנליזה היא השיטה הקלאסית אותה הגה פרויד. עם הזמן היא השתנתה ונגזרת שלה זה הטיפול הדינאמי או האנליטי. באנליזה נפגשים עם המטפל מספר פעמים בשבוע, שוכבים על ספה, מעלים אסוציאציות חופשיות וחלומות ועוד. יש שחושבים שכשלא רואים את המטפל קל יותר לדבר באופן חופשי ולהרגיש שהמטפל הוא סוג של "לוח חלק". לעיתים אכן נעזרים באנליזה כאשר רוצים להגיע לעומקים שאליהם קשה להגיע בטיפול פעם בשבוע או כאשר מטופל מרגיש שהוא זקוק להחזקה נרחבת יותר אותה מאפשרת האנליזה.</p> <p>פסיכותרפיה זה שם כוללני למגוון שיטות של טיפול פסיכולוגי/רגשי/נפשי.</p> <p>היא יכולה להיות דינאמית/אנליטית או קוגנטיבית התנהגותית או אינטגרטיבית ועוד. </p> <p>זה- על קצה המזלג. ליאת.</p>

היי מיכל טיפול דינאמי בהחלט לא מתאים לכל אחד ועל אחת וכמה- אנליזה. אני לא אכנס פה למי זה כן מתאים ולמי לא כי זה מורכב. אבל באופן כללי, לשאלתך, בחלט לא כל אחד יכול/מסוגל/מתאים להיות במקום שבו נכנסים עוד ועוד לעומקים פנימיים וזכרונות עבר. אם זה מתאים לך או לא אני לא יודעת...זה החלט נושא לדיבור עם המטפלת שלך. ליאת.

שחר שלום, צר לי על המצוקה שאתה חש לאורך זמן כה רב. העובדה, כי הפאניקה מופיעה עבורך ללא הסבר ובלי 'טריגר'. מצביעה על רמת הנתק הנפשי. כלומר, מתרחשים דברים ברבדים העמוקים יותר של נפשך אשר עדיין מנותקים מחלקים מודעים ובוגרים יותר.(אם תרצה,תוכל לקרוא עוד על מצבי ניתוק נפשיים באתרי). ככל שיווצר קשר בין החלקים השונים בנפשך תחוש הטבה. עולה בדעתי, כי הפחדים הספציפים אותם אתה חווה, הנוגעים לדאגה בריאותית עלולים לנבוע מחוויה פנימית המאיימת על הישרדותך (נפילת סוכר = חוסר חיות). חשוב שתתמיד בטיפול שיעזור לך ליצור חוויה פנימית של ביטחון. טיפול פסיכואנליטי או טיפול בפסיכותרפיה גופנית יכול להועיל. הרבה בהצלחה, נעמי בר

שלום דפנה, טיפול פסיכואנליטי של ממש, כפי שהוא נערך ע"י מתמחים הנדרשים לערוך אנאליזות אורתודוכסיות, עלול לארוך שנים רבות. אם את חברה בקופ"ח מכבי, במקרה, אזי הייתי ממליץ לך לנסות את הטיפול המסובסד הניתן במסגרת מכבי-זהב (המטפלים העובדים איתם הם מנוסים למדיי והסלקציה של המטפלים לשם קפדנית). אם את תושבת ת"א, אוכל להמליץ לך גם על השירות הפסיכיאטרי באיכילוב ועל עמותת "אלומה" 03.6291518, שגם בה הטיפול מסובסד והמטפלים מקצועיים. מבחינת גישה טיפולית, דווקא לגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית יש פרוטוקול מסודר לטיפול בפרפקציוניזם ובראש ובראשונה עם האמונה האופיינית לפרפקציוניזסטים יותר מכול "או הכול או לא כלום", אמונה הגורמת לעיכוב הפוטנציאל ולדחיינות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il