תוצאות חיפוש עבור הפרעה-בדימוי-הגוף

לאחר שקראתי את השאלות שכבר נשאלו בפורום על הגדלת ועיבוי איבר המין, לא מצאתי התיחסות לשיטה יחסית חדשה.רפואית ולא תכשירי פלאים, של הזרקת חומצה הקיימת באופן טבעי בגוף לאיבר באלחוש , הטיפול אמנם יקר, אך קראתי שהוא הכי אפקטיבי. התוצאות נעלמות חלקית בעקבותספיגה של החומצה בגוף ובערך 30 אחוז נשאר באופן קבוע כאשר ניתן לחזור על הפעולה כל שנה וחצי- שנתיים. מה תוכלו לומר על שיטת טיפול זו? על האפקטיביות ועל הסיכונים? ( אבקש התייחסות לפן הרפואי ולא לפסיכולוגי של קבלת הגוף, על אף שברור לי שהוא לא פחות אלא בעיקר יותר חשוב) תודה

אנחנו זוג צעיר (כמעט שנתיים)+1 (8 חודשים). בתחושתי, ישנם מספר דברים שממסגרים את יכולת ההנאה שלנו מאינטימיות. ראשית, התחושה שהכל צריך להיעשות מתוך בצורה מבוקרת ומחושבת ולא סוערת או בלהט הרגע. אין הסתערות או הפתעה. הכל מתוכנן ומאורגן. שנית, חוסר היכולת להשתחרר מחוקי הצניעות שאצלי יצרו תחושה של הדחקת המיניות (לא במובן של בגדים, יותר נפשי ומנטאלי). הדברים האלה, יחד עם דימוי גוף בעייתי מאוד ועם הורמונים משתוללים אחרי הריון ובמקביל להנקה וחוסר שינה, יוצרים קושי בהגעה לסיפוק (אצלי. וגם כשהוא מגיע, זה לא משהו שמרגיש לי שווה את ההשקעה) ומובילים לחוסר עניין בסקס בכלליות. באיזה אופן אפשר להשתחרר מהקשיים ולחזור להנות, בלי להפגש באופן אישי עם מטפל/ת? תודה.

בני בן 15 תמיד היה מאוד חסר בטחון הוא נער חתיך ויפה אבל הוא בוכה ומקגיש מאוד מאוד מכוער. לא אוהב את המראה של עצמו,וכמה שיטפח את עצמו תמיד ירגיש מכוער. הוא מאוד ביקורתי לגבי עצמו, ולא אוהב כלום במראה שלו. מרגיש מכוער! ממש. הוא מאוד מאוד ביקורתי לגבי כצמו על כל דבר הכי קטן. בגלל פיצעון קטן בגב הוא לא יוצא מהבית. עצוב לי לראות נער יפה רואה את עצמו כל כך מעוות. היה בטיפולים פסיכולוגים שלא עזרו. לא יודעת מה עוד אפשרי לעשות?? האם זאת מחלת נפש?

שלום,הריון ראשון שבוע 27 סהכ ההריון עובר בכיף ברוך השם ואני מודה על הדבר הקטן והטהור שגדל לי בבטן אין לי תופעות לוואי חריגות בהריון גם לא הורמונים.. אני מאד פעילה , ממשיכה להתאמן 3,4 פעמים בשבןע בדיוק כמו לפני ההריון אבל קשה לי לראות את הגוף שמשתנה,אני כל חיי שומרת על הגוף והתאמנתי ועבדתי מאד קשה כדי להגיע לתוצאות טובות לפני ההריון בעיקר שהייתי ילדה ונערה מאד מלאה.. אני מיום ליום לא יכולה לסבול את המראה שלי,את הנפיחות בפנים בעלי מאד תומך בי והסביבה מפרגנת אבל הם לא מבינים שזה הרבה מעבר ואני מרגישה כבר אשמה שאני מרגישה ככה כשיש לי דבר כזב מופלא בבטן שאני מחכה כבר שיצא לעולם בריא ושלם בעזרת השם.. אין לי חרדות בהריון,בדיקות שלא חייבים אני לא עושה אבל המראה החיצוני גורם לי לא לרצות לצאת מהבית אלא אם כן אני חייבת או להתאמן ורק לשבת ולבכות מול המראה.. מפחדת שזה ישפיע על הזוגיות שלי לא יודעת מה לעשות..

יש לי חזה בערך כמו בתמונה הזו. http://www.plasticsurgery.org.il/?pg=indx_entry&CategoryID=247&ArticleID=257 הוא לא מפותח בכלל!! ולא יתפתח כבר. אני בת 26 ואני אפילו לא צריכה חזיה אפילו לא מידה A. זה מתסכל אותי מאוד זה בולט לעין כל הזמן מסתכלים לי לשם ומתלחששים. כל הזמן הערות וצחקוקים. גם הרבה יורדים עליי ונמאס לי. אי לכך אני כל הזמן עם מרופדת וגם זה מעצבן. לא יכולה ללבוש כל דבר לא ללכת לים לא להתפשט ליד בנות ואני לא מסוגלת שיהיה לי חבר בגלל זה. כי הם אלו שצוחקים עלי. אני לא מרגישה נשית ובטח שלא מינית וחופשיה ולא מסוגלת להגיע לאינטימיות בעיקר בימנו שבחורים רוצים קירבה די מהר עוד לפני שנוצרה חברות עמוקה ואני פוחדת מדחייה והעלבה. לכן אני יוצאת 2 פגישות ובורחת. נמאס לי!!! אל תגישי לי שמי שירצה אותי יאהב אותי גם ככה כי תמיד בהתחלה יש את הרושם הראשוני ואני בטוחה שיברחו לי 100%. למה החברה ככה לועגת? למה אני לא מסוגלת לומר שמי שלא טוב לו שיילך? למה אני מפחדת מהדחייה? אגב אני בעצמי לא אוהבת אותו. אני אפילו מתביישת לצאת עם מישהו כשאני עם המרופדת הזו. מרגישה כמו נכה. אילנה זה לא שהוא קטן זה פשוט כלום שטוחית! תודנ

שלום, אני בת 27 ומאז שאני מכירה את עצמי תמיד חיי סובבו סביב ההתעסקות עם המראה החיצוני ובהשוואה של המראה החיצוני שלי עם בנות אחרות. ההתעסקות הזאת רק גוברת עם השנים, ואני מוצאת את עצמי מתעסקת בזה כמעט בכל יום באופן אובססיבי. הגעתי לכדי מצב שבשביל להיות מאושרת כל מה שאני רוצה בחיים זה רק להיות יפה! ושום דבר מעבר לכך. אני חוששת שיש לי הפרעת גוף דיסמורפית  - שהיא נחשבת עפי הרפואה הפסיכולוגית כחלק מהפרעות של OCD , כיוון שאני מזדהה עם רוב התיאורים של הפרעה זו. בעולם המערבי יש חשיבות מאוד גדולה למראה חיצוני והחברה מכתיבה לנו צווי אופנה וסטנדרטים של יופי מאוד גבוהים , ולכן דיי הגיוני שאנשים יתעסקו עם המראה החיצוני שלהם וישאפו לשפר אותו. אך השאלה שלי היא היכן הגבול? האם לדעתך אני סובלת מהפרעה של ממש בהתעסקות האובססיבית שלי במראה החיצוני? האם זוהי התעסקות לגיטימית מכיוון שהעולם שלנו מטיף ליופי? האם כך הן כל הנשים שחיות בחברה המערבית? כמו כן אני חשה תסכול רב והשפעה של ההפרעה הזו על כל תחומי החיים: (ביניהם זוגיות וקריירה) בזוגיות- אני לעיתים נמנעת מלהיכנס למערכת יחסים עם מישהו שאני מעוניינת בו והוא מושך בעיניי מבושה בגוף שלי ומחשש שאני לא מספיק יפה עבורו (וזאת למרות שהוא כן מעוניין בי) ובקריירה - פה הקושי הגדול ביותר. אני נמצאת בשלב של תקיעות בחיים כבר כמעט 3 שנים. (סיימתי תואר ראשון כללי לפני 3 שנים ואני במצב הנוכחי מחליפה עבודות בתדירות גבוהה ולא מרוצה משום עיסוק שהוא) הלכתי לכמה מכונים והכוונות תעסוקתיות על מנת למצוא כמה כיוונים תעסוקתיים פוטנציאליים. ונמצאו עבורי כמה כיוונים אפשריים אך אין לי חשק לעסוק בשום דבר מהם, ולכן אני כה מתוסכלת. מבין כל רשימת המקצועות שקיימים - לא בא לי לעסוק בשום דבר. שום עיסוק לא מושך אותי מלבד (ואין זה מפתיע) תחום הדוגמנות / תחום המחול והריקוד - אלו 2 התחומים היחידים שבחרתי כמושכים בעיניי ויש לי תשוקה לעסוק בהם. כמובן שניהם עוסקים בחיצוניות אסתטיקה ויופי. אך לצערי הטבע לא נתן לי את הנתונים הדרושים כדי לעסוק במקצועות האלו ולכן אני מתוסכלת מכך שעליי יהיה להתפשר על מקצוע שאין לי משיכה אמיתית אליו. מצטערת על ההודעה הארוכה , אבל אני ממש אודה לך עם תוכלי לייעץ לי מה לעשות ואף יותר חשוב, לאיזה גורם מקצועי עליי לפנות לדעתך? פסיכולוג קליני / פסיכולוג תעסוקתי - שיעזור לי לפתור באופן ממוקד יותר את הבעיה בבחירת קריירה או לפנות לטיפול התנהוגותי קוגניטיבי ששמעתי עליו שהוא מאוד יעיל / או כמובן כל דבר אחר שתציעי... תודה רבה רבה !!!

אני בת 24. יש לי בטן שמנה ונפוחה מאוד כמו בלון ואני רוצה להוריד את הבטן הנפולה והתפוחה. ה-RMR שלי גרוע חילוף החומרים שלי גרוע ביותר וגם יש לי גנטיקה גרועה = כל המשפחה שלי שמנים עם שומן בטני שמתי לב שלאחר כל דבר קטן שאני אוכלת ישר הבטן שלי מתנפחת למימדים עצומים בערב. ה-BMI שלי = 18 ויש לי השמנה בטנית גדולה (השמנה תפוחית) הבטן שלי מאוד נפוחה- וזה מפריע לי מאוד. השומן שלי ברובו בטני..בטן נפוחה ועגלגלה ולא יפה! יש לציין שבבוקר הבטן שלי פחות נפוחה - ולאחר מכן- -.המאכל הכי קטן שאני אוכלת לא משנה מה מנפח אותה בחזרה!!!.. ואחרי ארוחה אני נראית כמו אישה בהיריון.. אפילו אם אני יאכל קרקר קטן - אז ישר הבטן שלי תתנפח ותגדל ב-5 ס"מ לפחות... מכל דבר הכי קטן הבטן שלי ישר תופחת... הייתי אצל רופא גסטרו- עשיתי את כל הבדיקות שיש (צליאק,גלוטן ועוד) כל הבדיקות שלי יצאו תקינות . גם ניסתי לקחת פרוביוטיקה, אנזימי עיכול - וזה לא עזר כלל... כל השומן שבגוף שלי מתפזר רק בבטן . יש לי מבנה בטן נשפכת. הבטן שלי תמיד נפוחה כמו בלון ולאחר כל דבר קטן שאני אוכלת הבטן מתנפחת בעוד 20 ס"מ בערב הבטן נראית כמו בלון תפוחה יותר מאשר בבוקר . !!! בבוקר הבטן תפוחה פחות מאשר בערב! ומפריע לי מאוד שאני עולה במשקל 3 קילו ביום מהבוקר עד הערב - בערב אני 3 קילו יותר מאשר בבוקר.!!!! מעולם לא הייתה לי בטן שטוחה!, המבנה של הבטן שלי נשפח ונפול ויש לי בטן תפוחה ונפולה ומבנה תפוחי וגנטיקה גרועה. מה אני יכולה לעשות על מנת להשטיח את הבטן?

הי שרון, אני בחורה מאוד רזה,ובשנתיים האחרונות נהייתה לי מן אובססיה לבדוק כל הזמן אם הפנים שלי השמינו או רזו,(ברצון שהם יתמלאו)אם זה לבדוק במשך כל היום את הפנים ולמשש אותם,בבוקר שאני מתעוררת,הסיפור הזה מעיק עליי ממש ולוקח לי המון אנרגיות.זה משהו שמביך אותי לשתף אנשים סביבי...איך לעזאזל יוצאים מזה??

שלום פרופ רפי, לאחרונה אני חווה קשיים של דימוי גוף וחוסר בטחון עקב הגודל של האיבר שלי ואני בטוח שהוא קטן ואני נמנע מקשרים אינטימיים (14 אורך 13 היקף בזקפה) והוא קטן מאוד ברפיון.. יש לך דרך לייעץ לי להתמודד עם זה

שלום, אני נערה בת 14, אני לא אוהבת איך שאני ניראת אני לעט לעט משמינה וכשאני לא עושה ספורט באופן קבוע (כמו שלרוב קורה) אני מרגישה ממש רע עם עצמי! אני תמיד הייתי בן אדם שלא אוהב לאכול מול אנשים ובכללי אני אוהבת רק מאכלים מאוד מסויימים מהבית, כשאני אוכלת מחוץ לבית בעיקר בסעודות שבת אני לא אוכלת כלום חוץ מלחם ואנחשים שרואים את זה תמיד מנסים לשכנע אותי לאכול ובטוחים שיש לי הפרעות אכילה, עכשיו תמיד היתעקשתי שאין לי אבל בזמן האחרון אני לעט לעט מבינה שבאמת אחת מהסיבות שאני לא אוכלת זה כי אני לא מרגישה טוב אחרי שאני אוכלת , כועב לי הבטן קצת (אפשר להיתאלם מזה בקלות אבל זה שם...)ואני מרגישה ממש רע עם הגוף שלי ואם זה שאכלתי... אני מוצאת את עצמי מחפסת נגיד בגוגל דרכים להקיא וזה... אבל אני יודעת עד כמה זה מסוכן אז אני ממש מנסה לא להיכנס לכל הסיפור הזה, אבל מצד שני אני ממש רוצה שמישהו יסים לב לזה ויעזור לי! (ממש לא ההורים שלי!)אם יהיה לי תפריט בריאה ומדויקת ויגידו לי בדיוק איך ואיזה ספורט לעשות כדי להיות בריאה ולהרגיש טוב עם אצמי אני יעשה את זה! אבל אני רק צריכה עזרה! ושלמישהו יהיה הכפת ממני אני מאמת לא מוצאת טעם יותר בחיים... (אל דעגה אני לא יפגע בעצמי בחיים!) אני רק רוצה עזרה אבל אני לא מסוגלת לבקש עזרה מאף אחד, איך אני גורמת למישהו שאני אוהבת וסומכת עליו מאמת, לשים לב ולעזור לי? אז עכשיו לשאלה הראשונה יש לי הפרעות אכילה? איך למנוע את זה? מה לעשות?

שלום ד"ר שרון לפני שבוע אובחנתי עם OCD אבל קצצת לא הבנתי למה הפסיכיאטר אמר שיש לי OCD שאני לא מרגיש בכלל תסמינים חוץ מלהסתכל על הרגליים שלי כל שעה כדי לראות אם יש לי "קשת" בכף ברגל משום שאני מודאג. אין לי שטיפת ידיים בהגזמה, מחשבות אובדניות, אובסססיות לנגיעה בדברים מספר פעמים, הדבר היחיד שיש לי זה שקצת מפריע שינויים מבניים ברגליים. לכן אני שואל למה הוא החשיב את זה כOCD אם זה התסמין היחיד שלי? ועוד שאלה שרון,: למה עושים בדיקות דם בכל הנושא הזה של OCD? תודה רבה ינון

שלום, אני בן 35 ולאחרונה הופיעו לי מספר נגעי פיברומה על הפין. לפי רופא העור שראיתי מדובר במספר פפולות שמתאימות קלינית לבלוטות חלב. זה מפריע לי מאד ומשפיע על דימוי הגוף שלי. האם יש אפשרות שהם יעלמו מעצמם? או שהדרך היחידה להעלמותם היא הסרה על ידי לייזר או באופן כירורגי. תודה רבה.

שלום, אני בן 35 ולאחרונה הופיעו לי מספר נגעי פיברומה על הפין. לפי רופא העור שראיתי מדובר במספר פפולות שמתאימות קלינית לבלוטות חלב. זה מפריע לי מאד ומשפיע על דימוי הגוף שלי. האם יש אפשרות שהם יעלמו מעצמם? או שהדרך היחידה להעלמותם היא הסרה על ידי לייזר או באופן כירורגי. תודה רבה.

הי, לאור הדיונים על הפרעות אכילה ואנורקסיה בחדשות.יש לי שאלה שמסקרנת אותי. אני בלי תאבון רוב חיי מילדות ,נלחמתי בזה. אני יודעת שאני לא אנורקסית. אבל כל הזמן קראו לי כך. עקב הרזון. לפי BMI תת משקל היה דגש עליי, מבי"ס יסודי הערות וכינויים, מורות שמעירות ובכלל כל אדם שרואה ברחוב הערות על הרזון..גרמו לאמא שלי שתשב לי על הראש, זוכרת גם שהתיעצה עם הרופא המשפחה שלה, שאמר לה לעזוב אותי בשקט. אני לא צריכה לספר לך איך זה משפיע בגיל ההתבגרות. כל ההערות שכל אחד מרשה לעצמו בכל פעם שאני נכנסת לחדר דווקא גרמו לי לבעיית דימוי גוף. כלומר רציתי מאוד מאוד להשמין. הייתי מתוסכלת. ונמנעת מפעילויות מלצאת עם בחורים. שנאתי את עצמי. הקטע שכשרזים אז נוח לומר בפנים הערות. זה כל הזמן דיבורים איתי על אוכל ולהתעסק עם אוכל. כמו כמה את שוקלת? מה את אוכלת? וסביב שולחן משפחה מורחבת דגש ודיבורים עליי.. ברחוב כל אחד מרשה לעצמו.. גם להדגיש איזה רזה.. וכו'.. אני לא חיה סביב אוכל לא מעניין אותי משקל כמויות... זה ליווה אותי הרזון... עד גיל 34. כלומר שקלתי 49 קילו גג. לא הצלחתי לעלות אפילו קילו. ניסיתי גם סקנדי שייק. קל לומר תאכלי. שאלתי: : מעניין אותי מה משפיע על חוסר תיאבון. אני יכולה לא לאכול כי אין לי תאבון ולא אשים לב לזה. אין לזה גם ביטוי גופני. למשל, הייתי מצפה שתקרקר לי הבטן, שארגיש עילפון.. כלום.אני רק יכולה בסוף יום פתאום לחשוב רגע מה אכלתי היום? אני במשקל תקין היום.מגיל 37.נע בין 55-62. היום אני בת 48. ואפילו במגמת עלייה לא לכיוון השמנה.אני מאושרת. כי סוף סוף ירדו ממניזה בלתי נסבל ההערות למרות שיש כאלו שלפעמים יגידו רבע עוף... דוגמא: היתי השבוע בלקיחת דם והאחות אמרה...רבע עוף.. נראה לי שזה חילוף חומרים.גם העליה במקל. אני לא חושבת שאני אוכלת טוב בכלל. או יותר.אני גם לא כזו רעבה. למשל ביום ראשון לא אכלתי כלום.. ואתמול אכלתי אחרי העבודה סלט טונה. אני משתדלת לאכול מסודר בעיקר בקורונה הצלחתי. אבל כעת שוב מגמת ירידה.כי כשאוכלים מסודר אז הרעב בא בשעה הקבועה. אולי את תוכלי להבין- כשאין תאבון ואת עסוקה או טרודה זה נשכח בצד..כלומר גם אם אני נזכרת שלא אכלתי וחושבת מה לאכול כי צריך לאכול.. והרבה פעמים מההיצע שישלא בא לי כלום. אני אלו שאוכלים בשביל לחיות מה שנקרא וה לדעתי בגלל חוסר תאבון ותחושת הרעב. נראה לך שזו הפרעת אכילה? למה אין תאבון? שוב אני פוחדת מודאגת כי משקלי תקין וירדו מכל ההערות. דימוי גוף עדיין דפוק מאז שוב עד גיל 30 הערות הערות..אבל לא מתעסקת בזה.(וזה מה ששומר עליי מכל העלהום, כלומר הפנמתי ואני לא מנסה לרצות את הסביבה או להגיע למשקל X כי זה יכול לחרפן וזה מה שקרה כל תקופת הבגרות וגילאי ה-20, דכאון) ודבר אחרון: בצבא צבא כן עליתי במשקל- כי הפכתי זאת למשימת חיי. עליתי 10 קילו והגעתי למשקל 57-55 אז ירדתי הכל. גם כעת שמשקלי תקין, כשהחלה העלייה במשקל בגיל 37 פתאום הרגשתי את תחושת התאבון שאולי הפך בשלב מסויים למוגבר ברמה שיש לאנשים אחרים שרוצה משהו לנשנש אחרי אוכל ולא יודעת מה? וכל הזמן בא משהו ופותחים מקררר לחפש? זה תאבון לא מהבטן כמובן.. וכעת שוב אין לי תחושה כזו אבל גם לא של רעב. כלומר אוכלת ארוחות וזהו אבל מדאיג אותי ששוב אין תאבון גם לארוחות. אני לא מבינה מה זה. זו בעיה אורגנית?

היי,אני סובלת מהפרעת אכילה כבר כמה שנים,עם עליות ומורדות במשקל,כרגע אני שוקלת 46.5 על 1.62כך שהמשקל לא נמוך,אני נמצאת בטיפול אצל דיאטנית,וההפרעה וההתעסקות באוכל ובכושר תמיד קיימת,וכל הזמן נמצאת בחיים ברמת אובססיה,ממלאת לי הכל וקשה לי מאד,אבל אני שמה לב שההתיחסות מהדיאטנית מגיעה רק שאני יורדת במשקל עוד,ברגע שהוא תקין אין התיחסות לסבל של ההפרעה,חשוב לציין שחוץ מהגבלה אני צמה כמה ימים בשבוע כמעט לגמרי,וכבר לא יורדת במשקל אותו דבר - כנראה בגלל חילוף חומרים או בעיות בכבד..כך שאני לא מתפקדת טוב בכלל בכלל.אז אני מרגישה פשוט במצב מאד מבלבל שאין לי מה לעשות בו.אולי יש לך איך לעזור לי?כי אין לי כח לרדת עד 42 בשביל לקבל עזרה.ואת יודעת גם ככה אני מבואסת שאני לא יורדת בגלל דימוי גוף...תודה!!

היי שבוע טוב, רציתי לדעת האם יכול להיות מצב בהפרעות אכילה שהסיבה מתחילה מזה שרוצים לרדת בעקבות דימוי גוף,(קשה לי לראות את המשקל הגבוה, לא אוהבת את הגוף במשקל הגבוה למרות שהוא נמוך.. וכדו') וממשיכה לרצון לרדת במשקל בשביל להתעסק בזה כל הזמן, וכך הפחדים והבעיות הנפשיות הולכות הצידה, ז"א להעביר את הכאב הנפשי לכאב פיזי סוג של פגיעה עצמית, זה דבר שקורה? זה מוגדר אחרת? מה זה? תודה, לילה טוב.

הוא רשם שיש לי אפקט עם גוון דיספורי ומתוח (יש לי ocd ופוסט טראומה) מזה אומר? וגם אני סובלת במשך שנים מהocd שאצלי זה bdd ואני לא מוצאת כדור כבר במשך שנים שאני מרגישה שעוזר... וגם החרדות לא עוזרות .. כרגע לוקחת פריזמה 40 מ"ג וזהו... ללא sos וללא כלום מה אתה מציע?

שלום, המליצו לי לכתוב לך פה כי אולי תדע להגיד מה קורה לי. אני גבר הומו בן 31. אני נמצא בזוגיות כמה שנים, שמה שמחזיק אותה זה בעיקר החברות. יש ירידה בסקס שלנו ואני מוצא עצמי מסתכל על המון גברים בחוץ אבל לא עושה כלום כי הקשר סגור. הבעיה שאני מרגיש- כשאני נמצא בסיטואציות שאני רואה בהם גברים יפים, למשל ברחוב, אוטובוס, קניון, אני מצד אחד נהנה ומרגיש משיכה ומצד שני מרגיש מוצף כזה, מקנא, רצון ממש לגעת בהם ופנטזיות להיות יפה ומוצלח כמוהם. המפגשים הרנדומלים האלו ממש קשים לי, כל מפגש כזה ממש מעורר בי סוג של פחד. נגיד אתמול אחרי שזה קרה, ראיתי שלאחד מהם הייתה חולצה יפה, וזה ישר הלחיץ אותי וגרם לי לרצות כזו. אכלתי סרט על הביגוד שלי שהוא לא יפה וחתיכי כמו של הגבר הזה. אז הלכתי לקניון והתחלתי להיכנס לחנויות ולחפש דברים דומים שיושבים יפה. עוד משהו שקורה לי גם עם חברים גברים וגם עם גברים זרים. שאני מרגיש שמערכת היחסים איתם מבלבלת. מצד אחד הם חברים או סתם גברים זרים, אבל כל הזמן בא לי לראות להם את האיבר, לשכב איתם או סתם מגע וזה כמובן לא קורה. כל מה שכתבתי זה רגשות קשים ממש מרגיש שכולם יפים חוץ ממני, שכולם מצויידים חוץ ממני ושבא לי גם את מה שיש להם. ג'ינס כזה יפה, חולצה, גוף, איבר או שפשוט להיות הם😔😔😔

יש לי תסמונת אספרגר ( על הרצף האוטיסטי ) אז מטבע הדברים יש לי קושי מאוד גדול למצוא פרטנרית למין בלי כסף / זוגיות. תאמיני לי שאני מנסה למצוא פרטנרית לסקס שלא לוקחת כסף ! אני נותן את הנשמה שלי בשביל זה .הייתי לפני כ- 5 שנים אצל סקסולוגית והיא אמרה לי להמשיך ללכת לנערות ליווי, אולי פשוט גם בגלל שאז זה עוד היה חוקי בארץ. אבל היא אמרה לי שסרוגיייט לא מתאימה לי גם !אותה סקסולוגית כיום צריכה להיות בערך בת 78 או 79 ! והיא אמרה לי שאני צריך ללכת לנערת ליווי פעם בשבועיים ואם יש לי מספיק כסף אז מבחינתה אפילו כל יום. מה דעתך על העצה הזאת שלה. היא אמרה לי שסרוגייט זה לא בשבילי כי סרוגייט זו רק אישה בת 40-50, והיא אמרה לי שזה סתם בזבוז כסף, ואני גם יודע שלא בטוח שהיא תיתן לי סקס בסוף הטיפול אפילו לא פעם אחת, וגם אמא שלי אמרה לי שסרוגייט זה בעיקר על מנת לטפל בבעיות דימוי גוף ולא בעיות תקשורת ואני הרי לא מתבייש להתפשט. אז האם לדעתך גם אני לא צריך סרוגייט ? דרך אגב אני חושב שיש לי גם הפרעת זיקפה - אולי יש זיקפה טובה וחזקה אבל לפעמים היא יורדת מהר ולפעמים לא , לפעמים אחרי הגמירה הראשונה ולפעמים אחרי הגמירות הבאות וגם יש לי שפיכה מהירה, ולמשל אני פוחד בגלל 2 הבעיות הללו לאונן ולצפות בפורנו באינטרנט ומשתדל כמה שיותר להפחית באוננות ( למרות שאני לא גומר בדרך כלל באוננות ) ולהפחית עד המינימום שבמינימום את הצפייה בפורנו, בטח לא חצי זיון לפני זיון, האם זו דרך התמודדות טובה ? ולמשל בעיקר ביום של זיון אני מה זה עצוב לעצמי אם נוצרת לי זיקפה בלי לראות פורנו - כלומר רק מהמחשבה והדימיון או דיבור עם אישה כי אני פוחד שאני " מבזבז את הזיקפה ", דהיינו: אני יודע אומנם שמחקרים הראו שאפשר להגיע לפחות ל- 11 זיקפות ביום אבל בעיקר בני 20 מסוגלים לייצר זיקפה חדשה תוך 2 דקות, אני בגילי יכול לייצר זיקפה חדשה תוך מינימום חצי שעה, וגם זה לא בטוח ואני מגיע גם בימים טובים שלי ללא יותר מ- 4 זיקפות ביום, אז העצב שלי על הזיקפות הלא רצוניות הוא הגיוני ? דבר נוסף, אני בכלל איבדתי את בתוליי רק חודש לפני יום הולדת 29 , עד עכשיו אני קיימתי יחסי מין רק עם נערות ליווי ופעם אחת מתוכם גם הייתה בלי קונדום ( אותה פעם הייתה לפני כ- 5 שנים ), ובין חודש פברואר 2017 עד יוני 2021 בכלל לא עשיתי סקס אז מישהו אמר לי שכדי להשלים את הפער על כל השנים שלא קיימתי משגלים כדי להגיע למספר נורמלי של משגלים של בן אדם בגילי אז אני צריך לעשות סקס 3 פעמים ביום, מישהו אחר כשהוא שמע אחרי הפעם השישית שלי שעשיתי רק 6 פעמים בסקס בחיי אז הוא אמר לי " וואו , מה זה רק 6 פעמים בגיל 33 ?! זה מעט מאוד !" אז כל הפידבקים האלה שאני מקבל מהסביבה משתלטים לי על השכל ואני רק רוצה להגיע לכמה שיותר משגלים כדי להרגיש טוב עם עצמי וכדי לחייך ולשמוח, אני אומר לאנשים שלא מבינים למה אני כזה לחוץ על סקס שאם הייתי פעיל מינית רוב שנות חיי כמו כל בן אדם אז אולי לא הייתי לחוץ עכשיו על מין או שהם שכחו מה זה להיות כמוני בסביבות גיל 30 ( כלומר שמבחינתי יש לבני אדם בגיל הזה רצון לא קטן לעשות יחסי מין בטח לעומת גיל 60 ו- 70 ) למרות שאני בטוח שהליבידו הגברי לא משתנה בעוצמתו גם בגיל 65 ואני אומר לאנשים שלא יקראו לי " חרמן " כי זה מיותר כי זה נקרא מבין השורות - כי זה אנדרסטיימנד ואני מדבר די הרבה עם אנשים על בנות בביקיני וסקס ואני אומר למי שלא אוהב לשמוע ולדון על זה ושאומר לי שאלה " שטויות במיץ " שהוא " מתחיל לדבר כמו גיי. אני גם בכלל מצטער על זה שלא הייתי פעיל מינית בגילאים 14 עד 18 ואני חושב שזה היה דווקא עוזר לי להשיג ציונים טובים בבית ספר ולא להפך, כי אחרי זה דווקא הצלחתי באוניברסיטה. אני מוכן כדי להגדיל את הניסיון המיני שלי לשכב כמעט עם כל אחת שעוברת לידי ברחוב בלי קשר לעדה שלה אם כי אני רוצה ללכת כמה פעמים רצופות לאותה נערת ליווי ויש תקופות שאני אוהב רק נערות ליווי אוקראיניות ויש תקופות שאני אוהב רק נערות ליווי יוצאות ארצות האיסלאם. והנה, רק היום הייתי אצל נערת ליווי ובכלל לא יצא לי לקיים חדירה כי הייתה גמירה מהירה רק מהמציצה והזיקפה נעלמה תוך זמן קצר וכמובן שהזיקפה לא חזרה לי. כמובן שעם החברה הראשונה שתהייה לי אני מצידי מוכן לחיות עד סוף החיים שלי, אני מוכן לחלוק איתה בית ולהתחתן איתה אפילו בלי להכיר אותה יותר מדקה וחצי !!! בשבילה אני מוכן לחכות 3 שבועות עד חודש בלי סקס אבל כמובן שאחרי שיעבור חודש שום דבר לא ימנע ממני להעיף אותה לכל הרוחות אם היא עדיין לא תיכנס איתי למיטה כי די, כמה אפשר לענות את הבן אדם ולייבש אותו.

יש לי תסמונת אספרגר ( על הרצף האוטיסטי ) ובחיים שלי לא השגתי יחסי מין עם אישה בלי תמורה כספית. האם יש ברים עם לקות פיזית, נפשית או נורולוגית שהשיגו יחסי מין עם מישהי שלא לקחה מהם כסף ?

אני בן 33 ואני לוקח את התרופות הפסיכיאטריות הבאות : ריספונד 1.5 מ"ל ורסיטל 20 מ"ל, ולדעתי אין לי זיקפה בסקס. בחלק המקרים שאני צופה בפורנו כן יש לי זיקפה, אבל גם אני חושב שהיא הזיקפה לא הכי חזקה שאני יכול לייצר. בסקס האחרון שלי לא הייתה לי זיקפה, ובסקס שלפניו אני גם בספק אם הייתה לי, למרות שהפרטנרית שלי אז הייתה מישהי מנוסה בסקס והיא אמרה לי שאיבר מיני גדול, אבל אולי היא שיקרה ? באותו סקס גמרתי מהר ( עם קונדום ) והזיקפה ירדה תוך 5-6 דקות. כמו כן כחודש וחצי לפני כן לקחתי ויאגרה אבל לא בשביל סקס אלא רק בשביל אוננות והיא לא עשתה לי זיקפה, והתרופה עשתה אותי קצת מזיע ( הזעה היא אכן תסמין של ויאגרה ), אז אמא שלי לא רוצה שאקח יותר ויאגרה. מה לעשות כדי שתהייה לי זיקפה בסקס ? האם יש לי בכלל חרדת ביצוע ( בגלל שלפעמים יש לי זיקפה מול הפורנו ) ? הפסיכיאטר שלי טוען שהפרעות הזיקפה הן לא בגלל הכדורים הפסיכיאטריים והוא לא רוצה להחליף לי לכדורים אחרים או בכלל לבטל על הכדורים. האם לדעתך הכדורים שאני לוקח אכן יוצרים הפרעות זיקפה או שבאמת מדובר בצירוף מקרים ?

שלום, אז ככה אני בן 21 ונראה לי שיש לי בעיה עם דימוי גוף. כאילו קורה שפעם אני מסתכל על עצמי במראה ועף על עצמי, חושב שאני חתיך. ואז ביום אחר או כמה שעות לאחר מכן אני מסתכל במראה ופשוט מתחיל לראות שיש לי אף ארוך, שיער לא משהו, שאני שמן[אני שוקל 70וגובה 180], שאני מכופף. וכו'. וכו'. השאלה היא איך אני יכול לטפל בזה לבד עם עצמי, מבחינתי ללכת לטיפול זה לא אפשרי מכמה סיבות שלא אפרט כאן. ואני באמת רוצה שזה יפסיק כי זה גורם לי לחוסר ביטחון עצמי[בעבר היה לי חוסר ביטחון מטורף, היה לי קשה לדבר ממש ליד אנשים. היום זה השתפר אבל אני מרגיש שזה מה שתוקע אותי במקום]. אודה לעזרתך

שלום דנה. כיום אני בת 43. בתור נערה, ועד לגיל 27 בערך, לא הייתי כל כך רזה. אפשר לומר שהייתי מלאונת ולהיות מלאונת זה הגזרה ״הטבעית״ שלי. בערך בגיל 26-27 החלטתי שאני רוצה לעשות שינוי. ירדתי בערך 13 קילו, ע״י דיאטה מוקפדת של בערך 1100 קלוריות ליום, אם אני זוכרת נכון. תוך חצי שנה בערך ירדתי במשקל, למשקל של 49-50 קילו, גובה 160 ס״מ. השינוי היה ניכר ונהייתי באמת רזה כמו שאני רוצה להיות, אבל יחד עם זאת הבנתי שכדי לשמור על זה ולא לעלות בחזרה, אני צריכה להמשיך לאכול פחות ולמנוע מעצמי דברים שאני אוהבת. הבנתי זאת מניסיון כי ניסיתי בזמנו שבועיים-שלושה לאכול רגיל כמו שאני רגילה ואוהבת ועליתי קצת במשקל. לאחר מכן הבנתי את זה וירדתי חזרה למשקל של 49. אני חייבת לומר שהחזקתי את המשקל שלי יפה. הרגשתי פיזית לא הכי טוב עם הרזון, מדי פעם הרגשתי רעב כזה שעשה לי מדי פעם כאב ראש, אבל הקפדתי לשתות הרבה מים אז זה קצת הקל. לאורך השנים 2005 עד 2016, שמרתי על המשקל ומדי שנתיים-שלושה עליתי ואז ירדתי חזרה בחודשים בהם הרגשתי ״שאני צריכה את האוכל״, נגיד סתם דוגמה עליתי ל54 קילו ואז ירדתי ל49 שוב. אבל בערך מאמצע 2017 התחלתי ממש להרגיש תשוקה לאוכל, משהו שאף פעם לא היה לי מאז הדיאטה. התחלתי לאט לאט לאכול עוד ועוד ולהשלים קצת את החוסרים שהיה לי, והרגשתי הרבה יותר טוב. הבעיה היא שעליתי הרבה במשקל מאז 2017… עליתי בערך 14 קילו לצערי. היום אני שוקלת 63. מצד אחד, כעת כשעליתי אני מרגישה יותר טוב ויותר חיונית, ומצד שני אני אהבתי את איך שאני נראית כשהייתי רזה. אני בדילמה קשה עם עצמי כי אני חושבת שאצטרך להשלים עם זה למרות שאני לא מתה על עצמי עכשיו. אם אני ארד טיפה, בצורה יותר מתונה בהרבה (לא ל49 כמו שהייתי אלא לבערך 56-57), זה יפגע לי בגוף? כי אני באמת לא יודעת מה לעשות, האוכל עושה לי טוב. אשמח לתשובה ממך. תודה רבה וסליחה אם חפרתי :)

הי אודי, לפעמים הייתי רוצה לפתח את הנושא איתך, התכתבות חיה שתוכל למצות את הנושא או רק להבהיר אותו או רק לקחת משהו מנקודה אחת לנקודה שנייה. ככה, כשאתה כותב לי שיש מאמץ שהקצוות לא יפגשו אני רוצה לנסות להמשיך להבין מה זה אומר. מבחינתי אולי זה המאמץ לקיים שיגרה תוך אחזקה קפדנית/הסתרה/הדחקה של העולם הפנימי כדי למנוע זליגות. כדי שאוכל לקיים חיים. מה מרגיש מטפל שיושב מול אחת שכמותי? האם זה המתכון לכניסה למעגל התקיעות? אני רואה איך במודע אני מנסה לנתק אץ עצמי עכשיו מהטיפול. לא הלכתי כבר שלושה שבועות, בהתחלה מפני שהרגשתי מאוד לא טוב ולא יכולתי להביא את עצמי לשם כשאני כל כך מעורערת מפני שפחדתי שהאכזבה רק תחמיר את המצב. זה היה עצוב שלא יכולתי להיעזר במקום שהייתי אמורה להיעזר בו. עכשיו הוא רחוק, אולי עוד מעט אשכח אותו לגמרי ואהפוך להיות עוד יותר קהה. בינתיים אני ממשיכה לסמן את הימים על הגוף, גם את זה לא הצליחו שש שנות טיפול לשנות, אני לפרקים כועסת ושוכחת או משלימה ונזכרת או כל צרוף לא הגיוני. תודה אודי שירה