תוצאות חיפוש עבור הפרעות-אכילה

כתבתי משהו לשירה, קבלתי תגובות, ולכן חושבת שזו הזדמנות נהדרת להמחיש את מה שאני חושבת בגדול, וגם ספציפית כאן בפורום, כאשר אני נותנת תגובה בו במקום. כל מה שאכתוב הפרטים אמיתיים לחלוטין, עד הקטן שבהם, אבל השמות בדויים. אנורקסיה – מחלה נוראית. שני מקרים שאני מכירה באופן אישי. בת כתתי, חברה, יפהפיה בצורה לא רגילה, מוצלחת, חכמה ומוכשרת, מין נסיכה של פעם בדור, שאין בחור שראה אותה ולא רצה אותה לאשתו. ואין מי שהיה בנוכחותה ולא הרגיש נחות, היא הייתה ממש נסיכה בכל המובנים. התחתנה עם בעל גם כן מוצלח, ונולדו להם 5 ילדים. השניה הייתה בצלמה ובדמותה של האם, במיוחד יפה ומוצלחת, ואז בגיל 15 היא החליטה שהיא שמנה מדי! לא יודעת מה היה ה BMI שלה, אבל היא הייתה בערך גובה 175-170 ס"מ ומתארת לעצמי ששקלה משהו כמו 55-60. בתחילה הדיאטה עוררה חיוכים, אבל לאט לאט זה נהיה רציני, היא הרעיבה את עצמה, עד שאושפזה, גם כאשר שקלה 35 קילו, ונראתה כמו ניצולי המחנות, טענה שהיא שמנה מדי. מי לא הגיע כדי להשפיע עליה, כל המי ומי, אבל היא בשלה, היא שמנה מדי. הסוף היה נוראי, היא נפטרה (לא מבינה איך נפטרים בבית חולים מזה, איך זה שהם לא מזינים אותם????), זו הייתה טראומה נוראית לכולנו שהכרנו אותם, לראות את הפרח הזה קמל כתוצאה מאילוזיה נוראית שכזו. כשהייתי שם לבקר, ראיתי עוד כמה שלדים שכאלו, זה היה נורא. הפעם השניה, שהיא עדיין לא הסתיימה זו אמא של ידידה. אשה מבוגרת, שהייתה מאד פעילה והפכה לחצי סיעודית ומאה אחוז משותקת. היא צלולה אבל מדי פעם היא שוכחת זמנים וחוזרת לעבר, ואז היא כועסת על מישהו או משהו, שלא ידוע בדיוק על מה, והיא שניזונה כבר שנים רק מאינשור, מתחילה לעשות 'הפגנות' ולא מוכנה להכניס כלום לפה. לא עוזר כלום, היא עושה בדווקא, הידידה שלי וכל הילדים נכנסים להיסטריה, את הנוזלים שמכניסים לה היא זורקת, וחולפים כמה ימים לפעמים 2 לפעמים 3 והיא מקסימום מכניסה אינשור אחד', הפרצוף שלה נהיה כמו למון סחוט אחרי 4 ימים בשמש, ואז זה חולף, והיא חוזרת לאכול, והידידה שלי כל הזמן בפוביה, מה יהיה כשהיא מרעיבה את עצמה. לא פעם אני שם מנסה לעזור, ורואה את המצב שמכניס נורא נורא ללחץ. לרגע לא עולה בדעתי לרצות להיות חולה במחלה זו... אבל... וכאן מגיע האבל הגדול. אני לפעמים אוהבת לראות דברים מחוץ לקופסה, לראות בגדול, זה גם יכול להועיל וגם יכול להיות נחמד לכל הצדדים ולשעשע זה בוודאי שיכול בצורה החיובית שלו, ונזכרתי בהם עכשיו. הייתה לי חברה, אקרא לה נילי - אשה צעירה אמא לכמה ילדים שקבלה את המחלה. היא הייתה בדיוק אחרי לידה, עוד בהריון גילו את זה, וחיכו ללדת כדי להתחיל עם הטיפולים. כשהגעתי לבקר אותה בפעם הראשונה, היא הייתה מיואשת עד התהום, בצער שקשה להכיל ואמרה לי שאמרו לה שתלך להוספיס, כי ימיה ספורים. ואני בשיא הכנות מנסה לעודד אותה, שעוד יהיה טוב, ומצליחה להפיך בה רוח חיים. הייתי באה אליה יחד, היינו שרות,מדברות משוחחות, אבל הכל מתוך אופטימיות, שהיא תצא מזה. כעבור כמה שבועות שחררו את נילי לביתה, אבל חלפו 6 חודשים והיא חזרה לבית חולים כאשר המצב קשה ביותר. עשינו כל החברות תורנות סביב לשעון, ישבנו אתה שעות, מנסות כמה שאנחנו יכולות להפיח בה אפילו קצת שמחה, מה לא ניסינו? והיא לא רצתה למות, היא רצתה לחיות, ובכל פעם כאשר הייתי מגיעה היא הייתה אומרת, סגרנו, אני הולכת לחיות נכון??? בשום אופן אני לא אמות, לא מאמינה למה שהרופאים אומרים, אני אצא מזה, אין מצב שאני לא חוזרת הביתה לילדים שלי. הייתה תקופה שכל מה שבקשה שאביא אותה לביקור בבית שלה, הפכתי את העולם שבית חולים יאשר, אז שראש המחלקה אמר לי, את לא מבינה, זו רק דרך שלה לנסות לחזור למה שלא יהיה, היא לא באמת רוצה לבקר בבית. זה היה נורא לראות את המצב הקשה שלה, ואת הרצון העצום שלה לחיים. מי שכל כך רוצה לחיות וימיה ספורים, זה דבר שקשה מאד לחזות בו. יום חמישי אחד בלילה, קרוב לחצות מתקשרת אלי חברה משותפת ואומרת לי, אני נורא דואגת בואי נלך עכשיו, אמרתי לה שתתן לי שעה לסיים את הבישולים לשבת ונסע. (אמא של נילי, שגרה מחוץ לעיר ישנה אצלי באותו לילה, והיא לא ידעה מכלום, אשה מבוגרת שכבר ישנה כמה שעות טובות מאז שחזרה לבקר את בתה בבית חולים) אספתי את חברתי כעבור כשעה והגענו לבית החולים. ישבה שם חברה אחרת, ואמרה שהסבל של נילי הוא נוראי, והיא בבטן צעקה נוראות, וכל הזמן הצעקות הלכו וגברו, ואז קרה משהו נוראי, היא התחילה לצעוק 'לא לא לא' וממש דחפה עם הידיים, נראה היה שהיא רואה משהו ומנסה בכל הכוח להדוף את זה, זה היה נורא לראות ולשמוע, היה נראה שהיא רואה את מלאך המוות ולא מוכנה להכנע, לא מוכנה לתת לו לקחת אותה. ואני עשיתי משהו שהרבה מצפון היה לי מזה לאחר מכן, הלכתי לאחות ואמרתי לה, היא סובלת נוראיות איך את יכולה להקל עליה. האחות נכנסה לחדר, ראתה מה המצב וחזרה עם זריקה, ולא חלפה חצי שעה והיא החזירה את נשמתה לבוראה. עד כאן לסיטואציה הזו, עכשיו לשניה. יש לי חברה נוספת אקרא לה שירי, אני מכירה אותי מאז שאנחנו ילדות קטנות, ותמיד יש לה טבע אובדני, היא עברה טראומה קשה בגיל קטן ולא יודעת אם יש לזה שייכות אם לאו, אבל אני זוכרת שבגיל 9 עברתי אתה פעם ליד בניין גבוה, והיא אומרת לי "בואי נעלה למעלה ונקפוץ, מי צריך את החיים הללו!" תמיד היו לה רעיונות איך לסיים את החיים. בגרנו, הבנתי שהיא לא מתכוונת לממש את הנטיה לאובדנות, אבל לא פעם היא מספרת לי שבכתה כל הלילה בבקשה לא לקום בבוקר, לא רוצה לחיות, ולאו דוקא בגלל שכל כך רע לא (אי אפשר לדעת מה בדיוק קורה אצל השני, אבל אני שופטת על פי מה שהיא מספרת לי) אם הילדים הרגיזו אותה, מישהו פגע בה, מספיק כדי שהיא תייחל למות. כאשר קורה פיגוע רח"ל, לא פעם אשמע ממנה שהיא מקנא בקורבנות, סיימו כבר את הסיוט ששמו חיים. אגב, יש לה קריירה יפה מאד, ילדים מוצלחים, היא מספרת שהזוגיות שלה טובה, כך שאני לא חושבת שזה שייך לנסיבות, יותר שייך למצב הפסיכולוגי שלה. ועכשיו לעצם העניין - בכל אופן, אחרי שקראתי כאן את התגובות למה שכתבתי לשירה, חשבתי לעצמי, וואו! איזה רעיון עצום אלו בשעתו הייתי מחברת בין שירי לנילי, זה היה יכול להיות חיבור מצוין. שירי הייתה משכנעת את נילי שבכלל לא כל כך נורא למות, שמגיעים למנוחה ושלווה ושהחיים הם רק מעמסה. מי יודע, אולי הייתה מצליחה לגרום לה שתרגיש פחות רע עם זה שהיא עוזבת את העולם? לפתע הייתה מגלה שיש מי שרוצה להיות במקומה. (לא בטוח שבאמת שירי רוצה למות, פעם היא חששה שיש לה גידול, וראיתי שהיא מאד נלחצה, אז אולי ברגע האמת היא דוקא תעדיף לא ללכת, לא יודעת, אבל זה מה שהיא משדרת כל החיים) אולי נילי הייתה קצת משכנעת את שירי שתשמח עם החיים, עם כל יום, עם כל נשימה, וחושבתני שחבל מאד שלא עשיתי קשר בינהם. הרצון הנוראי של נילי לחיות, ואי היכולת להשלים עם המוות יכול להיות שהיה נהיה קל יותר אילו הייתה שומעת את פילוסופיית החיים של שירי, אותי הייתה מצליחה להינחם על חייה הצעירים שנגדעים בצורה טרגית כל כך. מה אני רוצה לומר, שדבר שהוא שלילי במהותו יכול להיות לפעמים דווקא בעל תועלת בנסיבות מסוימות. המלח שאנו אוכלים, הרי רכיב אחד שלו אבקת נתרן נפיצה ביותר במים ורעילה, המלח אינו רעיל, (לא בטוח שאני מצטטת כאן נכון, אבל העקרון הוא נכון, שישנן תרכובות שכל אחד מהם לחוד רעיל, אבל ביחד הם מביאים תועלת!) כך גם בהתנהלות שלנו. בעיית האכילה היא בעיה שכל קיצוניות שלה לא טובה, אנורקסיה היא איומה, אבל הקיצוניות השניה, גם כן קשה ביותר, ואנשים עם משקל עודף קיצוני סובלים מאד, ועל פני הסקאלה הזו ישנם הרבה מאד נקודות, לא כל הפרעת אכילה היא נרקוטית שתביא לתמותה, ולא כל תוספת של 10 קילוגרם תהרוג את האדם. אבל, ההפרעה הזו, רעה ככל שתהיה, אם נדע להפיק ממנה את הטוב, יכולה להביא תועלת, שהרי מי שאוחז בידו את המפתח לדעת איך להשליט את הרגשות שלו על הדרישות הפיזיות, יכול היה ללמד את אלו שאין להם את היכולת להתגבר על הרצון הפיזי לאוכל בעודף. למרות שהסבות להפרעות האכילה יכולות להיות שליליות ביותר, אבל אי אפשר להתעלם מהעוצמה של היכולת שלהם לדכא רצונות פיזיים, ואם חלק מהעוצמה הזו היה לאלו שלא יכולים להיות מאוזנים באכילה שלהם, ואוכלים יותר מדי, אזי היה להם ממה ללמוד. כן, גם מתוך הפרעות שיש לנו, אפשר לנסות ולמצא איך יכולים להביא תועלת אתנו, ולכן חיבור בין שני קיצוניות של הפרעות אכילה יכול להביא תועלת לשני הצדדים, האחד ילמד איך להתגבר על תאוות האכילה שמקורה יכול להיות אף הוא בבעיות רגשיות מכל מיני סוגים, והשני ילמד את עם החיים שיכולים לקבל דרך האכילה. האחת תלמד את ההרגשה של 'הטהרות' בזה שמתנזרים מכל המתוק המתוק הזה, והשניה תלמד את הסיפוק שאפשר לקבל דווקא מתוך האכילה. לא חקרתי את הנושא הזה לעומק, אבל ככל שאני חושבת שעליו, אני בהחלט חושבת שהוא שווה מחקר, ואני חושבת שאילו היו לוקחים את בעיות האכילה ונותנים לאלו שסובלים מהם לנסות לעזור לצד השני של הסקאלה, אני חושבת שזה היה עוזר להם להתגבר על הבעיות. לא יודעת מי שהגיע עד לכאן, אבל מי שכאן אתי סתם מגיעה לו מדליה, בכל אופן, אני מנסה לומר שאפשר לומר כאן בפורום איזו שהיא אמירה, והופ... קופץ הפיוז לאנשים...כי האמירה לא תואמת בדיוק את סוג התגובות שהם רגילים לתת או לקבל, ואם זה לא נמצא בשבלונה, אז וואו! זה נורא ואיום. יש תגובות שמתאימות לסוג מסוים של הודעות, ואילו ההודעות הלגטימיות, מה שלא נמצא באותו מתחם, גם בלי לנתח אותו יותר מדי הוא לקטימי ולא ראוי. כך אני רואה את זה. כל טוב SUNDAY, MONDAY, TUESDAY, WEDNSDAY, THURSDAY. FRIDAY ואולי נתחיל תכף גם עם שמות של חודשי השנה.

מזה כשלוש שנים אני סובלת מבצקות בכל הגוף. לאף רופא אין מושג מהו הגורם לכך ולכן בצקותי סווגו כבלתי מוסברות. אני בת 37 עם 2 ילדים(6, 3.5). מיד לאחר הלידה הראשונה התחלתי לסבול משלל מחלות: עברתי כריתת כיס מרה, בעיות בבלוטת הרוק (ניתוח אנדוסקופי לפתיחה) והסרת דרמואיד מהשחלה. כמו כן גילו לי תת פעילות בבלוטת התריס ואני מאוזנת ע"י תרופות. לאור כל הרצף הנ"ל קצת קשה לי לסדר כרונולוגית תופעות. תת הפעילות בבלוטה אובחנה, מייד אח"כ עברתי הסרת דרמואיד, אבל את הבצקות קצת קשה לי לשבץ מבחינת תזמון, האם לפני הניתוח או לאחריו. בכל מקרה, במהלך התקופה עליתי כ- 25 ק"ג (קודם הופיעו בצקות ואח"כ עליה במשקל!), ידעתי ימי בצקות קשים וגם ימים קלים יותר. כל רופא ששמע על תת הפעילות בבלוטת התריס מייד קישר את הבצקות לכך, למרות שאני מאוזנת ע"י תרופה. תאור הבצקות: הבצקות מופיעות בכל הגוף, מבלי לפסוח על אף אזור. כמובן שברגליים ניתן להבחין בכך ביתר קלות. בבוקר יש נפיחות קלה בכל הגוף שמתגברת עם חלוף השעות. שהייה במקום חם מחמירה מאד את מצב. הטבה בשהייה במקומות מאד קרים. בעבר הייתי מגיעה למצב של תחושת מחנק, כשהבצקות היו חמורות. הנפיחות בפנים שהופיעה בלילות לא אפשרה לי להראות בציבור עקב התנפחות הפנים, כולל אף ושפתיים. ניסיתי טיפולים אלטרנטיביים, אבל גם הם לא עזרו. קבלתי בעבר כדורים לשיפור מצב הבצקות (ספירונול), אך ללא הועיל. הטיפול הופסק. למרות כל זה, אני מתפקדת כרגיל, פעילה כ-18 שעות ביום וישנה מעט מאד (אולי יש קשר?). בדיקת דופלר ברגליים היתה תקינה. כל הבדיקות תקינות (למעט מעקב אחר הבלוטה). בדיקת אלדוסטרון היתה בעבר הרחוק לא תקינה, אבל כעבור שנה יצאה תקינה. לאף רופא אין מושג מהו מקור הבעיה. לצערי זה גם לא ממש מטריד אותם. אני מעוניינת לדעת את הדברים הבאים: 1. האם התופעה מוכרת? אם כן, אנא ציינו מהי ומה הסיבה לכך. 2. האם יכול להיות קשר בין הסרת הדרמואיד מהשחלה לבין הבצקות? האם לריבוי ניתוחי בטן (קיסרי, כיס מרה ודרמואיד תוך 3 שנים) יכולה להיות השפעה לרעה? 3. אני מחפשת נשים במצבי, על מנת לחפש מכנה משותף לזיהוי הבעיה.

בהתחלה הפסיק התאבון כמעט לגמרי אחר כך התחילו האיסורים על האוכל המשקל ירד והסביבה החמיאה לרזון. אחר כך הפסקתי לאכול מוצרים מן החי לא עוף או בשר או דגים או ביצים. עד שרב התזונה הסתכמה בפירות וירקות. נמנעת לאכול בחברה וגם בארוחות בבית אני דואגת להיות עסוקה כדי שלא יראו שאני לא אוכלת. בעבודה אני לא יוצאת לארוחת צהרים עם הקולגות ונשארת במשרד. לרב אני אוכלת יוגורט ותפוח. אני לא יוצאת לבתי קפה כי האוכל לא נראה לי טעים או נקי. בארוחות השישי שאני מבשלת ועורכת מדי שבוע לבני המשפחה אני נאלצת לאכול מעט וגם אז מחכה שכולם ילכו כדי להקיא. מבפנים מעודדים אותי להקיא ומדרבנים אותי. אני מקבלת חיזוקים אחרי והרבה ביקורת אם אני אוכלת. לרב אני לא ממלאת צלחת באוכל ורק מנקרת או מלקטת פה ושם. אני לא אוהבת שיחות על אוכל. לפעמים כשאני רעבה אני קוראת מתכונים. לרב אני לא רעבה. אני גם לא מדברת על זה. זה סוד. אני מבינה שזה לא בסדר אבל לא אכפת לי המוות האיטי הזה. את הסוד הזה הנחתי עכשיו כאן. אני רוצה לשמוע את עצמי אומרת יש לי הפרעת אכילה והנה אני אומרת. אני מתביישת. אני לא מצליחה להפסיק את זה. מההקאות נפגעות השיניים וגם ללכת לרופא שיניים קשה... הכסא שיורד לשכיבה, הדמות הסמכותית שעומדת מעלי, הפה הפתוח והבעתה שמישהו יכאיב לי. לא יודעת למה שיתפתי אבל תודה שהקשבתם. שירה

שלום, יש לי מספר שאלות הנוגעות לתזונת תינוקות בגיל 9-12 חודשים: הבן שלי בגיל 9 וחצי חודשים, משקל ממוצע ומעלה, ללא בעיות אכילה. לאחרונה התחלנו להחליף את הבקבוק של אחה"צ במוצקים מבוססי מוצרי חלב. מלבד זאת אוכל ארוחת פירות בעשר וארוחה בשרית בצהריים, וכן שני בקבוקי פורמולה בבוקר ולפני השינה. אחה"צ הוא מקבל צלחת של ביצה קשה + אבוקדו + גבינת סקי + עגבניות שרי + חתיכות קטנות של לחם (הכל במרקם עיסתי). השאלות שלי הן: 1. מה מומלץ לתת אחה"צ מבחינת מאכלים? מה אסור לתת? 2. האם ארוחה אחת אחה"צ זה בסדר או עדיף לפצל למשהו קטן כשקם משנת הצהריים וארוחת ערב לפני האמבטיה? 3. האם אפשר כבר לתת חביתה? 4. אילו מוצרי חלב מומלצים/מותרים? האם יש מוצרים אסורים? מה אחוז השומן המומלץ? האם כדאי להמנע ממעדנים מתוקים אם אפשר (כמו דניאלה או גמדים) או שזה בסדר? 5. מתי ואיך כדאי לעבור לאוכל שדורש לעיסה (למשל לחם)? 6. מתי מומלץ להתחיל עם אוכל אצבע? 7. מהי כמות הבשר המומלצת ליום? כרגע אוכל עוף והודו. מתי אפשר להתחיל עם בשר אדום? 8. מהי כמות המים שמומלץ שישתה ביום (בהנחה שכרגע אוכל כ-450 מ"ל פורמולה ביום). אני מודה לך מאוד. אירית

למה אנורקסיות בוחנות מלמעלה למטה את ה גוף שלי? יש לתופעה זו שם בספרות הרפואית? אילו מבטים מפשיטים שמרגישים כמו אונס !

כמתמודדת עם הפרעת אכילה מה עלי לעשות כדי לחזק את עצמי ? מה עלי לומר לעצמי כדי להפסיק לאכול גלידות בטרוף והמון יש לי עוד מעט פגישה עם דיאטנית ואם נושא אכילה הרגשית לא יפטר אצלי אני לא אצליח תודה על העזר

עשיתי בדיקת גסטרוסקופיה בגלל קשיים בבליעה וכאב חזק לאחר בליעת כדורים(כאילו זה נתקע בגרון), בנוסף: כאבים בחזה, בבטן העליונה וסביב הטבור, כאב קבוע לאחר שאני שותה (כל משקה) וריפלוקס. מיד לאחר הבדיקה אמרו לי: נראה תקין ונלקחו 3 דגימות, תוצאות ביופסיה: שברים של אפיתל קשקשי מראים אאוזינופילים איטראפיתליאליים בולטים, תואמים עם דלקת ושט אאוזינופילית, קורלציה קלינית מומלצת. במקביל הופניתי להמטולוג בגלל ספירת דם לא תקינה(חשד ללוקמיה), תוצאה סופית: לויקופניה, חסרים לא ברורים, יתכן מרכיב של דיכוי מח עצם, מיקרוציטוזיס משנית לטלסמיה (סביב77 לאורך השנים. ברקע נויטרופניה וטלסמיה מינור) ברקע הפרעת אכילה מסוג אנורקסיה היטהרותית, ופוסט טראומה מורכבת. שאלתי: מה המשמעות של תוצאות הביופסיה? האם זה מעלה חשד לסרטן לאור הנתונים הנוספים? האם מדובר בדלקת? אם כן מה המשמעות של זה? בתודה מראש.

הבנתי בערך למה התכוונת. כתבת ארוך וקצת מייגע בשבילי אבל בשורה התחתונה הרעיון הוא ללמוד אחד מהשני. אבל זה לא עובד כך. כי אנורקסיה או הפרעות אכילה הן הפרעות,! הן לא דבר שניתן ללמוד ולצמוח ממנו.... ואודי...הבנתי למה שהתכוונת לתת במה....ו...דווקא ממש ניסיתי להבין. והפעם לא מעצבן אותי מה שמנדיי כתבה או מקומם..פשוט קוראת. מנסה להבין...ומותר להביע דעה. מעניין השינוי המרענן😁

"אם הייתי יכולה ללמוד את הסוד של המקור של הבעיה שלך, בשמחה הייתי מאמצת " חמור קופץ בראש,עצוב פוגע ומקומם !!!!

שלום, אני בן 13 ושלושה חודשים עם הפרעת אכילה מזה כשנה. ביצעתי בדיקת גיל עצמות היום ויצא גיל עצמות 14. כמה בערך עוד נשאר לי לגבוה? גובהי 1.58 (ממוצע), משקל 43 ק"ג. אני התחלתי לאכול יותר טוב לאחרונה. אציין שבדקתי את גיל עצמותי גם בגיל 12 ותשעה חודשים ויצא גיל עצמות 12 וחצי. הייתכן שהעצמות נסגרו כל כך מהר בזמן קצר יחסית בגלל הפרעת האכילה ? אשמח לתשובתך המהירה. תודה

אשמח להתייעצות בבקשה לפני מספר ימים גיליתי שאני בהריון. ממש בתחילתו. אני כבר 15 שנה צורכת תה לקס תה)(לעצירות). מחומרים טבעיים כגון סרפד רוברב תמר הינדי פסיליום וצורכת כדורי סופרלס,כנל לעצירות כי בלעדיהם אין לי יציאות כי בצעירותי סבלתי מ הפרעות אכילה וכל המערכת שלי של יציאות לא עןבדת. אני לא יכולה להפסיק להשתמש בהם. האם זה יכול לגרוםנזק ממשי לעובר?

שלום פרופ צדיק אני יודע שאני בן 20 אבל אני נורא זקוק לעזרתך כאן בפורום. אני חושד שיש לי חוסר בהורמון גדילה בשל תסמינים של חולשה וחוסר אנרגיה כרוניות, נטייה לצבירת משקל ושינויים רגשיים. מבחינת בדיקות מעבדה הם תקינות (תפקודי כבד כליה ספירת דם) אך יש ערכים גבוהים של beta-ctx בבדיקות דם המעידות על פירוק עצם, היפרכולסטרולמיה קלה ותנגודת לאינסולין שאובחנה לאחר שעשיתי העמסת סוכר, כמו גם ערכים גבוהים פי 3 מהנורמה של נוגדנים לאינסולין בדם. כמו כן אני נוטל יוטירוקס 700 מק״ג/שבוע בשל תת פעילות שאובחנה כמרכזית (עשיתי תבחין TRH), וגם בעיה בסינטזת הקורטיזול שלא הוחלט עדיין מה אומרת. מבחינת MRI היפופיזה- ״היפופיזה מעט מוגדלת, סטיית הגבעול לשמאל, מודגמת האדרה הטרוגנית לאחר הזרקת גדוליניום ללא הדגמת נגע פוקלי ברור חשוד לאדנומה, לקורלציה אנדוקרינית״. בעבר הייתה לי בעיית גדילה בשל הפרעת אכילה רסטריקטיבית ולא מיציתי את הגובה הפוטנציאלי. גם לאחר שהחלמתי ממנה (עליתי במשקל וחזרתי לאכול) הגביהה הייתה מינורית ואיטית. האם התסמינים הקליניים המחשידים לחסר בהורמון גדילה, בדיקות המעבדה, כולל פגיעה בצירים היפופיזריים נוספים והעובדה שהייתה לי בעיית גדילה שלא נבדקה עם טסט להורמון גדילה יכולה להחשיד לחוסר בהורמון גדילה למרות גילי? שבוע הבא יש לי תור לאנדוקרינולוגית שלי, נשקול ביחד ביצוע טסט הורמון גדילה. איזה טסט לדעתך הכי מתאים למצב שלי ולגילי? גלוקגון/קלונידין או אפילו אינסולין? מה דעתך באופן כללי אודות מצבי? מאוד אשמח לתשובתך המפורטת. שתהייה שנה טובה ורגועה.

הי אני בת 17 גובהה 162. לפני חודש התחלתי דיאטה בריאה בתחילתה שקלתי 62.5 אחרי 3 שבועות שקלתי 60.2 תסכל אותי מאד שירדתי רק 2.3 קילו ולכן התחלתי דיאטה יותר קשה אוכלת עד 450 קלוריות, לא נוגעת בפחמימות, ועושה כל יום כושר שמוריד הכי קצת 200 קלוריות. אחרי שבוע אני שוקלת 57.5 בעצם ירדתי בשבוע 2.7 קילו בשבוע, חבירות שלי מסובבות לי את הראש שאני אנורקסית הם אומרות ששיייק עם: פירות יוגורט ותמרים לא נחשב ארוחה. בשביל הרקע אני כן יגיד שבגיל 15 עשיתי דיאטה קיצונית שירדתי 10 קילו והמחזור שלי נפסק ל3 חודשים אבל אף אחד לא ידע מזה והצלחתי לצאת מי זה לבד, גם אני לא מסוגלת לאכול לעד אנשים בבית ספר, מסיבות וכו' מעדיפה לצום עד שחוזרת לבית. אני מתחפרנת מהחברות שמשגעות אותי לגמרי, מבחינתי אני בסדר גמור מה את חושבת? תודה וסליחה על כל הבלאגן פשוט נמאס לי מהנושא הזה כבר!!!!!!!

היי, אני מאיה, סטודנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. אני עושה עבודה סמינריונית על השפעת הפרעות אכילה אצל האם, על הדור הבא, ואני מחפשת אימהות שהתמודדו/מתמודדות עם הפרעת אכילה שיענו על השאלון- https://qfreeaccountssjc1.az1.qualtrics.com/jfe/form/SV_bQNCuA42M7pLs2y המענה כמובן נעשה בצורה אנונימית וגם התשובות נשמרות באנונימיות מוחלטת רק לצורך עבודת המחקר. אשמח למענה וגם להפצה של הקישור לנשים שיכולים להיות מתאימות. לכל שאלה ניתן לפנות אליי בהודעה פרטית בפייסבוק או במספר טלפון 0544657349. תודה רבה!

אני בת 19, וסובלת מהפרעות נפשיות. הייתה לי תקופה שכנספח כזה, היו לי גם הפרעות אכילה. הייתי מקיאה המון לא מצליחה לאכול, ושונאת אוכל, אפילו ברמת עצבים גדולה עליו עשה לי רע רע. כרגע בזמנים רגילים אני אוכלת המון ושונאת כל רגע באוכל ואז אם יש לי לחץ או שאני מרגישה לא טוב, או עברתי משהו רע אני אוכלת ומקיאה, ולפעמים לא אוכלת בכלל ימים שלמים ולעומת זה יש ימים שאני קונה "חצי חנות" ואוכלת בזה אחר זה כל מני דברים דוחים מה אני יכולה לעשות? אני מבינה שזו כנראה הפרעת אכילה על הרקע הנפשי, בטח לא הפרעה בפני עצמה אבל- מה לעשות? איך לאכול פחות? איך לא לחשוב על האוכל? להתעלם ממנו. הוא לא פרטנר כאן. ואני לא רוצה שהוא ישלוט בי. (אני יכולה לקנות אוכל מוכן שאני שונאת לחסל אותו ולהקיא ושוב לרוץ לקנות- זה לא רעב זו התקפה.)

שלום דוקטור יקרה, האם  הרגישות שלי במוצרים למיניהן,  קשורים לאנורקסיה ? ואם זה קשור, האם יש דרך לטפל בהן? (ב-10 שנים אחרונות הספקתי להתנזר ממאכלים שפעם לא היו בעייתיים עבורי) תודה לך מראש!! ליהי

הבת שלי טבעונית. חסרים לה הרבה אבות מזון בסיסיים. יש לה אימא נרקיסיסטית והיא מוגדרת כסובלת מפוסט טראומה מורכבת. הבת מסרבת לקבל תוספים מהחי כגון: אומגה 3 מדגים. מה ניתן לעשות כדי לשפר את מצבה?

שלום רינה, לפני מספר שנים הפסקתי טיפול ממושך כיוון שהפסקתי להגיב לטיפול, על פי הצוות המטפל. לא מזמן התחלתי שוב טיפול, אבל קשה לי להביע את הבעייתיות שבהפרעה, וזה בעצם גורם לכך שהמטפלת החדשה לא יכולה להבין את המשמעות של הפרעת האכילה שלי. הבעיה היא שאני מרגישה שההפרעה פשוט השתרשה בי לרמה שאני אפילו לא יודעת איך לחיות בלעדיה, ולכן קשה לי להביע קושי, פשוט כי הקושי לא באמת מורגש, על אף שברור לי (מבחינה אובייקטיבית) שיש קושי. הפרעת האכילה התחילה אצלי בגיל מאוד צעיר ולא היתה מטופלת עד שהגעתי לגיל בו יכולתי לטפל בה ללא אישור של ההורים. כרגע אני כבר בת 35 ופשוט חייה עם ההפרעה. החיים שלי נראים על פניו טובים - יש לי עבודה מעולה, אני יוצרת קשרים חברתיים, אני מאוד ספורטיבית ויוצאת עם חברים. אבל מתחת לפניי השטח, אני נמנעת מהמון מאכלים, אני מקיאה כשאין מסביבי אנשים ועל הדרך אני בתת משקל תמידי, מה שגורם לאי קבלת ווסת, צפיפות עצם נמוכה ונסיגת חניכיים. אודה לעיצה, או כל חוות דעת או מחשבה, לאיך אוכל להביע את הקושי שבטוח קיים מול המטפלת החדשה. חשוב לי לטפל בהפרעה ואני עדיין מאמינה שיש סיכוי להפטר ממנה, גם אם כרגע אני לא מצליחה לראות את עצמי בלעדיה. ועל הדרך, האם ישנה אפשרות לכתוב פה לפעמים כדי לנסות להביע מחשבות או רגשות שאני כרגע לא מרגישה?

שלום רב. אני בן 18. לפני כמה שנים הייתה לי הפרעת אכילה מצמצמת מכיוון שהייתי קצת מלא בגיל צעיר וירדתי במשקל ללא הכרה ונכנסתי למקומות האפלים האלה. לאחר אשפוזים וטיפולים, אפשר לומר שיצאתי מזה, ואז התחלתי לעלות די הרבה במשקל (היה לי לרגעים אכילת יתר כפייתית). הייתי בשפל שלי 42 ק״ג גובה 1.61, ולאט לאט עליתי למשקל של עד 63 ק״ג. עליתי בגובה מאז, כיום אני 1.70, ככה שהמשקל קצת התפרס אבל עדיין המשכתי לאכול בצורה לא בריאה ולא מאוזנת. ב4 חודשים האחרונים, עליתי עוד במשקל כתוצאה מאכילה לא מאוזנת. הייתי 63 ק״ג, ולאט לאט עליתי ל70 ק״ג. לפני שבועיים, אמרתי לעצמי שדי. אני רוצה לרדת במשקל בחזרה ולהתחיל לדאוג לעצמי. אני לא יכול לתאר כמה זה פגע בי מבחינה נפשית, אפילו לא הלכתי לחנויות בגדים בגלל המשקל. לפני שבועיים, אפשר להגיד שהסוויץ׳ בראש הגיע והתחלתי לעשות דיאטה של בערך 900 קלוריות ליום. לא שילבתי ספורט בינתיים. מכיוון שהייתי בעבר במקומות מאוד אפלים, המשפחה קצת חוששת, אבל הסברתי להם שאני לא אגיע כבר למקומות האלה כי אני פיקח ובוגר היום. עד עכשיו ירדתי 2.5 ק״ג. אי אפשר להגיד שאני לא זקוק לעזרה מבחוץ: אני לא יודע עדיין איך לשלב ספורט ומתי, איך לעשות את הירידה בצורה מאוזנת ובריאה שלא תפגע במטבוליזם, אבל כן חשוב לי להגיע למשקל די נמוך (בערך 55 ק״ג) כדי שאני באמת ארגיש טוב עם עצמי, ולא מעניין אותי מה כל דיאטנית שאלך אליה תגיד. מה את מציעה לי לעשות? איך להמשיך מכאן? המון תודה על העזרה.

שלון, אני אמא לילדה בת 17 שהתחילה לפני שנה ןחצי טיפול פרטי פעם בשבוע עקב ובמטרה להפסיק הפרעת אכילה יחסית קלה, פעם בחודש חודשיים הייתה מקיאה. לאחר כחודשיים הפסיקה גם את זה וכבר שנה פלוס ללא הפרעת אכילה . אך הפסיכולוגית שלה לא מאפשרת לנו להפסיק לה את הטיפולים או אפילו להוריד תדירות כי לדבריה הילדה חרדתית ויש על מה לעבוד. הילדה אכן חרדתית מלידה וזה לא הולך להשתנות וכמובן יש תמיד על מה לעבוד בגיל הנתבגרות במיוחד. אבל כל פעם שעולה נושא להוריד תדירות המפגשים היא טוענת שנעשה נזק לילדה . מה עלינו לעשות?

שלום רב! אולי זה קצת מוזר למי שלא מכיר את המגזר. אבל אצלנו זה מאד מקובל, לכן אשאל ותודה מראש! הציעו לבן שלי בחורה (עוד לא נפגשו) היא גובה 1.60 משקל 45 (לא יודעת למה הם ציינו את המשקל...) ובנוסף, יש לה רק אח אחד בהפרש של שנים. ( 20, 11) האם כלל הנתונים הזה עלול להראות על בעיות פוריות? (מגזר דתי, כך שזה לא הכי מקובל.) האם יש קשר גנטי במשפחות בהקשר של פוריות? לא יהיה לי שום מידע נוסף בנושא. כמובן. אשמח מאד לתשובתך ותודה מראש, שושי.

שלום דנה, בעקבות המלצתך, כתבתי למחלקת הפרעות אכילה בתל השומר וקיבלתי לאחר מספר דקות מייל שהפנייה התקבלה. מאז לא שמעתי מהם (עברו עשרה ימים). זה תקין? יכול להיות שהם לא מוכנים ליצור קשר עם מי שלא נמצא בארץ? זה בהמשך לשאלה הזו: https://www.doctors.co.il/forum-6067/message-1281221/

שלום וברכה רציתי לשאול אם אפשר לצאת מאנורקסיה בלי כדורים והאם יש קשר בין הפרעות אכילה לבעיות קשב וריכוז ואם יש תרופה מה הכי מועיל לאנורקסיה אבל לא תרופה שמעלה במשקל כמו שאר התרופות תודה מראש יום טוב עמיתוש

שלום וברכה!!! האמת לא יודעת בדיוק איך לשאול הכל מסובך לי בראש מרגישה פסיכית עם עצמי אז ככה... אני בת 22 נחשבת לאישה מאוד יפה אני מגיל מאוד קטן חלמתי להיות רזה מאוד אני תמיד שקלתי משקל תקין עד שהחלטתי שאני חייבת להיות רזה ויהיה מה ניסתי המון דיאטות ספורט אבל תמיד נשברתי עד שיום אחד החלטתי שאני פשוט יפסיק לאכול וככה היה פשוט מיום ליום צימצמתי את האוכל עד למינימום ועשיתי המון כושר חשבתי כל היום על אוכל ועל הרצון להיות רזה אם הייתי אוכלת הייתי בוכה ומקללת את עצמי ומיום ליום צימצמתי את האוכל שלי עד שהתחלתי להקיא אפילו את הקצת שאכלתי המצב הנפשי שלי ידרדר המון התקפי זעם המון עצביים חרדות מחשבות אובססיביות עד כדי רצון למות פשוט הסתובבתי בעולם כמתה לא יצאתי עם חברים לא דיברתי רק הסתגרתי עד שההורים שלחו אותי לטיפול בבית חולים אני סירבתי והסכמתי לקבל טיפול נפשי מפסיכולוג אני אחרי הרבה מאמצים לאט ךאט מבריאה מבינה שרזון זה לא החיים מבינה שאוכל זה לא מה שייתן לי שליטה מבינה שבעצם לחיות סביב המשקל זה ביזבוז של חיים אני מבינה שהחיים האמיתיים זה חיים של נתינה שמחה ועשייה אני לאט לאט מתקדמת ומבריאה אבל השאלה שלי היא כזאת אני מרגישה שככל שאני יותר מבריאה ככה אני יותר בחרדה לצאת מהאנורקסיה אני מפחדת להיות בריאה אני רוצה לחזור להיות הכי אנורקטית אני מרגישה פסיכית כי אני כל כך מבינה שזה לא חיים אבל משהו בי מפחד להיות בריאה אולי תדעי לעזור לי מה זה אומר אני מנסה עכשיו להחזיק במה שכן נשאר לי מהאנורקסיה אני מבולבלת כי אני רוצה להיות בריאה אבל ככל שאני מיתקדמת ככה אני מתגעגעת לימים שהייתי הכי חולה אולי תדעי לעזור לי תודה לך אילת