תוצאות חיפוש עבור מודעות-עצמית

שלום, תקופה ארוכה אני חשה בכאבים בגב התחתון בצד שמאל לעיתים גם בצד ימין הכאבים הם בסגנון של דקירות חדות זה מקרין כאבים לאזור הרגל באזור האגן ,ממה נובעים הכאבים ?אני לא שמנה ,אני משתדלת להרבות בהליכה,ולאחרונה התחלתי פילאטיס,האם לזה קוראים כאבי גב ,כי לא סבלתי מכאבי גב אף פעם ,אני בת 57 בריאה בדכ ללא תריפות משתדלת לאכול בריא בעלת מודעות עצמית , התופעה די מטרידה אותי.

מגיל מאוד מאוד צעיר, אני זוכר שנמשכתי לבנות בצורה מאוד חזקה, מבחינה מינית ורומנטית. כיום אני בן 20 וממש לא מזמן, שמתי לב שאני נמשך מינית לבנים (אך לא רומנטית) ובמקביל, המשיכה המינית לבנות ירדה באופן משמעותי.(הרומנטית לא) חשוב לציין שאין לי שום בעיה עם המשיכה לבנים, אך אני מרגיש ריק וחוסר, עכשיו כשהמשיכה המינית לבנות ירדה, אחרי הכל, זה חלק גדול מהזהות שלי, חוויתי עם זה חוויות ואני מתגעגע להרגשה הזאת. (יש לציין כי היא עדיין קיימת, אך ברמה מאוד נמוכה) רציתי לדעת האם זה אפשרי להחזיר את המשיכה המינית שלי כלפי נשים שהייתה לי פעם. לדוגמא דרך טיפול מקצועי..

אח שלי הגדול הוא בן 36 והוא גר עם אמא שלנו בת ה- 62 בבית שלה, אין לנו עוד אחים , אבא שלנו הלך לעולמו לפני פחות משנה ולאמא שלי לא נשארה אף משפחה והמשפחה של אבא שלי מנדה אותנו. הוא סובל מסכיזופרניה קשה שאובחנה אצלו בסביבות גיל 21 והוא עדיין מטופל בהרבה כדורים פסיכיאטריים .הוא היה כבר בשלושה אישפוזים בבית חולים פסיכיאטרי ובמחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים כללי וגם כיום הוא מלווה על ידי פסיכיאטר בתדירות תכופה יותר של פגישות פנים אל פנים מ - אחת ל- 3 חודשים . אומנם יש לו תעודת בגרות עם ציונים מכובדים אבל אחר כך הוא שוחרר על רקע נפשי מקד"צ ( קורס קדם צבאי ) בגלל שהוא פחד מאחריות שהוא צריך לקחת על המטוסים, היו לו אפיזודות קצרות בתחום הלימודים הגבוהים בהם הוא נחל כשלונות צורבים, יש לו בעיה בזיכרון וברמה מופחתת בהבנת הנקרא , הוא הולך לעבודה במפעל שיקומי תמורת 7 שקל לשעה מתי שבא לו והנה אתמול הוא חזר לפני הזמן ממנה בגלל כאבים פיזיים למרות שהוא לא עובד כרגע כל השבוע שם והוא עובד שם בקושי 3.5 שעות כולל ההפסקה, כשהוא שם הוא כמעט ולא עובד אלא רק מדבר עם העובדת הסוציאלית שם, נראה שהוא עושה טובה לאמא שלי שהוא שם , הוא לא מגולח כבר שנתיים , הוא רק שומר על התספורת ועל ריח גוף , הוא לא יודע לקנות בסופר למרות שהוא היה חמש פעמים שם בעבר עם ההורים שלי ואחד החונכים שהיו לו בעבר ( כי לדבריו לא נעים לו לשאול איפה נמצא כל מוצר בסופר כי זה לדעתו לא שפוי למרות שבמקומות אחרים הוא לא מהסס לבקש עזרה כשצריך ) אבל הוא לא ביישן, יש לו גם כיום חונך אבל לא פסיכולוג , אין לו סבלנות יותר לקנות במאפייה ובחנות כלי הבית שליד הבית או לנקות את הרצפה במטבח ובסלון ולהתעסק עם המדיח כלים ( דברים שהוא כן יודע לעשות ), הוא יושן כמו מלך 12 שעות רצופות בלילה מ- 22:00 - 10:00. הוא לא מסתגר בבית , ובטח שלא בחדרו, הוא תקשורתי והוא מסוגל להיות חברותי , אבל אין לו בת זוג או שום קשר כייפי עם בחורה - אין לו בכלל ניסיון מיני , הוא לא עשה שום אקט במיטה ואפילו עירום הדדי עם בת הוא לא חווה עדיין אבל לא נראה שזה מטריד אותו למצוא לעצמו מישהי כי גם יש לו את הקווים האדומים הנוקשים שלו של לא לשלם על מין גם אם הוא יהיה על ערש דווי ( יש לו לפחות פה מודעות עצמית - הוא אומר מי כבר תרצה אותי במצבי ) , יש לו מגבלה זמנית באחת הרגליים שמצריכה טיפול פיזיותרפי פעם בשבוע אבל כשאין לו את המגבלה ברגל הוא גם עושה פעילות גופנית ( פלוס מינוס ) , אבל הוא לא מוכן לנסות אפילו לעבור בדיור עם אנשים בגילו כי למרות שכל מי שהוא יקר לו כל הזמן אמר לו שיהיו לו חיים טובים בדיור אז הוא מתעקש לא לעזוב את הקן של כי לשיטתו הוא לא לא יסתדר שם והדיירים שם יתעללו בו כמו שאנשים לא בריאים נפשית התעללו בו באישפוזים הפסיכיאטריים , למרות שאין לו אבחנה של בעיית הסתגלות לשינויים. הכי חשוב בעיניו זה 24/7 עם אמא , לפני 11 שנה הוא בעצמו אמר פעם לאמא שהוא מרגיש שהוא ברמה רגשית של ילד בן 5. אמא שלי מתהפכת כמו סטייק לגביו - פעם היא רוצה שהוא ימשיך לגור איתה ופעם הוא מעלה גם לה את הפיוז ולא אכפת לה להישאר לגור לבד עם הכלב החמוד " כי לדבריה הוא לא גורם לי בכלל לטירחה לעומתו ". אני סוחב עבורו מצרכים אבל אני לא נעלב מזה שהוא אוכל ושותה ממה שאני מזיע בסחיבתו למרות שזה גורם לי לחשוב כאילו אני הסמרטוט שלו לא פחות ולא אגנוב לו את הירושה של אמא בעוד כ- 30 שנה, אבל הוא בעצמו אמר לי שהוא לא יידע מה לעשות עם עצמו כשהיא תלך לעולמה ואני לא נותן לה לצערי יותר מ- 35 שנה לחיות כי ממוצע תוחלת החיים של ההורים שלה שמתו הוא 77, ואפילו שאבא שלה נפרד מהעולם לפני יותר מ- 30 שנה ואמא שלה בתחילת העשור הקודם בתקווה כמובן שהיא תחייה לנצח. וכמו שאני מריח את זה במוקדם או במאוחר הוא יילחם בשוטרים, עובדי מדינה, פסיכיאטרים או כל גופים טיפוליים אחרים שיחליטו להוציאו מבית האמא ולהעבירו לדיור. הוא כנראה חי בפנטזיות ובעולם שכולו טוב - הוא חושב שאמא שלנו תחייה לנצח הוא צחצח שיניים בקולי קולות נמאס לי ממנו כמו מצנון .הוא לפעמים גם עוקב אחרי מה שאני עושה. הוא בורר באוכל - רק היום הוא עשה לנו טובה שהוא אכל את העוף ולהבדיל ממני שאני יכול לאכול בכוח ובסבל כשאין לי תיאבון אז כשהוא לא רעב הוא שותה רק כוס שתייה אחת של משקה ללא סוכר ( בדרך כלל ). פעם אמרתי לו בוא תראה מה כתוב על הפועל עכו הוא אמר לי " מה אכפת לי הפועל עכו ? ". האם לנסות להוציא אותו מהבית כי לשיטתי ככה אני מציל אותו גם אם הסיוט יהיה רק עוד 40 שנה ( כשכנראה אמא כבר לא תהייה בין החיים ) ועל הדרך אני מביא לעצמי לשקט עד יום מותי או להשאיר את הסטטוס קוו ? יש לי חסד נעורים לתקופה שהיינו יותר סימפטיים אחד לשני אבל אני אומר " עד כאן ! "

שלום רב. אני גבר בן 52. עושה ספורט,אוכל בריא,שוקל 70ק"ג עם מודעות עצמית לכל מה שקשור לאורח חיים בריא. המתוק היחיד שאני אוכל זה 2 קוביות שוקולד מריר בבוקר כל יום. מאז שאני זוכר את עצמי מדד הסוכר אצלי בדם היה בין 93-100 ובדרכ כמעט תמיד בסביבות 95. לפני חודש המדד יצא 110 וה-A1C יצא 5.4. מן הסתם קצת הדאיגה אותי העליה במדד הסוכר ל-110 והיום לאחר חודש עשיתי שוב בדיקה חוזרת ושוב יצא בול 110. השאלה שלי-קודם כל איך זה יכול להיות שהמדד פתאום קפץ ל-110 עם כל אורח החיים הבריא שלי? שאלה שניה-מה אני אמור לעשות עם כרגע עם המצב הזה? רופאת המשפחה שלי אומרת שכל עוד ה-A1C תקין(5.4)אין מה לעשות ואין לכך טיפול.האומנם???

שלום ד"ר לויט אני מתמודד עם מחשבות טורדניות.יש לי גם "חוסר בטחון עצמי" שמיתבטא מחשש או ביישנות מאינטרקצייה עם אנשים.יש לי אומנם "מודעות עצמית גבוהה" אבל אני גם חושש מדחייה כשאני "מתחיל" או משוחח עם בחורות.יש לי מחשבות טורדניות כמו:מה יקרה עם אתחיל עם מישהי והיא "תידחה אותי"?או מחשבה טורדנית כמו:יהייה לי קשה "למצוא מילים מתאימות" באינטרקצייה או יהייה לי קשה להיתבטא נכון ולשאול ולהתעניין. מה את חושבת על מחשבות טורדניות כאלה?ומה את חושבת לפי הבנתך על "בטחון עצמי" או "חוסר בטחון עצמי"? תודה על תשובתך

היי, בני בן 3.6 בחינוך ביתי איתי בבית יחד עם אחותו בת ה2.6 (הפרש שנה). בני מאז ומתמיד היה סופר מפותח לגילו, ידע לדבר וללכת מגיל 9 חודשים, היה מבין הומור, ילד שנון וחכם באופן מרשים. בעלי מידי פעם מסתובב ערום בבית ליד הילדים, עם הזמן יצא שהבן שם לב לזה והתחיל לשאול שאלות. לצערי הרב, עם הזמן התפתח בינהם מעין הומור בנושא הזה, הם קוראים לכל איבר בשם מסוים. לדוגמא: הבן אומר לבעלי- אני רוצה גדול כמו שלך. תראה אבא גם שלי גדול. והבן לקח את זה קיצוני שכעת באופן הומוריסטי לא מפסיק לחשוף בבית את איבר מינו, לקרוא לאיבר מינו בשמו, למשל ״לולו״ , ואומר לפעמים לי ולאחותו ״בואו תראו איזה גדול לולו״ וצוחק, אומר ״לולו הולך להיות גבוה עד השמיים״ ״בואו תראו איך עומד לי״ ובעיקר כשבעלי מגיע מעבודה הוא ממש סביב זה בדיבורים בוטים בלי סוף. גם בחוץ בגינה וגם בבית. מרגישה שבעלי בלי מודעות עצמית למעשיו שגא בחינוך איתו בנושא הזה ועכשיו איבדנו שליטה בנושא. איך עלינו לנהוג איתו? להביע כעס ולהעניש אותו בחדרו בכל פעם שמדבר באופן בוטה וחושף את איבר מינו? מציינת שלפעמים גם מסתובב ערום בבית ולא תמיד שם עליי כשאני מבקשת שישים תחתונים. אשמח לעצה טובה, וחוות דעת מכיוון שמדובר עוד בעולל.(למרות שמתנהג וחכם כמו ילד בן 6-7) תודה רבה.

היי , אני בן 34 ואח שלי הגדול הוא בן 36 והוא גר עם אמא שלנו הכמעט עשירה בת ה- 62 בבית שלה, אין לנו עוד אחים , אבא שלנו התחפף מהעולם ולאמא שלי לא נשארה אף משפחה והמשפחה של אבא שלי מנדה אותנו. הוא סובל מסכיזופרניה קשה שאובחנה אצלו בסביבות גיל 21 והוא עדיין מטופל בהרבה כדורים פסיכיאטריים .הוא היה כבר בשלושה אישפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים וגם כיום הוא מלווה באופן צמוד יחסית על ידי פסיכיאטר. אומנם יש לו תעודת בגרות נאה אבל אחר כך הוא שוחרר על רקע מקד"צ ( קורס קדם צבאי ) בגלל שהוא פחד מהאחריות שהוא יצטרך לקחת בתור טכנאי כי הוא ידע שנכנסים על זה לכלא אם המטוס הלך פייפן אם לא מתחזקים אותו כראוי, הוא נכשל ב לימודיו הגבוהים, יש לו בעיה בזיכרון ובהבנת הנקרא, הוא הולך לעבודה במפעל שיקומי תמורת 7 שקל לשעה מתי שבא לו למרות שהוא גם ככה עובד כרגע שם רק חלק מהשבוע ולפעמים לא מסיים את ה- 3.5 שעות כולל הפסקה שהוא עובד שם בגלל כאב נפשי, כשהוא שם הוא כמעט ולא עובד אלא רק מדבר עם העובדת הסוציאלית שם, נראה שהוא עושה טובה לאמא שהוא שם , הוא לא מגולח כבר שנתיים , הוא רק שומר על התספורת ועל ריח הגוף , הוא לא יודע לקנות שום דבר בסופר למרות שהוא היה לפחות שבע פעמים שם בעבר עם שני ההורים שלי או עם החונך שלו לשעבר ( כי לדבריו לא נעים לו לשאול איפה נמצא כל מוצר בסופר כי זה לדעתו לא שפוי למרות שבמקומות אחרים הוא לא מהסס לבקש עזרה כשצריך ) אבל הוא לא ביישן, יש לו גם כיום חונך אבל לא פסיכולוג , אין לו סבלנות יותר לקנות במאפייה ובחנות כלי הבית שליד הבית ולהתעסק עם המדיח כלים ( דברים שהוא כן יודע לעשות ) - יהיה למישהו בבית 40 מעלות חום והוא לא ייצא לקנות !, הוא יושן כמו מלך 12 שעות רצופות בלילה מ- 22:00 - 10:00. הוא לא מסתגר בבית , ובטח שלא בחדרו , הוא תקשורתי וחברותי , אבל אין לו ניסיון מיני עם נשים אבל זה לא מטריד אותו למצוא לעצמו מישהי כי גם יש לו את הקווים האדומים הנוקשים שלו של לא לשלם על מין גם אם הוא יהיה על ערש דווי ( פה לפחות יש לו מודעות עצמית - הוא אומר " מי תרצה אותי במצבי ? " ), יש לו מגבלה לפחות זמנית ברגל שמצריכה פיזיותרפיסט וכשאין לו את המגבלה ברגל הוא גם עושה פעילות גופנית ( פלוס מינוס ) , אבל הוא לא מוכן לנסות אפילו לעבור בדיור עם אנשים בגילו כי למרות שכל מי שהוא יקר לו כל הזמן אמר לו שיהיו לו חיים טובים בדיור אז הוא מתעקש לא לעזוב את הקן כי לדעתו הוא לא לא יסתדר שם והדיירים שם יתעללו בו כמו שאנשים לא בריאים נפשית התעללו בו באישפוזים , למרות שאין לו אבחנה של בעיית הסתגלות לשינויים. הכי חשוב בעיניו זה להידבק לאמא, לפני 11 שנה הוא בעצמו אמר פעם לאמא שהוא מרגיש שהוא ברמה רגשית של ילד בן 5. אמא מתהפכת כמו סטייק לגביו - פעם היא רוצה שהוא ימשיך לגור איתה ופעם הוא מעלה גם לה את הפיוז ולא אכפת לה להישאר לגור לבד עם הכלב החמוד " כי לדבריה הוא לא גורם לי בכלל לטירחה לעומתו ". אני כמעט בטוח שאני לא אגואיסט, שאני חושב לגנוב לו את הירושה בבוא העת, אני סוחב עבורו מצרכים אבל אני לא נעלב מזה שהוא אוכל ושותה ממה שאני מזיע בסחיבתו למרות שזה גורם לי לחשוב שאני הסמרטוט שלו אבל אתה מסכים איתי שהוא לא הבן שלי ואפילו לא אשתי שככה הוא אוכל מהאוכל והשתייה שאני סוחב ?, , אבל הוא בעצמו אמר לי שהוא לא יידע מה לעשות עם עצמו כשהיא תלך לעולמה ואני לא נותן לה לצערי יותר מ- 35 שנה לחיות כי ממוצע תוחלת החיים של ההורים שלה שמתו הוא 77, ואפילו שאבא שלה נפרד מהעולם לפני יותר מ- 30 שנה ואמא שלה בתחילת העשור הקודם בתקווה שהיא תחייה לנצח. וכמו שאני מריח את זה הוא יילחם בכל גורם חיצוני שינסה להוציא מבית האמא ולהעבירו לדיור. הוא כנראה חי בעולם שכולו טוב - הוא חושב שאמא שלנו תחייה לנצח. גם דודה שלי וסבתא שלי היו בעד שהוא ייצא לדיור וגם החונכת הקודמת שלו אמרה שהוא צריך ואין - זה כמו לדבר לקיר. פעם הוא רק נכנס לדיור אז בעלת המקום אמרה לאבא שאם הוא לא רוצה אז שפשוט ינטוש אותו ברחוב ובסוף הוא חזר הביתה תוך כמה שעות בשמחה. הוא מצחצח שיניים בקולי קולות ונמאס לי ממנו כמו מצנון. הוא אומר שאני לא אצטרך לפרנס אותו בחיים - כלומר זו עוד דוגמא למודעות עצמית שיש לו. הוא בורר באוכל - הוא מסוגל גם רק לאכול בארוחה אחת אם אין לו תיאבון רק כוס שתייה אחת של שתיה דייאט , הוא לא כמוני שאני יכול לאכול בכוח וכשאני סובל כשאין לי תיאבון ! הוא עושה לי ולאמא שלי טובה שהוא אוכל! הוא מעצבן רבות. הוא גם עוקב אחריי לפעמים בדברים שאני עושה או רושם לאנשים ומתבדח. א ני מרגיש שהוא מקור כל הצרות שלי בחיים !אין סבלנות אליו בכלל.איך להתייחס אליו ? לנסות להוציא אותו מהבית כי לשיטתי ככה אני מציל אותו גם אם הסיוט יהיה רק עוד 40 שנה ועל הדרך אני יביא לעצמי לשקט עד יום מותי או להשאיר את הסטטוס קוו ? יש לי חסד נעורים לתקופה שהיינו יותר סימפטיים אחד לשני אבל אני אומר " עד כאן ! ". "

העובדה ההיסטורית היא שכמעט 4 שנים לא יצאתי לדייט, ואני רוצה כבר לצאת שוב לדייט רשמי, כמו שכתוב בספר, גם אם זה יהיה בליינד דייט ( כמעט כל הדייטים שיצאתי אליהם בחיים שלי היו עם בחורות שלא הכרתי לפני, אז אני יודע שזה קיים ) . אני מדגיש, דייט ! לא מפגש מיני , כי יש לי מודעות עצמית ואני יודע איך המוח הנשי פועל. אני גבר סטרייט, וכדי להיות אדם מכובד ומוערך אני מוכן להתאפק ולהתכחש למיניות שלי בהתחלת קשר עם אישה. בעולם אוטופי הדייט הראשון היה מתקיים בוודאי בבית שלי , אבל אני גם מנחש שהדייט הראשון יתקיים באחד המקומות הקלאסיים : בבית קפה, במסעדה או עד כמה שהחורף הממשמש ובא יאפשר לנו זאת - בטיילת בחוף הים. לשם כך, אני אפסיק לדבר עם בחורות שמסרבות לתת לי אפילו דייט אחד מסכן או להתייחס אליהן, או שאפסיק לדבר עם בחורות תפוסות ובחורים שלא מסדרים לי דייט עם בחורה פנוייה. אני ינהל עם כל אותם אנשים מערכת יחסים של תקשורת הכי מינימלית שיש , של לא יותר מ " שלום " ו- " היי ", " בוקר / צהריים / ערב טוב/ים " ו " ביי , להתראות " וגם בשביל זה אני אצטרך להתאמץ כדי לשחק את עצמי מתעניין ונחמד כי ארגיש לא בנוח ואם אותם אנשים הם אנשים העובדים בבתי עסק בהם אני קונה מצרכים או עם עמיתים שלי לעבודה אלה יהיו יחסים קונקרטיים בלבד, יחסי תן - וקח בלבד, יחסי ציות ומרות בלבד בלי שום הענקת יחס רגשי וחם מצידי ואני לא אעניק להם יחס המביע חשק להיכנס לתוך חייהם ושהם ייכנסו לחיים שלי. עולם כמנהגו נוהג, חייה ותן לחיות, הכלבים עוברים והשיירה עוברת, " איש איש תחת גפנו ותאנתו ", אומנם ללא אלימות מילולית ופיזית אבל אני אשחק את עצמי לא שומע או אפילו אברח כשאחד מהם או מהן יישאלו אותי " מה נשמע ? " . אם אני לא אנקוט בטקטיקה הזאת, אני לא אסלח לעצמי עד יום מותי. למה אתם שואלים ? כי כבר כלו כל הקיצין. כי אני לא רוצה להיות יותר הפראייר, כלב הפודל, הסמרטוט והטטל'ה של כולם. שאם רוצים משהו אז לוחצים על כפתור שנמצא לי על הגוף ומקבלים. כי אני לא קונה את זה שכל הנשים בעולם תפוסות או שאף גבר ואישה הנמצאת כבר בזוגיות בעולם לא מכירים אף אישה בודדה - כמו שאני רואה את זה הם והן כולם משחקים את עצמם ראש קטן, הם לא שמים לב שהפתרון לבעיה שלי נמצא אצלם מתחת לאף - זו למשל יכולה להיות הבת או האחיינית שלהם שבדיוק נפרדה מהחבר שלה אבל הם לא חושבים לרגע לשדך לי אותה ואני חושב שהם פשוט דואגים להן יותר מאשר לי - הם אולי מפחדים שאתעלל בהן רגשית. תחושות הייאוש והתסכול מחוסר זוגיות בחיים שלי הן עצומות ורגשות הכעס, המרמור והזעם שלי הן עצומות ומופנות גם כלפי האנושות וגם כלפי אלוהים - ואני בעצמי לא יודע מי יותר אשם במצב שלי. העלבון שלי בעיקר מנשים שלא רוצות לטרוח לצאת איתי לבליינד דייט זועק לשמיים. ורק לסבר לכם את האוזן, אני כבר בראשית הפעולה הזאת וההפסדים לפחות כרגע הם לא כאלה גדולים כי יש אנשים שמעוניינים בחברתי, אבל שוב, הם מתמקדים בדברים מיותרים שבכלל אני לא מבקש מהם את עזרתם כמו : לנחם אותי במילים יפות כאשר מישהו ממשפחתי הולך לעולמו, איך לאכול בריא ואף לתת לי טיפים איך מנהלים זוגיות טובה כאשר הם יודעים שאין לי על מי ליישם את כל הטיפים הקשורים לניהול זוגיות - אני אומר להם ברצינות שאני לא צריך להעשיר את הידע שלי על זוגיות בשביל הידע הכללי ושאני לא ניגש למבחן בו אני צריך להוכיח את הידע שלי על זוגיות. האם עליתי פה על סטרט אפ גאוני ? האם זו ערובה שתסדר לי דייט ? גם אם אתם אינכם פסיכולוגים מוסמכים או מומחים לזוגיות חשוב לי לשמוע את דעתכם , לשמוע איך זה נראה לאנשים מהצד, כי תמיד זה טוב לקבל עצות מאנשים טובים באמצע הדרך ואני מרשה לעצמי לחשוב שאני אקבל שלל תשובות הנעות בין תגובות הזויות וגועליות שיעוררו בי חלחלה כמו " אתה נואש ", " מזל שאתה לא גודע את חייך בשם המירוץ לאהבה " , " אתה מנסה לעבוד עלינו שאתה לא רוצה לשכב עם מישהי, להפך, זה נראה שאתה רוצה לקרוע את הסדינים עם מישהי חדשה שתפגוש כמה שיותר מהר ובתדירות כמה שיותר גבוהה כי אחרת אתה לא היית טורח להעלות את השאלה הזאת פה "ו- " תעבור למחנה של החד מיניים " לבין תגובות מעודנות יותר כמו " אני גם בודד ואני חי חיים מאושרים " עד תגובות אימהיות וכמו של אנשים טובי לב שאומרים לאחיינים שלהם " שאלה יהיו הצרות שלך בחיים - אתה תראה מה זה קושי אמיתי בחיים כאשר אתה תחלה במחלה סופנית או כאשר תפשוט את הרגל ולא תהייה לך קורת גג לגור מתחתייה ". אני כבר רגיל לתגובות כאלה מאנשים, הנה ניחשתי את חלק מהדברים שאתם רוצים לרשום לי, אז אני מבקש בכל לשון של בקשה לא לחזור על הדברים שהוזכרו לעיל, אלא רק אם אתם באים ממקום של לחדש לי, של לכוון אותי לרעיונות חדשים. אני גם מבקש לא להתנשא ולחשוב שאתם יודעים להיות יותר פרקטיים ממני ולהציע את הדרכים המקובלות להיות אטרקטיבי יותר בשוק הפנויים - פנויות כי באמת כבר ניסיתי את כל הפלטפורמות האפשריות להיכרויות וכבר התנסתי וטעמתי מהכל, וגם כי אם תיתנו לי פה הרצאה שלמה על זוגיות אתם תצטרכו להשקיע יומיים שלמים ותיצא לכם מגילה, אז חבל על הזמן שלי ושלכם - אני גם הייתי יכול לבלבל לכם את השכל ולרשום לכם שכבר היו מקרים בהיסטוריה שהיו נשים נוכלות שגיהצו חופשי את כרטיס האשראי של הגבר שהן יצאו איתו אבל כשהוא ציפה שהן ייכנסו איתו למיטה פתאום הן שיחקו איתו משחקי בושה של כיתה א' ואני מתאפק לא להרחיב בעניין הזה, אז אני מבקש לשמור על רמה גבוהה כל הניתן של תרבות דיון מפרה ויעיל.

העובדה ההיסטורית היא שכמעט 4 שנים לא יצאתי לדייט, ואני רוצה כבר לצאת שוב לדייט רשמי, כמו שכתוב בספר, גם אם זה יהיה בליינד דייט ( כמעט כל הדייטים שיצאתי אליהם בחיים שלי היו עם בחורות שלא הכרתי לפני, אז אני יודע שזה קיים ) . אני מדגיש, דייט ! לא מפגש מיני , כי יש לי מודעות עצמית ואני יודע איך המוח הנשי פועל. אני גבר סטרייט, וכדי להיות אדם מכובד ומוערך אני מוכן להתאפק ולהתכחש למיניות שלי בהתחלת קשר עם אישה. בעולם אוטופי הדייט הראשון היה מתקיים בוודאי בבית שלי , אבל אני גם מנחש שהדייט הראשון יתקיים באחד המקומות הקלאסיים : בבית קפה, במסעדה או עד כמה שהחורף הממשמש ובא יאפשר לנו זאת - בטיילת בחוף הים. לשם כך, אני אפסיק לדבר עם בחורות שמסרבות לתת לי אפילו דייט אחד מסכן או להתייחס אליהן, או שאפסיק לדבר עם בחורות תפוסות ובחורים שלא מסדרים לי דייט עם בחורה פנוייה. אני ינהל עם כל אותם אנשים מערכת יחסים של תקשורת הכי מינימלית שיש , של לא יותר מ " שלום " ו- " היי ", " בוקר / צהריים / ערב טוב/ים " ו " ביי , להתראות " וגם בשביל זה אני אצטרך להתאמץ כדי לשחק את עצמי מתעניין ונחמד כי ארגיש לא בנוח ואם אותם אנשים הם אנשים העובדים בבתי עסק בהם אני קונה מצרכים או עם עמיתים שלי לעבודה אלה יהיו יחסים קונקרטיים בלבד, יחסי תן - וקח בלבד, יחסי ציות ומרות בלבד בלי שום הענקת יחס רגשי וחם מצידי ואני לא אעניק להם יחס המביע חשק להיכנס לתוך חייהם ושהם ייכנסו לחיים שלי. עולם כמנהגו נוהג, חייה ותן לחיות, הכלבים עוברים והשיירה עוברת, " איש איש תחת גפנו ותאנתו ", אומנם ללא אלימות מילולית ופיזית אבל אני אשחק את עצמי לא שומע או אפילו אברח כשאחד מהם או מהן יישאלו אותי " מה נשמע ? " . אם אני לא אנקוט בטקטיקה הזאת, אני לא אסלח לעצמי עד יום מותי. למה אתם שואלים ? כי כבר כלו כל הקיצין. כי אני לא רוצה להיות יותר הפראייר, כלב הפודל, הסמרטוט והטטל'ה של כולם. שאם רוצים משהו אז לוחצים על כפתור שנמצא לי על הגוף ומקבלים. כי אני לא קונה את זה שכל הנשים בעולם תפוסות או שאף גבר ואישה הנמצאת כבר בזוגיות בעולם לא מכירים אף אישה בודדה - כמו שאני רואה את זה הם והן כולם משחקים את עצמם ראש קטן, הם לא שמים לב שהפתרון לבעיה שלי נמצא אצלם מתחת לאף - זו למשל יכולה להיות הבת או האחיינית שלהם שבדיוק נפרדה מהחבר שלה אבל הם לא חושבים לרגע לשדך לי אותה ואני חושב שהם פשוט דואגים להן יותר מאשר לי - הם אולי מפחדים שאתעלל בהן רגשית. תחושות הייאוש והתסכול מחוסר זוגיות בחיים שלי הן עצומות ורגשות הכעס, המרמור והזעם שלי הן עצומות ומופנות גם כלפי האנושות וגם כלפי אלוהים - ואני בעצמי לא יודע מי יותר אשם במצב שלי. העלבון שלי בעיקר מנשים שלא רוצות לטרוח לצאת איתי לבליינד דייט זועק לשמיים. ורק לסבר לכם את האוזן, אני כבר בראשית הפעולה הזאת וההפסדים לפחות כרגע הם לא כאלה גדולים כי יש אנשים שמעוניינים בחברתי, אבל שוב, הם מתמקדים בדברים מיותרים שבכלל אני לא מבקש מהם את עזרתם כמו : לנחם אותי במילים יפות כאשר מישהו ממשפחתי הולך לעולמו, איך לאכול בריא ואף לתת לי טיפים איך מנהלים זוגיות טובה כאשר הם יודעים שאין לי על מי ליישם את כל הטיפים הקשורים לניהול זוגיות - אני אומר להם ברצינות שאני לא צריך להעשיר את הידע שלי על זוגיות בשביל הידע הכללי ושאני לא ניגש למבחן בו אני צריך להוכיח את הידע שלי על זוגיות. האם עליתי פה על סטרט אפ גאוני ? האם זו ערובה שתסדר לי דייט ? גם אם אתם אינכם פסיכולוגים מוסמכים או מומחים לזוגיות חשוב לי לשמוע את דעתכם , לשמוע איך זה נראה לאנשים מהצד, כי תמיד זה טוב לקבל עצות מאנשים טובים באמצע הדרך ואני מרשה לעצמי לחשוב שאני אקבל שלל תשובות הנעות בין תגובות הזויות וגועליות שיעוררו בי חלחלה כמו " אתה נואש ", " מזל שאתה לא גודע את חייך בשם המירוץ לאהבה " , " אתה מנסה לעבוד עלינו שאתה לא רוצה לשכב עם מישהי, להפך, זה נראה שאתה רוצה לקרוע את הסדינים עם מישהי חדשה שתפגוש כמה שיותר מהר ובתדירות כמה שיותר גבוהה כי אחרת אתה לא היית טורח להעלות את השאלה הזאת פה "ו- " תעבור למחנה של החד מיניים " לבין תגובות מעודנות יותר כמו " אני גם בודד ואני חי חיים מאושרים " עד תגובות אימהיות וכמו של אנשים טובי לב שאומרים לאחיינים שלהם " שאלה יהיו הצרות שלך בחיים - אתה תראה מה זה קושי אמיתי בחיים כאשר אתה תחלה במחלה סופנית או כאשר תפשוט את הרגל ולא תהייה לך קורת גג לגור מתחתייה ". אני כבר רגיל לתגובות כאלה מאנשים, הנה ניחשתי את חלק מהדברים שאתם רוצים לרשום לי, אז אני מבקש בכל לשון של בקשה לא לחזור על הדברים שהוזכרו לעיל, אלא רק אם אתם באים ממקום של לחדש לי, של לכוון אותי לרעיונות חדשים. אני גם מבקש לא להתנשא ולחשוב שאתם יודעים להיות יותר פרקטיים ממני ולהציע את הדרכים המקובלות להיות אטרקטיבי יותר בשוק הפנויים - פנויות כי באמת כבר ניסיתי את כל הפלטפורמות האפשריות להיכרויות וכבר התנסתי וטעמתי מהכל, וגם כי אם תיתנו לי פה הרצאה שלמה על זוגיות אתם תצטרכו להשקיע יומיים שלמים ותיצא לכם מגילה, אז חבל על הזמן שלי ושלכם - אני גם הייתי יכול לבלבל לכם את השכל ולרשום לכם שכבר היו מקרים בהיסטוריה שהיו נשים נוכלות שגיהצו חופשי את כרטיס האשראי של הגבר שהן יצאו איתו אבל כשהוא ציפה שהן ייכנסו איתו למיטה פתאום הן שיחקו איתו משחקי בושה של כיתה א' ואני מתאפק לא להרחיב בעניין הזה, אז אני מבקש לשמור על רמה גבוהה כל הניתן של תרבות דיון מפרה ויעיל.

שלום עוד עניין שמתקשה בו עם הילד שלי. יש לו רק חבר אחד בגן וכמה שאני מנסה לשכנע אותו הוא מסרב לגשת לעוד ילדים ולשחק איתם. הוא טוען שקשה לו ליזום. הבעיה שחבר זה מנסה להשתלט על הבן שלי כל הזמן. הוא מנסה להכריח אותו לשחק במשחקים שהוא בוחר ואם בני לא מסכים אז הילד אומר לו, שאתה לו החבר שלי יותר. לצערי, הבן שלי נכנע כמעט תמיד. לא רק זה הוא גם מתלונן להורים שלו שהבן שלי מציק לו והם מתקשרים אלינו ומתלוננים על הדברים הכי קטנים וסתמיים. ממה שראיתי בפארק כשהינו ביחד עם ילד זה וממה שראיתי כשארחנו ילד זה בבית זה תמונה הפוכה, הילד דווקא כל הזמן מציק.. מרביץ בסתר ומנסה בכל מיני דרכים להתשלט על הבן שלי ולהוביל אותו לעשות בדיוק לפי רצונו. אם משעמם פשוט הוא דוחף את בני בגסות ובני לא מגיב. ביקשתי שיגיד לו שזה לא נעים והוא אומר שקשה לו לעשות את זה או פשוט טוען שזה לא הפריע לו אז למה שיגיד לו. גם ביררתי עם המורה והיא אמרה שהבן שלי הוא ילד עדין ומנומס ואף פעם לא הציק לאחרים. מה לעשות? תודה

אני בן 40 נשוי עם ילדים, הבעיה היא שיש לי פנטזיה מטורפת על שכנה שלי שהיא בקושי בת 14. אני לא מתקרב אליה ולא חושב שזה משהו שאאבד שליטה על עצמי או אנסה להתחיל איתה או לפתות אותה אבל עדיין אני מתגרה ממנה באופן שמעולם לא הרגשתי. משהו בין חרמנות שמציפה אותי להתאהבות. אני סולד מכל הפדופילים והמטרידים שאני קורא עליהם בעיתון והנערה הזו היחידה בגיל הזה ובטווח גילאים הזה שאי פעם עשה לי משהו. לרוב מושאי הפנטזיה שלי הן נשים בגילי וגם 20 נראה לי צעיר. הסקס עם אשתי מהנה אבל המחשבות על הנערה הזו משגעות ומייסרות בו זמנית. האם אני פדופיל או צריך טיפול דחוף? מה עושים?

בן 37 נשוי עם 2 ילדים יש לי פחד עצום ולא עוזב אותי עד להסתגרות שמה שיש לי הפרעת אישיות גבולית , לאחרונה אני חווה סוג של דיכאון וחרדה ואני מטופל תרופתית אבל טני לא מרגיש את השיפור הניכר כלומר לא מרגיש את הדיכאון בעוצמה שהייתה ולא את החרדה ואני מפחד שמה שנשאר והמפחיד אותי זה האישיות שלי שהובילה אותי למצב הזה , כל היום אני מחפש לעצמי את האבחנה של אישיות גבולית אין מאמר שלא קראתי אותו והפחד שלי הוא שיש לי את ההפרעה הנוראית הזו , הפסכיאטר שלי טוען קודם נטפל בדיכאון ובחרדה ואז נראה מה ״נשאר״ ואז יטופל בשיחות . כל חוויה שיש לי כל מחשבה שיש לי התחלתי לקשר אותו לאישיות גבולית פשוט אני עובר סיוט מטורף התחלתי לפתח סימפטומים של ההפרעה הזו , כן אני מרגיש שאף אחד לא מבין אותי , כן מצבי הרוח שלי משתנים יום סבבה ויום חרדה ודיכאון או חרדה לא מובנת לא מכיר את עצמי יציב מבחינה רגשית אלה עליות וירידות עד לנקודה הזו שהגעתי אליה שאני כבר לא מסוגל לשאת את הכאב הזה את החרדות האלה את הפחד מהעתיד הפחד מהילדים הקטנים שלי פחד מאשתי פחד שאולם נטשו אותי כשאני במצב הזה עד למצב של חודש בבית לא ללכת לעבודה מרוב דיכאון וחרדות איבדתי את הכיוון שלי כבר , ולא יודע מי אני ומה אני , אני מרחם על הילדים שלי שנולדו לאבא כזה , לפני המשבר הזה היו כל חיי לילדים המקסימים האלה , היום אני כמעט לא מתקרב אליהם כשהם רוצים לשחק איתי מי מתעצבן או שאין לי כוח אליהם או יושב לבד בבית מול הטלוויזיה , אשמתי אמרת לי שאני הרסתי להם את החיים ואת עצמי ואת המשפחה , אומרת לי שאתה כל הזמן רוצה להיות מסכן מול ההורים שלך אתה רוצה להיראות מסכן אתה רוצה שירחמו עליך ואני כן יש לי את התחושה הזו שירחמו עלי שאני כן מסכן לא יודע מאיפה באה המחשבה הזו והגישה הזו , פשוט הילדים קרעו לי את הלס שאני לא מסוגל לתת להם את החום שמגיע להם לא הייתי כזה בחיים הייתי הכי מסור אליהם בעולם ילד בן 5 וילד בן שנה וחצי , האם באמת יש לי אישיות גבולית ואמשיך לוות את ההרס העצמי הזה ?? אם יהיו לי מחשבות אובדניות למרות שיש לי מחשבות אובדניות אבל לא אעשה כלום לעצמי, כשאני עם אנשים אני אין לי כלום פשוט מתנהג הכי טוב שיש הכי חזק הכי סבבה , אבל כשאני לבד עם עצמי כל הדיכאונות צפים הקונפליקטים הפנימיים צפים השאלה הקשות על עצמי על אי היכולת שלי חוסר ביטחון עצמי מוחלט הכל צף מדבר לעצמי על הכאב שלי למרות שכל העולם היה רוצה לחיות את החיים שלי בית עובדה משפחה רכבים הכל יש לי

היי, בגדול אני לא עם הפרעות סדר וניקיון. כן גדלתי בבית שלכל אחד יש את החפצים שלו נניח לא מחליפים בגדים נעליים. אמא שלי לא סבלה שחברה לובשת בגד שלי ולא הרשתה. גם בבית כולם לבושים אין דבר כזה שמסתובבים עם תחתונים או בלי חולצה אחד מול השני ( אני מדברת על גברים). מה שכן.. יש לי אח שנמצא במוסד, בעל צרכים מיוחדים. כאמור המוסדות הללו נמצאים בבתי חולים ויש שם גם מחלקות עםאוכלוסיה בוגרת. וכ יצא לי לראות אברי מין של בוגרים כי לפעמים הם לא מקפידים. זה היה שהייתי קטנה. דבר נוסף.. קצת מביך, פעם כשחזרתי מבי"ס הייתי בחטיבת ביניים. מצאתי קלטת וידאו במזנון.. ומסתבר שזה היה פורנו וזה היה מזעזע היההרבה אוראלי. בתור ילדה קטנה שמלמדים אותו על דברים שהם מלכלכים כמו לשטוף ידיים אחרי שירותים וכו'. זה גם גרם לי לחשוב על אבא שלי בצורה שונה.. נשיקות זה מגעיל אותי באופן כללי לא אוהבת שבבית נוגעים בי. אז לא נוגעים. אני חושבת שהרבה דברים יכולים להיות מגעילים שאת לא ממש מכירה מישהו ולצורך העניין רוב הבחורים מנסים נשיקות וזה מגעיל

רשאי לטפל בהידרותרפיה או האם קיימת מגבלה על כך?

שלום, מעולם לא היה לי קשר זוגי אני כיום בת 40. 99% מזה זה חרדות ממין או מכל מגע אינטימי. יש לציין שמבחינה חברתית תקשורתי אין לי בעיה. הרבה זמן ניסיתי להבין מדוע? ממה זה נגרם? אין לי ממש תשובה אבל זה החל בגיל מסויים. למשך הרבה שנים. זה ברור שאני כבר לא מנסה שום קשר כי זה דבילי לצאת עם מישהו אם יש לי בעיה. מצד שני נראה לי שהבעיה נוצרה כפי שכתבתי בעקבות התנהלות והתנהגות של בחורים. התקרבות מהירה חוסר סבלנות ויתור מהיר עליי . כלומר קשה ליצור קרבה רגשית חברות ושארגיש בנוח על מנת שיבוא מגע. הם יותר מהירים ממני והתנהגותם לא תמיד הולמת אני לא אוכל להעריך עד כמה הם רציניים אבל אני עושה מה שטוב ליו שמה שנכון לי ושמתי לב שהם ממש נעלמים אחרי פגישה ראשונה או שניה כשהם מבינים שאין מצב למין. אני כבר מיואשת, יש לי חברות שהתחתנו עם הראשון שלהן אפילו מישהי בגיל 30 מעולם לא היה מין נושא כזה חשוב אלא החברות הקבלה. אצלי אם אני לא מנשקת מישהו בדייט ראשון הוא מנסה דייט שני להיפגש ושוב יוזם ואם לא אז זהו נגמר. אני לא נדלקת כזה מהר על אישיות לוקח זמן לעיבוד ומבחינת תשוקה אף אחד לא מטריף אותי. אני בלחץ כי אני לא רוצה להישאר לבד מצד שני מי יקבל אותי בגיל 40? תתפלאי זה נחשב שריטה. לצערי זה היה נחשב ללא בסדר מגיל 18-20 ואילך היה הרבה לחץ וביקורת מה שגרם לי עוד להסתגר עד היום. זה התחיל מחוסר קבלה עצמית של מראה ואי הרגשת נוחות ומצד שני בחורים הרי נדלקים הם אלו שמתחילים אז הם נמשכים מצד שני גם הם מעבירים ביקורת על המראה ולפעמים זה מעליב כי זה מראה על ביקורתיות והעלבה כי אנחנו עוד לא מכירים ולכן זה יוצר הסתגרות וחשש להיפתח אני גם חושבת שאז עוד לא הייתי מוכנה נפשית. אני מחפשת כל הזמן חבר נפש ולא מצליחה למצוא שנים שלא התאהבתי ונמשכתי. אבל אני חושבת שהם אלו ששמים את החסימה להיכרות. אמתית. האם אפשר לקבל ביטחון עצמי ולאהוב את עצמך באמת עם פסיכולוג? נוסיף לזה שיש לי חששות ממין לא יודעת למה. ודבר אחרון כל מה שלא ביוזמתי כשאני מוכנה אפילו נשיקה זה ישר התנגדות מצידי מן הרגשה של רצון לספק ומאילוץ וקשה לי אלא להיות אני או כנה עם עצמי ז אני נמנעת. יש לי הרגשה שאם אהיה בקשר אז תהיה גם בעיה נניח בתדירות לספק מן לצד השני כלומר צד אחד ירצה בטוח יותר. אולי יש לי בעיה עם כל מה שקשור למגע שלא חסר לי. קשר רגשי בהחלט חסר. אני ממש כלואה.

אשמח לכל מחשבה /סיעור מוחות .. מילים הגיגים בענייני בושה מחפשת דרך להבין מה הרווח בלאחוז בו מעבר למה שהכי מתבקש ... לשמור על אבא .. תודה ושבת נפלאה שקטה ושלווה ☺☺🙅🙅

שלום רב, אני אמא ל2 מתוקים. ילד בן 3 וארבעה חודשים וקטנה בת שנה. רוצה לשתף ולקבל הארה. כשאני נפגשת עם אחותי ויש לה בן שהו בן 5 ובני בן 3+. יובל בן ה3 כל הזמן נצמד ליונתן בן ה5. ממש מחקה אותו וכל דבר עושה. אני קוראת לו יובל בוא לאמא לפה ,אמא לא מרשה. הוא לא מקשיב לי ורץ אחרי יונתן ועושה מה שהוא עושה. אני מבינה שאולי זה שלב החיקויים ומיומנויות החברתיוית. אבל זה מעצבן אותי אפילו . אני מרגישה שהילד שלי מובל ולא מוביל ומעצבן אותי שכל דבר הוא עושה אחריו גם אם זה טוב, ואני נעלמת באויר. אני לא שם בעיניו בכלל. פשוט כל דבר שיונתן עושה יובל עושה אחריו. זה קרה גם עם חבר נוסף שהיינו בלונה פארק- אותו חבר בן 3+ מתלהב מהמתקנים....ובני חשוב לו לומר "דן תראה את המתקנים, בוא בוא" כאילו מאד חשוב לו שאותו ילד יתלהב ואז הוא ילך איתו יחד. בני ילד מקסים, חכם עם רגישות עצומה ורגיש מאד. אם קיבל מכה ליד אנשים הוא יבכה ואומר לו מה קרה? הוא יגיד לי לא פה בצד. כאילו לא נעים לו מהסביבה. אני כאמא מאד מחזקה תמיד את הצדדים החיוביים וגם כאשת חינוך. ומוצאת את עצמי שואלת אולי לילד שלי חסר ביטחון עצמי ?אולי אני ובעלי טועים איפשהו ? דבר נוסף, אחותי כשהיא פונה ליובל ויונתן אם היא רוצה להעיר לבנה יובל היא אומרת לשניהם "בואו לפה אני לא מרשה" וזה מכעיס אותי כי אני מוצאת את הילד שלי מקשיב לה, נענה לה, כי היא אמא של יובל ואני נעלמת בקרע כאמא . ביקשתי ממנ השאם היא פונה היא פונה רק לילדה שלה יובל פה לפה אור. כאילו בני צריך לדעת שאני פה.

שלום דר. מאז הילדות כשאני מרגישה פחד, לחץ והתרגשות יתר יש לי בחילות, רעד, תחושת יובש בפה וזיעה קרה בידיים. אפשר להגיד לי מה זה בבקשה? זה קבוע אצלי ונורא מציק לי בחיי היום יום. גם בראיון עבודה המצב הוא כזה, גם אם אני נוסעת למקום חדש ומתרגשת יש לי את כל התסמינים האלה. מה ניתן לעשות? תודה רבה, א.

שלום. אני בן 26. סובל מסחרחורת שבאה והולכת כבר כמה חודשים. הכל התחיל בטיול ארוך בדרום אמריקה, ושם הנחתי שמדובר בעודף עייפות,אלכוהול,חוסר שגרה ותזונה לא טובה. חזרתי לארץ לפני כמה חודשים אך הבעיה לא נפתרה. התחושה שממנה אני סובל היא סחרחורת שלפעמים מלווה גם בחוסר ריכוז וקצת תחושת ניתוק. אין לי הרגשה שאני עומד ליפול או בעייה בשיווי המשקל. מה שכן אני חושד שזה עלול להיות קשור לעיניים (מלווה לפעמים בתחושת כובד בעיניים) או בלב - אני מרגיש לפעמים דופק מהיר ונשימה מהירה. יכולים להיות לי כמה שבועות כמעט בלי סחרחורות, ומצד שני שבוע שלם שכל יום אני סובל מהסחרחורת כמה שעות בכל יום. חשוב להגיד שרוב הזמן התחושה היא בעיקר מציקה אבל לא מנטרלת ולכן אני כל פעם חושב שמשהו אחר גורם לתופעה וממשיך לחיות איתה. אני חושגד שאולי מדובר גם בלחץ או חרדה, למרות שאני בן אדם עם מודעות עצמית גבוה ואני לא מרגיש חרד במיוחד. (מה גם שאולי הסחרחורת היא זו שמעלה את רמת החרדה). רציתי לשאול - 1- אילו בדיקות עלי לבצע ? 2- מה לדעתכם עשויה/עשויות להיות הסיבה ? 3- האם יכול להיות שהכל זה בכלל נטו מלחץ וחרדה?? תודה רבה ! עמרי

היי, אני לא אוהבת שנוגעים בי אז בטח שלא בקטע אירוטי שנצמדים אליי . כשיש מישהו שאני נמשכת אליו והרוב לא מושכים אותי במראה או שיש מישהו שהוא עדין איתי וכו' ויש מערכת יחסים אזאני יכולה להרשות לעצמי הבעיה שאף פעם זה לא קרה!!! ורציתי לשאול אותך האם יש לי חרדות עקב זה שכל בחור שאני יוצאת איתו פגישה ראשונה נמרח עליי?או שזו בעיה שלי? הרי צריך תקשורת ואם צד אחד לא מגיב אז למה מתנהגים ככה גם כשרואים שאני לא כזאת זורמת? שאלה אחרת האם כולם ככה מתחברים מהר אחד לשני?או שסתם מנסים ליצור אווירה. אני נעלבת מהיחב מעבר לזה שתמיד היו נוגעים בי ומיציקים לי ברחוב..מנסה לומר שאף אחד לא עדין איתי. ולכן אני מבולבלת אם הרתיעה שלי זה מיחס כזה או שאני ככה לא בסדר. תאורטית: אין לי חשק מיני לא חושבת על זה לא מאוננת לא עוברת ברחוב ורואה חתיכים.. וגם הבחורים שאני יוצאת איתם זה סתם. נגעלת מלכלוך וכו' ולכן גם כשגבר זר נמרח עליי זה יוצר גועל כי לא הכי מושך. אני גם נגעלת מעצמי ומהמון דברים בגוף של אדם... קשר רגשי כן חסר לי לפעמים המחשבה על הפעולה הטכנית של הסקס מצחיקה אותי נראה לי מטומטם שמישהו חודר למישהי מי צריך את זה? למה כולם מתעסקים בזה? וחותרים לשם? יש לי מודעות עצמית גבוהה דבר שיוצר אמלי גם מבוכה

היי חמדה,אני רוצה לדבר איתך על נושא שמאוד מפריע לי והוא הנושא של - הגישה לנשים עקב משיכה חזקה. אז ככה... אני גבר בן 30 תכף (לא נשוי עדיין) אני גבר כריזמטי ונאה מאוד וזה מתבטא כלפי חוץ בבטחון העצמי שלי והצד החברתי והתקשורתי שבי. איפה הבעיה? הבעיה היא שכשאני רואה נשים יפות עבורי מיד ההורמונים שלי נכנסים לפעולה ונוצרת התרגשות (טבעית) וזה יכול להיות מ-2 סיבות : א. או שהבחורה מעלה בי גירוי מבחינה מינית ומציפה בי את כל ההורמונים. ב. או שאני נדלק עליה מבחינה שבא לי להיות איתה באופן רגשי (שמן הסתם לשניהם אני קורה משיכה). המצב הזה גורם לי לטשטוש בחושי התקשורת וגורם לי לא להתנהג באופן טבעי. לגבי הבטחון - הזכרתי שיש לי בטחון עצמי וכשאני אומר בטחון אני מתכוון שיש לי נסיון גם עם בנות שנראות טוב עבורי ובתקופות שהייתי איתן אז הרגשתי את האגו שלי נפוח וש"אין עליי" אבל ההרגשה הזו עוברת דיי מהר כי היא לא באמת מאוזנת. מעבר לזה יש לי מודעות עצמית גבוהה בשאר הנושאים ואני מכיר טוב את עצמי מלבד הנושא הזה שעוד לא פתרתי. כיום אני מבין שיש כאן איזשהי בעייה בבטחון העצמי שכביכול שמה אותי תמיד "מתחת" לאותה בחורה יפה בגלל אותן הרגשות של ההורמונים והגוף,זתומרת שאני יכול להתחיל עם בנות אך למרות הנסיון שלי והאהבה שלי לעצמי אני מרגיש קצת חולשה בנושא ואולי אפילו בלבול. שוב, אני יודע שזה דבר מוכר וטבעי אבל אני מרגיש שזה ממש משפיע על האיכות חיים שלי וקושי שאוכל להכיר את האחת לה אני מייחל. היום יש המון קורסים של פיק אפ אבל אף לא באמת מדבר על ההרגשה הבסיסית הזו ומה ניתן באמת לעשות איתה בכדי ליצור איזון ,ואני חושב שזה מעבר לאיזון נפשי אלא גם איזון הורמונלי. אם את מכירה איזשהו מקרה כמו שלי או פתרון עבורי אני אשמח לשמוע כי זה עניין שאני מנסה לפתור המון זמו וגם מאמין שזה אפשרי. (לצערי זה משפיע עליי כל כך שאני אפילו מפחד להתחתן עקב פיתויים בחוץ ,ובנוסף קשר אני מאונן המון - 5 פעמים ביום) תודה רבה

הי אילנה אני בת 44, רווקה. הכרתי בחור (בן גילי). אני תוהה היכן גבול ההתפשרות בזוגיות. האם צריך להתעקש למצוא בחור שהוא פחות או יותר נמצא במקום דומה לשלי מבחינת מודעות עצמית (שחשובה לי מאוד), ביטחון עצמי וכו'. ברור לי כי בכל זוגיות יש פשרות, ובכל זוגיות כל אחד מגיע עם תפיסות והרגלים שונים. אך אני תוהה עד כמה "להתפשר" על בן זוג שנמצא בשלב ממש שונה משלי. הכרתי בחור, הוא נדלק מהפגישה הראשונה. נפגשנו 5 פעמים. בכל פגישה הוא מחמיא לי על הלבוש ועל המראה היפה והאישיות שכבשה אותו וכו'. אני מאמינה שהוא באמת חושב כך ולא סתם מחמיא כדי להרשים לאור דבריו בהקשרים אחרים. אך זה מרגיש יותר מידי עיסוק בנושא הזה.... מצד אחד אני מרגישה שהוא אדם אכפתי, שידע להעניק ולדאוג ואפשר לצעוד איתו קדימה. מצד שני כישוריו החברתיים דלים מאוד יחסית אלי. הוא אומר משפטים שלא אומרים לאנשים, (הוא מתנצל ומנסה לתקן, למרות שאני לא נפגעת רק כועסת שלא מצאתי משהו דומה לי יותר....), אני מרגישה שבטחונו העצמי נמוך, העיד על עצמו כי בעבר היה פסימי הרבה יותר מהיום. הבטחון העצמי שלי הוא לא מופרז, אבל גם ממש לא נמוך. כישורי החברתיים הם טובים מאוד, וקשה לי לחשוב שאני אהיה איתו והוא יגיד לאנשים סביבי דברים שפוגעים כפי שעשה איתי. בפגישות הראשונות הרגיש לי שיש לנו חשיבה דומה, השיחות היו יחסית בסדר להתחלה, ופתאום בשתי הפגישות האחרונות הרגשתי שקשה לו לנהל שיחה. נראה לי שזו אחת הסיבות שהוא התעכב בדיבור על דברים טפלים, אמר משפטים שהניסוח שלהם ממש צורם באוזן, ראיתי שהוא לחוץ (היה גם בפגישות האחרות לחוץ פיזית חלק מהזמן). אני יודעת ממנו שהפגישות דורשות ממנו הרבה מאמץ. התרשמתי כי אין לו ניסיון עם בחורות (וזה בסדר מבחינתי). בשפת העם מכונה "חנון". גם במראה החיצוני, ההליכה וכו'.קצת קשה לי גם עם זה .. בזוגיות אפשר לשפר הרבה דברים, ולעיתים זה מעלה בטחון עצמי, ובתוך תהליך של זוגיות משתנים לעיתים , ויחד עם זאת קשה לי מאוד ואני מתלבטת אם להמשיך. אני בחורה דעתנית, עם הרבה בגרות וחוכמת חיים, ורבלית מאוד, עם מודעות עצמית גבוהה, מעדיפה לדבר ולהציף כל דבר. ונראה שלו קשה עם זה. אגב, שוחחתי איתו מעט, הרגשתי שהוא חושש לאבד אותי בדיעבד נראה לי שחלק מהתנהגויותיו נובעות מהפחד לאבד אותי. (אני בחורה דעתנית, והוא אומר משהו, ולאחר שנייה אומר ההיפך למרות שאני מדגישה שזה בסדר לחשוב אחרת). אשמח לשמוע את דעתך. האם כדאי להמשיך, אולי עוד כמה פגישות? האם זה בסיס מספיק טוב לזוגיות טובה? תודה רבה, ליבי.

אני לא בורחת, פשוט החלטתי שלא לכתוב כשחצי רעל מופנים כלפיי במסווה של הודעות כלליות או בדיחות על חשבוני ונפגעתי מאוד. אודי ידע שאגיע,כמו שהוא בעצמו כתב לכן, סבלנות!!! יש לי מודעות עצמית ופסיכ' קלינית שסיימה בהצטיינות אמרה לי את זה!! אני מעריכה אנשים שיש להם תכונות טובות ושהצליחו ומפרגנת בכייף! כשכתבתי למישהי שהיא גבוהה ויפה ואחר כך שהיא הבינה לא נכון כתבתי לה זה מקנאה עם חייכן..החייכן חשבתי מבהיר, אולי הייתי צריכה לבחור מילה אחרת כמו הערכה. ועל מישהי אחרת לא נכתב מעולם על קנאה אתם יכולים לבדוק. עובדה לכך היא שרזיתי 22 קילו מעצמי ולא מחוסר פרגון לרזות! (אפרופו קנאת סופרים..אבל לא בטוחה שקנאה זו המילה) ואני עובדת קשה על מודעות עצמית!! ויש לי כזו תודה לאל. לעומת אחרת שלא שמה לב, כי היא מרגישה פגועה וחושבת שאינה פוגעת אלא רק "אמיתית וישרה". וכשאני כתבתי דברים "אמיתיים וישרים" לא כתבתי כך אלא אמרתי שזו תחושה שלי סובייקטיבית לחלוטין!!! אמרתי שאין רצוני לפגוע, אמרתי שקשה לי עם סטנד אפ עליי, לא ביטלתי, לא תקפתי... יכולות לחזור ולראות הכל כתוב!! כתבתי את תחושותיי לגבי אותה אחת ושאני בדגש על אני חווה אותה, זה הכל, והיא לקחה את זה ממש רחוק! "על ראש הגנב בוער הכובע" כנראה שנגעתי בנקודה רגישה כנראה יש דברים בגו...לה מותר להציב מראה כמו שהיא קוראת לזה אך כשמציבים מולה מראה, לאחרים אסור, צריך מיד לנגוח... את הדברים החיוביים שכתבתי עליה לא ראתה כלל וחבל. וקבלתי רצח אופי בתמורה! לא הייתה שום כוונה לפגוע!!! אומרת שוב!!! ואין לי שום בעיה עם תשובות לאחרות גם אני כותבת לאחרים את דעתי וגם אני פעם השתתפתי המון בהודעות חוזרות והסבתי את תשומת לב אודי כשפספס..היום כבר לא..זה לא העניין. תחושה זה הכל ומזה הגיע ניתוח אופי שלם...ממש רצח אופי, כך אני חשה, שוב תחושות לא עובדות!!!!! ממש לא כמו שההיא האחרת חושבת שכל מה שהיא כותבת זו עובדה קיימת. אודי, אתה לא לוקח צד...ברור לי לגמרי, ויודעת שאתה שמח שיש מישהי כמוה כי היא לא מתבכיינת, היא מפגינה חוזק ומביאה משהו אחר לפורם, שונה ואתה הרי עוסק בדיוק בזה, בבני אדם, בתכונות, דרך נהדרת לכתיבת ספר, הרבה חומר למחשבה ולעבודה בפסיכולוגיה......אך אני מאוד נפגעתי, מרגישה שזה בא על חשבוני, וההודעות הכלליות הן הסוואה להודעה פרטית כדי שלא תמחק, היא חכמה, לא עוברת על כללי הפורם.....אתה לא מרשה העלבות, גם אני יכולה לנתח אופי ולכתוב "סוגים של אנשים או אחת בפורם...."כלם יודעים במי הכוונה...ואחר כך לכתוב בדיחה על חשבון האחר...אך אתה מעדיף להתייחס כאילו זו הודעה כללית על קנאה...הפורם שלך ואתה גם יכול למחוק את מה שכתבתי עכשיו......... מרגישה אודי יקר, פגועה גם ממך...סליחה, אני נמצאת פה כבר חמש וחצי שנים, מעולם לא נפגעתי ממך כל כך או הרגשתי בפורם לא רצויה או לא ראויה כמו היום...או כמקום לא בטוח...הרגשתי את שתיקתך כמודה שהדברים שנאמרו אכן כך ונתת במה לפגיעה בי, זו הרגשתי וחבל לי. התשובה לשאלה על קנאה, אישרת אותה ונפגעתי (זה היה שקוף למה השאלה נשאלה) תודה על שנים של הכלה, הבנה ושהיית איתי והבנת סובייקטיביות מהי....אתה אדם יקר לליבי ולכן זה קשה פי כמה. כשכתבתי שאני לא יודעת לכעוס זה היה על אבי, אך לא רציתי לכתוב במפורש כי התביישתי, סנדיי לא הבינה ולא הכילה אלא כתבה ישר שזה לא נכון, ביטלה את הרגשתי, כך אני חשה את תשובותיה שמבטלות הרגשה...כשאני אומרת בודדה, זה סובייקטיבי, אז מה אם יש בעל וילדים??? :( אז למדתי בטיפול לכעוס והנה הכעס הגיע לפה, כן זה כואב ומכעיס! זה היה נכון לעבר שלא ידעתי לכעוס ישירות, הפעם החלטתי לשנות ולכתוב בדיוק את הרגשתי, פגועה מאוד מאוד. לא יודעת איך ארגיש בהמשך היום.... לכלם, תודה שחשבתן עליי אני אוהבת אתכן, והמקום הזה היה לי כבית. אודי, אני ממש מודה לך על הזכות שנתת לי להשתתף ומעולם לא נמחקה מילה ממה שכתבתי, אולי היום...אוהבת אותך ואת הפורם אך מאוד מאוד קשה לי כאן כרגע. שוב בנות יקרות, תודה לכן על הדאגה, ההבנה וההכלה שהכי חשובה בפורם פסיכולוגיה קלינית לדעתי, אני לא בורחת, אני קוראת הכל, בסדר? אולי אענה בתגובה להודעה זו...נראה, לא בורחת. אודי, לא בורחת, מתמודדת...לא עוזבת את המקום, אך לא רוצה לרדת לרמה של פגיעה באחר. ולך סנדיי, סליחה שנפגעת, אני נפגעתי ממך מאוד, מרגישה ממש ניתוח אופי שגוי ואפילו רע....למרות שאולי כוונותייך אחרות, מקווה שכך... קראי שוב ונסי לראות מה היית אומרת אם מישהו אחר היה כותב עלייך אותו הדבר...לאן היית לוקחת את הדברים?

שלום, אני בת 22, במשך חיי התמודדתי עם מגוון רחב של קשיים מורכבים בתחומים שונים כבר מגיל טרום חובה (ואני מניחה שעוד לפני).אני מניחה שהמקור הוא הפרעות קשב וריכוז שהובילו לקשיים חברתיים, משם לבדידות גדולה, ביטחון עצמי נמוך, הפרעות אכילה, חרדות, דכאונות, כשלונות חוזרים וכ"ו.. הייתי בטיפולים אצל מספר פסיכולוגים לאורך התבגרותי ולצערי אף פעם לא הצלחתי להפיק מהם תועלת. לאחרונה כשהגעתי לאיזושהי נקודת משבר נוספת בחיי פניתי לנסיון נוסף לקבלת טיפול. פסיכולוגית קלינית שקיבלתי עליה המלצה מפסיכיאטר טוב ובכיר. כשהגעתי לטיפול הסברתי לה שהטיפול בי יכול להיות מתסכל מכיוון שכנראה שאני לא מצליחה להבין דברים שאחרים מבינים בקלות, הסברתי שאני נוטה לתת תחושה שאני מתווכחת והסיבה היא לא שאני חושבת שהיא אומרת דבר לא נכון אלא כי אני רוצה להצליח לחשוב כמוהה בעצמי. ובשביל להצליח לעשות זאת אני צריכה שתסביר לי למה אני טועה. לא אצליח לייצר איזושהי הבנה גורפת כלפי שום דבר אם לא אבין למה אני טועה אלא רק שאני פשוט טועה והיא צודקת וזהו.. אם לא בדרך זו, אתקשה להבין את הבסיס של איך שאני אמורה להבין דברים וזה פשוט הולך לאיבוד. בעבר הפסיכולוגים שטיפלו בי לא הצליחו לעזור לי ותחושתי הייתה שהם לא היו חד משמעיים מספיק, ואני לא מבינה רמזים. ושבאופן כללי הם לא ממש דיברו או לקחו איזשהו חלק בשיח, זה היה בעיקר מונולוג (לקח לי המון זמן להסביר את עצמי, וזה אף פעם לא הגיע לשלב של דיון.. רק אמירות של "זה בטח נורא קשה") כך גם הסברתי לה. היה נראה כאילו היא מאמינה שתוכל לעזור לי והתחלנו בטיפול. כעבור מספר מפגשים כבר הבנו שמאוד קשה לי להיות עניינית ואני מתקשה לתמצת את האופן שבו אני מתבטאת, הכפלנו את זמן הפגישה. בשלב מסויים הפגישות נהיו לא פשוטות.. הרגשתי שאני ממש מכעיסה אותה. הרגשתי שהיא פשוט לא סובלת אותי. מצאתי את עצמי חוזרת ואומרת לא פעם "אל תכעסי עלי אני מבינה שאת צודקת וברור שאני טועה, אחרת לא הייתי עומדת במקום בו אני מבקשת עזרה. אני פשוט לא מבינה למה. אני רוצה להיות מסוגלת לאמץ את דפוס המחשבה הזה בעצמי". היא ממש צעקה עלי, אמרה שאני פשוט עיוורת. שגם אם היא תתן לי כלים אני לא אדע לקחת (סביר שהיא צודקת). שכמו שאני מכעיסה אותה ככה אני מכעיסה את כולם מסביבי. בשלב מסויים היא אמרה שקשה לה עם הפגישות הכפולות ושנוכל לפצל את זה לפעמיים בשבוע. העניין היה בעייתי עבורי גם מכיוון שזה לשריין זמן שלא הסתדר לי עם מקום העבודה וגם כי במקור הרעיון היה להצליח להעלות נושא ולסיים אותו, אחרת יש הרבה חצאי סיפורים ולא מצליחים להגיע לשלב הפיתרון שלהם ביחד. פגישה חדשה מביאה איתה עוד חצאי סיפורים חדשים ללא הגעה לדיון על פתרונות. אמרתי שאם קשה לה עם הפגישה הכפולה נקצר חזרה לפגישה רגילה אבל לא נפצל לפעמיים בשבוע. היא אמרה שכך אני מביעה חוסר התחשבות בה כמו גם חוסר התחשבות בשאר הסובבים אותי.. ושפגישה אחת רגילה בשבוע לא תצליח לקדם אותי לשום מקום ושבלית ברירה היא תמשיך במתכונת הנוכחית.. לאחר הסבר שלי שאני כן רוצה להתחשב ולא רוצה להכביד עליה ולא צריך בכוח, ואפשר לנסות שוב פגישה אחת קצרה ואולי יספיק, היא אמרה שלא חשוב והטיפולים הכפולים נמשכו כרגיל. מצד אחד הרגשתי שהיא שונאת אותי, מזלזלת בי, והורידה לי את הביטחון נמוך משהוא היה אי פעם כל פעם שנכנסתי אליה לקליניקה. מצד שני היא הייתה מאוד ברורה בדבריה ותגובותיה והרגשתי שלמרות שקשה לי אני עדיין מצליחה ללמוד ממנה.. שזו פעם ראשונה שהצלחתי ללמוד מטיפול פסיכולוגי. הייתה פגישה שאמרתי לה שאני מבינה שממש קשה לה איתי ושאני משקיעה המון (המון!!!!!!) כסף בתהליך הזה איתה ולא הייתי רוצה שייפסק באמצע והכל ירד לטמיון, ואצטרך להתחיל מאפס אצל מטפל אחר. ואם היא תוכל לעזור לי באופן עקבי ויציב. היא אמרה שאין לי מה לדאוג. בפגישה נוספת דנו בזה שאני צריכה עזרה בבחירת מסלול אקדמאי, שאני מפחדת שלא אצליח בכלום. ודיברתי על מסלול לימודי פסיכולוגיה, על שיקולי הבעד והנגד. היא שאלה "מה האיכויות שיש בך שאת חושבת שיהפכו אותך למתאימה לתפקיד הזה?" וכשהסברתי לה שהסביבה שלי תמיד העידה שיש בי אינטיליגנציה רגשית, והייתי נותנת לחברות עצות טובות, היא ממש צחקה עלי. ממש בקול, ירדה עלי בצורה כזו שהתחלתי לבכות. אמרה "באמת?? עצות טובות? תראי לי את התור של החברות שיש לך שמחכות לעצה ממך!! נו באמת, את הרי רק בוכה שאת לבד!" זו פעם אחת מתוך פעמים נוספות בהן היא חיקתה אותי וירדה עלי, וכששאלתי למה היא עושה את זה היא הסבירה לי שהיא מנסה להמחיז לי כמה מטופשת הדרך בה התנהגתי, או הדרך בה אני רואה דברים. יש לי מודעות עצמית לבעייתיות שבי, ואיני חושבת שאני מוכשרת או טובה בדברים באופן כללי. יש מעט מאוד דברים חיוביים שאוכל להעיד על עצמי בביטחון שקיימים בי. היא לקחה כל טיפת הערכה עצמית שהייתה בי וממש ביטלה אותה. והחלק העצוב ביותר הוא שבכנות, כל פעם מחדש היה הגיון מאחורי ההסברים שלה, ללמה אין אמת בדברים שהעדתי שטובים/מוצלחים בי. הדרך שבה הדברים נאמרו באותה פגישה ממש שברו אותי.. ישבתי מולה ואמרתי לה "את ממש צוחקת עלי.. למה את צוחקת עלי זה לא מצחיק". בפגישה הבאה היא הודיעה לי שהיא חושבת שהיא לא מתאימה לטפל בי יותר ושאני לא מצליחה להפיק מהטיפול איתה ושאחפש טיפול אחר שיתאים. המליצה על טיפול קבוצתי (כבר בפגישה הראשונה הצהרתי שאיני מעוניינת בשום טיפול במסגרת שאינה כוללת אותה ואותי בלבד). בהתחלה הרגשתי כאילו אולי היא מפרקת אותי ומבטלת אותי ככה כדי לבנות איתי משהו מוצלח יותר מחדש, אבל בפועל הושארתי מפורקת ושבורה, בדיכאון. ואני מרגישה שאם היא לא תכננה לעזור לי אז להטיח לי בפרצוף כמה אני כישלון יש לי חיים שלמים שעשו את זה, ולא הייתי צריכה לקבל את זה גם ממנה. שאלתי אליך מתחלקת לשניים: הראשונה היא שפשוט יש בי רצון שלא ילכו אליה יותר.. לא מתוך נקמנות כלפיה בכלל. רק מתוך מחשבה שאולי היא תוציא עוד מישהו שבור כמו שהיא הוציאה אותי. הרי אנשים שהולכים לפסיכולוג מגיעים מראש מנקודת מוצא לא אופטימלית. כמה קל זה לבעוט אותם לתחתית של השפל עם קצת חוסר רגישות. אני שילמתי לה המון כסף על כל מפגש ואני מרגישה שהוגן שהסכום הזה יצא על מישהו שיושיט לי יד לעזור לי לצאת מהקושי ולא ידחוף אותי לעומקו. אם עד עכשיו הייתי כישלון מוחלט בעיקר בעיני עצמי עכשיו אני מרגישה שזכיתי בתואר כישלון עם תעודות, שניתנו לי על ידי אשת מקצוע. האם יש ביכולתי להגיש איזושהי תלונה/תביעה על סמך סיטואציה כזו? בנוסף, תיארתי בפירוט את הדרך שבה מראש התנצלתי בפניה על הקושי לטפל בי (שהדרך היחידה שבה אני מצליחה להבין ולאמץ דרך מחשבה שונה משלי היא כשאני מבינה באיזה אופן המחשבה שלי מוטעית) כדי שאולי אתה תוכל לתת לי איזושהי עצה לטיפול הבא, דרך שאולי תוכל להעביר שאני באמת לא מתווכחת או מתנצחת כי נקודת המוצא שלי היא שאני יודעת שאני טועה, אני פשוט לא מסוגלת להבין למה. וכל דפוס ההתנהגות שלי מבוסס על "למה אני מתנהגת" ולא על "איך אני מתנהגת". תודה רבה!