תוצאות חיפוש עבור הפרעת-דחק-פוסט-טראומטית

אני בן 28 בריא בדרך כלל לפני כ5 חודשים התחילו לי כאבים בפין שגם יצרו בעיה בזקפה, האורולוג קבע שיש לי דלקת בערמונית והדריך אותי מה לעשות כדי שתוך חודשיים הדלקת אמורה לחלוף. אחרי חודשיים הדלקת חלפה אבל הכאבים נשארו (הם כן טיפה השתנו מכאב רק בעת מתן שתן הכאב ניהיה קבוע בלי קשר למתן שתן או פליטת זרע ולכן אין תסמיני לדלקת) והמצב של הזקפה רק הולך ומחמיר ועם הזמן אני רק יותר ויותר מתקשה להגיע לזקפה מלאה אם בכלל, לרוב אם אני ממש מתאמץ היא מאוד רכה. מבחינת כמה אורולוגים אין תופעה כזאת ואין שום סיבה אורולוגית שלא תיהיה לי זקפה, גם אם יש כאבים כרגע וזה גם מוזר בכל מקרה זה לא אמור להשפיע על הזקפה ולכן הפנו אותי לפסיכיאיטר בטענה שהכל נפשי, אני מצידי מרגיש ממש צריבה וכאב בפין וגם כאשר הוא מזדקף מרגיש שכאילו חסר לי משהו בפנים כדי להתקשות ולא מצליח להבין איך הנפש משפיעה עד כדי כך על המערכת הזאת. האם יכול להיות שכל הכאבים שלי למטה הם נטו נפשיים? כאילו יש משהו בנפש שעדיין אומר שיש דלקת למרות שהיא חלפה? לגבי הזקפה הרבה פעמים אני מרגיש רגוע ומשוחרר ועדיין לא עומד לי. ובכללי איך אפשר לבדוק אם הסיבה היא באמת נפשית? (בדיקת NPT האורולוג אמר שלא כלכך רלוונטי כי כן יש לפעמים זקפות גם בערות) מציין שבהתחלה כשעוד הייתה לי דלקת היא צרבה לי כלכך והייתי בטוח שלא אתחתן לעולם.... בנוסף יש פוסטטראומה על רקע השירות הצבאי שלי (מציין שהיו לי לילות עם חרדות ומעולם הזקפה שלי לא נפגעה מזה למרות שהרגשתי לחוץ, אפילו הפוך מצאתי בזה פורקן)

היה לי בוקר כיף בעבודה. חזרתי הביתה וראיתי סרטון על טקס סיום של לימודים גבוהים ואז אמרו שיש שם חייל שיש לו פוסט טראומה ולא היה שם שום דבר מפחיד או רע אבל אני בהתקפים או התקף אחד ארוך... לא יודעת, רע לי ואין אוויר אני בלי מנוחה ויש לי לימודים! רוצה את השקט שלי:(

שלום אשמח לדעת אם אתה מכיר וממליץ על טיפול במים לפוסט טראומה ואולי אפילו את המקום הספציפי 'רוגע על המים' בירושלים?

לפני כ3 שנים, בעקבות מצב רפואי כרוני, הייתי בבדיקה אצל רופאה שנהגה בי בזלזול ושמה אותי במצב של חוסר אונים. לא הגבתי לזה טוב (הסתגרות ובכי ללא הפסקה בימים העוקבים לבדיקה) מאז אני מנסה להימנע מלהגיע לרופאים במיוחד ללא ליווי (בבדיקה שלה הייתי לבד). אתמול הייתי בבדיקה אצל רופאה אחרת כמובן והמלווה יצא באמצע- ברגע שהוא יצא נכנסתי לסוג של לחץ / חרדה, מעיין תחושת איימים וכוננות לאיום שיגיע. דמעות בעיניים ונשימות מהירות. מאותו רגע ניסיתי רק להסביר את המצב שלי וסוג של להצדיק אותו, לגרום לה להאמין לי ולא להיות נגדי. מאז שחזרתי אני מגיבה בצורה דומה לאיך שהגבתי עם הרופאה הקודמת- שוב מסתגרת ובוכה יום ולילה, רק שהפעם זה בתדירות נמוכה יותר יחסית. האם זה נחשב פוסט טראומה? הרי לא חזרתי ממלחמה ולא עברתי זוועות- סהכ רופאה שהתנהגה לא כראוי. אם לא אז מזה? ואיך מטפלים בפחד להגיע לרופא כשהמצב הרפואי מחייב טיפולים ומעקב?

שלום רב האם פוסט טראומה יכולה לגרום/לעורר אטרופיה של המוחון ובכך לגרום לסימפטומים של חוסר יציבה,אטקסיה וכד' ? תודה. הוסף תגובה

שלום אני אמא לקצין משוחרר, הוא בפוסט טראומה השתחרר מיחידות עילית לפני כשלוש שנים, היה ביחידת 8200 , ובמקביל גם כנווט קרב, בדרגת רס'ן עילוי, כחודשיים אחרי שיחרורו , החל להעלם , ניתק כל קשר עם המשפחה, לא עובד כבר 3 שנים, לא יוצא רוב הזמן ספון בדירתו השכורה, אינו מסוגל לשמוע רעש הכי קטן, מתרחק מחברת אנשים, לא אוכל טוב ולא ישן טוב, אני אמא שלו שעומדת להשתגע, משום שהוא אינו משתף פעולה עם איש, רוב הזמן הוא לבד. רציתי לדעת האם אני כאמא יכולה לפנות למשרד הביטחון??? מי עוזר לפוסט טראומטים שאינם משתפים פעולה ומסרבים לקבל עזרה, משום שהם אינם מודעים למצבם תודה

שלום, אני בת 26 עם עבר של חוסר תפקוד חוזר מילדות/נעורים. חשוב לציין שיש היסטוריה משפחתית של חוסר תפקוד ובעיות נפשיות )אבא עם ptsd ברמת תפקוד נמוכה ומשפחה שסובלים מדיכאון( אני סובלת מדיכאון קשה, חרדה, אנחדוניה, מחשבות אובדניות ללא סיכון מיידי ואני מוכרת בביטוח לאומי וזכאית לסל שיקום. יש לי פגיעה קלה בזיכרון לטווח קצר כתוצאה מהטיפול בחשמל אבל לא ברמה של בלבול קשה או חוסר התמצאות. הייתי במסגרות שונות במהלך החיים )אשפוז נוער שנמשך 8 חודשים, פנימיה פוסט אישפוזית, אשפוז יום, טיפול ect, dbt/נזעי חשמל( בשל חוסר תפקוד שכולל הזנחה עצמית בשל "חוסר כוחות". למשל אי יכולת לקום מהמיטה, לצחצח שיניים, להתקלח או לצאת מהבית. אני על תרופות וליווי פסיכולוגי+פסיכיאטרי מגיל 14 אך עדיין לא מצאתי טיפול או מסגרת שמתאימה לצרכים שלי ולתנודות התפקוד. אני כן חווה תקופות טובות שבהן הצלחתי להתנהל באופן כמעט עצמאי לחלוטין )לעבוד ואפילו לסיים צבא( אבל הן לא נמשכות יותר משנה ולאחריהם יש נפילה מאוד קשה בתפקוד. כרגע אני מחפשת מסגרת שתתאים לצרכים שלי מאחר ואמי מן הסתם כבר לא יכולה להמשיך לתמוך בי. ביקרתי בקהילה תומכת אך הבנתי שהם לא מעניקים מספיק תמיכה וליווי. הלכתי גם לראות הוסטל אחד וגם שם אני מבינה שאין סיוע ברמת התפקוד שאני זקוקה לו. האם קיימת מסגרת שמסוגלת לתת תמיכה או ליווי פיזי לאורך זמן ? אחרי הכל אשפוז הוא נחשב קצר טווח. חשבתי גם על כלב שירות לצורך הליווי הפיזי אבל אין ממש הכרה בארץ בנושא. אני מרגישה חסרת אונים ומפחדת שבלי סביבה תומכת אני אתמוטט שוב. רוב המקומות שבהם רמת התפקוד היא ממש ירודה מזהירים אותי שהם יותר מתאימים לאנשים עם בעיות שכליות ועם "מנת משכל יותר נמוכה". אני כן מעוניינת לנהל חיים עצמאיים אבל זקוקה למעטפת תמידית. אני שומעת מהרבה גורמים שאני אצטרך "להנמיך" את עצמי למקרים יותר קשים בגלל שאלו המסגרות היחידות שמסוגלות לענות על הצרכים שלי. אני לא רואה פתרון אחר. אשמח לשמוע את חוות דעתך בנושא ולשאול האם שמעת על מסגרת אחרת/שיטת טיפול או ליווי חדשה.

שלום, שמי יפית מאז הלידה שלי אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר חוץ מהעובדה שאני רוצה להיות מיילדת! החוויה של הלידה פשוט גרמה לי להבין שאולי סיעוד זה העולם שלי! אני אוהבת אנשים ואני חושבת שזה יכול להתאים לי מאוד לעבוד בתחום הזה. אך יש משהו שקצת מטריד אותי, אני תוהה איך אני אתמודד עם מוות, מראות קשים וכד'. וכשאגיע למטרה ואהיה מיילדת אני תוהה איך אתמודד עם לידות שקטות או אפילו מוות של היולדת אני מניחה שזה משהו שמפתחים אליו חסינות אך אני באמת תוהה אם אני אצליח לעשות את ההפרדה בין העבודה לבין החיים האישיים שלי , שזה לא ישפיע עליי ברמה כזאת שזה יהרוס לי את החיים! אבל מצד שני אני חושבת שיש כל כך הרבה טוב במקצוע הזה וכל כך הרבה סיפוק וזה החלק היותר חשוב! אני יכולה לעזור לאנשים ברגעים הכי משמחים והכי קשים שלהם ! אין סיפוק כזה! אבל אני רוצה להיות בטוחה עם עצמי שהחלק הפחות נעים בעבודה לא יגרום לי לטראומה. איך מתמודדים עם זה? יש טיפולים? מדברים על הדברים? אם זה מטריד אותי כבר מעכשיו יכול להיות שאני לא מתאימה לזה?

שלום אני נשואה להלום קרב מזה 5 שנים (מכירים 7 שנים), ויש לנו 2 ילדים. מערכת היחסים שלנו התקדמה די במהירות והובילה להרבה שינויים לטובה - נישואים, ילדים, מעבר לקיבוץ בדרום מהעיר בתל אביב וסוג של התחלה חדשה עם עבודות חדשות (שלקח הרבה זמן למצוא). בעלי הלום קרב שרק השנה הודה בכך אך ממאן בכל תוקף לעבור טיפול- אישי או זוגי. קשה לו להתמודד עם הרבה שינויים ולחץ, ובזמן האחרון (עם לידת הילד השני)- אני רואה שהעצבים שלו ואופן ההתמודדות שלו עם הבית והסוגיות שלו- התדרדרו. הוא ממש עצבני, תוקפני מילולית, חסר סבלנות, מתרחק ועוזב את הסיטואציה הרבה פעמים, מעליב ומקלל אותי ועוד. אין אלימות פיזית, אך המילולית די קשה ופוגעת. יש לציין שעם הבנות הוא מושלם, אך כשאנחנו רבים- לא נוקף אצבע ופשוט מסתגר בחדר. אם אני אשים אצבע על נקודה שבה אני חושבת שהכל התחיל להתדרדר מעבר למה שאני מסוגלת להכיל- כשעברנו דירה לקיבוץ וילדתי את בני הבכור כ3 חודשים לאחר מכן. הוא ממש מנסה לדאוג שהכל יהיה בסדר וזה מכניס אותו ללחץ ומכאן לאי יכולת להתמודד ביומיום ברוגע וסבלנות. הגעתי למצב שאני לא יכולה יותר לקבל את הצעקות והקללות בבית והוא גם אמר שמבחינתו שאעזוב. אני חוששת שהאגו שלו והסירוב לקבל עזרה יוביל לפירוק המשפחה. מצד שני- אני כבר לא מצליחה לספוג הכל ולהישאר חיונית ואופטימית. אשמח לעצה..

שלום רב ,‏ אני בן 38 ,‏ לפני 16 שנה בגיל 22 אובחנתי כסובל מחרדה חברתית + פוסט טראומה עם כאבים פסיכוסומאטיים ‏פוסט טראומטיים (מאירוע חבלני שנכחתי בו ) .‏ קיבלתי טיפול תרופתי של סרוקסט (30מ"ג)+ טיפול פסיכותרפיה במשך שנתיים .‏ והמצב היה מצויין עם קצת כאבים פסיכוסומאטיים שנשארו, מה שאפשר מבחנתי לעבוד ולהתחתן (מה ‏שלא חשבתי שאוכל לעשות לפני הטיפול).‏ לפני 8 שנים (נשוי +2 + עובד )‏ חשבתי בהתייעצות עם רופא המשפחה להוריד את המינון של הכדורים בהדרגה .‏ כל 3 חודשים הורדתי 10 מ"ג עד למינון 0 .‏ שלושה חודשים לאחר מכן , התחלתי לסבול מחרדה ודיכאון .‏ החזרתי את המינון לקדמותו והמצב לא חזר לגמרי , (בערך 85%)‏ העלנו ל- 40 מ"ג ועדיין לא עזר לגמרי .‏ ניסינו הוספת מלודיל וגם לא עזר ,‏ ניסינו הוספת סרווקוול במינון 200 מ"ג ,התחיל קצת שיפור, אבל התופעות לוואי היו בלתי נסבלות .‏ הפסיכיאטר אמר שאפשרות אחת היא להשלים עם המצב,‏ והאפשרות השנייה היא לנסות משהו חדש לגמרי אבל יש את הסיכון ששוב מורידים ל- 0 כדי להתחיל ‏משהוא אחר (וזה ממש מפחיד , אני כבר עם משפחה ו 4 ילדים )‏ במקביל התחלתי טיפול פסיכותרפיה במשך שנתיים שעזר אבל שוב לא לגמרי .‏ ניסיתי לרוץ שלוש פעמים בשבוע במשך 6 שבועות (אולי זה לא מספיק) ולא הראה שינוי. ‏ כיום, המצב הוא ,‏ סרוקסט 40 מ"ג .‏ ותחושות יומיומיות ברקע שלא משביתה, אבל מאד מציקה (כמו להיות עם בחילות במשך היום ), ‏ הרגשה רעה, לא ברורה לגמרי, בין פחד,חשש,דריכות , כאב נפשי .. בלי שום קשר למציאות.‏ לפעמים ההרגשה עוברת כמו גל ונעלמת , לפעמים אני מתרכז ברגש וזה עובר , לפעמים אני ‏מתעסק עם משהו שממש מסיח את דעתי לגמרי וזה עובר (מה שגורם לי לחשוב שכן יש פה ‏מחשבה מעוותת ברקע ולא רק כימקלים )‏ ולפעמים לוקח לו זמן לעבור .. ‏ הורדתי כמעט כל לחץ אפשרי מבחינתי , עבודה רגועה, הכל באיזי .. ‏ אבל הגוף עדיין משדר סכנה במשך היום . וזה מעייף ומתיש .‏ והשאלה שלי , האם כתוצאה מהורדת המינון משהוא "נדפק במוח"‏ כימיקלים שגורמים למצב הזה, ואין ברירה אלא להשלים עם זה ?‏ או שכן יש מקום לנסות עוד טיפול תרופתי בלי לסכן את המצב הנוכחי ,‏ או שאולי שווה להיכנס לעוד טיפול פסיכותרפיה (וכן יש פה עיוות בתת מודע שגורם לכל ההרגשה ‏הזאת ) שאולי יעזור ?‏ או שאולי יש לך רעיון אחר מניסיונך ?‏ תודה רבה ‏

5.12 נטלת גלולה מספר ימים לאחר מכן היה דימום לכמה ימים שהופסק, אך היו כתמים שנמשכו.לקראת סוף ינואר החל דימום מאסיבי לערך שבועיים ופסק.בתחילת דצמבר שוב החל דימום רציני.ללא קרישה רק דם נקי בכמויות שנמשך עד היום (כשבועיים). מעבר לדימומים החזקים בשבוע האחרון החלתי לקבל התקפים קשים של קור עז, קשיי נשימה, חולשה תחושת עילפון ורעידות בגוף. הגעתי לרופא המשפחה במצב נורא קשה של התסמינים בבקשה להתפנות למיון הוא סרב והמליץ על כדורים פסיכיאטרים מהסוג המובים סרוטונין וטען שזה על בסיס נפשי.יש לציין כי אני עם ptsd כרוני כבר שנים ומכירה את תופעות ההתקפים הנפשיים, אבל נראה כי התופעות קשורות לפוסטינור ולחוסר איזון הורמונלי. בבדיקות דם המוגלובין תקין ובדיקת נשים תקינה. אני כבר שבוע במיטה עם תופעות קשות של קשיי נשימה , חולשה,רעד וקור ואני נוטלת קלונקס קבוע. המצב כבר נורא מלחיץ .האם ההורמונים המוגברים בכדור הפוסטינור יכול לגרום לתופעות החמורות הללו ורק אחרי חודשיים מנטילטן? ואיך ניתן למזער אותן או להעלימן? כמה זמן ההורמונים נשארים בגוף ואיך אפשר לאזן אותם? אני זקוקה לעזרה מיידית.

עברתי פוסט טראומה בטיפול נפשי לא נכון שקיבלתי לפני המון שנים,בשנה האחרונה עברתי משבר לא קל והחלטתי והתלבטתי הרבה עם להתחיל טיפול החלטתי שכן. אני יודעת להרגיע את עצמי לבד בחרדות אבל שזה מגיע לחרדה בטיפולים נפשיים אני מרגישה עקב החרדה עצבים חזקים בלב עם דפיקות לב ומחשבות מעצבנות במיוחד על טיפולים נפשיים ורופאים בסך הכל אני רוצה לבוא ולקבל טיפול נכון ויחס הוגן ולא שהתייחסו אלי כמו אל משוגעת אני לא רבה עם אנשים ולא עונה לאנשים אני אוכלת את עצמי מבפנים וכל הזמן המחשבות המעצבנות האלה עקב החרדה ואני צריכה לקבל תור עוד לא התקשרו וקבעו לי תור אני באי וודאות זה מכניס אותי לחרדה ועצבים מבפנים כנראה יש עוד כמה חודשים עד שיקראו לי לטיפול ראשוני אבל אני לא מפסיקה לחשוב מה יגידו? מה יעשו? אני לא רוצה לחוות עוד פעם טיפול לא נכון בגלל זה אני מרגישה דפיקות לב חרדות ומחשבות מעצבנות לגבי זה בתוך תוכי אני ממש אוכלת את עצמי מבפנים אשמח להמלצה אישית איך אפשר בינתיים להירגע כשזה קורה לי המחשבות המעצבנות והחרדתיות לקראת הזמנה לתור ראשון עם אפשר ועם תסכים אודה לך עם תתן לי המלצה בלי כדורים בינתיים עד התור כדי להרגיע את החרדה והעצבים מבפנים כדי שאהיה יותר רגועה בברכה,

שלום רב, במלחמת יום הכיפורים נלחמתי בסיני כחייל סדיר עם גד' 113 ( גדוד שיריון מילואים ), גדוד שסבל משחיקה רבה ונפגעים רבים. נלחמתי עם הגדוד כשלושה שבועות כולל בצידו השני של תעלת סואץ. נפגעתי מתגובת קרב ופוניתי לאחור כולל אישפוז וטיפולים במחלקה פסיכיאטרית בתל השומר ולאחר מכן במתקן החלמה בביה"ס לפיקוד ומטה של צה"ל ליד צומת גלילות שהוסב לצורך כך. מאחר והייתי החייל הסדיר (בן 19 אז) ואת כל הלוחמים לא היכרתי, אין לי שום מושג מה קרה הלאה, וכן איני זוכר את שמות הלוחמים שהיו בצוות הטנק, מחלקה, פלוגה. הטנק שלי נפגע וכל חבריי לצוות כנראה נהרגו. מעניין אותי וגם מפחיד אותי לדעת, אך בשלוש שנים האחרונות התפרצה תופעת ה- PTSD ויתכן שמידע יוכל לסייע לי בהבנות "ובירורים" להרבה הרבה פרטים חסרים... לכל מי שלחם במסגרת זו שציינתי ויוכל לעדכן אותי בפרטים ו/או יצו עחמי קשר אודה. תהיו בריאים וחזקים - שבת שלום!!!

אחותי ואני עברנו ילדות באותו הבית, אשר היו בו כמה התמודדיות, היא אובחנה עם C-PTSD והיא סובלת, ואומרת שזה בגלל מה שהיה בבית, ואילו אני חיה ממש טוב, הקמתי משפחה מהממת, ואני בן אדם מאושר, חוויות הילדות שלי מהבית חלקם מורכבות, אבל יש לי גם הרבה חוויות ממש טובות. איך נוצרות חוויות שןנות אצל כל אחד, ואיך אני יכולה לעזור לאחותי למרות שאני מתקשה להכיר בכך שמה שהתרחש בבית גרם לה לתסמינים קשים כל כך?

שלום, אחיינית שלי בת 33 כמעט. סובלת מאנורקסיה נרבוזה, בולימיה, הפרעת אישיות גבולית ו ptsd. היתדרדרות שלה החלה לפני 4 חודשים הייתה מאושפזת פעמיים בשיבא ובפעמים הללו הפרה חוקים לכן עכשיו בתקופת סינון. מדדים שלה נמוכים מרזה מיום ליום לקחתי אותה בכוח למיון לפני מספר ימים שתקבל נוזלים... השאלה שלי איך אנחנו כמשפחה יכולים לעזור לה? האם יש לנו דרך לעזור כשהיא בעצמה לא מוכנה לעזור לעצמה? התחלנו לא להשאיר אותה לבד והיא מתעקשת שרוצה להיות לבד בדירה שלה. האם בעצם זה שאנחנו תמיד סביבה עושה את הפעולה ההפוכה? מצד אחד אני רוצה להפסיק להיות סביבה ולעזור בכדי שתרגיש שהיא צריכה לבד ומצד שני לא מסוגלת. היא במצב לא טוב, רזה מאוד מאוד מאוד, חלשה ועדיין היא ממשיכה עם הצומות שלה... איך אפשר לעזור לה? אודה לתשובה

כבר כמה שבועות אני רוצה לברוח מהטיפול הסבירו לי מליון פעמים מה הדרך להתמודד עם פוסט טראומה ואני רוצה לצאת מהמצב הזה... אבל כל פגישה הרגשתי או שאני עושה הרבה מידי והכל מוצף ולוקח לי כמה ימים לצאת מהמערבולות שהטיפול יצר או שאני כמעט לא עושה ואני יוצאת מתוסכלת, שלא עבדנו ולא התקדמתי... דברתי על זה עם המטפלת שלי המון והתייעצתי עם העוסי''ת והרגשתי שאני רוצה לעזוב את הטיפול וזהו הודעתי למטפלת שאני מפסיקה ודיברנו על זה בפגישה ואז סוף סוף נפתח משהו חדש, אמרתי לה שאני אנשה שוב עוד פגישה והפגישה הייתה מדויקת לי. סוף סוף אני מרגישה שאני מתקדמת ומדברת על מה שצריך אבל בקצב שלי... זה פשוט נס כי הייתי מיואשת לגמרי.

אני נמצאת בטיפול בעקבות פוסט טראומה (אחרי פיגוע) ואני רוצה לדעת מה אני יכולה לעשות בזמן שבין הטיפולים? הטיפול קשה לי בטירוף ואחרי הטיפול לפעמים אני מרגישה רגשות קשים ואז אין לי למי לפנות... ויש פעמים שבלי קשר לטיפול קשה לי מאוד, מה אני יכולה לעשות?

היי אני נפגעת טרור (פוסט טראומה), לפני כשנה הפסקתי טיפול כי ההורים שלי אמרו לי שהו מזיק לי, לא רציתי לעזוב וכעסתי על ההורים שלי, בסוף עזבתי כי לא עמדתי בלחץ של ההורים היום אני מודה להם על זה! ואני רוצה להבין הייתי בטיפול עם פסיכולוגית קלינית במשך חצי שנה ובמקום להתקדם המצב נהיה רק יותר גרוע! הגברתי כל הזמן מינונים של התרופות והרגשתי רע יותר, עזבתי את העבודה... ונכנסתי לדיכאון, אבל בטיפול עצמו לא היה משהו חריג הרגשתי שיש קשר טוב עם המטפלת והכל תקין עכשיו אני רוצה ללכת שוב לטיפול כי ממש קשה ואני לא יודעת מה לעשות לא רוצה להרוס לעצמי שוב! איך אני אדע אם הטיפול טוב לי???

שלום. עברתי אצלכם ניתוח מעקפים לפני שנה וחודשיים. אני בן 60 . מזה כשנה נמצא בשיקום לב במאיר במהלכו עברתי בדיקות מאמץ. שתי האחרונות היו טובות מאד. אני פגוע פוסט טראומה מכל האירוע . עברתי שני טיפולים פסיכולוגים ועדיין לא השתחררתי לגמרי מזה. אני מציין את זה כדי שיובן הרקע שלי. בעבר עד לניתוח לא הייתי ״כזה״ בכלל. לעניין הדופק . במהלך האישפוז עברתי עליית דופק שסידרתם. שוחררתי עם קרדילוק 5 מ״ג ודופק של יותר משמונים. לאחר חודשיים הורדתי את המינון ל 2.5 והדופק ירד בהדרגה במשך שנה עד שהגיע לרמה ממש נמוכה של 47 בשינה וסביב 55 במנוחה עירנית . לפני חודש חצי התחילה אצלי תופעה של פעימות מוקדמות כל כמה שעות. זה מאד הפריע לי והקרדיולוג אמר שזה כנראה בגלל הדופק הנמוך מידי. לפני כחודש שינינו מינון ל 1.25 מ״ג . הדופק בהתחלה הגיב בעליה של בערך 10% אחר כך ירד שוב לפני שבוע וחצי ניסיתי לוותר על הקרדילוק בכלל אבל החזרתי לאחר ארבעה ימים של הרגשה לא נוחה ודופק גבוה מידי באימונים . כרגע אני עם מינון של 1.25 מ״ג והדופק במנוחה עירנית אם אני רגוע הוא 63-73 . כאמור אני פגוע נפשית מכל האירוע ולא מתבייש בכך. אחד העוגנים שלי במהלך השנה היה נתון הדופק הנמוך עכשיו כשהוא עלה לאחר שינוי הקרדילוק אני קצת ״אבוד״ . השאלה שלי היא האם בכלל יש משמעות מבחינת התקינות של המערכת לרמת הדופק שתיארתי שנה ויותר לאחר הניתוח . האם הרמה הזאת אם תתייצב היא תקינה. האם נכון מסיבות אחרות להישאר עם קרדילוק במינון המינימלי הקיים 1.25 מ״ג שאו ברכה כל הצוות של המחלקה. אני זוכר אתכם לטובה. אורי.

מה דעתך על טיפול בקסדה של ברנסווי?

מה יבדקו במרב"ד לגבי הלומי קרב PTSD

אני סובל מטראומה עקב פגיעה מינית שחוויתי בילדותי, כל חיי חייתי בניתוק רגשי בעקבות הטראומה, בנוסף אני סובל מכפייתיות ואובססיות שאינם עוזבים אותי, גם כאלו הקשורים לתחום המיני, וגם כאלו שאינם קשורים, השאלה היא האם הם קשורים אחד בשני והאם ע"י טיפול בטראומה בטיפול ארוך שהתחלתי אותו כעת, אוכל גם לפתור את האוסידי?

שלום, אני בן 30 ושירתתי כלוחם בצבא, השתחררתי בגיל 21 באופן רגיל. לפני כשבועיים החלו לי חלומות על השירות הצבאי, זה מתבטא בדמויות עם מדים ( לא בהכרח אני מזהה אותם) וכל מיני סצנות מוזרות ( לא בידיוק של קרב) - אלו לא סיוטים. סהכ חלמתי על זה 3 -4 פעמים בשבועיים וחצי. עם זאת מהחלום הראשון פיתחתי חרדה שאולי יש לי פוסט טראומה - כי מה פתאום אני חולם על הצבא? ( לא עברתי שום אירוע חריג או טראומתי בצבא ) וכעת זה מתבטא אצלי בocd מהחשש יש לי טראומה מסוימת. אני ממשיך לתפקד רגיל והכל בסדר חוץ מהרגע שאני חולם על הצבא, אז יש לי חשש לחלום על זה יום למחרת וזה ממלא אותי שוב חרדה ומחשבות יכולות להטריד אותי במהלך היום ״האם יש לי פוסט טראומה?״ מרגיש לי כמו OCD שמתחיל להתפתח אצלי, מאחר ואני לא מצליח לקבל את זה שאולי זה בסדר לחלום על שירות צבאי, או אולי באמת אני סובל מאיזשהי טראומה ( שבאמת אין לי שמץ מהי) אשמח להבין ממך אולי יש שם לתופעה שאני חווה. תודה. רבה

שלום רב ד"ר, מבקשת להתייעץ איתך, אני חווה מזה כמה חודשים פוסט טראומה שבעקבותיו היה לי לחץ במצח וברקות (למעלה מחודשים)לאחר טיפולים אלטרנטיביים הלחץ ירד והשתפר. לפני שבוע התעוררתי באמצע הלילה בעקבות דופק מהיר וחזק שהורגש מתחת לחזה שמאל, הדופק נמשך בערך 3 דק' ללא תסמינים אחרים (אם זכור לי היה לי חלום בלהות) התהלכתי קצת בבית לחוצה מנסה להבין מה זה, הכנתי לי תה קמומיל והדופק נרגע. כמובן שמהלחץ לא נרדמתי בכלל. רופאת המשפחה למען הסר ספק וכדי לשלול הפנתה אותי לבדיקות אקו לב והולטר, מיותר לציין שאני לחוצה יותר ולא מצליחה לישון ללא כדור הרגעה. אשמח לשמוע את חוות דעתך. בתודה מראש ורק בריאות!